איפה הכסף?

לאור הקדמת הבחירות, קמפיין הבחירות המקדימות שלי ושל יהונתן קלינגר שהתנהל לו בעצלתיים נאלץ להתעורר ולהתחיל להזיז את עצמו. צעד ראשון והכרחי, למרבה הצער, הוא גיוס כספים. אין לי הון עצמי להשקיע בבחירות הללו, אין מאחורי שום גורם שיכול לתמוך בי, ואין לי תומכים עשירים שיכולים להרשות לעצמם לזרוק 10,000 ש"ח כל אחד על קמפיין בחירות של מישהו.

מה שיש לי זה אתכם: אלפי אנשים רגילים, אזרחים שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ואין להם הרבה כסף, אבל יש להם רצון לשנות פה, לתקן. ובדיוק אתכם אני צריך. דרך אתר מימונה פתחתי פרויקט גיוס תרומות. היעד הראשוני צנוע: 5,000 ש"ח (30% מהם כבר נתרמו), במשך שבועיים. השאיפה, כמובן, היא להגיע להרבה יותר מזה בעזרתכם. כל תרומה עוזרת ומקדמת אותנו למטרה.

בעזרת התרומות שלכם אוכל לממן הדפסת חומרים, כמו גם חוגי בית ברחבי המדינה (אגב, אם אתם רוצים לארח חוג בית כזה אצלכם, רק תגידו).

אם אתם קוראים את הבלוג הזה אתם כבר מכירים אותי, את עמדותי ואת כישורי. אתם גם בטח כבר יודעים אם הייתם רוצים לראות אותי בכנסת או לא. אז אם כן, אני אודה לכם אם תוכלו לתמוך בקמפיין.

מה עוד אפשר לעשות? להפיץ. קישורים לפוסט הזה, או ישירות לפרויקט במימונה. להפיץ לכל קצוות הארץ, ולהציק לכל החברים שלכם עד שהם זורקים אתכם מכל המדרגות על כמה ששני החבר'ה האלה ראויים לקולות שלהם בפריימריס (בהנחה שהחברים שלכם חברי מפלגת העבודה). אנחנו נמנעים מלהספים אתכם ואת חברי המפלגה בכלל, ולכן תלויים לגמרי בשיתוף הפעולה שלכם כדי להפיץ את שמענו למרחוק.

אם יש לכם שאלות, או שאתם מעדיפים לתרום באופנים אחרים (בהמחאה, או דרך התנדבות), דברו איתי בדוא"ל.

ודבר אחרון: הייתי מאוד רוצה להוסיף לעמוד הפרויקט סרטון קצר בו אציג את עצמי. הבעיה היא שהמצלמה הביתית שלי די מחורבנת. אם למישהו יש מצלמה טובה, ומוכן לפגוש אותי ברחובות או בתל-אביב כדי לצלם סרטון של כמה דקות, צרו איתי קשר.

תקציב עכשיו!

בנאומו שלשום אמר בנימין נתניהו משהו שראוי להקדיש לו תשומת לב: הוא אמר שהוא לא יכול להעביר את תקציב המדינה, כי אנחנו נכנסים לשנת בחירות. לטענתו, בזמן בחירות שמים כולם את האינטרס המפלגתי לפני האינטרס הלאומי, ולכן תקציב שיחקק עכשיו הוא תקציב פופוליסטי, חסר אחריות, שיפגע בכלכלה הישראלית.

יש סיבה לחשוש שכשנתניהו אומר "כולם", הוא בעיקר משליך מעצמו. נתניהו הולך לבחירות כי הוא יודע שאם ידחה את הבחירות לאחרי שיעביר תקציב, הוא יאלץ לעשות אחד משני דברים: או להעביר את התקציב שהציבור רוצה (נו, זה ה"פופוליסטי", "חסר האחריות"), או, אם הוא מעביר את התקציב שנתניהו עצמו רוצה, ((ושלא יהיו לכם טעויות, זה לא "התקציב שצריך", זה התקציב שנתניהו רוצה מתוקף האידאולוגיה שמנחה אותו. שזה בסדר, אבל צריך להדגיש זאת.)) לספוג פגיעה אלקטורלית פוטנציאלית ואולי אף להפסיד את ראשות הממשלה.

אבל אולי אני חושד בכשרים! אולי נתניהו באמת חושב שהמפלגות האחרות בקואליציה שלו הן פשוט לא אחראיות, ואילו הציבור דווקא ייתן לו גיבוי כדי להעביר את התקציב שהוא רוצה להעביר. יש דרך פשוטה לבדוק את זה: נתניהו צריך להציג לציבור את התקציב שהוא מתכוון להעביר אם וכאשר יבחר. לא תוכניות מעורפלות, לא הבטחות לטווח לא ידוע. תקציב. אם נתניהו יחזור לכסא ראש הממשלה בפברואר 2013, איזה תקציב הוא יציג בפני הכנסת? בלי עיזים ובלי שטויות. התקציב כפי שנתניהו רוצה להעביר אותו. כן, יתכן שיהיו שינויים כתוצאה מהמשא ומתן הקואליציוני, כמובן. אנחנו חייבים – ויותר מכך חייבים מצביעיו הפוטנציאליים של נתניהו –  לדרוש מנתניהו לכל הפחות להציג תקציב ולהתחייב שזה יהיה הבסיס למשא ומתן הזה. נתניהו אפילו יוכל לטעון שהוא קיבל מנדט מובהק מהציבור לתקציב הספציפי הזה!

איכשהו לא נראה לי שנתניהו יאהב את הרעיון שלי. מי שכן צריך לבצע את הרעיון היא מפלגת העבודה. על המפלגה להציג כחלק מקמפיין הבחירות שלה תקציב מפורט ולהתחייב שתקציב זה יהיה, לכל הפחות, נקודת המוצא למו"מ קואליציוני אם וכאשר שלי יחימוביץ תתפוס את כסא ראש הממשלה.

מהלך כזה, לדידי, יהיה לא רק ראוי והגון, אלא גם נכון מבחינה טקטית: העברת הויכוח לדיון סביב נקודות כאלו או אחרות בתקציב שתציע מפלגת העבודה יאפשר לה לקבוע את האג'נדה של מערכת הבחירות. גם אם ימצאו פגמים בתקציב, הרי שהליכוד יאלץ להצביע על ה"פגמים" הללו, ולהציע להם חלופות, ובכך לחשוף את כוונותיהם בנוגע לתקציב 2013. מפלגת העבודה תהפוך למפלגה האחראית, בעוד שהליכוד יוצג כמי שמתחמק ומנסה למכור לציבור הבטחות ריקות. הדבר גם יקבע את הכלכלה כנושא המרכזי של קמפיין הבחירות, ויקשה על נתניהו להסיט את הדיון להפחדות על איראן.

למפלגת העבודה יש קאדר גדול ואיכותי של כלכלנים ומומחים שיוכלו לגבש תקציב שכזה בזמן יחסית קצר, מה גם שזה זמן רב שקבוצות חברתיות שונות פועלות לנסח תקציבים חברתיים שיכולים לשמש בסיס להצעה מפלגתית שכזו. זהו המהלך הנכון, הראוי, והכדאי ביותר להובלת מערכת הבחירות הנוכחית.

מות הפרינט

(כן, כן, בחירות. שמעתי. אני אאמין אם זה עדיין יהיה נכון מחר בבוקר).

אז לרגל הקריסה של מעריב והצרות בהארץ, נעשה פופולארי במקומות מסויימים לנבא את מותו של הפרינט ולהגיד שהשד לא נורא כל כך. הטיעון הוא פשוט: אין שום דבר מיוחד בעצים מתים. העיתונות יכולה לעבור במלואה לאינטרנט ולא יקרה שום דבר. להפך: להרים עיתון באינטרנט שיהיה זמין מיד לכל העולם זה הרבה יותר זול מאשר להדפיס עיתון פיזי ולנסות להפיץ אותו בכל הארץ. למעשה, אם אנשים יתרגלו לצרוך את העיתונות שלהם באינטרנט, היא תהיה הרבה יותר שיוויונית, חופשית ופתוחה.

האמת היא שהם צודקים. אי אפשר לעצור את הקידמה, ולא יהיו לודיטים שינפצו את חוות השרתים כדי שנוכל לחזור להדפיס עיתונים במכונות דפוס עצומות לייק גוד אינטנדד.

אבל יש משהו צורם בטקסטים הללו שמשבחים את המעבר מפרינט לווב.

עתיד העיתונות הוא בדיגיטל. מעל גבי הרשת, באפליקציות לסמארטפונים ובטאבלטים.

כותב קלדרון. וגל מור מרחיב:

יש אנשים שזה עדיין נראה להם הגיוני. הצרה היא שהם חלק מאוכלוסייה שהולכת ומתבגרת וגדל דור חדש שהרגלי צריכת המדיה שלו שונים בתכלית. מספרים לנו שמשבר העיתונות אינו ייחודי לישראל ויש לו פתרון הגיוני אחד, אימוץ טכנולוגיות כמו האינטרנט והסלולר להפצת תכני העיתון וסגירת מכונות הדפוס המיושנות והמנגנון היקר שמפעיל אותן.

למקרא הדברים הללו, קשה שלא לשים לב שהאנשים שכותבים אותם מדמיינים לעצמם עולם בו כולם הם בדיוק כמותם. לכולם יש טאבלטים וסמארטפונים, כולם חיים חיים דיגיטליים למהדרין. לכל היותר, יש עוד כמה זקנים שנאחזים בכוחותיהם האחרונים בעולם הישן, אבל תכף גם הם יעלמו, ואז נשאר רק אנחנו, הומו דיגיטלוס. מה, לא?

אז זהו, שלא. כמעט רבע מבתי האב בישראל אינם מחזיקים במחשב. בתי האב, לא האוכלוסיה (וכמובן שבתי האב בעשירונים הנמוכים יותר כוללים יותר נפשות – בחמישון התחתון יש פי שתיים נפשות לבית אב מאשר בחמישון העליון). 40% מבתי האב בחמישון התחתון אינם מחזיקים במחשב, לא כל שכן בטאבלט. לשליש מבתי האב בישראל אין אינטרנט. כמה שלא תאשימו את החרדים, הם לא שליש מבתי האב בישראל – הם פחות מתשעה אחוז. הסכנה לדמוקרטיה, לפיכך, אינה נובעת מסגירתו של עיתון כזה או אחר, אלא מהאפשרות שלמגזר רחב כל כך מהאוכלוסיה בישראל לא תהיה נגישות לעיתונות חופשית.

אז האם משמעות העניין שהמדינה צריכה להציל את עיתונות הפרינט? כמובן שלא. אבל המדינה צריכה להתערב כדי להבטיח נגישות מינימלית לכל אזרח לכלי הבסיסי לצריכת חדשות. כשם שהמדינה מבטיחה שאזרחיה ידעו קרוא וכתוב, כך היא צריכה להבטיח שלכל אזרח תהיה נגישות למחשבים ולאינטרנט, לפחות ברמה הבסיסית. משמע: מתן סיוע ברכישת מחשב לבעלי הכנסה נמוכה, הצעת קורסים בסיסיים (או סבסוד של קורסים שכאלו בשוק החופשי) לשימוש במחשב ובאינטרנט, והבטחת נגישות לחיבור בסיסי לרשת במחיר זול במיוחד או אף בחינם ((למשל, על ידי חיוב כל הספקים לאפשר בחירה בחיבור של חצי מגה בחינם לכל דורש.)).

למהלך כזה תהיה גם חשיבות כלכלית אדירה: מתן נגישות לעולם המקוון לכלל האוכלוסיה תאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת להקנות לילדיהן את הכלים הבסיסיים הדרושים להתקדמות ולהתפתחות, ותצמצם את הפער הדיגיטלי שמנציח עוני בעולם שמתפתח טכנולוגית בקצב הולך ומתקדם.

