הלכה למקום טוב יותר*

לפני זמן מה יצאתי יחד עם משפחתי לטיול בירושלים. בסביבות קניון ממילא נתקלנו בקבוצת תיירים מודרכת על סגוויים (סגוויאים?). היה משהו מכמיר לב במראה הזה, לא רק כי כל אחד נראה קצת אהבל כשהוא רוכב על סגווי. (ומגיני הברכיים שנתנו להם לא ממש עזרו.)

16141829_d16e223352

כל אחד נראה קצת אהבל. (אילוסטרציה. תמונה: ruthieki, cc-by-nc)

 

אני מניח שרבים מכם זוכרים את ההייפ האדיר שסבב את ההכרזה של דין קיימן על כלי הרכב המוזר שלו – סטיב ג'ובס התנבא לגבי ההשפעה האדירה של ההמצאה העלומה על האנושות וכלי התקשורת התפוצצו מציפייה. אני מניח שרבים מכם גם זוכרים את האנטי-קליימקס שבחשיפה עצמה. רוב האנשים הסתכלו על הכלי המוזר ואמרו – זה? זה הביג דיל? היו אחרים ששמרו אמונים להייפ וניסו עוד לנבא גדולות לכלי הרכב החדשני שישנה את הדרך בה אנו נעים ממקום למקום. פה ושם צצו חברות שקנו סגוויים לעובדיהן שנדרשו ללכת הרבה (או לא באמת), אבל לא הרבה מעבר לזה. בסופו של דבר, הסגוויי מעולם לא חרג מרמת האטרקציה התיירותית. משהו שתנסה פעם אחת בשביל החוויה אבל לא תקנה לשימוש קבוע, כי מה אתה, דביל?

המראה הזה הזכיר לי משהו אחר: מכונות ה"מציאת המדומה" שהופיעו באולמות ארקייד ברחבי העולם בשנות ה-90. גם המציאות המדומה גרפה המון הייפ. המילה "וירטואלי" הפכה למילה נרדפת ל"ממוחשב". אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי בפעם הראשונה שהזדמן לי להתנסות באחת המכונות האלו. אני גם זוכר את האכזבה הנוראית מהחוויה. כלומר, כן, היה בזה אלמנט של מגניבות, אבל הוא היה חבוי היטב מתחת להמון ערימות של פאתטיות עלובה. המגניבות הייתה שם בפוטנציאל בלבד. מכונות המציאות המדומה לא חרגו מגבולות האטרקציה. אנשים לא רוצים לדחוף את הראש שלהם לתוך קסדה כדי לקבל חוויה מציאותית של חבישת קסדה מאוד כבדה על הראש. אני לא יודע אם הן חלפו מן העולם לגמרי, אבל אני לא ראיתי אף אחת כבר הרבה מאוד שנים.

lawnmowerman

מציאות מדומה, סירקה 1992. וזה עוד pre-rendered… (מתוך "מכסח הדשא")

 

אני מספר את כל זה כדי להזכיר שלפעמים דברים שנשמעים בעלי פוטנציאל גבוה מאוד מאכזבים בסופו של דבר. יוזמות עסקיות קורסות לעיתים קרובות בקול גדול. זה מקור המילה "סיכון" ב"הון סיכון". זה מקור הטענה של בעלי הון שהם נוטלים עליהם סיכון, ולכן מגיע להם להנות מהרווחים. ((הטענה הזאת נכונה כאשר הכסף המושקע הוא אכן כספו של המשקיע, ולא מינוף שמאפשר לקונה, הלכה למעשה, לקנות את החברה בכספה שלה.)) יש סיכון בהשקעה ביוזמות חדשות. ההנחה היא שעל כל כמה וכמה חברות שיכשלו ויעלמו, תהיה אחת שתהפוך ליהלום נוצץ שיחזיר את ההשקעה בו עשרות מונים. הסיכון משתלם.

אבל אין שום סיבה לעלוץ כאשר יוזמה עסקית הגונה כושלת. כאשר תוכנית עסקית שנראתה טובה בתחילת הדרך פשוט לא מצליחה להתרומם. משהו לא עובד, והרבה אנשים מאבדים מקום עבודה פוטנציאלי, ומשקיעים רבים מאבדים הרבה כסף. אבל יש יוזמות עסקיות שטוב שיכשלו, ומוטב כמה שיותר מוקדם. יוזמות שלא בנויות על בסיס התוכנית העסקית של "נעשה מוצר מצויין ומגניב שהמון אנשים ירצו לקנות וככה נעשה מלאנתלפים כסף", אלא על בסיס התוכנית "נעשה מוצר בינוני ומטה, אבל ננצל את הקשרים שלנו בקרב השלטון כדי להבטיח שלא יהיו לנו מתחרים, וככה נעשה זיליונתלפים כסף. מוהאהא". כזו, בגדול, הייתה התוכנית העסקית של בטר פלייס.

בטר פלייס לא ניסתה לייצר א בטר פרודקט, אלא לדאוג שהמקום שבו היא תמכור את המוצר יהיה מקום טוב יותר — טוב יותר למכירת המוצר שלה, זאת אומרת. עם חסמים על תחרות שיבטיחו לה מונופול, ועם הגבלות שערוריתיות על הצרכנים שאיש לא היה מסכים להן בשוק תחרותי. בטר פלייס הייתה מקרה מובהק של הון-שלטון.

betterplace

אני לא אומר שאין מקום למעורבות ממשלתית במשק. אני לא אומר שהממשלה לא יכולה להתערב בשוק כדי לתת יתרון לחברה כלשהי שלהצלחתה תהיינה השלכות חיוביות על החברה. אבל במקרים כאלו לממשלה צריך להיות קול מובהק בהתנהלות העסקית של החברה. אם המדינה מסבסדת, ישירות או בעקיפין, את החברה, מן הראוי שהחברה לא תנסה לעשות רווחים מהירים על חשבון הציבור שבין כה וכה מממן אותה.

בטר פלייס מעולם לא ניסתה להיות תחרותית. היא לא התאימה את מחיריה לשוק, וכל מעייניה היו נתונים להתאמת השוק למחיר שהיא רצתה. על ההיבריס הזה היא שילמה בעצם קיומה, בכספם של המשקיעים ובמקומות העבודה של עובדיה (ובהרבה כסף של נושים ולקוחות לשעבר שנותרו עם גרוטאה יוקרתית). חברות אחרות אולי היו יודעות להוריד קצת פרופיל בשלב הזה ולפחות לשחק את המשחק עד שישיגו את מבוקשן מאת הממשלה. עלינו, הציבור, לעמוד על המשמר ולמנוע מקרים כאלו מלהתרחש. כאשר הממשלה מתערבת במשק, היא צריכה לעשות זאת למען הציבור, לא על חשבונו.

