Ami Pedahzur, 2012. The Triumph of Israel's Radical Right. 
עמי פדהצור1 חוקר מזה שנים רבות את הימין הקיצוני בישראל. ספרו האחרון, "נצחונו של הימין הקיצוני בישראל", הוא במידה רבה סיכום של שנות המחקר הללו, והוא מעדכן, משלים ובעיקר מתקן ספר קודם שלו, "מפלגות הימין הקיצוני: מעליה לדעיכה?". כפי שניתן להסיק משמו של הספר החדש, הוא משיב בשלילה על השאלה שבכותרת הספר הקודם. אבל, כמובן, הסיפור מורכב קצת יותר מזה.
פדהצור מחלק את הימין הקיצוני בישראל לשתי תקופות – הימין הקיצוני הישן, והימין הקיצוני החדש – שחולקות מאפיינים מרכזיים מסויימים, אך שונות באלמנטים אחרים. משותפת להם תפיסה נייטיביסטית, כלומר, כזו הרואה בישראל כמדינתם של היהודים ורק של היהודים, ולכן הם דוחים את האפשרות לשלב את הערבים כאזרחים שווי זכויות. לכל היותר, הם זוכים למעמד של אזרחים סוג ב'. במקרים הקיצוניים יותר, הם מסולקים מאדמת ישראל בדרך כזו או אחרת. בו בזמן, משולבת בתפיסה הזו שאיפה מקסימליסטית באשר לשטח המדינה. אך כאן נמצאת נקודת מחלוקת ראשונה בין שני הדורות: בעוד שהימין הקיצוני הישן היה מוכן לקורבן בדמות קבלת נוכחותם של ערבים בתחומי המדינה בתמורה להרחבת גבולותיה, הימין החדש מעדיף, אם חייבים לבחור, לוותר על שטחים אם הדבר יביא לצמצום מספר הערבים.
תפיסה משותפת שניה היא התפיסה האוטוריטרית, המציבה את המדינה והמנהיג כעליונים על הפרט ועל החברה. התפיסה הזו קיימת ברמות שונות, כמובן, בחלקים נרחבים מהפוליטיקה הישראלית, בין אם בצורת שאיפה ל"מנהיג חזק" אמורפי ובין אם בצורה ברורה יותר, בשאיפה להקמת מדינת הלכה.
המאפיין השלישי של הימין הקיצוני בהגדרה של פדהצור הוא פופוליזם. פופוליזם הוא מונח בעייתי בשיח האקדמי, אבל לצורך הדיון הזה פדהצור מגדיר אותו כחלוקה של החברה לאליטות מושחתות וציבור תם ותמים.
שלושת הגורמים הללו התקיימו בתנועה הציונית ובחברה הישראלית לאורך כל שנות קיומה בצורות שונות ובקרב חלקים שונים, אבל ההתחברות של שלושה מופעים קיצוניים במיוחד של שלושת המאפיינים הללו בקרב קבוצה אחת (או מספר קבוצות) היא שמאפיינת את הימין הקיצוני החדש בישראל. אבל מה שהופך אותו למסוכן כל כך ומצליח כל כך הוא המהלך ההיסטורי שקדם להופעתו ויצר מצע חברתי ומוסדי נוח במיוחד לפריחתו ולהאחזותו – מהלך שביסס אלמנטים מרכזיים בתפיסת העולם של הימין הקיצוני בלב המשטר הישראלי.
הסיפור עבור פדהצור מתחיל במידה רבה במלחמת ששת הימים. מבחינה זו, הוא נטוע עמוק במה שיהודה שנהב מכנה "פרדיגמת 67'". הוא אמנם מכיר בחשיבותם של הגורמים המקדימים שהתקיימו בישראל ואף בתקופת הישוב, אבל אלו אינם משמשים אלא כהקדמה לסיפור האמיתי. הימין הקיצוני הישן שלו נולד ביוני 1967. מעניין לציין בהקשר זה את הפער בנרטיב בין סוף שנות ה-40 ל-1967. למעט ארועים מועטים מתחילת שנות ה-50, המתייחסים להתמסדותה של הפוליטיאה הישראלית, פדהצור לא רואה כל התפתחות מעניינת לאורך השנים, והוא בוחר לסכם אותה בביטוי "תור הזהב הפרלמנטריסטי של ישראל". קשה שלא לשמוע הדים ל"נוסטלגיה החדשה" שמתאר שנהב, לתקופה שבמציאות כללה מאבקים שעיצבו את ישראל ושינו את פניה.