מות הפרינט הוא כנראה בלתי נמנע. אין כל הגיון בניסיון לדחות את הקץ באמצעים מלאכותיים. אך יהיה זה גם שגוי להרים ידיים ולהגיד שאם אי אפשר לשנות את כיוון ההתפתחות הזה, הרי שאין שום צורך להתערב ולמנוע את ההשלכות השליליות יותר שלו. תפקידה של המדינה ברגעי שינוי שכאלו הוא לנתח את המהלכים הצפויים ואת השלכותיהם, ולדאוג שהמעבר יתרחש באופן שימנע פגיעה בפגיעים ביותר. בעלי ההון ישרדו גם בלי חבל הצלה מכספי משלם המיסים. העשירונים התחתונים – כנראה שפחות.

 

הון שלטון ואישתון

קורא הפנה אותי לפוסט של אישתון על "הלאמה אזרחית", ושאל לדעתי בנושא. אני מודה שנרתעתי מהרטוריקה האלימה משהו בתחילת הרשומה: אינני שואף למהפכה, קל וחומר ל"מהפכה אלימה", ומי שמקדש אסטרטגיה כזו, גם אם הוא טוען שהיא אינה ישימה בתנאים הקיימים, אינו בן-ברית אמיתי שלי.

אבל אחרי שעוברים את הפתיח המהלל את המהפכה האלימה, עוברים לסדרת הצעות מינוריות יותר, שכולן מכוונות למטרה של הפלת "הדיקטטורה הקפיטליסטית". אצהיר מראש שאינני מציב יעד כזה כמטרה שלי. אינני רוצה להחריב את הקפיטליזם, אלא לרסן אותו. אני מצהיר בריש גלי שהחלום הבורגני עדיין קורץ לי, ואין לי שום רצון להחליפו. אין לי שום רצון להחליף את האדם הליברלי באדם הבולשביקי. אני כן רוצה שאנשים יחשבו רווח והפסד במונחים שחורגים מהמשמעות הכלכלית הצרה שלהם, אבל אינני מצפה או שואף לשנות סדרי עולם. אישתון, לעומת זאת, כן מעוניין לשנותם. "לאחר שיושג הכוח, נצטרך לעבוד על שינוי תרבות הצריכה ברמה החינוכית ובמאבק על בתי הספר שלנו – רק שם נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה," הוא כותב בסיום דבריו.

אבל המטרות שאנחנו שמים לפנינו נקבעות על ידי הנחות היסוד מהן אנו יוצאים. דומני שהסיבה למטרה שמציג אישתון, וההבדל ביני לבינו, נעוצה בהנחת היסוד שלו, השונה כל כך מהנחת היסוד שלי. למרבה האירוניה, הנחת היסוד של אישתון היא היפוך על היפוך של המיזנטרופיה הניאו-ליברלית:

הקפיטליזם הקיצוני ימשיך גם בלי ביבי.  ראש הממשלה הוא לא המנוע של המערכת הזאת, אלא ביטוי שלה, וההסבר התולה את כל האחריות עליו, או את כל הפיתרון על החלפתו, מתעלם מקריסות קפיטליסטיות מסביב לעולם או בהיסטוריה הישראלית, בהן לנתניהו לא הייתה שום מעורבות.

הקפיטליזם הוא הדיקטטורה המבוזרת הראשונה. מערכת שליטה מבוססת כלכלה, המוותרת על הזכות לשאת כתר, תמורת היכולת להנציח את המלוכה; המערכת הראשונה שהשכילה להבין ששולטיה צריכים להיות הבעלים של הכסף, אך אסור שפניהם יעטרו אותו. ממש כשם שהאבולוציה של מישטרים חיוביים הובילה אותנו לבינתיים לדמוקרטיה סוציאלית, כך האבולוציה של המשטרים האפלים פיתחה ושיכללה את הקפיטליזם מבוסס השוק החופשי (ושוב – אבולוציה היא תהליך רנדומלי), כך שהיום הפוליטיקה כולה היא ספין אחד גדול, ומבחינת המערכת הגדולה יותר, המנהיגים הפוליטים הם שוליים.

… בגלל שרוב האנשים לא מבינים את השיטה הכלכלית, הם לא מבינים שפיתרונות שבנויים על הלאמות וחוקי מדינה, ריאלים בערך כמו אנשי ימין שחושבים שהפתרון לבעיה הפלסטינית הוא להרוג את כל הערבים. זה אפילו לא משנה אם זה באמת יעבוד, אלא שזה פשוט לא יקרה.

ההבדל היחיד בין הניאו-ליברלים ("אי אפשר לסמוך על אנשים, בעיקר אם נותנים להם כוח") לבין אישתון הוא שאישתון חושב שאי אפשר לסמוך על אנשים רק כאשר הם פוליטיקאים. כל הפוסט שלו הוא מתן אמון גורף אחד גדול והיפי ברוח האנושית. אבל פוליטיקאים? עליהם אי אפשר לסמוך. זה לא שהבעיה היא בפוליטיקאים שיש עכשיו – זו בעיה של כל מי שיכול להיות פוליטיקאי. כל מי שיהיה פוליטיקאי אי פעם. יש משהו — שוב אני נדרש למילה הזו — בולשביקי במיזנטרופיות של אישתון. כשאני מתעמק יותר, אני לא חושב שהוא באמת נותן אמון באנשים. בדיוק כמו הניאו-ליברלים, הוא חושב שאנשים הם כבשים שיעשו מה שטוב עבורם בטווח המיידי ובראייה צרה לחלוטין. אבל בניגוד לניאו-ליברלים הוא מאמין ב"אסטרטגים", כאלו שאינם סתם "מנהיגי רחוב", כאלו "שיעבדו 19 שעות ביום, במשך שנים על גיוס כספים, הקצאתם, העסקת אנשי מפתח וכדומה," ש"מכתיבים מדיניות ברורה מלמעלה": דיקטטורים נאורים שיוכלו להכווין את עדר הכבשים הפותות בתכסיסים ובתמריצים לעבר העתיד הסוציאליסטי הנכסף. ואותם מתי מעט יחלשו על מה שתכף יתברר כמערכת כלכלית אדירה, מדינה בתוך מדינה, וכל זאת עבור שכר צנוע של לא יותר מ-40,000 ש"ח, ומבלי שימעלו באמון הציבור. את ההתכנות של כל זאת מאשרת התיאוריה עצמה: "אם כזה ארגון הוא בלתי אפשרי, הרי שאמרתם שהסוציאליזם בכלל, הוא בלתי אפשרי ואפשר לוותר על המחאה". אם הפרדוקס האורתודוכסי מראה לנו שבהנתן הנחות היסוד של האורתודוכסיה הניאו-ליברלית, עולה כי היא לעולם לא תוכל להגיע לכדי ביצוע (משום שאם אי אפשר אף פעם לסמוך על אנשים בעמדות כוח שלא ינצלו את הכוח הזה למען עצמם, הרי שלעולם לא יהיה בעמדת כוח מישהו שיסכים להנהיג מדיניות ניאו-ליברלית אמיתית), הרי שהפרדוקס האישתוני הוא הפוך: אם כל מי ששולט על הון יפעל בהכרח למען האינטרס האישי של עצמו, הרי שלעולם לא יהיה אדם שיחלוש על הון אדיר ויפעל שלא למען האינטרס האישי שלו. וכן, הסוציאליזם, במובן הספציפי הזה של המילה, הוא בלתי אפשרי. אם לזאת מכוונת המחאה, אפשר לוותר עליה. כבר ניסינו את זה פעם אחת בברית המועצות. לא הלך. למזלנו, לא לשם רובנו מכוונים כשאנחנו דורשים צדק חברתי.

אתנחתא: הילדים מסוכנים ((כן, אני יודע שהשיר יותר דוגל בעמדה של אישתון מאשר בשלי. עדיין שיר מגניב.)) / אימאני קופולה (מתוך The Glass Wall)

שלא תבינו אותי לא נכון: אני לגמרי בעד בנק חברתי. כבר הבעתי תמיכה בכך בעבר, ואני עוקב בעניין אחרי יוזמות קיימות להקמת בנקים כאלו. בנקים חברתיים קיימים בפורמטים שונים ברחבי העולם. אפילו בארה"ב הקפיטליסטית עשרות מיליוני אנשים מפקידים את משכורתם בבנקים חברתיים. אין ספק שכבר מזמן היה צריך לקום בנק שכזה בארץ. אני בספק אם ניתן יהיה לבנות על בסיס בנק כזה את האימפריה הכלכלית שאישתון מדמיין לעצמו. אבל אני בטוח בהחלט שאם הנחות היסוד של אישתון נכונות ((וכאמור, אני אינני חושב שהן נכונות.)), הרי שהאסטרטגיה שלו שגויה בעליל: אם הפוליטיקה שבויה לחלוטין בידיו של ההון, הרי שכל מכרז שיוצג בישראל יהיה בנוי כך שיכשיל מראש את החברות החברתיות שתתמודדנה בו. ישנה תמימות נפלאה באמונה של אישתון שאם החברה שלו תהיה שלא למטרות רווח, הרי שהיא תוכל להציג את ההצעה המוצלחת ביותר למדינה ולזכות במכרז — כאילו מעולם לא הציגה חברה מועמדות במכרז על סמך הערכת חסר קיצונית של העלות, ואז ניפחה את החשבון במאות אחוזים במהלך ביצוע הפרויקט. כאילו מכרזים לא נתפרים לעולם עבור חברות מסויימות. ואם הפוליטיקאים, בהגדרה, בכיס הקטן של בעלי ההון, הרי שהם ישתפו פעולה עם הרמאויות הללו, ויתנכלו לחברות החברתיות.

העניין הוא שבעוד שאני לגמרי מסכים עם הביקורת של אישתון על תנועת המחאה, לפיה "כל השמאל כולו מאוחד כרגע מאחורי הדגל של 'הון-שלטון' ובו זמנית, כל אסטרטגיות השמאל מתעלמות מהקשר הזה לחלוטין וחותרות לשינוי החברה דרך הכנסת – אותה הכנסת שרגע לפני כן הסבירו לכולם שמסורסת על ידי קשרי הון החזקים ממנה," הרי שהוא נוקט בקיצוניות השניה. כל האסטרטגיה שלו כולה מכוונת לצד ה"הון" של המשוואה, ומתעלמת מהשלטון, כאילו ניתן יהיה להשתלט על ההון מבלי לנטרל את שיתוף הפעולה של השלטון איתו.

אישתון מאמין כי "מחאה בצורת הפגנות שקטות, עצומות, דיון ושאר כלי הביטוי הדמוקרטים, היא לא כלי לשינוי. אני יודע שכולם אומרים את זה אבל זה פשוט לא נכון." הוא טוען שהבעיה היא שאימצנו את הפיקציה הדמוקרטית. אני טוען שההפך הוא הנכון: הבעיה היא שאימצנו את הפיקציה של חוסר האונים הדמוקרטי, והפקרנו את הפוליטיקה לבעלי ההון, שרק להם, כביכול, יש את היכולת לשלוט בה. אישתון, למעשה, מחזק את הפיקציה הזו לאורך כל הפוסט הזה. אבל היא שגויה, והיא שקרית. היא מבוססת על הנחת היסוד שאנשים הם מטומטמים, שהם זקוקים לרועה, למנהיג הנאור שידריך אותם – לא באמצעות שכנוע, אלא באמצעות נדנוד גזר מול אפם שיגרום להם ללכת כעיוורים בכיוון הנכון. אישתון, אם כן, כאחרון הבולשביקים, דוחה את הדמוקרטיה לאיזה עתיד לא ידוע, אחרי יצירת ה"אדם החדש", זה שאינו מזוהם על-ידי הסרטן הקפיטליסטי. לכן הוא דוחה את האפשרות להשתלט על המדינה באמצעים דמוקרטיים. הוא אינו מאמין שניתן יהיה לשכנע את הציבור לתמוך במדיניות חברתית אמיתית בבחירות, ולהביא אנשים בעלי מודעות ומחוייבות חברתית לעמדות השפעה בכנסת ובממשלה. במקום זאת, הוא דוגל בבניית מדינה חלופית מתחת לאפם של האזרחים, עד שיתעוררו ויגלו שמאוחר מדי, והמנהיגות ה"חברתית" כבר הלאימה באופן פרטי את המדינה כולה – עד לרמת המטבע. או אז יהיה אפשר להתחיל בפרויקט של יצירת האדם החדש באמצעות מערכת החינוך, שהיא, כאמור, המקום בו "נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה."