* לא, ברצינות, בשום שלב אף אחד לא ציין בפניהם שהשם שהם בחרו לחברה שלהם הוא יופימיזם למוות?

מס ערך נגרע

דיסקליימר: אל"כ. ((אני לא כלכלן)) וגם הנגישות שלי לנתונים מוגבלת. יתכן בהחלט שאני טועה במשהו קריטי בניתוח שלי, ואשמח לשמוע הסברים היכן אני טועה, ואף אוסיף אותם לפוסט עצמו במקרה הצורך.

ככל הנראה, נכון לכתיבת שורות אלו, החל מהשבוע הבא אנחנו נשלם אחוז מס אחד נוסף על כמעט כל מה שאנחנו קונים. אם מישהו מחפש יציבות במערכת המס הישראלית, כדאי שלא יסתכל על המע"מ – שיעור המס הזה השתנה בממוצע אחת לשנתיים מאז תחילת שנות ה-2000. לא תמיד זה היה כך. הפעם האחרונה ששיעור המס שונה לפני 2002 הייתה ב-1993 (אז הוא ירד מ-18 ל-17 אחוזים).

מס ערך מוסף חביב על מתכנני התקציב משום שהוא מס שמגיב במהירות. היום החלטת על התיקון, מחר מתחילות לזרום ההכנסות הנוספות. אין המתנות מעצבנות ואין כל מיני בעלי הון שזועמים עליך בגלל שעכשיו שהם מרוויחים רק איקס מינוס אפסילון מיליוני שקלים, כבר אין להם יותר שום סיבה להשאיר את עסקיהם בישראל ושמישהו יחזיק אותם לפני שהם בורחים מכאן לאירלנד.

מס ערך מוסף שנוא על הציבור. ברמה הפשוטה ביותר, משום שזהו מס שאנחנו מרגישים באופן ברור, מיידי, בולט ויומיומי. אתמול משהו עלה 100 ש"ח, היום הוא עולה 101 ש"ח (למעשה, 100.9, אבל הסופר עיגל את המחיר, לנוחות הצרכן). אבל ברמה המתוחכמת יותר, כולנו גם יודעים שהמע"מ הוא מס רגרסיבי: שהוא משפיע יותר על העניים מאשר על העשירים. הסיבה לכך היא פשוטה: ככל שאתה יותר עני, כך חלק גדול יותר מהכנסתך הולך על צריכה. ככל שאת יותר עשירה, חלק גדול יותר מהכנסתך הולך לחסכון – ועל חסכון לא משלמים מע"מ.

יש, כמובן, אי דיוקים מסויימים בטענה הזו. עניים יוציאו חלק משמעותי יותר מהכנסתם על ירקות ופירות, עליהם אין מע"מ, אך אפשר להניח שההשפעה של זה היא זניחה. אבל הבעיה המרכזית עם האמירה הזו היא שהיא מניחה שהצרכנים ימשיכו לצרוך בדיוק באותה מידה אחרי העלאת המס. וכאן בדיוק טמונה ההרסנות של המע"מ. בניגוד למה שאוהבים לספר לנו בעלי ההון, מי שמייצר מקומות עבודה זה לא הם – זה אנחנו, הצרכנים. אף אחד לא פתח מפעל כי היה לו הרבה כסף. הוא פתח מפעל כי הוא חשב שיהיה מי שיקנה את המוצר שלו. אף אחד לא העסיק עובד נוסף בגלל שהרווחים שלו גדלו. הוא העסיק עובדים נוספים כי הביקוש למוצר שלו עלה על יכולת הייצור של כוח האדם הקיים.

אבל בעלי ההון עצמם לא יכולים לקנות הכל. צריך שיהיו עוד אנשים — אלו שמכונים "מעמד הביניים", בעיקר — שתהיה להם מספיק הכנסה פנויה כדי לרכוש מוצרים, כדי שבעלי ההון יצטרכו להעסיק עוד עובדים (שיוכלו להרשות לעצמם לקנות עוד מוצרים). כן, יש יצוא, אבל מדינה לא יכולה להתקיים רק על יצוא. כלומר, היא יכולה. אם היא דיקטטורה בסגנון סין. במדינה דמוקרטית הסידור הזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

אז מה קורה כשמעלים את המע"מ? שלוש תגובות אפשריות. אלו שיש להם מספיק כדי לשים כסף בצד בסוף כל חודש ימשיכו לצרוך כרגיל. רווח נקי למדינה. אלו שנמצאים על הסף – גומרים את החודש, אבל עם הלשון בחוץ – יכולים להחליט להצטמצם, להקטין את הצריכה שלהם באותו שיעור של עליית המס, כדי להמנע מלהכנס לחוב או להגדיל חוב קיים. הפסד נטו לכלכלה, והמדינה לא הרוויחה גרוש. לחלופין, הם יוכלו להחליט להצטרף לקבוצה השלישית: העניים, אלו שגם ככה קוברים את עצמם באוברדרפט שהולך וגדל מדי חודש וכבר אין להם איפה לקצץ, יאלצו לקבור את עצמם בקצב קצת יותר מהיר. המדינה תקבל את ליטרת המע"מ שלה, והחברה הישראלית "תרוויח" יותר אנשים בעוני מרוד יותר.

הגידול הצפוי בהכנסות מתוספת המע"מ ינזק כתוצאה מהתהליך ההרסני שהעלאת המע"מ יוצרת: אנשים צורכים פחות, כתוצאה מכך אנשים מאבדים את מקום עבודתם, וכתוצאה מכך, אנשים צורכים עוד פחות וכן הלאה. הסיבה לכך היא שכלכלה ברמת המקרו היא לא כמו כלכלה של משק בית. במשק הבית אני מתאים את ההוצאות שלי להכנסות שלי. ברמת המקרו, ההכנסות שלי הן ההוצאות שלך, ולהפך. אם שנינו נאלצים פתאום לחסוך, החסכון של כל אחד יאיין את החסכון של השני. ((הפתרון ברמת המקרו הוא להדפיס עוד כסף. שזה משהו שמשק בית לא בדיוק יכול לעשות. זה פתרון זמני, כמובן, כי גם יותר מדי אינפלציה זה לא בדיוק רעיון טוב, אבל אם עושים אותו נכון הוא יכול להוציא את המשק מהמשבר.))