הימין הקיצוני הישן הוא מה שנתפס עד היום כ"ימין הקיצוני" – קרי המתנחלים ותומכיהם המיידיים. אך ההגדרה הזו בעייתית בעיקר בשל המרכיב ה"פופוליסטי" של הגדרת הימין הקיצוני: מדובר במקרים רבים במי שהיו בשר מבשרה של האליטה הציונית, ובכל אופן לא ראו עצמם כפועלים כנגד האליטה הזו. כידוע, מפעל ההתנחלויות נבנה באישור ובתמיכה של ממשלות ישראל לאורך השנים, או לכל הפחות תוך עצימת עין מכוונת מהפרות חוק כאלו או אחרות. מאלון ועד שרון, המנהיגות בישראל תמכה במידה רבה במפעל ההתנחלויות, ולמעט חיכוכים מקומיים, לא הייתה כל סיבה לפתח תפיסה פופוליסטית שתצא כנגד האליטות. במיוחד נכון הדבר באשר לאנשי ארץ ישראל השלמה החילונים, שרבים מהם בקעו ישירות מתוך תנועת העבודה. אפילו הקיצונים שבהם, כמו רחבעם זאבי, היו קשורים בעבותות לאליטה הישראלית. מנחם בגין אמנם עשה שימוש בטיעונים פופוליסטיים כדי לגייס את המזרחים לצידו, אך פדהצור קובע כי חרות וגח"ל היו מחויבות מדי לעקרונות דמוקרטיים מכדי להתאים באמת למודל רדיקלי קודם. הפופוליזם של בגין, הוא קובע, היה עניין של סגנון, לא של תפיסה.
חשיבותו של הימין הקיצוני הישן על פי פדהצור היא בהתמחות שלו בניווט בנבכי הביורוקרטיה הישראלית. גוש אמונים ומועצת יש"ע יצרו רשת סבוכה של אנשי שלומם שהשתלבו בתפקידים קריטיים ומרכזיים ברחבי השלטון הישראלי, ובאמצעות הרשת הזו הצליחו לתפלל את החלטות המדינה, להתאימן לצרכיהם ולסכל החלטות שלא היו מקובלות עליהם.
מאידך, הימין הזה כשל לחלוטין בקלפי. את מפלתו הסופית ספג הימין הקיצוני הישן בבחירות 1992, אז הפילוג בין שברי המפלגות שניסו לייצג את הימין המתנחלי גרם לימין ככלל להפסיד מנדטים כה רבים עד כי השמאל הצליח להשיג גוש חוסם, וכך הקים יצחק רבין את ממשלתו השניה והוביל את מהלך הסכמי אוסלו ששינה את פניה של הפוליטיקה הישראלית. הפרדוקס הזה, של כשלון קולוסאלי בקלפי אל מול הצלחה פנומנלית בהשגת מדיניות בשטח, הוא שמנחה את הספר כולו.
אך בד בבד עם דעיכתו של הימין הישן החלה עלייתו של גורם חדש בפוליטיקה הישראלית, והוא, על פי פדהצור, ששולט ברמה בפוליטיקה הישראלית של ימינו. הימין הקיצוני החדש החל את דרכו בצעדים מדודים בשנות ה-70. הסנונית הראשונה היה מאיר כהנא, שבא לישראל והחל משווק את מרכולתו הפוליטית. כהנא, בדומה למתנחלים של גוש אמונים, שאף למקסימליזם טריטוריאלי. אבל עוד יותר מכך, הוא שאף לטוהר העם. לערבים, כמו גם לגויים אחרים, אין שום מקום במדינת היהודים. על התפיסה הנייטיביסטית הזו הוסיף כהנא את שני האלמנטים האחרים של הימין הקיצוני בכל מרכיב חיזק את האחרים: שאיפה למדינת הלכה, ודחיית האליטות החילוניות הדמוקרטיות כמי שהושחתו ברעיונות מערביים זרים ומביאים בכך להחלשת הרוח היהודית.