אז הבה אגלה לכם את המיזנטרופיה שלי: אני לא סומך על אף אדם אחד בעמדת כח כה משמעותית. לא אם הוא פוליטיקאי ולא אם הוא בעל הון ולא אם הוא מנהיג חברתי בעל חזון. אף אחד. אני מעדיף להפקיד את גורלי בידי כלל הציבור, שידע לבחור מנהיגים שינהיגו מדיניות שגם אם לא תהיה לגמרי לרוחי, גם לעולם לא תהיה לגמרי מנוגדת לכל נימי נפשי, משום שקטן ככל שיהיה קולי במדינה הדמוקרטית, הוא עדיין שם, והוא עדיין נשמע, והוא עדיין משפיע. לכן אני גאה להקרא סוציאל-דמוקרט.

ואם אנחנו כבר בנושאי הון: מאז פרסום הרשומה האחרונה נתקבלה תרומה בקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו את התגשמות החלום הבורגני.

מיסים, אמון וסולידריות

לאורי כץ ((הנה אני, שמלונן תמיד על אנשים שמעוותים את שם המשפחה שלי, טעיתי באיות שם משפחה בן שתי אותיות. בוז לי.)) יש בלוג מצויין ומאתגר. על שום מה מאתגר? משום שאורי הוא אחד מאותם אלו שבפוסטים קודמים כאן כונו "ניאו-ליברלים", אך בעוד שבדרך כלל נהוג להתייחס לאיזשהו "טיפוס אידאלי" של ניאו-ליברל וולגרי, אורי מציג וריאציה הרבה יותר מתוחכמת ומעודנת של אותה הגישה – ומכאן, כזו שהרבה יותר מעניין להתמודד איתה. ((אין זאת אומרת שאין צורך להתמודד עם הגישה ה"טהורה" יותר, שגם היא מתקיימת, אלא שיותר קשה להתמודד עם הגישה המעודנת יותר, שלוקחת בחשבון חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על הניאו-ליברליזם.))

אורי מאמין ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי." בכך הוא מאמץ את עקרון היסוד של הליברליזם הכלכלי, ומגדיר יעד שאליו צריך לשאוף. הניאו-ליברלים הוולגריים מסתפקים בכך ומתייחסים לכל דבר שחורג מהכלל הזה כפגיעה בלתי נסבלת. העידון של אורי מתבטא בכך שהוא מכיר בכך שהיעד הזה הוא אוטופיסטי (לפחות מנקודת המבט הליברלית), ולא ריאלי. ישנם דברים, מודה אורי, שאינם אפשריים פוליטית (וכשהוא אומר "פוליטית", הוא מתכוון "אנשים לא יאהבו את זה, ולכן הנציגים שלהם לא יאהבו את זה"). מכאן מתחיל ריקוד שמטרתו היא לצמצם עד כמה שניתן את השפעתה הרעה של הפוליטיקה על השוק, מבלי להוציא אותה לחלוטין מהמשחק.

בשלושה פוסטים מהעת האחרונה שלו אורי הצביע על שלושה גורמים חשובים במערכת הכלכלית-פוליטית של המדינה, ודן בהם באריכות. הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שבשום שלב הוא לא מקשר בין השלושה. שלושת הגורמים הללו הם מיסים, אמון וסולידריות.

נתחיל מהרשומה הראשונה, שהיא האחרונה מבחינה כרונולוגית. אורי מצביע על כך שבפני ממשלה העומדת בפני חור בתקציב יש שלוש אופציות: לצמצם הוצאות, להגדיל מיסים, או להגדיל את החובות. את הגדלת החובות אורי פוסל על הסף כפתרון פופוליסטי שכל משמעותו היא דחיית הקץ והעברת תפוח האדמה הלוהט לראש הממשלה הבא. כפי שאראה בהמשך, לא בטוח שהנחת היסוד שבבסיס הטענה הזו – שאי אפשר להגדיל את ההכנסות בטווח הזמן הבינוני באמצעות הגדלת החובות בטווח המיידי – מוצדקת.

מבין שתי האופציות האחרות, אורי קובע בצדק שהצד הליברלי מעדיף את הקיצוץ בהוצאות, בעוד שהצד הסוציאל-דמוקרטי מעדיף את אופציית הגדלת המיסים. יתרת הרשומה עוסקת, על כן, בדיון באפשרויות לשינוי במדיניות המס, מה (לדעת אורי) לא יעזור, מה כן יעזור, ולמה זה לא יספיק בכל מקרה והסוציאל-דמוקרטים טועים. בקצרה (ובצורה קצת פחות מעודנת מאורי): אי אפשר למסות רק את העשירים כי אין שם כל כך הרבה כסף (אהם), אי אפשר למסות חברות כי הן פשוט לא יבואו לכאן, ומעניים אין כל כך מה לקחת בין כה וכה — ועל כן, העלאת מס בהכרח תבוא על חשבון (טה טה טה טם!) מעמד הביניים. המסקנה אליה מגיע אורי היא שמכיוון שמעמד הביניים הוא שמוביל את המחאה, ומכיוון שהוא מי שיסבול הכי הרבה מהעלאת מיסים, הרי שהפתרון חייב להגיע בעיקרו מקיצוץ תקציבי, ובעיקר של תקציבים שמגיעים לקבוצות לחץ שאינן נושאות בנטל הכלכלי. או, במילים אחרות – חזרנו לסוגיית ההתכנות הפוליטית של קיצוץ בשירותים, ואורי דוחק בנו לתת רוח גבית לראש הממשלה לבצע את אותם קיצוצים שיצמצמו את הפגיעה במעמד הביניים, or else.

אציין רק בקצרה שמתמיהה ההצהרה של אורי לפיה אין להכנס לחובות משום שלא צפויה צמיחה בעתיד הנראה לעין, ובו בזמן הוא קובע שאין להעלות את מס החברות משום ש"מס החברות צריך להיות פונקציה של משוואת רווח פשוטה מאוד, בעלת שני צדדים. בצד הראשון מתלבטת מדינת ישראל עד כמה משתלם לה למשוך את חברת אינטל על מנת שזו תשקיע כאן ותעסיק עובדים ישראלים. בצד השני מתלבטת אינטל עד כמה משתלם לה להקים מפעל במדינת ישראל, לנוכח איכות כוח העבודה בארץ, איכות התשתיות (למשל הנמלים המפגרים שלנו), הסיכון שבמלחמות, מרחקים והפרשי שעות מאירופה וארצות הברית, וכו'". כלומר, לדידו של אורי ישראל צריכה להתחרות בהודו ובסין במחיר המוצר שאנחנו מציעים, במקום לנסות להתחרות באירופה באיכותו של המוצר. כדי להתחרות מול אירופה צריך להשקיע בתשתיות ובהון האנושי של ישראל – וזוהי השקעה שתחזיר את עצמה עשרות מונים לאורך השנים. הגדלת החובות, אם כן, יכולה גם יכולה להיות ראויה, ובתנאי שהכספים המגוייסים באופן זה מושקעים בשום שכל.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה השניה. אמון. זהו ללא ספק הפוסט החביב עלי מבין השלושה. אני מוכן לחתום כמעט על כל מילה בו. אורי מזכיר לנו ברשומה זו שכל המערכת הכלכלית היא, במובן מסוים, פיקציה. לכסף אין ערך פרט לערך שאנחנו מייחסים לו כמוסכמה חברתית. גם המדינה אינה "קיימת" במובן פיזי כלשהו. היא קיימת רק במובן זה שאנחנו כולנו מסכימים שהיא קיימת, ומייחסים לגיטימיות לפעולותיה. רובנו, בסופו של דבר, לא צריכים שוטר שיעמוד לנו על הראש כדי לשמור על החוק. אנחנו שומרים על החוק מכיוון שאנחנו מכירים בלגיטימיות שלו, ובהוגנות הבסיסית שלו (למשל, אנחנו מאמינים שהוא יאכף באופן שווה על כולם). ברגע שהאמון הזה נשבר, הכל מתחיל להתפרק. המדינה מאבדת את הלגיטימציה שלה, הכסף מאבד את הערך שלו — אנרכיה.

אורי לוקח את הרשומה בהמשך לסוגיית השקיפות וחשיבותה בהשגת אמון הציבור למהלכים של המדינה. אני מסכים לגמרי עם הדברים הללו, אבל כעת אני מעדיף להשאר בחלקה הראשון של הרשומה. אורי טוען שהמחאה החברתית "לא נולדה מתוך משבר של קפיטליזם-יתר או סוציאליזם-יתר, אלא מתוך משבר של אמון", ובהמשך הוא מפרט: "האזרחים ממילא אינם מאמינים שהממשלה יכולה לספק להם את מה שהם מבקשים, תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". אני מסכים בהתלהבות עם הטענה של אורי שאחד המקורות לבלבול של המפגינים באשר לפתרון הנכון לבעיה הוא חוסר אמון משווע. מצד אחד, המחאה הסוציאל-דמוקרטית מצביעה לכיוון של העלאת מיסים, ולא קיצוץ בשירותים (כפי שצויין בפוסט על מיסים, זו ההעדפה העקרונית של הסוציאל-דמוקרטיה). מצד שני, חוסר האמון בממשלה גורם לאנשים שלא להאמין שהמיסים שלהם ינוצלו בצורה יעילה, ולמעשה – גם שהמיסים שהם משלמים כבר עכשיו מנוצלים באופן מחפיר לטובת מטרות לא ראויות שונות וריפוד שכבות שומן במגוון מרכזי כוח.

הבעיה שלי היא עם החלק של "תהיה השיטה הכלכלית אשר תהיה". כי המצב שאורי מתאר לגבי המוחים הסוציאל-דמוקרטים הוא כזה של דיסוננס קוגניטיבי: האידאולוגיה שלהם אומרת סוציאל-דמוקרטיה, אבל האמון שלהם אומר ליברליזם כלכלי. שהרי, כפי שכבר ציינתי לעיל, מה שמאפיין יותר מכל את הליברליזם הכלכלי היא האמונה ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". במילים אחרות, במצב של חוסר אמון, כולנו ניאו-ליברלים. כלומר, כאשר אורי מבקש לשכנע אותנו שהתפיסה הכלכלית שלו היא הנכונה, הוא מנסה לערער את האמון שלנו במדינה, או למצער, לתת בסיס אידאולוגי לחוסר האמון שכבר יש לנו במדינה.