רציתי לבדוק איך נראית ההשפעה הזו במציאות, אז חיפשתי ומצאתי (בסיוע הקורא ירון דישון) את הדו"ח העדכני ביותר של מנהל הכנסות המדינה, ושאבתי משם נתונים לגבי שיעור המס והגבייה המעשית בשקלים. ((כאשר שיעור המס שונה במהלך השנה, חישבתי את שיעור המס הממוצע באופן יחסי לתאריך החלת השיעור החדש)) בהמשך איתרתי דרך אתר משרד האוצר את תקציב המדינה לכל השנים שהופיע בדו"ח של מנהל ההכנסות (2003-2009), ומשם הוצאתי נתונים לגבי הגידול הריאלי בגביית המס בכל אחת מהשנים הללו לעומת השנה הקודמת (למעט 2008-2009, שנתונים לגביהן מופיעים בדו"ח של מנהל ההכנסות). בבדיקה בסיסית גיליתי קורלציה די מדהימה של 0.68-. במונחים קצת יותר ברורים למי שלא הזדמן לו לעשות קורס בסטטיסטיקה (ואני ממש לא מתיימר להיות סטטיסטיקאי דגול), 45% מההסבר לשינוי בגבייה אפשר למצוא בנתון היחיד של השינוי בשיעור המס (עד כאן לא מפתיע יותר מדי) – והקשר ביניהם הוא שלילי. על פי נוסחת הרגרסיה שהוציא לי המחשב, על כל אחוז שינוי בשיעור המס ((לדוגמא, העלאת המס מ-17% ל-18% משמעה עליה של 6% בשיעור המס.)), תורגש ירידה של 0.68 אחוז בגידול הריאלי לעומת השנה הקודמת.

כדאי להבהיר בשלב זה שהתוצאות הללו אינן מובהקות לפי סטנדרטים אקדמיים מקובלים – המובהקות (p) של הרגרסיה היא רק 0.1, כאשר הרף המקובל הוא לא יותר מ-0.05. עם זאת, לאור המדגם הקטן מאוד (n=7), זו עדיין תוצאה מרשימה. ((עדכון: הגרף הוסר מכיוון שהוא ריכז אליו יותר מדי תשומת לב ובין כה וכה הניתוח המספרי הזה לא נועד לחרוג מרמת האנקדוטה. אם מישהו רוצה לקחת עליו לבצע מחקר רציני יותר עם נתונים ממדינות נוספות ותוספת של שלל משתני ביקורת, אני אשמח לשתף פעולה. היי, אולי נוכל לפרסם משהו!))

המע"מ בישראל הוא נמוך יחסית למדינות אירופה, שם הוא נודד בסביבות ה-20% ומגיע במקרים מסויימים אפילו ל-25%. אין בכוונתי לטעון ברשומה הזו שהמע"מ הוא מקור כל בעיותיה של ישראל, או לטעון שלעולם אין להעלות את המע"מ. יש מצבים שזה יכול להיות לגיטימי, כחלק ממהלך כולל של העלאת מיסים שכוללת חלוקה מחדש של ההון בחברה – ובהחלט ישנן תקופות שבהן ראוי לעצור ולהעביר חלק מהעושר שנוצר לטובת כיסוי חובות ויצירת עודפים תקציביים שישמרו ליום סגריר. אך התקופות הללו הן תקופות השפע, בהן השוק משגשג, האבטלה נמוכה והציבור נהנה מהכנסות גבוהות. לא זו התקופה בה אנו נמצאים כיום. אנחנו גם לא נמצאים בתקופה שמצריכה התרת כל רסן ויצירת גרעונות חדשים. הפתרון הזה שמור לתקופות של מיתון של ממש. אנחנו נמצאים כרגע במצב ביניים, מצב שבו צריך לעודד את המשק מחד, אך מבלי להגדיל את גרעונות המדינה מאידך. הדרך לעשות זאת היא על-ידי חלוקה מחדש של ההון באמצעות מיסוי חברות גבוה יותר, העלאה דיפרנציאלית של מס ההכנסה (ולא העלאה שטוחה כפי שמציע לפיד), כך שעל רמות הכנסה גבוהות יותר יהיה גידול גדול יותר במס, הטלת מס עזבון וכיו"ב. המטרה היא לצמצם את כמות הכסף שהולכת לחסכון, ולהעבירו באמצעים שונים, בין אם על ידי הממשלה בדמות תשלומי העברה ובין אם על-ידי השוק באמצעות הגברת הצריכה בקרב "המעמדות החוסכים", לצריכה.

זו הסיבה שהצעדים שמתווה משרד האוצר תחת לפיד הם חצי צעד בכיוון החצי נכון. טוב שיש העלאת מיסים (למעט המע"מ) – וחבל שאין עוד – ורע שצומצמו תשלומי ההעברה למיניהם (למשל קצבת ילדים) שברובם עוברים ישירות לצריכה ומחזקים את הכלכלה. כשהכלכלה תתחזק, וחלוקת ההון בציבור תתאזן קצת, אז ניתן יהיה להעלות את המע"מ לקצץ בהוצאות מסוימות של הממשלה כדי לכסות על החובות ולהתחיל לחסוך לפעם הבאה.

כל זה, כמובן, לא רלוונטי לחלוטין לכך שיש מקומות שבהם אפשר לקצץ (תקציב הבטחון) וראוי לעשות זאת, בלי קשר למצב הכלכלי.

בעקבות הבלוג "דגל אדום" של אלון ניסר, גם אני אמליץ לכם לקרוא את הטור המאלף והמחכים של פול קרוגמן בניו יורק ריוויו אוף בוקס, שעוסק בתנועת הצנע בקרב מקבלי ההחלטות הכלכליות בעולם, ולמה הם טועים טעות נוראית. אם אין לכם כח לקרוא הכל, אלון סיפק תקציר בעברית בפוסט אצלו.

ההימור של לפיד

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם. ((Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367.))

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

יש לך אלף שקל לסיגריה?

פעם הייתה לי קטגוריה של "קצרצרים" כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש"ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש"ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ"ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש"ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש"ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש"ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ"ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש"ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש"ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש"ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש"ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.

לברך על המוגמר

בתקופה האחרונה זכינו כמעט מדי יום לשורה של טענות מטענות שונות לגבי מרכיבי ועקרונות הממשלה המתגבשת. בתחילה עוד הגבתי לדברים עם פרסומם (בעיקר בפייסבוק), אך ככל שהסתבר שאין קשר בין הפרסומים המודלפים להסכמים המתגבשים, החלטתי לנצור את לשוני עד שהתמונה תתבהר לאשורה. כעת, עם חתימת ההסכמים הקואליציוניים, ואחרי שרפרפתי עליהם בזריזות (יש עתיד; הבית היהודי), אפשר להגיד כמה דברים.