האירוניה של כהנא ושל החשובים שבממשיכיו (למשל פייגלין) נעוצה בתפיסה המאוד מתוחכמת שלהם את עקרונות הדמוקרטיה, החרות וזכויות האדם, שאיפשרו להם לנצל את אותם המושגים שיצאו לנתץ כדי לאפשר להם לעשות כן. אין זה פלא שכהנא הוא נער הפוסטר של הצורך ב"דמוקרטיה מתגוננת" על פי תומכי התפיסה הזו. אך יותר משכהנא ואנשיו מצליחים בגלל אחיזתם בהבנה מעמיקה של הדמוקרטיה, הם מצליחים בגלל שהם מצליחים לנצל את ההבנה הלקויה של רוב הישראלים – ומנהיגיהם – את אותם העקרונות. בעדינות ובתחכום הם לוחצים על הכפתורים האנטי-דמוקרטיים שמוטמעים אצל רבים מאיתנו בשל אותו נייטיביזם שנטוע עמוק במשטר הישראלי, ואז מסתובבים ותולים את הדברים בעקרונות דמוקרטיים כדי ליצור חיבור כוזב בינם. המושג "רוב יהודי" (או "רוב ציוני") הוא כנראה הדוגמא המגושמת ביותר למהלך כזה (ולכן הקלה ביותר לזיהוי); שלא במקרה – תוצר של הימין הישן דווקא.
בעוד שהימין הישן היה עסוק עדיין בניתוחים עדינים בתוככי הבירוקרטיה הישראלית, הימין החדש הלך וצבר לו תמיכה בקרב שני קהלים פריפריאליים אך יריבים: המזרחים ועולי ברה"מ. ש"ס עולה מתוך הספר כמפלגה הקיצונית ביותר בישראל כיום, ובהחלט כמפלגה התואמת ביותר את המודל של מפלגת ימין קיצוני כפי שהתפתח במחקר. מאידך, ישראל ביתנו עלתה וצברה כוח לאורך השנים. שתי המפלגות חופפות במידה רבה הן בתפיסה הנייטיביסטית שלהן והן בתפיסה הפופוליסטית (מאבקו הציבורי של ליברמן נגד המשטרה והרשעתם של רבים מאנשי ש"ס, ובראשם דרעי, שימשו את שתי המפלגות כדי לחזק את כוחן בציבור). שתיהן גם אוחזות בתפיסה אוטוריטרית, אם כי כאן בא לידי ביטוי הפער הדתי בין המפלגות. מפלגות הימין הקיצוני החדשות שהלכו וצברו תאוצה בזמן שנציגי המתנחלים המשיכו לדשדש בכנסת פתחו פתח בעבור הרשת הפוליטית של הימין המתנחלי, ואלו מיהרו לנצל אותו כדי להרחיב ולחזק את אחיזתם במוסדות המדינה. כך נוצר המצב המוזר שבו אותם אנשים שאוחזים במפתחות של רוב משרדי הממשלה גם מייללים על אודות האליטות המושחתות שמנצלות את המדינה על גבו של האזרח הפשוט ונטול הקשרים. המהלך שסגר את הפער בין שלושת הגורמים הללו היה החדירה של הרכיב הרדיקלי ביותר של המתנחלים לתוך הליכוד, באמצעות משה פייגלין – מהלך שהגיע לשיא (בינתיים, לפחות) בפריימריז האחרונים בליכוד, שהפכו אותו לנציג אותנטי לא פחות של המתנחלים מאשר הבית היהודי עצמו.
ש"ס המפלגה אמנם מצאה עצמה מחוץ לממשלה משיקולים קואליציוניים, אך הרעיונות שבבסיסה מיוצגים בגאון בממשלה הנוכחית. מבחינת האידאולוגיה הרדיקלית, למעשה, ש"ס סיימה את תפקידה ההיסטורי, ומוטב היה לו הייתה מתקפלת חזרה לתוך הליכוד כדי שעשתה ישראל ביתנו.
—
"נצחונו של הימין הקיצוני" מנוקד פה ושם גם בתיאורים אוטוביוגרפיים של פדהצור עצמו, שמוסיף נופך נרטיבי מרענן גם אם מוזר קמעה למהלך העניינים. המגע המתמשך של פדהצור עם הימין הקיצוני מקנה לו את היכולת לספר סיפורים מרתקים ולשזור אותם לתוך הסיפור ההיסטורי בצורה שמזכירה את מיטב הכתיבה העיתונאית. אך בסופו של דבר, זהו ספר אקדמי בתחום מדע המדינה, ולכן סיפורו של הימין הישראלי אינו אלא מקרה מבחן מעניין מבחינתו עבור היעד התיאורטי של המחקר.