אין ספק שאורי צודק שחוסר אמון יכול לצמוח גם במערכת סוציאליסטית. אבל במערכת קפיטליסטית חוסר האמון במדינה הוא חלק מרכזי בשיטה עצמה. אם במדינת הרווחה חוסר האמון נובע מפרקטיקה בעייתית (ומכאן שניתן להחזיר את האמון באמצעות תיקון הפרקטיקה), במדינה הקפיטליסטית חוסר האמון נובע גם נובע מהשיטה הכלכלית עצמה, שכן הוא הבסיס לה. אין שום הגיון למנוע מהמדינה מעורבות בכלכלה אלא אם אנחנו מניחים כהנחת יסוד ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". אם המדינה הקפיטליסטית תגרום לנו לתת במדינה אמון, היא תחדול להיות קפיטליסטית משום שמיד נצפה ממנה לעשות את כל הדברים שאנחנו מאמינים שהיא יכולה לעשות.

ומכאן שמטרתו של מנהיג ניאו-ליברל במדינה שעוד יש בה משקעים משמעותיים של מדיניות רווחה, כמו במקרה של ישראל, היא בדיוק החרבת האמון במדינה. וראו זה פלא – זה בדיוק מה שקרה. ((אם הייתי נוטה לתאוריות קונספירציה הייתי אפילו אומר שהזגזוגים הבלתי פוסקים של נתניהו בנושאים כלכליים בעת האחרונה נועדו להמשיך ולערער את מעט האמון שעוד היה למישהו במדינה. אבל אני לא – אני נוטה יותר לחשוב שזה פשוט אופיו של ראש הממשלה הלחיץ ביותר בתולדות ישראל. אבל אתם יודעים מה? לכו תדעו…

כמו כן, גילוי נאות: אני עובד באגודה לזכויות האזרח, שפרסמה את המחקר שבקישור שלעיל.))

אבל חייב להצטרף גורם נוסף למהומה. הליברליזם הכלכלי לא היה מוצא לעצמו אחיזה מלכתחילה בציבוריות הישראלית, אילולא תהליך חברתי עמוק הרבה יותר שהתרחש עם השנים. אני, כמובן, לא מחדש לאף אחד שום דבר כאן, וגם אנשי המחאה הצביעו על הגרעון האדיר הזה בציבוריות הישראלית: לחברה הישראלית אבדה הסולידריות. אני יודע, אני יודע, מעולם לא הייתה באמת סולידריות בחברה הישראלית. הייתה אליטה שדאגה לעצמה. מה שאנחנו ה"אחוס"לים" חווים כ"אובדן הסולידריות" אינו אלא אובדן הפריבילגיות שלנו ועלייתן של קבוצות אחרות בעלות פריבילגיות מהפריפריה. ובכל זאת, אותה קבוצה שבגדול מכנים אותה לעיתים "מעמד הביניים" התפוררה גם מבפנים.

בפוסט השלישי שלו סוקר אורי את ספרו של מייקל לואיס, "בומרנג", וכך הוא כותב על מצבה של יוון:

הדבר המטריד ביותר שמזהה לואיס ביוון הוא דווקא אובדנה של הסולידריות. יוון הפכה למדינה שבה כולם מתחרים על הזכות לגנוב כספי ציבור, כל אחד מושך את השמיכה לכיוון שלו בזמן שהיא הולכת ומתכווצת, ואף אחד לא מרוצה. כולם שונאים את כולם, כולם מרגישים שדופקים אותם, וכולם צודקים.

נשמע מוכר? וגם מקליפורניה הוא לא חוסך את שבטו:

והתושבים? יש להם כסף. הרבה כסף. אבל הם לא מוכנים לשום עליית מיסים, לשום ירידה בשירותים הציבוריים, ומאשימים את הפוליטיקאים בהכל. האיגודים המקצועיים, כמובן, לא מוותרים על מילימטר.

אובדנה של הסולידריות גרם לנו לתפוס את תקציב המדינה לא כדבר מה שצריך לשרת את הכלל, אלא כעוגה שכל אחד מנסה לנגוס ממנה כמה שיותר. המפלגות השונות מנסות למשוך כל אחת לכיוונה, כדי לשרת את הציבור שלה בפוליטיקה שהיא לא חברתית כמו שהיא קליינטליסטית, והתוצאה היא אותו חוסר יעילות משווע של המדינה שנופלת באמצע. אל תוך הבלאגן הזה נכנסים הליברלים הכלכליים, שמשכנעים את הציבור שמה שהם רואים זה מה שיש. שאי אפשר יותר טוב. שאם עוד נשאר להם אמון במדינה, כדאי שיחסלו אותו מיד לפני שהמדינה תחסל אותם. ש"ממשלות הן ארגונים בירוקרטים מנופחים יתר על המידה שלא מסוגלים לעשות כמעט שום דבר באופן יעיל, ולכן עדיף שיעשו את המינימום ההכרחי". ואז הם מקצצים את השירותים לאזרח, ומורידים את המיסים לבעלי ההכנסות הגבוהות, ואת השירותים שלא הצליחו לקצץ כי הם דרושים להם למטרות פוליטיות, הם מממנים באמצעות העלאת המיסים על שכבות הביניים והשכבות הנמוכות.

את מעגל הקסמים הזה של דרדור האמון במדינה וכתוצאה מכך הצדקת התדרדרות האמון, כמו כל מעגל קסמים, קשה מאוד לשבור. המפתח נמצא בנקודת ההתחלה של התהליך. בסולידריות החברתית. דפני ליף ואחרים ממנהיגי המחאה החברתית זיהו, באופן אינטואיטיבי, את נקודת השבר הזו, ופעלו ופועלים כדי לאחות אותה, כדי ליצור יש מאין סולידריות חברתית בישראל. זה לא תהליך קל, מה גם שחותרות תחתיו בכל עת קבוצות שבין אם בתמימות ובין אם בזדון מחזקות את הפילוגים בחברה הישראלית – בין יהודים לערבים, בין חילונים לדתיים, בין מזרחיים לאשכנזים לרוסים לאתיופים.

זהו האתגר שעומד לפתחה של המחאה החברתית. זוהי נקודת הארכימדס סביבה נעה כל המערכת. וזוהי הסיבה שאורי כץ, בסופו של דבר, טועה.

סוג של אפרופו: מה שהתחיל כסטטוס מעוצבן קלות שלי בפייסבוק הולך ומקבל צורה של פרויקט אמיתי ורציני. "פרויקט וולטיר" מבקש להחזיר את השיח הפוליטי בישראל לקווים של כבוד הדדי, הכרה הדדית בחופש הדיבור ובזכות הביטוי של כל אדם, ונכונות להתבטא באופן שאינו מוציא מן הדיון את מי שנמצא מעברו השני של המתרס. במילים אחרות, הפרויקט מגייס אנשים שיצהירו שהם אמנם לא מסכימים עם היריבים האידאולוגיים שלהם, אבל הם ילחמו בחירוף נפש למען זכותם של אותם יריבים להביע את דעתם.

מספר אנשים כבר הצטרפו לפרויקט, ועידו קינן אפילו פרסם ראיון קצר איתי עליו. אם אתם מעוניינים להצטרף ולסייע, אתם מוזמנים לקבוצת הפייסבוק של הפרויקט, להעלות רעיונות להשגת מטרותיו ולנדב את כישוריכם וכשרונותיכם לקידום המטרה.

ולבסוף: תודה לתורם שרכש עבורי את הספר שעמד בראש רשימת התרומות שלי. אם גם אתם חשים צורך בלתי נשלט להביע את הערכתם אלי באמצעים כלכליים, אתם מוזמנים לתרום לקרן מלגת המחיה שלי, ואם בכלל שורה עליכם רוח נדיבה, אתם יכולים לרכוש עבורי את הספר הבא – Great Transformations: Economic Ideas and Institutional Change in the Twentieth Century , מאת מארק בליית' – מרשימת המשאלות שלי באמזון.

יותר ביותר

אחת הביקורות הבולטות לגבי הליברליזם הכלכלי ((בפוסט הקודם קמו תלונות על השימוש בכינוי "ניאו-ליברליזם", אז למען אותם אנשים אני אשתמש בביטוי הברור יותר "ליברליזם כלכלי" – היינו הגישה הליברלית כאשר היא מוגבלת לספירה הכלכלית בלבד מבלי להתחשב בדרישות הליברליזם בספירה החברתית.)) היא שהאינדיבידואליזם הקיצוני שהוא מתבסס עליו, שמחייב שהתקשרויות בעלות משמעות כלכלית תתקיימנה רק דרך השוק (ולא, למשל, דרך הפוליטיקה) יוצר בעיה חמורה של החצנת עלויות. כלומר, חלק מהעלויות של ייצור אינן משולמות על-ידי היצרן, אלא על-ידי כלל החברה. דוגמא פשוטה לכך היא זיהום: כאשר מפעל מסויים מזהם מים במקום להשקיע במניעת פליטת מזהמים, הוא מעביר את העלות של מניעת הזיהום לכלל הציבור, שסובל עכשיו ממים מזוהמים. אבל לא צריך לעסוק בפעילות שלילית במובהק כמו זיהום כדי לקחת חלק בהחצנת עלויות. כל "טובין ציבוריים", היינו, טובין שלא ניתן להגביל את השימוש בהם רק למי שמשלם, משמשים להחצנת עלויות. חישבו, למשל, על משאיות הנוסעות על כבישים שנסללו במימון משלם המיסים: הבלאי שהן גורמות לכביש משמעותי יותר מאשר הבלאי של כלי רכב פרטיים. אבל, כשחושבים על זה, גם חלק משמעותי מכלי הרכב הפרטיים נמצאים על הכביש כי אנשים נוסעים אל העבודה ובחזרה. הטובין הציבוריים הללו מאפשרים את קיומו של המשק היצרני. למעשה, אפילו עצם קיומו של השוק הוא סוג של טובין ציבורי שמתאפשר בין השאר בזכות קיומה של המדינה, שאוכפת זכויות קניין. בקיצור, במילותיו של קארל פולני – There's no such thing as a free market – השוק החופשי עולה הרבה כסף.

שזה בסדר גמור, במצב הנורמלי, כי החברות משלמות חלק משמעותי מהמיסים במדינה ישירות מרווחיהן שלהן. מסים המוטלים על תאגידים (להבדיל ממסים המוטלים על הפרט) הם התשלום של אותם תאגידים על סל השירותים שהמדינה מעניקה להם בדמות כל אותם טובין ציבוריים שהיא מספקת להם. הפנמה מחדש של אותן עלויות שהוחצנו. החברות לא עושות איזה מעשה פילנטרופי גדול בכך שהן משלמות אחוז מכובד מרווחיהן כמס למדינה – ללא המדינה, הן לא היו יכולות להגיע לאותם רווחים, והיו צריכות להשקיע כמות אדירה של ממון כדי להשיג אותם. כאשר המדינה מוותרת לתאגידים על מליארדים במסים, המשמעות היא שכל שאר משלמי המיסים מסבסדים את חלקן של אותן חברות בטובין הציבוריים.