ראשית, כאמור, רבים מהפרסומים בימים האחרונים היו שגויים, שלא לומר שקריים. הביקורת שלי על הדברים, לפיכך, הייתה נמהרת, ועל כך עלי להתנצל. (אם כי יאמר לזכותי שבשלב מסוים התחלתי לסייג את הדברים ב"אם זה נכון", אבל בכל זאת).

צריך להוריד את הכובע בפני יאיר לפיד, ואולי אפילו להניח אותו על צלחת ולפזר קצת פרמז'ן מלמעלה. שיתוף הפעולה שלו עם נפתלי בנט הוכיח את עצמו כיציב יותר ממה שציניקנים כמוני העלו על דעתם, ובזכותו הצליח לפיד להשיג מעל ומעבר למצופה, לפחות בשלב המו"מ הקואליציוני. כמובן, נראה כי הבית היהודי הרוויחו עוד יותר משיתוף הפעולה הזה, ובכל זאת מרשים לראות שלפיד התעקש על עמדותיו גם בשלב שבו פוליטיקאים משופשפים יותר היו אומרים לעצמם שמספיק. בהקשר זה, כמובן, זה פחות משנה אם העמדות האלו היו חשובות או לא – ההבדל בין ממשלה של 20 שרים לממשלה של 24 שרים הוא לא מהותי כפי שניסו לצייר זאת; אם כבר, הבעיה היא במפתח השרים השערורייתי שניסה להעביר נתניהו עבור מפלגתו, ובהבטחת הרוב בממשלה לליכוד-ביתנו, דבר שנשאר על כנו, עד כמה שהצלחתי להבין – או אם אני מסכים עם העמדות הללו או לא. מה שחשוב כעת הוא שמדובר בנושאים שעמדו בחזית קמפיין הבחירות של לפיד. כמו שהעיר ידיד שלי, מה שהכי מדאיג ביאיר לפיד זה שעושה רושם שהוא מתכוון לנסות ולקיים את הבטחות הבחירות שלו.

אני גם מכבד את לפיד על החלטתו – לא לגמרי מבחירה, כמובן – לקחת על עצמו את תיק האוצר. אין לי ספק שהוא יודע היטב מה הסכנות הגלומות בכך. בניגוד למה שהוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, עם זאת, כשלון שלו (מנקודת המבט של מצביעיו) אינו חייב להיות כשלון של נתניהו. מי שהצביע לנתניהו לא נרתע מהגזרות שברור היה לכולם שבוא יבואו. אבל לפיד רץ על מצע של הורדת יוקר המחיה וסיוע למעמד הביניים, ((אם כי, כמובן, לא בהכרח ברור שמה שציבור המצביעים שלו מגדיר כמעמד ביניים זה מה שלפיד חושב שהוא מעמד ביניים.)) ויישום המדיניות של נתניהו, הגם שהוא ככל הנראה תומך בה בעצמו, יציב אותו בעמדה בעייתית מול מצביעיו.

משרת שר האוצר עבור לפיד היא בחירה של הכל או כלום. זה יכול להיות התפקיד שיגמור אותו, מחד, אבל אם הוא יצליח לצלוח אותו פחות או יותר בהצלחה, אפשר להיות די בטוחים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. איש לא יוכל להאשים אותו בחוסר ניסיון אחרי ארבע שנים מוצלחות כשר אוצר, ושום נושא אחר, לא שיוויון בנטל ולא שינוי שיטת הממשל לא יזקף לגנותו אם לא יצא לפועל. זו, אגב, גם הסיבה שהוא לא היה יכול להסכין עם מינוי שר אוצר מקצועי והסתפקות במשרד זוטר יותר: במצב כזה, הוא היה מקבל אפס מהקרדיט במקרה של הצלחה, ומאה אחוז מהקרדיט במקרה של כשלון. לוז-לוז. כשזו החלופה, ההימור של לפיד נראה קצת יותר רציונלי.

בכל אופן, הצלחתו של יאיר לפיד (הצלחה מנקודת המבט שלנו כאזרחים, לא מנקודת מבטו) היא אינטרס של כולנו. מעולם לא הסתרתי את הסלידה שלי מלפיד ואת חוסר האמון שלי בו. אבל אני מאמין בכנות שלו. הוא מאמין שהוא רוצה לעשות טוב, גם אם אינני מסכים עם ניתוח המציאות שלו או עם נקודת המבט שלו. לפיכך אאחל לו בהצלחה, ואאחל לי שבעוד ארבע שנים אהפוך לתומך נלהב שלו.

הערות בקצרה על ההסכמים הקואליציוניים:

בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד (וגם עם הבית היהודי) מסונדל נושא "השיוויון בנטל" להעברת התקציב. לא ניתן יהיה להגיש את הצעת התקציב לשנת 2013 לכנסת לפני שהממשלה אישרה הצעת חוק בנושא והעבירה אותה לכנסת. הדבר מעיד על מידה לא קטנה של חשדנות כלפי נתניהו, וחשש שהדברים ימוסמסו וימרחו. בפרסומים בתקשורת (שכאמור, אינני יודע עד כמה הם מהימנים) נטען שחלק מההסכם כולל קיצור שירות החובה לגברים לשנתיים. אם אכן כך יהיה, לפחות משהו טוב אחד יצא מכל הקשקוש הזה של השיוויון בנטל. לגבי היתר, אני אמשיך להיות סקפטי.

ואם כבר דיברנו על הבטחות בחירות, שימו לב לסעיף הזה שקיים הן בהסכם עם יש עתיד והן בזה עם הבית היהודי:

יו"ר רשות מקרקעי ישראל יהיה מר משה כחלון, והצדדים מתחייבים להעביר בכנסת את שינויי החקיקה הנדרשים לשם הצבת מר כחלון בתפקיד זה.

בסוגיה המדינית, אגב, בעוד שאצל יש עתיד כתוב שנציג הסיעה בוועדת השרים לענין תהליך השלום "ימונה על ידי יו"ר הסיעה", בבית היהודי כבר הוכרע מראש שהחברים בצוות יהיו "שרת המשפטים, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר" יחד עם נתניהו ובנט.