מבחינה תיאורטית, התרומה המרכזית שמנסה פדהצור להשיא נעוצה בהסטת המבט מרמת המפלגה לרמת הרשת הפוליטית: אותה שורה של חיבורים וקישורים בין מפלגות, בעלי משרות, ארגונים ופעילים שמאפשרים יחדיו גמישות תפקודית. בזכות הגמישות הזו, הרשתות הפוליטיות יכולות להשיג מטרות שגופים בודדים היו כושלים בהשגתן. כמו רשתות אחרות, הן בנויות על בסיס עקרון של יתירות (redundancy): גם אם צומת אחר ברשת נופלת או כושלת, יהיו צמתים אחרות שימנעו כשל גורף. אם השר הממונה מוחלף בשר פחות נוח, הפקידים במשרד עדיין שייכים לרשת, ואם סוכנות אחת מנושלת לפתע מתפקידיה על ידי החלטת ממשלה, הרי שכל ארגוני החברה האזרחית שעשויים לשמש כחלופות לאותה סוכנות גם הם נמצאים תחת השפעתה של הרשת.
יש הרבה כוח, כמובן, לכל ניתוח של רשתות. אבל החסרון המרכזי שלו, וזוהי נקודה שלטעמי פדהצור לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה, הוא שהסברים כאלו תמיד נשמעים קצת כמו תאוריות קונספירציה. אם לשאול מושג מכתיבה ספרותית, בספר הזה יש יותר מדי tell ופחות מדי show. יותר מדי פעמים פדהצור מספר לנו שהרשת הצליחה למנוע קטסטרופה כזו או אחרת, מבלי שהוא באמת מוכיח שהרשת היא זו שהצליחה בכך. עצם ההגדרה הרופפת (בהכרח) של החברות ברשת גם היא הופכת לנקודת תורפה פה. החברות ברשת אינה פורמלית בשום צורה. חבר ברשת הוא כל מי שתומך במטרותיה. וכתוצאה מכך: כל מי שעושה מעשה שמוביל לתוצאה טובה עבור "הרשת" מוגדר רטרואקטיבית כחבר בה.
חשוב לי לסייג את הביקורת הזו: הדרישה הזו, להראות את תהליך גיוסם או שיבוצם של אישים שונים ברשת, היא קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית. חוסר הפורמליות והסודיות המתבקשת של מהלכים כאלו הופכים אותם לבלתי נגישים ברובם עבור החוקר.
אך מצד שני, את אותו הדבר בדיוק אפשר להגיד באשר לאותן תלונות של ש"ס, ישראל ביתנו והמתנחלים שאותן פדהצור פוסל כלאחר יד כ"פופוליזם": שהרי הטענה שלהם היא בדיוק שקיימת רשת פוליטית של השמאל, שבאמצעות אחיזה בנקודות קריטיות במשטר הישראלי – בית המשפט, התקשורת ואלמנטים מרכזיים במערך הפוליטי – מצליחה לכפות את עמדותיה על המדינה חרף מיעוט התמיכה האמיתית בה בקרב הציבור. הטענה הזו אינה אלא תמונת המראה של הרשת הפוליטית שמצייר פדהצור, ואי אפשר לדחות את האחת כלאחר יד ולקבל את השניה בלי הוכחה נמרצת לכך.
ואפשר גם לדמיין עמדת פשרה בין שתי הגישות הללו: כזו המדמיינת מעין מערך של בלמים ואיזונים בין הרשת הפוליטית הזו לרשת הפוליטית הזו, כאשר כל אחת גוררת את המדינה לכיוונה שלה, בעוד האזרחים מוטלים באמצע בלי יכולת אמיתית להשפיע על מהלך העניינים. זוהי, ללא ספק, הדרך בה רבים רואים את מהלך העניינים בישראל, ובשל כך הם הולכים ומאבדים את אמונם במערכת הדמוקרטית הישראלית.
"נצחונו של הימין הקיצוני בישראל" הוא מאגר חשוב ומרתק של מידע על ההיסטוריה של הימין הקיצוני בישראל, בעטיפה קריאה ונגישה. אבל הגם שאני מסכים עם המסקנה הגדולה של פדהצור – הימין הקיצוני בישראל בהחלט ניצח – אני מתקשה לקבל את השורה התחתונה התיאורטית שלו, לבינתיים לפחות. הרשת הפוליטית בהחלט מוכיחה את עצמה ככלי נרטיבי מוצלח, אבל קשה לי כרגע לראות את השימושיות שלה ככלי אנליטי. אולי, וראוי לציין זאת, זה משום שאני מגיע מבחוץ, מבלי יותר מדי רקע בחקר הימין הקיצוני, אבל עבורי המונח רשתות פוליטיות לא הבהיר הרבה בתיאור המהלכים, והשאיר הרבה מאוד חורים שמעמידים בספק את היכולת שלנו להבדיל בין הסבר אקדמי באמצעות הכלי הזה לבין תאורית קונספירציה.
- גילוי נאות: למדתי קורס אצל פדהצור בתואר הראשון [↩]