אבל אלמנט אחר של הליברליזם הכלכלי שממעיטים לדבר עליו הוא ההופכי של החצנת העלויות, היינו: החצנת הרווחים. כוונתי היא לכך שכאשר כל עולמו הכלכלי של כל אדם צר כעולם נמלה, כאשר איננו מתחשבים, בבואנו להעריך פעולה כלכלית כלשהי, בהשלכות הכלכליות שמעבר לחשבון הבנק הפרטי שלנו, אנחנו למעשה מתעלמים מחלק נכבד מהרווחים, החברתיים כמו גם הכלכליים, שהפעולה הכלכלית הזו מניבה. קחו לדוגמא את האדם הרגיל שמעוניין לרכוש ספר קריאה כדי לשובב את נפשו ולהשיב את רוחו. על פי הערכים של הליברליזם הכלכלי, אותו אדם ינהג באופן רציונלי אם ילך לאחת מחנויות צומטסקי וירכוש שלושה או ארבעה ספרים במאה שקלים, במקום ספר אחד ב-70-90 שקלים. כלכלנים יקראו לכך "מיקסום רווחים", או "מיקסום ערך" – עבור אותו סכום כסף  מקבל האדם בערך בין פי שתיים לפי ארבע מוצרים. אבל התפיסה הזו נכונה רק אם מתעלמים מכך שהמחיר הגבוה יותר של הספר בחנות שכונתית אינו קונה לנו רק את אותו המוצר, אלא הוא קונה מערכת שלמה של "טובין קהילתיים": עצם קיומה של חנות בבעלותם של אנשים שגרים בסביבתי, שמעסיקים עובדים מהסביבה בשכר הוגן ולא בשכר מינימום (ומכיוון שהשכר הוגן, גם האנשים עצמם יכולים להיות איכותיים יותר ומתאימים יותר לתפקיד, ולא אנשים שהתגלגלו לעבודה בחנות ספרים בלי שום קשר לתחביביהם האישיים), כמו גם התמלוגים ההוגנים יותר שמגיעים לכיסה של הסופרת והרווחים שמגיעים למו"ל שהוציא לאור ספר שאני מעוניין לרכוש. כלומר, קיבלתי יותר ביותר.

אותו הדבר נכון לגבי רשתות השיווק: אנחנו נכנעים לקסמם של המחירים הנמוכים יותר רק כי אנחנו יכולים להתעלם מהערכים הנוספים שמתקבלים מרכישה במכולת השכונתית. ואותו הדבר גם לגבי נפלאותיה של ההפרטה – אותה יכולת קסומה של השוק הפרטי איכשהו לספק מוצר טוב יותר בפחות כסף. צריך להיות (תסלחו לי) ניאו-ליברל כדי להאמין שאפשר לתת מוצר באיכות גבוהה יותר ובמחיר נמוך יותר בלי שאיש יפגע בתהליך, רק בגלל שעוברים מאספקת המוצר על-ידי חברה ממשלתית לאספקתו על-ידי חברה פרטית. ((אינני אומר כאן, כמובן, שהמחירים אינם יכולים לרדת עם הזמן. ברור שניתן לעשות זאת: שיפור טכנולוגי יכול לצמצם משמעותית עלויות ייצור, או להקטין את השימוש בחומרי גלם. או אפילו לצמצם את הצורך בכוח אדם מבלי לפגוע באיכות המוצר. אלא שלא זה המצב ברוב ההפרטות. החסכון העודף מושג או על-ידי פגיעה באיכות המוצר הניתן, או על-ידי הקטנת השכר לעובדים, על כל ההשלכות החברתיות של פעולה שכזו. בטווח הארוך, תחרות בין חברות פרטיות עשויה לדרבן המצאת שיפורים טכנולוגיים שכאלו, ולכן בעקרון בשוק שניתן לקיים בו תחרות משוכללת, היא עדיפה על פני מונופול ממשלתי (במגבלות מסוימות, שיגנו על האוכלוסיות החלשות ביותר), אבל במקרים רבים מדי ההפרטה נעשית במקום שבו לא רק שלא יכולה להתקיים תחרות משוכללת, אלא למעשה נוצר מונופול פרטי. ואם מונופול ממשלתי הוא רע, הרי שמונופול פרטי הוא הדבר הגרוע מכל.))

במקומות שונים בעולם המערבי התפתחה תנועה של "רכישה מקומית" – Buy Local. מדובר בגרסא האישית של מדיניות החלפת היבוא שהייתה פופולרית במדינות מתפתחות רבות באמצע המאה ה-20. אבל המדיניות ההיא קרסה משום שהיא ניסתה לייצר התפתחות קפיטליסטית בכלים אנטי-קפיטליסטיים בעליל. "רכישה מקומית" אינה מנסה ליצור התפתחות קפיטליסטית. להפך: אם הקפיטליזם תלוי בגידול מתמיד בצריכה, הרי שתנועת הרכישה המקומית קוראת לנו לקנות פחות ביותר, במונחים כלכליים גרידא. אבל, גורסים האוחזים בגישה זו, במונחים חברתיים רחבים יותר, אנחנו קונים הרבה יותר ביותר. תמורת הנכונות שלנו לוותר על ההסתכלות הכלכלית הצרה, אנחנו מרוויחים רווחים פוטנציאליים שקודם לכן התעלמנו מהם.

אך מה על היעילות?! יזדעקו הליברלים הכלכליים. מה ימנע מאותו נותן שירות מקומי לעשוק את לקוחותיו? ובכן, הרכישה המקומית אינה מונעת, כמובן, תחרות. היא פשוט מגבילה אותה כדי להפוך אותה להוגנת יותר. בעל מכולת שיקפיץ מחירים ללא כל הצדקה יגלה עד מהרה שלקוחותיו עברו למכולת השניה בעיר. אבל גם אם שתי חנויות המכולת תפעלנה בצורה הגונה לגמרי, הן לא תוכלנה לעמוד בפני תחרות של סניף של רשת שיווק גדולה, שיכול להרשות לעצמו לספוג הפסדים למשך תקופה מסוימת בכדי להרוג את התחרות, ולהפוך למונופול באזור.

למעשה, הרכישה המקומית מחזירה אותנו דווקא לאותם תנאים שאדם סמית' עצמו שיווה לנגד עיניו כשכתב את התאוריות הכלכליות שלו. היא מאפשרת את הליברליזם הקלאסי בצורתו האמיתית, להבדיל מזו שעוותה עד כלות על ידי תאגידים שמסוגלים למנוע תחרות (לטווח ארוך) בגלל אורך נשימתם ועומק כיסיהם, וחוסר השיוויון המשווע בתנאי הפתיחה עבור "סתם" אנשים מוכשרים שרוצים להכנס לתחום שכבר נשלט על-ידי תאגיד שכזה.

מה שאני מבקש מכם הוא לא פשוט, בעיקר בימים אלו שכולנו כורעים תחת נטל יוקר המחיה. אני מבקש מכם לשלם יותר ולקבל פחות, במונחים בהם אתם רגילים לחשוב. אני מבקש מכם להפסיק ללכת לסופרמרקט הגדול והזול (יחסית) ולהכנס במקום למכולת הקרובה אליכם, או לקצביה. אני מבקש מכם להעדיף את חנות הספרים השכונתית, אם בורכתם בשכונה שעוד נשארה בה חנות כזו, ולא לסניף של צומטסקי. אני מבקש בכם, בקיצור, להעדיף עסקים קטנים ויקרים על פני עסקים גדולים וזולים. אני מבקש מכם לצרוך פחות כדי שהכסף שלכם יעשה יותר עבור הקהילה בה אתם חיים.

זה לא פשוט. בניגוד למה שטענו המלעיזים בתגובות לפוסט האחרון, שנכתב יחד עם ד"ר יעל פלד, אנחנו בהחלט חיים בעידן ניאו-ליברלי, ותפיסת העולם הכלכלית הצרה הזו היא אכן הגמונית. כולנו הורגלנו לחשוב במונחים כלכליים צרים ולשכוח שאנחנו חלק מקהילה. כל כך הורגלנו לכך, למעשה, עד שרבים מאיתנו ויתרו לגמרי על קיומה של קהילה – אנשים שעברו לגור בפרברים מנוכרים שאין להם, בעצם, כלכלה מקומית, שצריך מכונית כדי להגיע מהם לכל מקום בעל משמעות, ושאי אפשר לצאת ברגל או באופניים כדי לעשות את הקניות הרגילות שלנו. מי שחי במקומות כאלו אינו יכול להשתתף בתנועה הצריכה המקומית. אבל גם אלו מאיתנו שחיים במקום שכן מאפשר זאת נדרשים לשינוי מחשבתי מהותי. אנחנו נדרשים להפסיק להחצין רווחים ולהתחיל להפנים את המשמעות הרחבה של הבחירה הצרכנית שלנו. אנחנו צריכים להתחיל להבין שכשאנחנו קונים פחות ביותר, אנחנו בעצם קונים הרבה, הרבה יותר.

חסר ערך

פוסט משותף עם ד"ר יעל פלד, עמיתת מחקר בפילוסופיה פוליטית במרכז לחקר האתיקה באוניברסיטת מונטריאול.

לפני כשבוע התפרסם בבלוג של ואן דר גראף אחותך פוסט כנה ואמיץ מאוד על מה זה אומר להיות חולה (חולת) דכאון. הפוסט מתאר בבהירות שתים מהתחושות האיומות ביותר שחווים חולי דכאון. הראשונה היא חוסר תקווה ("שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים"). השנייה היא מה שאפשר לכנות "תחושת יתירות" (איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם"). דכאון, במילים אחרות, איננו רק מצב של ייאוש או חוסר תקווה, אלא גם (או אולי בעיקר) תחושה של קיום שאין לו הצדקה, ושל חוסר ערך.

למחרת פרסומו של הפוסט, הצית עצמו משה סילמן בהפגנה שנערכה בשבת האחרונה בתל-אביב. סילמן, כך עולה מהדיווחים, היה בדרכו להפוך לדייר רחוב (כלומר, הומלס) לאחר קריסה כלכלית וחובות שהלכו והסתבכו. מהמכתב המשוכפל שחילק סילמן בין משתתפי ההפגנה לפני שהצית את עצמו עולה מצב כלכלי בלתי אפשרי – הסתמכות על קצבה חודשית בלתי הגיונית בעליל בשיעור של 2,300 ש"ח (אובדן כושר עבודה של 100% בעקבות אירוע מוחי) לתשלום כל צרכי קיומו. נראה כי כוחותיו הנפשיים של סילמן, שעמד להיזרק אל הרחוב באותו שבוע, תשו. את התוצאה ראינו כולנו בחדשות. אתמול נפטר סילמן מפצעיו, אחרי שישה ימים של מלחמה על חייו.

שום גורם ממשלתי לא הצליח לסייע לסילמן להיחלץ מגזרת חיי הרחוב שהיתה אמורה להיות גורלו החל מהשבוע, מהסיבה הרגילה: אין כסף. למה אין כסף? את התשובה מספק דו"ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, המתאר את ייבושם השיטתי של השירותים החברתיים במדינת ישראל. עבור הניאו-ליברליזם, תפיסת העולם העומדת בבסיס מנגנון הייבוש הזה, אנשים כמו סילמן – חולים, בלתי יצרניים ובאופן כללי לא עונים על הטיפוס האידיאלי של השחקן האינדיווידואליסט והרציונלי – הם אנשים בלתי נוחים. עניים סתם השיטה דווקא אוהבת, שהרי הקפיטליזם משגשג על אי-השיוויון. עוניים של הרבים הוא שמאפשר את עושרם של המעטים. אך אלו שנופלים מחוץ למסגרת היצרנית והצרכנית, איתם השיטה אינה יודעת איך להתמודד, ולפיכך היא מתעלמת מהם עד כמה שאפשר. סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם "חסרי ערך" עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך. הפרקטיקה של הניאו-ליברליזם, על כן, כוללת גם מאמץ לשכנוע הציבור לאימוץ התאוריה הניאו-ליברלית עצמה, ורבים – רבים מדי – מפנימים את ערכי השיטה, ומתחילים להאמין באמת שאם הם אינם מצליחים כלכלית, סימן שאינם מועילים מספיק; ואם אינם מועילים, סימן שאין להם ערך.

קו ישיר מחבר בין הפוסט האמיץ של ואן דר גראף אחותך לבין ההצתה העצמית המזעזעת של סילמן, והוא תחושת חוסר הערך שנולדת מתוך מצב נפשי שהמילה "קשה" קטנה עליו בכמה וכמה סדרי גודל. אצל ואן דר גראף אחותך, כמו אצל הרבה חולי דיכאון אחרים, התחושה הזו היא פנימית. אצל סילמן המסר הזה – "אינך שווה, אין לך הצדקה" – מגיע מבחוץ, מהשיטה הכלכלית שבה חי הוא וכולנו.