אתם זוג ואחד מכם אינו עובד? קחו בחשבון שיאיר לפיד הולך לזמבר אתכם כהוגן בקרוב:

54. עם הגשת התקציב, יגבש שר האוצר תכנית לשילוב הדרגתי של קריטריון "מיצוי כושר השתכרות", לכל הטבה או הנחה או פטור המעניקים משרדי ממשלה.

כאשר הדבר מופיע לצד דיווחים על תמיכתו של בנט (השר לכלכלה ולמסחר, כי עבודה ותעסוקה זה למפסידנים ואין להן שום מקום בממשלה שלנו) בהחזרת תוכנית ויסקונסין, אפשר להתחיל לחשוש שאולי כאשר לפיד יחטוב חרדים, רבים אחרים יחושו את השבבים ננעצים בגופם.

סעיפים מפורטים יתר על המידה תמיד משעשעים אותי. למשל הסעיף הזה, מתוך ההסכם עם הבית היהודי:

14.1 משרד ירושלים והתפוצות לא יכלול כל יחידה הקיימת במשרד ההסברה ובכלל זה לא יכלול את לפ"מ, לע"מ ומרכז ההסברה. למשרד יועברו האחריות , התקציבים וועדות ההיגוי של הפרוייקטים תגלית, מסע, ועדת התיאום, הפורום למאבק באנטישמיות, וכן יועברו שטחי הפעלה התקציבים והתפקידים של המשרד לענייני ירושלים ובכלל זה פמ"י, והרל"י. בחוק לפיתוח ירושלים, השר לענייני ירושלים יהיה השר האחראי על הרל"י. ועדות ההיגוי השונות בנושא ירושלים יהיו באחריות המשרד. תוכנית מרום והקרן למורשת הכותל יישארו במשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יבחן תוך התייעצות עם יו"ר הבית היהודי האם ניתן להעביר חלקים מסויימים מתוך תוכנית מרום אל המשרד לענייני ירושלים. ראש הממשלה יהיה יו"ר וועדת השרים לענייני ירושלים. סעיפי ספר התקציב העומדים לרשות משרד התפוצות יעמדו בעינם. למען הסר ספק, אין באמור כדי לפגוע בסמכות הממשלה והכנסת לקבוע את הסכומים שיעמדו לרשות המשרד במסגרת סעיפי התקציב.

אפרופו, אני תוהה מה עומד מאחורי ההתעקשות של מישהו לכלול בשני ההסכמים סעיף שמציין דווקא את פירוקו של משרד ההסברה וסיפוח סמכויותיו (חזרה) למשרד ראש הממשלה.

אני אשמח אם מישהו יסביר לי איך הסעיף הזה אמור לעבוד, בהתחשב בסייפא שלו:

18. המשרד לשרותי הדת יהיה המשרד הממונה על השמיטה ויוענקו לו כלל הסמכויות הנגזרות מכך והתקציבים הנצרכים, וזאת מבלי לפגוע בסמכויות משרד החקלאות בנושא.

ראוי לציין לחיוב (אם כי לא צריך להפריז בחשיבות המיוחסת להם) את הסעיפים בשני ההסכמים הקובעים כי הקואליציה תפעל למיגור הגזענות בחברה הישראלית. גם סימבוליקה זה חשוב, אני מניח.

שימו לב לסעיפים הבאים, המופיעים תחת הכותרת "יהדות מדינה וציונות" בהסכם עם יש עתיד:

27. הממשלה תפעל להעמקת תחושת ההזדהות הציונית בקרב אזרחי ישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

29. הממשלה תפעל בחריפות כנגד כל תופעה של החרמה או סנקציות כלפי המדינה ו/או מוסדותיה, בארץ או בחו"ל.

30. המדינה תפעל בנחישות להגן על אנשי כוחות הביטחון ועל נציגיה הרשמיים מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם.

כמה הערות זריזות: האם גם אזרחיה הערבים של המדינה צריכים "להעמיק את תחושת ההזדהות הציונית" שלהם? האם הפעולה החריפה כנגד החרמה או סנקציות כלפי המדינה תכלול, אתם יודעים, שיפור מעמדה ותדמיתה של מדינת ישראל בעולם – נגיד, באמצעות תיקון מדיניותה המפלה כלפי המיעוט הערבי וכלפי הפלסטינים שתחת שליטתה? ולבסוף: כדאי להזכיר ללפיד ולנתניהו שהדרך הטובה ביותר להגן על אנשי כוחות הבטחון ונציגי ישראל מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם, היא לקיים מערכת משפטית אמינה במסגרת המדינה שתערוך הליכים משפטיים שכאלו כאן. קיומה של מערכת כזו הוא ערובה לכך שמערכת המשפט הבינלאומית לא תוכל לפעול כנגדם. רק שכדי שהתנאי הזה יתקיים, אסור לקבל את הנחת המוצא שכל מה שמערכת הבטחון עושה הוא נכון ומוצדק.

אפשר גם לשאול איך סעיפים 27 ו-29 לעיל עולים בקנה אחד עם סעיף אחר מההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי – זה הקובע שהצדדים יקדמו את "חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שהציע בזמנו אבי דיכטר על פי נוסח של המכון לאסטרטגיה ציונית – זהו חוק היסוד שמעגן את הפרשנות לפיה הנוסח "יהודית ודמוקרטית" משמעו "קודם יהודית, ובכפוף לכך, דמוקרטית". ספק עד כמה הפיכת הטקסט הזה לחוק יסוד תתרום למניעת "תופעות" של חרם וסנקציות כנגד ישראל.

אגב, עוד סעיף מעניין בהסכם עם הבית היהודי הוא זה:

40. מוסכם על הצדדים כי חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמנהל) יעוגן בחוק יסוד הכנסת לא יאוחר מ- 90 יום לאחר כינון הממשלה.

החוק המדובר הוא זה שקובע כי מסירת שטחים שתחת שליטת ישראל תחייב אישור הכנסת ומשאל עם. משאל העם, מיותר לציין, הוא בקרב אזרחי המדינה, ולא, בטעות, בקרב תושבי השטח המיועד למסירה.

אבל גולת הכותרת המדוברת בהסכם עם יש עתיד, כמובן, היא נושא שינוי שיטת הממשל. ראשית כל, יש לציין שהשינויים המצויינים הם בגדר רפורמה בתוך השיטה הקיימת, ולא שינוי כולל של השיטה. אין שינוי מהותי של שיטת הבחירות, ובוודאי שאין שינוי במשטר הישראלי עצמו. על זאת, לפחות, יש לברך. אבל גם השינויים שהוחלט עליהם נעים בין המיותרים לבעיתיים.

כבר כתבתי באריכות מה רע בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. הסעיפים האחרים לא הרבה יותר טובים.

הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 פלוס ראש הממשלה, פלוס ארבעה סגני שרים: זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד זה, אלא שאני פשוט חושב שזה מיותר לגמרי. בפעם הראשונה שלראש ממשלה מיועד תהיה קואליציה של 70 מנדטים (הרף שנקבע לתיקון החוק), הוא ידאג לביטולו ומינוי שרים כאוות נפשו. אבל חשוב מכך: אם יש משהו שיאיר לפיד הוכיח במו"מ הקואליציוני הנוכחי, הרי הוא שכמות השרים ההיסטורית בממשלת נתניהו היוצאת אינה נובעת מהשיטה, אלא מהאנשים. כאשר מרכיבי הקואליציה רוצים ממשלה קטנה, היא יכולה להיות קטנה בקלות. למעשה, מי שהקשה יותר מכל על הקטנת הממשלה בדיונים הנוכחיים הוא ראש הממשלה עצמו, שרצה מנה הגונה של שרים לסיעתו המצומקת.

ביטול משרת שרים בלי תיק: מעכשיו ראשי ממשלה יאלצו להיות קצת יותר יצירתיים בהמצאת שמות לתיקים בממשלות שלהם. בממשלת נתניהו החדשה, אגב, יהיה שר לענייני ירושלים והתפוצות, ושר לפיתוח הנגב והגליל. אבל העיקר שאין שרים בלי תיק.

ביטול הסנקציה של פיזור הכנסת אם התקציב לא עובר עד מרץ: מדובר על סעיף שנועד להגביר את יציבות הממשלה ולהקטין, לכאורה, את כוח הסחיטה של חברות הקואליציה. אני חושש שיש יותר סיכוי שהוא פשוט יגרום להתנצחויות להגרר עוד יותר עמוק לתוך שנת התקציב, תוך פגיעה בכלכלה הישראלית.

התפלגות סיעה אינה גוררת העברת יחידות מימון לסיעה המתפלגת: פרווה. יאללה, בסדר, שיהיה.

אי אמון קונסטרוקטיבי של 65 ח"כים: זוועה מארץ הזוועות. אני באמת שלא מבין את האובססיה הזו של משני שיטות הממשל בישראל עם הגבלת מנגנון אי האמון בישראל. המנגנון הזה הפך לפארסה מרוטה כבר בשנות ה-90, כאשר נקבע שלא ניתן להביע אי אמון אלא ברוב מוחלט של חברי הכנסת (וזאת, יש לציין, אחרי הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שממשלה נפלה בהצעת אי אמון, בתרגיל המסריח). מאז, הצעות אי אמון הפכו מעניין מהותי לשטף בלתי פוסק של הצעות הצהרתיות חסרות כל מהות או סיכוי. בהמשך, הוספת מנגנון הקונסטרוקטיביות על גבי המגבלה הזו (כלומר: הצעת אי אמון חייבת לכלול את שמו של ראש הממשלה המיועד לממשלה שתחליף את הממשלה המכהנת) הוסיפה עוד אלמנטים קומיים להצעות אי האמון המוגשות חדשות לבקרים. ((הצעות אי אמון שמגישה בל"ד, למשל, מציעות את ג'מאל זחאלקה כראש הממשלה החלופי.)) למה צריך להוסיף עוד הכבדות על הצעת אי האמון, שהפכה זה מכבר לצל צלו החיוור של איום על ממשלה מכהנת, אני לעולם לא אבין. אבל ליצור בחוק סיטואציה שתאפשר לממשלת מיעוט לכהן בניגוד לרצון הכנסת — ועוד בשם המשילות! — זה כבר חורג מטמטום ועובר לתחום האיוולת.

כדי להוסיף חטא על פשע, לסעיף הזה מתלווה גם סעיף שנותן לראש הממשלה את הסמכות לפזר את הכנסת. דמיינו לכם מצב שבו ראש הממשלה מאבד את אמונה של הכנסת, ומתגבשת קואליציה חלופית של 64 ח"כים — אבל הקואליציה הזו אינה יכולה להחליף את ראש הממשלה. תחת זאת, ראש הממשלה, בראותו את הקטסטרופה המתרגשת עליו, פונה בנון-שלנטיות לנשיא ומודיע לו על פיזור הכנסת נגד רצונה. יציבות ומשילות, כן?

תחת כותרת המשילות נכנס גם סעיף לפיו הצעת חוק עם עלות תקציבית של 50 מיליון ש"ח ומעלה תדרוש רוב מוחלט של הכנסת. זהו, לדעתי, אחד הסעיפים ההרסניים ביותר בפרק הזה. המשמעות היא נטרול מוחלט של הכנסת בכל הנוגע לפיקוח על התקציב, ומעשית – נטרול של כל חקיקה מהותית על ידי הכנסת. המפתחות עוברים באופן מוחלט לידי הממשלה. מה שהיא לא תומכת בו (למעט פרפראות בלי משמעות תקציבית), לא עובר. נקודה.

יש לחקיקה כזו, בהנחה שתעבור, משמעות עוד יותר רחבה אף מזאת: מדובר על הסרת כל אחריות מעל הכנסת, ולפיכך להסרת כל רסן. מכיוון שח"כים לא יהיו עוד אחראים בשום צורה על הצעות החוק הפרטיות שלהם (שהרי אלו לא יעברו בין כה וכה אלא אם הממשלה תתמוך בהן), הרי שהדפוס של גידול מתמשך במספר הצעות החוק הפרטיות המופרעות רק ילך ויגבר. הכנסת תמשיך ותתרוקן מתוכן, והדמוקרטיה הישראלית תמשיך ותשחק.

אפרופו, בהסכם עם הבית היהודי מצויין שחוק יסוד: הגברת המשילות ושינוי שיטת הממשל (ברצינות? זה השם?) מצורף כנספח. אצל יש עתיד לא מדובר על שום דבר כזה, אלא מפורט מתווה השינוי. עד כמה שאני יודע, ההסכם עם הבית היהודי נחתם קודם. מוזר…

סוגיה אחת שעדיין נותרה פתוחה היא מספר הנשים בממשלה המיועדת. יאיר לפיד יכול עוד להצדיק את התמיכה הנשית המאסיבית בו ולמנות נשים לשניים מתוך חמשת המשרדים של מפלגתו, בהמשך להקפדתו על ייצוג של 40% נשים ברשימה. יעל גרמן, ככל הנראה, קיבלה את משרד הבריאות. אולי קארין אלהרר תזכה להיות שרת הרווחה?