חולי דכאון נוטים להטיח בעצמם אמירות קשות בסגנון "אני כשלון ומגיע לי". הם מלאי אשמה ובושה על חוסר היכולת שלהם לתפקד. הם מרגישים כאילו הם טורח בלתי מוצדק על סביבתם ומשאביה (נפשיים, חומריים). בטרמינולוגיה דומה מאוד משתמשת כלכלת השוק בשביל לתאר אנשים מסוגו של סילמן. במקרה הטוב היא מציעה להם (תוך איום מתמיד בענישה כלכלית) שילכו לעבוד, תוך התעלמות מהגידול המבהיל במספרם של העובדים העניים. במקרה הפחות טוב היא עוברת לכנות אותם בכינויי גנאי כגון "בטלנים", וקובעת שאם אנשים אינם מצליחים להתקדם ולשגשג, הרי שזה רק בגלל שלא התאמצו מספיק. על פי התפיסה הזו, "שיכור השוכב בביב", כפי שמצטט גדי טאוב את וויליאם גרהאם סאמנר, מאבות התפיסה הזו, "נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות". לפי העיקרון הזה, מיטת בית החולים שבה אושפז סילמן היא בדיוק המיטה שהוא הציע לעצמו. ((גרסאות מעודנות קצת פחות של תפיסת העולם הזו גורסות שאין זה מוסרי לטפל בסילמן מפני ש(1) מערכת בריאות במימון ציבורי אינה צריכה לטפל במי שמביא על עצמו ביודעין בעיית בריאות; (2) אין זה מוסרי להתערב בהחלטתו של סילמן, באינדיווידואל רציונלי, להמית את עצמו; (3) אין זה מוסרי להכריח את משלם המיסים לסבסד שירותים הניתנים למישהו שאיננו תורם למימון השירות ("אין שירותים בלי מיסים, גם אם אתה לא מרוויח מספיק בשביל לשלם מיסים").))

הציטוט בפסקה הקודמת נלקח מתוך מאמר בשם "מליוני אנשים לבד" שפרסם גדי טאוב ב"הארץ" לפני כמעט עשור. אחת הטענות המרכזיות במאמר היתה שבהיעדרה של פוליטיקה ("רשות רבים", גוף מדיני) השוק הופך לזירה היחידה שבה בני אדם מתקשרים זה עם זה. צמצומה הנמשך והמכוון של הזירה האזרחית, כפי שמתואר בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח,  הוא הגורם האחראי להשתלטותו של השוק על רשות הרבים האזרחית בשלושים השנים האחרונות. בחברת שוק מהסוג אליו מקדמת אותנו תפיסת העולם הכלכלית והאתית של נתניהו ושטייניץ, ה"מטבע" היחיד שיש לו ערך הוא המטבע הפיננסי. יש כסף? ברוך בואך. אין כסף? התייתרת. מצב תקינותו של ה"עובר ושב" האזרחי (זכויות וחובות) הופך להיות בלתי רלוונטי. ציון השירות הסדיר והמילואים במכתבו של סילמן נראה כמו סוג של תחינה נואשת להכרה בחשיבותו של החוזה האזרחי בין המדינה לאזרחיה, ובערך הנגזר ממנו, שאיננו ערך שוק. חוסר העניין של המדינה בסילמן ודומיו היא עדות לחוסר הערך של שניהם בעיניה.

אחד מעיקרי האמונה של הליברליזם (או "המשפחה הליברלית") הוא עקרון הנייטרליות, שאומר שאל לה למדינה לקבוע לשחקנים הפוליטיים מהו ה"טוב" או ה"ראוי", ואל לה לנסות לקדם את האושר הכללי בצורה כזו או אחרת. בכך היא נבדלת מתפיסות כמו זו הרפובליקנית או הקהילתנית, שמניחה את קיומו של טוב כללי ואת הציווי לדאוג לקידומו. הזווית הניאו ליברלית על עקרון הנייטרליות גורסת ששחקנים אינדיווידואלים הם פרטים רציונליים שיודעים הכי טוב כיצד לקדם את רווחתם הכלכלית, ((והנחה מובלעת בכך היא שיש "חוקי משחק" קבועים וידועים, ושמי שמבין אותם לאשורם יוכל תמיד להצליח, ואילו מי שנכשל כשל בקריאת השוק – כלומר, עדיין יש כאן "אחריות אישית" להצלחה או לכשלון, ואין שום אלמנט של מזל בהצלחה כלכלית.)) ושאם כל אחד יעשה את הטוב בשבילו אז בסופו של דבר כולם ירוויחו מכך. יש כל מיני בעיות עם המיתוס הזה (שוק בלתי משוכלל, תנאי פתיחה בלתי שווים וכו'), ורובן ראויות לדיון נפרד. בהקשר הדיון הנוכחי, מעניין במיוחד לעמוד על הקשר שבין התנערותה של המדינה ממחוייבות לשלום אזרחיה לבין חוסר יכולתה (או רצונה) לזהות כיצד מדיניותה פוגעת באופן ישיר ברווחתם הנפשית. דבר אחד הוא לומר "אל למדינה להכתיב לאזרחיה כיצד להיות מאושרים". דבר אחר הוא לומר "לא אכפת למדינה אם אתם מאושרים. אם אינכם מאושרים, זה מפני שאתם לא מוצלחים".

לפני כמה שנים התפרסם ב"העיר" ראיון שנערך עם פסיכולוג מפורסם. כשנשאל מה לדעתו הדבר החשוב ביותר שפסיכולוגים צריכים לדעת, ענה שהנפש האנושית היא דבר עדין מאוד, ולפיכך יש להתייחס אליה בזהירות רבה מפני שקל מאוד לעשות נזקים גדולים, במודע או שלא. מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, האוחזים בתפיסת העולם הניאו-ליברלית, פועלים על-פי ההגיון שמכתיבה הגישה בה הם אוחזים. ההגיון הזה מכתיב להם להתעלם מהשפעת המדיניות שהם מנהיגים על רווחתם ובריאותם של אזרחי המדינה, שכן כל התייחסות לפגיעה שכזו תפגע בעקרון היסוד לפיה הצלחה וכשלון נגרמים רק על-ידי האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל צריך להנות (או לסבול) מפירות הצלחתו (או מפגעי כשלונותיו). זה אולי האספקט הנכלולי ביותר של הצלחת הפרויקט ההגמוני של הניאו-ליברליזם – הפנמתם של נפגעיה העיקריים של תפיסה זו את עיקרי האמונה הניאו-ליברלית, לפיה הם אינם מצליחים משום שאינם חרוצים או מוסריים מספיק, ואם הם נכשלים הרי שמגיע להם. חולי דכאון חווים מבפנים את התחושה האיומה של חוסר תפקוד, אשמה, היעדר תחושת ערך ומיותרות. נפגעיה של השיטה הכלכלית בארץ חווים אותה פעמיים – פעם אחת מבחוץ, בגלל השיטה. ופעם שנייה, מבפנים, כשהמצב הנפשי שאליהם מביאה אותה השיטה דוחף אותם אל הדכאון.

הדכאון הזה, תולדת העוני אליו מתדדדרים חלקים גדלים והולכים של משקי הבית בישראל, אינו הכרחי. הוא תולדה של מדיניות מכוונת ויזומה הרואה בערך השוק את הערך היחידי המשמעותי לקיומה של חברה בארץ. מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה. חולי דכאון יודעים היטב, כמו שואן דר גראף אחותך כותבת, שהדרך להחלמה עוברת דרך משפחה וחברים שמזכירים בכל פעם מחדש שתחושות חוסר התקווה והיעדר הערך הן סוג של "סרט רע" ולא המציאות. מה נגיד על מדיניות כלכלית מכוונת שפועלת בדיוק להיפך, בנסיונה לשכנע חלקים גדלים והולכים מאיתנו שאנחנו חסרי ערך?

מר אבא

פוסט שלי שהתפרסם במקור באון-לייף.

***

בוקר. אשתי בלימודים, אני בבית עם הקטן, הגדול בגן. אבא שלי מתקשר.

–        אז אתה בייביסיטר היום?

–        לא, אני אבא.

–        כן, אבל אבא בתפקיד אמא.

ד"ר פגי דרקסלר פרסמה טור חצי נפעם וחצי נחרד על התופעה ה"חדשה" של אבות במשרה מלאה: אבות שנשארים בבית עם הילדים בזמן שבת-זוגם יוצאת לעבודה. מה שמכונה לעיתים "משפחה הפוכה". הטור הזה הוא תערובת מעצבנת של נתונים מעוותים ושמרנות חברתית משעממת שמצליחה להתעלם לחלוטין מעשרות שנים של חשיבה פמיניסטית ולפספס את ההתרחשות המרגשת מחד והיומיומית כל-כך מאידך שאנחנו מהווים חלק ממנה בעידן הנוכחי.

דרקסלר מציינת שכ-154,000 אלף אבות הם אבות במשרה מלאה כיום בארה"ב. משם, כמעט בלי לעצור, היא ממשיכה לסטטיסטיקה לפיה נשים עדיין נושאות בנטל של 70 אחוז מעבודות הבית. יש לי שתי בעיות עם הקישור שנעשה בין שני הנתונים הללו. הראשונה היא ש-154 אלף אבות זה יפה, אבל זה עדיין פחות מאחוז אחד מכלל האבות עם ילדים בני 18 ומטה. גם אם כל אחד ואחד מהאבות הללו עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדו, זה לא ישפיע באופן משמעותי על הסטטיסטיקה.

הבעיה השניה היא שהסטטיסטיקה הזו היא מ-1998. כן. וגם אז, מדובר היה בסטטיסטיקה שהצביעה לא על קבעון – לא שגברים "עדיין" עושים רק שליש מעבודות הבית – אלא על שינוי מתמשך, שהוריד בחצי את מספר שעות העבודה שהקדישו נשים לעבודות הבית משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, מחד, והכפיל את כמות השעות שהקדישו לכך גברים. מובן שאי השיוויון עדיין בולט, אבל הכיוון הוא הכיוון הנכון, ואין סיבה לא להאמין שהמצב המשיך להשתפר מאז סוף שנות ה-90. הדור שהקים משפחות חדשות בעשור וחצי מאז נבחנה הסטטיסטיקה, הוא דור שרבים מתוכו גדלו במשפחות בהן אין שום דבר מוזר בגבר שמשתתף בעבודות הבית, ונקודת המוצא אצל רבים היא הנחה של שיוויון, גם אם לא בהכרח מגיעים אליו.

 

גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא

כי השינוי המשמעותי ביותר הוא לאו דווקא עלייתו של מודל הפוך למשפחה הבלתי-שיוויונית הקלאסית, אלא דווקא עלייתו של מודל שיוויוני חדש, כזה שבו שני ההורים הם שותפים מלאים בגידול הילדים ובעבודות הבית. לא שהגבר "עוזר", אלא ששני בני הזוג מחלקים ביניהם את העבודה.

וכן, דרקסלר צודקת, כנראה, כשהיא אומרת שגברים עשויים בסבירות יותר גבוהה להכריע שאוכל שנפל על הרצפה אבל הורם מיד עדיין כשיר לאכילה (כי ראבק, אף אחד לא מת מקצת לכלוך). ובהחלט, אני עדיין צריך לשאול את אשתי על איזה תוכנית להפעיל את מכונת הכביסה בכל פעם (למרות שניסיתי תקופה ארוכה ללמוד את הרציונל). גברים, כפי שאיבחן פעם דייב בארי, פשוט לא מודעים לסטנדרטים דומסטיים, באותו אופן שדגים אינם מודעים למסחר בבורסה. זה לא שאין לנו שום עניין בנקיון, אלא שאנחנו מגדירים "נקי" בצורה שונה. ואכן, בימים בהם אני מופקד על שטיפת הרצפה, אני עומל במשך שעות רבות על משימה שזוגתי מקדישה לה חצי שעה, כי פשוט אין לי מושג מתי הגעתי למצב "נקי" בעיניה. מבחינתי זה היה נקי עוד לפני שהתחלתי.