בשבוע הבא תוצג הממשלה בפני הכנסת ותתחיל את עבודתה. מיד אחרי הבחירות כבר אמרתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם הממשלה, כמובן, אינה בדיוק משאת נפשי. הבטחותיו של בנט שהבית היהודי אינה "מפלגת המתנחלים" לא ממש עוזרת להפיג את החשש שלי כאשר מפלגתו מחזיקה בתיק הבינוי והשיכון מחד ובועדת הכספים מאידך; וכמובן שמבחינה כלכלית זו מאיימת להיות אחת הממשלות היותר אנטי-חברתיות בהיסטוריה של המדינה. אני שמח שמפלגת העבודה נשארה באופוזיציה, ומצפה לראות אותה נלחמת נחרצות למען עקרונותיה, למען חיזוק הכנסת ולמען כלל הציבור בישראל. לפקח על הממשלה ולבקר אותה זה תפקידה של האופוזיציה. אבל הפיקוח והביקורת צריכים להיות אחראיים, ולא לעומתיים. הם מתבססים בראש ובראשונה על הערכה הוגנת של האפשרויות העומדות בפני הממשלה והצבעה על אלטרנטיבות עדיפות כאשר הממשלה אינה בוחרת בהן.

אני מקווה, באמת, שהממשלה הזו תפתיע אותי לטובה, ואני יותר מאשמח להודות בזאת אם כך יהיה, בעוד ארבע שנים. בהצלחה.

 

על דברים שבזול ודברים שביוקר

א. דברים שביוקר

לא חושב שסיפרתי בבלוג, אבל רכשתי לאחרונה דירה. מדובר, כמובן, בהוצאה הגדולה ביותר שאעשה בחיים שלי, והיא מצריכה כל מיני דברים של גדולים, כמו משכנתא וכאלה. כשנה לפני שעזבנו לקנדה גם חשבנו לקנות דירה. אבל בזמנו, לשלם 600,000 ש"ח, שמתוכם לפחות 450,000 משכנתא, נראה לנו כמו התחייבות מטורפת. שזה היה מצחיק היום, אם זה לא היה כל כך מדכא.

בכל אופן, במסגרת סידורי המשכנתא היינו צריכים גם לעשות ביטוח משכנתא. אולי יצא לכם להתקל בפרסומות ברדיו (אולי גם בטלוויזיה, אין לי מושג) שלועגות למי שלוקח את ביטוח המשכנתא שמוצע דרך החברה שעובדת עם הבנק ומציעות במקום זה ללכת לחברת ביטוח שיש לה מספר טלפון זכיר במיוחד במקום. הם בהחלט צודקים בכך שכדאי לעשות השוואת מחירים, במיוחד בהוצאה כה גדולה ולטווח זמן כה גדול. אבל כל השאר הוא, איך לומר, לא ממש מדויק. אומר זאת כך: מבין כל ההצעות שקיבלתי, זאת של חברת הביטוח מהפרסומת הייתה הכי גרועה. בהפרש ניכר. מה זה הפרש ניכר? 50% יותר מאשר ההצעה שבסוף בחרתי בה, וזה אחרי הנחה שהם נתנו לי לחמש השנים הראשונות. זאת, בעוד שיתר ההצעות היו בהפרש של שקלים בודדים אחת מהשניה.

בסופו של דבר, אגב, הלכתי עם הביטוח שהוצע לי דרך הבנק.

יש משהו לא הגון בגישה של חברת הביטוח הזו – מסע פרסום אינטנסיבי, כולל הבטחה להשוות כל הצעה אחרת שתוצג בפניהם כדי לתת להם אצטלה של תחרותיות (וזה עוד לפני שמדברים על השימוש במספר מותגים תחת אותה חברת ביטוח, כדי להנות מאותם צרכנים שרוצים לעשות השוואת מחירים ומתקשרים למה שהם תופסים כשתי החברות הגדולות בשוק – שהן למעשה אותה חברה ממש). אני יודע שזה נשמע תמים לצפות להגינות מחברת ביטוח, אבל כשהדבר הראשון שהם עושים משאיר כזה טעם רע, התגובה האוטומטית שלי היא להתרחק. אני לא חושב שזה נכון, כצרכן, לתת לחברה כזו את הכסף שלי. האופטימיזציה הזו – להציע הצעה גבוהה, ולרדת בדיוק לנקודה שבה הצרכן הספציפי הזה יחשוב שהם תחרותיים, במקום להיות תחרותיים מהרגע הראשון – מרגיזה אותי.

אז מה שניסיתי להגיד זה שתשוו מחירים, אל תסתפקו בחברות עם הכי הרבה פרסומות או עם מספר הטלפון הכי זכיר. ביטוח זה הרבה כסף, וזה שווה לכם להשקיע את הזמן הדרוש כדי לקבל הצעות מכמה וכמה חברות.

ב. דברים שבזול

עיתון הארץ הכריז שבקרוב יעבור למודל עסקי חדש, המזכיר את תוכנית התשלום של הניו-יורק טיימס: גישה חופשית למהדורה המקוונת תעלה כ-400 ש"ח, תתאפשר גישה חינם למספר מצומצם של כתבות בחודש, וקוראים שיגיעו דרך קישורים ברשתות החברתיות יוכלו לקרוא את הכתבות המקושרות בלי מגבלות.

אני יכול להבין את הארץ. אני לא רואה את עצמי עושה מנוי למהדורה הדיגיטלית שלהם, אבל אני יכול להבין אותם. האיזון העדין שמעולם לא ממש נשמר בין כה וכה בין הצורך של המפרסמים לבולטות לבין הצורך של קוראי האתר בסביבת קריאה נוחה ממשיך להתערער, והיכולת לכמת במדוייק את השפעתה של כל פרסומת מן הסתם מקשה על אתרי החדשות להרוויח בצורה משמעותית מפרסום. אולי באמת אין מוצא אלא לדרוש תשלום על הגישה לאתר? ושקל וקצת ליום זה באמת לא הרבה, יחסית לעלות של עיתון יומי מודפס.

העניין הוא שהעיתונות מעולם לא מומנה ישירות על ידי הקוראים. מאז ראשית ימיו של העיתון בגלגולו המוכר לנו (שהחל את דרכו עם עיתוני הפני האמריקאים במאה ה-19), העיתונות מומנה על-ידי פרסומות. העלות לקורא מהווה רק שבריר מהעלות האמיתית של תחזוקת מערכת עיתון, ולמעשה בקושי מכסה את עלויות ההדפסה עצמן. מה שעיתונים מכרו, מאז ומתמיד, זה לא חדשות לקוראים, אלא קוראים למפרסמים – או בכינוי הקצת פחות נעים "עיניים" (eyeballs).