אבל ההתרכזות של דרקסלר באבות שנשארים בבית עם הילדים גורמת לתחושה כאילו אבות מעורבים הם תוצאה של חוסר ברירה – רק כשאב איבד את מקור פרנסתו, הוא הופך בלית ברירה למטפל הראשי בילדים. והתיאור הזה הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון עבור חלק גדול מהאבות שנשארים בבית מבחירה ולא בלית ברירה, והוא בטח לא נכון עבור אבות כמוני שרוצים ופועלים כדי לאפשר לעצמם להיות בבית ולחלוק בצורה שווה את הטיפול בילדים. לשמחתי הרבה העיסוק שלי מאפשר לי לבלות שעות רבות בבית, ובמשך תקופה מסויימת הייתי המטפל העיקרי של בני הגדול. אין לי ספק שהשעות הרבות שבילינו ביחד לא רק חיזקו אותו והפכו את הקשר בינינו להרבה יותר אמיץ מקשרים שראיתי בין בני גילי לבין אבותיהם, אלא גם הפכו אותי לאדם טוב ומאושר יותר.

כי זאת יש לזכור: כאשר מתלוננים על שעות העבודה המטורפות של מקומות עבודה מסויימים, ועל הקושי שהדבר גורם לנשים להצליח שם, בתוך האמירה הזו טמונה ההנחה שעבור גברים זה לא בעיה, שזה מובן מאליו שגברים לא צריכים לחזור הביתה כדי להיות עם הילדים. אם הגבר מספיק לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך לישון – הוא צריך להגיד תודה.

אבל כשם שהקריירה המקצועית של נשים נפגעת בגלל הציפייה מהן לטפל בילדים, כך הקריירה ההורית של גברים נפגעת בגלל הציפייה מהם שלא לטפל בילדים. או, כפי שניסחה זאת אחת הקוראות בבלוג שלי, גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

מובן שהמגדר הגברי מקנה שורה של פריבילגיות, והפגיעה של אי השיוויון בנשים הרבה יותר משמעותית מאשר הפגיעה בגברים. אבל כאשר אישה מתייחסת בזלזול לכישוריו של גבר לדאוג לעבודות הבית, כאשר אישה נרתעת מלאפשר לגבר להיות שותף מלא בטיפול בילדים, וכאשר אישה מדרבנת את בן-זוגה להרוויח כמה שיותר כסף על חשבון המעורבות שלו בחיי המשפחה, היא בעצם משרתת שלא מדעת את אותו שיח שוביניסטי שמייצר את אי השיוויון הזה. כאשר גבר שמטפל בילד מכונה "אמא", כאילו יש משהו שהוא לא רק "נשי" בהכרח אלא גם "נחות" ו"מסרס" בטיפול בילדים, אנחנו לא מעליבים את הגבר הספציפי הזה, כמו שאנחנו מטילים ערימת בוץ מטונפת על כל אשה ואשה בעולם. רק ההבנה ששבירת חלוקת התפקידים המגדרית על שני צדדיה היא אינטרס משותף גם של גברים וגם של נשים תוכל להוביל לשיוויון מלא בחיי המשפחה, בשוק העבודה, ובכל תחומי החיים.

***

הערה אדמיניסטרטיבית: בעת האחרונה התקבלו שלוש תרומות בקרן מלגת המחיה שלי שטרם הספקתי להודות למעניקיהן. אז תודה!

***

תוספת מאוחרת: גם ללואי סי.קיי. יש מה להגיד בנושא:

דואופסון

תרומתי הצנועה לפולמוס צומטסקי.

כידוע ברבים, אני קרציה. לכן מפריע לי כשהדיון סביב הבעיתיות של שליטתם הבלתי מעורערת של הצמד צומטסקי בשוק הספרים משתמש במילים הלא נכונות כדי לתאר את התפלץ. צומטסקי הם דואופול, זה נכון, אבל זו לא הבעיה איתם. הבעיה עם דואופול, בדומה למונופול או אוליגופול, היא שהוא קובע את המחיר בשוק כפי רצונו, והתוצאה היא מחירים גבוהים באופן משמעותי ממחיר השוק האמיתי שלהם במצב של תחרות חופשית משוכללת. זו, כמובן, אינה הבעיה שהמתווכחים מתארים במקרה של צומטסקי. הבעיה היא הפוכה: המחירים בהם נמכרים ספרים נמוכים מדי. מכיוון שכך עולה התהיה: נו, אז מה הבעיה? הבו לנו עוד מונופולים עם מחירים נמוכים מדי!

הבעיה האמיתית עם צומטסקי היא שהם דואופסון (duopsony): שוק שבו יש רק שני קונים גדולים. בשוק כזה (כמו באחיו המונופסון והאוליגופסון), הבעיה היא לא בצד של הלקוחות, אלא בצד של המוכרים: באין שוק של קונים, לקונים הגדולים יש כוח בלתי פרופורציונלי לכפות את הרצונות שלהם על המוכרים, ולהוריד את המחיר. המונופסון המוכר ביותר בעולם הוא וול-מארט, שמפעלים שלמים בסין מייצרים אך ורק עבורו. מכיוון שהוא היחיד שקונה את הזבל שהם מייצרים, הם חייבים למכור אותו לוול-מארט במחיר רצפה, מה שמאפשר לוול-מארט לעשות רווחים נאים בו בזמן שהוא מצטייר כרשת הזולה ביותר.

אם בשוק משוכלל הקמעונאים יורידו מחירים בעיקר על חשבונם, בשוק דואופסוני כמו שוק הספרים הישראלי, הורדת המחיר של הספרים היא בעיקר על חשבון הוצאות הספרים (ובעקיפין – על חשבון הסופרים). רשתות הספרים עצמם, כפי שהסביר שחר, ממשיכות להרוויח יפה. התוצאה היא שחיקה מתמשכת של צד המוכרים, עד שהם יתייאשו סופית ופשוט יעברו לעסוק במשהו אחר, כי זה כבר לא כדאי להם להמשיך. זה לא איום, זו פשוט מציאות פשוטה. זה לא שאנשים יפסיקו לכתוב – מעטים הסופרים שכותבים כדי לעשות את המכה – אבל הם יתחילו להפיץ את הספרים שלהם בחינם. שזה אחלה מצד אחד, אבל זה אומר שאנחנו נפסיד את כל המערך של לקטורים ועורכים שעוזרים לנו לברור את הבר מהתבן ולהפוך אותו למשהו אכיל.

העניין הוא כזה: כל חנויות הספרים מוכרות את אותו המוצר בדיוק, בסופו של דבר. אין הבדל בין ספר שנקנה בצומת ספרים לספר שנרכש בחנות הספרים השכונתית. אותו עיצוב, אותה איכות, אותו תוכן. בניגוד לחנויות בגדים, למשל, חנות ספרים לא יכולה להתהדר בכך שאצלה יש ספרים יותר טובים מאשר אצל המתחרים. חנויות ספרים יכולות להתחרות באמצעות שלושה מאפיינים בדיוק: מגוון, מחיר, ויחס אישי. בשני הראשונים יש יתרון לגודל (economies of scale), ואילו השלישי הוא גורם חמקמק ולא מדיד, והגרוע מכל: הוא לא מספיק כדי לגרום לאנשים לקנות בחנות שלך. כלומר, לא כאשר השיקול היחיד שלהם הוא שיקול כלכלי מיידי. שהרי אני יכול לבוא לחנות ספרים שכונתית, לשוחח עם המוכר/ת, לשמוע המלצות ולהנות מארועי תרבות שהם מציעים, ואז ללכת לחנות ספרים אחרת ולקנות את כל הספרים שבחרתי במבצע. כך, לכאורה, אמור לפעול קונה הספרים ה"רציונלי". במצב כזה, לחנויות הספרים הקטנות אין סיכוי, ואילו יצרני הספרים – המו"לים – נותרים עם דואופסון.

הקריאה לקונים, לפיכך, להעדיף את חנויות הספרים הקטנות היא קריאה להכיר בערך הכספי של השירות המיוחד שנותנת חנות הספרים הקטנה, ואגב כך לפרוץ את הדואופסון ולאפשר למו"לים שלא להכנע לתכתיביו. זו קריאה ל-fair trade בספרים, אם תרצו – גם אם אפשר להשיג את הספרים בזול יותר, אנחנו כקונים מתבקשים להכיר בחוסר ההגינות הבסיסי של המחיר הזול שנגרם בשל כשל שוק, ולהסכים לשלם מחיר גבוה יותר (גם שוק הקפה נתון להשפעתו של אוליגופסונים מקומיים, ומכאן חשיבותו של קמפיין הפייר טרייד בתחום הזה).

כאן גם חשיבותה של התערבותו של המחוקק. התבססות רק על רצונו הטוב של הצרכן כדי להפיל את הדואופסון, כנראה, היא אסטרטגיה שדינה להכשל. על המדינה להגן על יצרני הספרים מפני כשל השוק שנוצר, ולאפשר להם להתנגד לדרישותיהם מבלי שהדבר יביא לקריסתם הכלכלית בשל פעולות תגמול של הקמעונאים הגדולים. אני לא לגמרי בטוח שהחקיקה המוצעת היא אכן הפתרון הטוב ביותר, ויתכן שתתכנה גם חלופות אחרות שאינן באמצעות חקיקה. אבל כל פתרון שכזה חייב לקחת בחשבון את ה"נזק הפסיכולוגי" שכבר נגרם כתוצאה מכך שהציבור התרגל לרכוש ספרים ב-25 שקלים החתיכה. לצפות מהשוק להעלות את המחיר בחזרה בכוחות עצמו, כנראה, זו תקוות שווא.

מה עובר על יוון?

ימים מעניינים עוברים על הפוליטיקה בעולם המערבי. שתי מערכות בחירות מטלטלות ביוון ובצרפת. על צרפת אני אכתוב אחרי הבחירות לפרלמנט (אולי), אבל על יוון אפשר לחשוב כבר עכשיו. מה אנחנו יכולים ללמוד מיוון?

מה קרה?

ביוון קיימת, מאז נפילת המשטר הצבאי במדינה ב-1974, מערכת דו-מפלגתית נוקשה למדי. שתי מפלגות – דמוקרטיה חדשה (ימין) ופאסוק (התנועה הסוציאליסטית הפאן-יוונית, שמאל) שלטו ללא עוררין בפוליטיקה. שתי המפלגות החזיקו באופן קבוע רוב של למעלה מ-80% מהקולות יחדיו, וכ-90% מהמושבים בפרלמנט (היתר בד"כ הלך למפלגות קומוניסטיות, ולפרקים גם למפלגת ימין קיצוני כזו או אחרת). רוב הממשלות היו ממשלות של מפלגה אחת.

בעקבות המשבר הכלכלי ב-2011 נפל דבר: ראש הממשלה, איש פאסוק, פרש, והוחלט להקים ממשלת אחדות תחת הנהגתו של ראש ממשלה ממונה מבחוץ, נגיד הבנק המרכזי לשעבר וסגן נשיא הבנק המרכזי האירופאי לוקאס פאפאדמוס. ((מעניין אם פאפאדמוס זה "אבי האומה" ביוונית…)) הממשלה כללה את שתי המפלגות הגדולות וכן מפלגת ימין קיצוני. שתי מפלגות שמאל (הקומוניסטים והמפלגה הסוציאליסטית סיריזה – קואליציית השמאל הרדיקאלי) סירבו להזמנה להצטרף לממשלה. כידוע, פאפאדמוס הנהיג מדיניות של צנע, בעקבות דרישות האיחוד האירופי, בתמיכת חברות הקואליציה.

לעת בחירות, הבוחרים, שלא כל כך אהבו את המדיניות הכלכלית שהתוותה הממשלה, מצאו את עצמם ללא אלטרנטיבות שלטוניות, ולכן הם פנו להצביע בהמוניהם למפלגות שוליים חדשות (מפלגת השמאל דימאר, מפלגת הימין הקיצוני "שחר מוזהב", ומפלגת היוונים העצמאיים שפרשה מתוך דמוקרטיה חדשה על רקע התנגדותם למדיניות הצנע של הממשלה), ולמפלגת האופוזיציה (הלא קומוניסטית) סיריזה.

הרבה נאמר על עלייתה המטאורית לכאורה של מפלגת הימין הקיצוני הניאו-נאצית "השחר המוזהב", אבל אני לא רואה כאן שינוי משמעותי. מפלגת הימין הקיצוני שקדמה לה, LAOS, שאנשיה גם הם הואשמו בניאו-נאציזם, קרסה אל מתחת לאחוז החסימה. השילוב של הקולות הללו עם הירידה באחוז החסימה מסביר חלק גדול מעלייתה של המפלגה הקיצונית החדשה, עוד לפני שנכנסנו לזעם על מפלגת הימין הגדולה והנטייה של חלקים באוכלוסיה שנמצאת תחת איום כלכלי להפוך את חששותיהם המוצדקים לשנאת זרים. בכל אופן, ההצלחה הזו לא הייתה צריכה להפתיע יותר מדי.

הזינוק הבאמת מדהים הוא של מפלגת השמאל הרדיקאלית סיריזה, שזכתה להפוך למפלגה השניה בגודלה בקרב המצביעים, בפער של שני אחוזים בלבד מהמפלגה הראשונה (דמוקרטיה חדשה). זאת הפעם הראשונה מאז שנות ה-70 שמפלגה שאינה פאסוק או ד"ח זוכה לכבוד הזה. מדובר בריבוע כוחה האלקטורלי של המפלגה הזו. ((קצת מזכיר את מה שרבים חשבו שיקרה למפלגה הליברלית תחת קלג בבריטניה, ומה שאכן קרה למפלגת הדמוקרטים החדשים בקנדה, למרות שאצל האחרונים השינוי המשמעותי במספר המושבים הוא תוצאה של שינוי קטן, יחסית, במספר הבוחרים.))

אבל הסיפור האמיתי של הבחירות האלה נמצא בשני מספרים אחרים, שניהם גדולים יותר ממה שכל אחת מהמפלגות הצליחה להשיג: 19, ו-35.

35% מהאזרחים היוונים בחרו שלא לבחור בבחירות הללו (ועוד כשני אחוז הצביעו בפתקים ריקים או פסולים). עליה של חמישה אחוז לעומת הנתון המקביל ב-2009, והמשך של המגמה המדאיגה (אך לא יחודית) שהחלה בשנות ה-90, אז אחוזי ההצבעה נעו סביב ה-80%, ומאז הם יורדים בהדרגה.

19% מהמצביעים נתנו את קולם למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה הגבוה יחסית של יוון – שלושה אחוז. שתי מפלגות לפחות, הירוקים ומפלגת הימין הקיצוני LAOS, היו קרובות כדי עשירית האחוז ממספר הקסם. כך קרה ששתי המפלגות הגדולות איבדו ביחד 45% (!) מהקולות לעומת הבחירות הקודמות, אבל רק כ-37% מהם הגיעו למפלגות אחרות שנכנסו לפרלמנט.

איך זה קרה?

מפלגת הדמוקרטיה החדשה זכותה ב-108 מושבים מתוך 300. היא יכולה עכשיו להרכיב ממשלת ימין צרה (יחד עם היוונים העצמאיים והשחר המוזהב יש קואליציה של 161 מושבים), או שהיא יכולה לפנות להקים שוב ממשלת אחדות עם פאסוק פלוס היוונים העצמאיים או דימאר (או סיריזה, אבל לא נראה שהם יסכימו). הבעיה היא שאף אחת מהקואליציות הללו לא תזכה בלגיטימציה ציבורית מסיבה פשוטה: השמאל קיבל רוב מכריע בבחירות הללו.

כדי להבין את זה עלינו לבחון את שיטת הבחירות היוונית. ליוון יש שיטה יחסית למדי לחלוקת המנדטים. המדינה מחולקת למחוזות רב נציגיים (למעט שמונה מחוזות מעוטי אוכלוסיה עם נציג אחד בלבד, אבל המחוז הגדול ביותר, באתונה, מונה למעלה מ-50 נציגים), שבכל אחד מהם יש הצבעה ברשימות פתוחות. ((כלומר, מצביעים למפלגה כמו בישראל, אבל אפשר לסמן מועמדים ספציפיים מתוך הרשימה כדי לקדם אותם.)) התוצאות, כאמור, הן די יחסיות.

אבל היוונים, כמו רבים בישראל, פחדו שבחירות יחסיות יובילו לתוהו ובוהו פוליטי, ולכן הוסיפו שני מנגנונים כדי למנוע פיצול מפלגתי. הראשון הוא אחוז החסימה שצויין לעיל. בשל אחוז החסימה, בדרך כלל, כחמישה אחוז מהקולות התבזבזו (מספר לא שונה בעליל מהמצב בישראל). המנגנון השני הוא המעניין יותר. חלוקת הקולות היחסית מתבצעת לא מתוך כלל 300 המושבים, אלא מתוך 250 מושבים בלבד. 50 המושבים הנותרים מועברים אוטומטית למפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט. המטרה, כמובן, היא לייצר רוב מכריע למפלגה הגדולה ביותר, וליצור תמריץ למצביעים לרכז את ההצבעה שלהם במפלגה הגדולה בגוש. רוב הזמן העסק עבד כמו שצריך. אבל ברגע שנוצרה בעיה – נוצרה בעיה עצומה.

בבחירות הנוכחיות, כאמור, המפלגה הגדולה ביותר היא ד"ח, עם 18% מהקולות – שני אחוזים יותר מאשר סיריזה. אבל ההפרש הזה הספיק לה כדי לקבל יותר מפי שתיים מושבים, בגלל אותם 50 מושבים עודפים. העניין הוא שבחישוב גושי, מפלגות השמאל קיבלו 55% מהקולות שעברו את אחוז החסימה. אילולא אותם 50 מושבים, אולי סיריזה הייתה עומדת בראש הממשלה הבאה.

כמו תמיד, ניסיונות להנדס התנהגות אנושית נתקלים בהתעקשות האנושית לצאת מהתבניות המוכתבות על-ידי התכנון המוקדם, וליצור עיוותים בלתי צפויים, שהמערכת המהונדסת אינה יודעת להתמודד איתם כראוי.

למה זה קרה?

סבב הגזרות האחרון ביוון כלל קיצוצים והעלאת מיסים בסך של כ-30 מיליארד אירו. מדובר על שווה ערך לכשליש מהתקציב השנתי של המדינה. תחשבו על קיצוצים והעלאת מיסים שיתרגמו לחסכון של 100 מיליארד ש"ח, ותבינו איזו מהפכה זו בכלכלה של יוון. הקיצוצים הללו נדרשו על-ידי האיחוד האירופי בתמורה להלוואה של למעלה ממאה מיליארד אירו, או יותר מהתקציב השנתי של יוון, כדי לעזור לה לצאת מסחרור החוב אליו נכנסה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי.

אבל ההבדל בין מה שקרה ביוון (ובמדינות אירופאיות אחרות) ובין מה שקורה בישראל בשנים האחרונות, הוא הבדל כמותי, לא הבדל איכותי. ישראל נמצאת זה מספר שנים במדיניות צנע מעשית: קיצוץ אכזרי בשירותים הציבוריים שמעניקה המדינה, המלווה בהעלאת המס העקיף אותו משלמים כלל האזרחים. המקום היחיד שבו אי אפשר להרגיש את מדיניות הצנע — ניחשתם נכון — הוא בקרב השכבה העליונה של מקבלי השכר ובעלי ההון, שם נהנים ממסים ישירים שרק הולכים ופוחתים עם השנים. מה שהופך את המדיניות הזאת, למעשה, להרבה יותר נוראה ממדיניות צנע. מדיניות צנע היא הבחירה הקלה בין קיצוץ בשירותים לבין העלאת מסים בסיטואציה שמצריכה הגדלת הכנסות המדינה על רקע ירידה בצריכה בשל גידול בחוב הציבורי. במילים אחרות, אלו שקראתם להם "מפונקים" החליטו לצמצם את הצריכה שלהם, ופתאום גיליתם שהתוצאה של צריכה נמוכה יותר היא פחות פעילות כלכלית, ומכאן גם פחות מסים. עכשיו אתם צריכים להחליט איך למלא את החור הזה, ואחת האופציות (קיצוצים) היא קלה יותר — למרות שהיא שגויה בעליל בראיה מערכתית, בלתי הוגנת, ומעגלית ברציונל שלה.

אבל נתניהו לא סתם בוחר בקיצוצים על פני העלאת מסים. הוא בוחר בקיצוצים לצד הורדת מסים ישירים. אם סתם קיצוצים יוצרים עיוות בלתי הוגן שמגדיל את הפערים החברתיים כתוצאת לוואי של המהלך, הרי שהורדת המסים הישירים היא הגדלה מכוונת של הפערים החברתיים. בעוד שביד אחת נתניהו ממלא את החור בתקציב, ביד השניה הוא ממשיך לחפור בו. ואחר כך הוא עוד מעז לבוא אלינו ולהגיד לנו שאין ברירה – חייבים להמשיך לקצץ.

אבל זהו שקר. אם המדיניות ביוון ובאירופה היא שגויה, לפחות היא באה מכוונות טובות. המדיניות של נתניהו היא לא פחות ממרושעת. היא נובעת מאידאולוגיה שרואה בעשירים אנשים טובים יותר, שמגיע להם יותר; ששוללת את הסולידריות החברתית ואת העובדה הפשוטה שהסיבה שאנחנו חיים בחברה ולא לבד היא בדיוק כדי לאפשר לנו לאזן אחד את השני, לתמוך אחד בשני. מדיניות צנע היא בהגדרתה מוגבלת בזמן. הרציונל שלה הוא שצריך להדק את החגורה לפרק זמן קצר, כדי שנוכל להתרווח מחדש מאוחר יותר. אבל נתניהו מבטיח לנו רק להמשיך ולהדק את החגורה עוד ועוד. עד שנחנק.

אז מה יקרה?

ואם לחזור ליוון, רוב הסיכויים הם שתוך מספר חודשים המדינה תלך לבחירות שוב, ולפחות שתיים מארבע המפלגות הגדולות תתאחדנה לקראתן, כך שהמפלגה המאוחדת תזכה ברוב או בכמעט רוב של הפרלמנט ותרכיב את הממשלה הבאה. במדינה שנמצאת גם ככה במשבר כלכלי איום, חוסר היציבות הזה עלול להיות הרסני. לחלופין, אולי שוב תורכב ממשלה קרואה עם ראש ממשלה מבחוץ, אם כי מלאכת הרכבת הקואליציה הפעם תהיה הרבה יותר קשה. מוקדם לדעת לאן מנשבת הרוח. אבל האזרחים עצמם יהיו חייבים לקחת אחריות ולבחור בכיוון ברור יותר עבור מדינתם. אין להם את הפריבילגיה להחליט שלא להחליט.