מכיוון שאין עלויות הדפסה בעיתון מקוון, היה זה דווקא הגיוני לא לדרוש תשלום תמורת קריאת העיתון, והסתמכות מלאה על פרסום. אבל, כאמור, הרווח מפרסומות מקוונות הוא ככל הנראה נמוך יותר מאשר הרווח מפרסומות מודפסות, ולו משום שכל העסק נהיה הרבה יותר מדיד. המפרסם כבר לא צריך להסתמך על השערות כלליות לגבי מיקום המודעה וגודלה – כל הנתונים המדוייקים של כמה אנשים ראו את הפרסומת וכמה אנשים הקליקו עליה הפכו זמינים. האמת, אפשר להניח, לא מאוד מחמיאה לעיתונים כפלטפורמה מוצלחת לפרסום. גם סוג הפרסומות האפשריות באתר אינטרנט שונה מאשר בעיתון. נכסי צאן ברזל כמו עמודים מלאים בריבועים קטנים של מוצרי צריכה על מחיריהם המפתיעים לטובה (בשאיפה) פשוט לא עובדים באינטרנט.

אבל המודל שמציע "הארץ" אינו נועד להחליף את הפרסומות – 399 ש"ח לשנה מכל מנוי לא יכסו באמת את עלויות המערכת. אנחנו נותרים עם אותה תסבוכת, רק עם טוויסט חדש: עכשיו לעיתון יהיו פחות זוגות עיניים למכור למפרסמים, וכך ההכנסות מפרסום תרדנה. מאידך, להעלות את עלות המנוי לרמה כזו שתוכל להחליף לחלוטין את ההכנסה מפרסומות ככל הנראה אינו ריאלי מבחינת מספר המנויים הצפויים. גם כך קשה להעריך כמה אנשים יסכימו לשלם את המחיר שנקבע תמורת הארץ הדיגיטלי.

יש מי שמחפשים את הפתרונות במקומות אחרים. וידאו, כך מספרים לי, זה הדבר החם הנוכחי בהכנסות של עיתונים מקוונים – בתחילת כל סרטון אפשר להדביק פרסומת שאי אפשר לדלג עליה והצפיה בה מובטחת, מה שמניב רווחים נאים לעיתון. אבל על הדרך העיתון צריך להפנות יותר ויותר ממשאביו להפקת קטעי הוידאו האלו, להפסיק להיות עיתון ולהתחיל להיות קצת ערוץ טלוויזיה. שזה, כמובן, פתרון בעייתי משהו לבעיה שלפנינו.

אין לי מושג איך פותרים את הבלאגן הזה. אני מאחל בהצלחה לעיתון הארץ במיזם החדש, אבל בינתיים אני סקפטי.

בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה

יש למעלה מ-800 פוסטים בבלוג שלי. חלקם, במיוחד כאלו שנכתבו בתחילת דרכו, לפני שהתגבש האופי שלו, לא מעניינים במיוחד. חלקם, במיוחד כאלו שכתבתי לפני שהתגבשו העמדות שלי בנושאים מסוימים, קצת מביכים אותי בדיעבד. לפעמים אפילו הרבה. מעולם לא הסרתי אף אחד מהם – אני מאמין שאני צריך לעמוד מאחורי הדברים שכתבתי גם כשהם מתחילים להביך אותי, בדיעבד. כתבתי אותם, עכשיו הם בעיה שלי. אני יכול להתנצל עליהם, אני יכול להסביר ששיניתי את דעתי, אבל אני לא יכול להתכחש אליהם. זה לא יהיה הגון.

כמה שנים אחרי שהאייל הוקם התחלנו לקבל בקשות מכותבים ותיקים להסיר מאמרים שלהם, או למצער לשנות את שם הכותב לשם בדוי כלשהו. אנשים התבגרו, אנשים גילו שפתאום לא נוח להם שהתוצאה הראשונה בגיגול של השם שלהם היא מאמר שכתבו בשנות העשרה שלהם, אנשים שינו את העמדות שלהם. בכל מקרה, הם לא רצו יותר שהדברים הללו יזקפו לזכותם או לחובתם. הם רצו להעלים את הטקסטים האלו מההיסטוריה האישית שלהם. אני יכול לכבד את זה, אבל אני לא מוכן לאמץ את הגישה הזו כלפי עצמי. מבחינתי, כל מה שאני מפרסם הוא לפרוטוקול.

אני אומר את כל זה כדי להבהיר עד כמה זה חריג עבורי שיש פוסט אחד בבלוג שמחקתי – למעשה, לא מחקתי אותו, אלא הפכתי אותו לפרטי, כך שאתם אינכם יכולים לקרוא אותו. הסיבה שהפוסט הזה הוסר היא לא שלי יש בעיה איתו, אלא שמושא הפוסט ההוא איים עלי בתביעת דיבה. כדי להסיר ספק: אין בפוסט ההוא מילה אחת שהיא אינה אמת. אין לי ספק קל שבקלים שתביעת דיבה לא הייתה צולחת את המבחן המשפטי, ובסופו של דבר הייתה נדחית. אבל אין לי כסף או זמן לממן משפט, ולמושא הפוסט דווקא יש.

לתביעות כאלו, ולאיום בתביעות כאלו, יש שם: SLAPP – תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית. בימים אלו פרסמה האגודה לזכויות האזרח בישראל ((גילוי נאות: אני עובד של האגודה.)) דו"ח מאת עו"ד אבנר פינצ'וק בנושא התביעות הללו והאפקט המצנן שלהן על השיח הציבורי. אם אתם אנשים שנוהגים להביע את דעתכם ואת ביקורתכם על אנשים ונושאים שונים במקומות ציבוריים אני מפציר בכם לא לקרוא את הדו"ח הזה בשום פנים ואופן. תופעת לוואי מיידית של קריאת הדו"ח היא מורך לב ופאניקה נמרצת.

כוחה של התביעה אינו בהכרח בחקיקה נוקשה מדי בענייני דיבה. גם אם נניח שהחוק והפסיקה מאזנים בין חופש הדיבור לבין הזכות לשם טוב (אף כי יש סיבות לא לחשוב כך), הבעיה היא שמערכת המשפט עיוורת לחלוטין לעובדה שבעצם קיומו של משפט יש משום נטל משמעותי על חלקים גדולים מהציבור, ובכל מקרה בו יש אי-סימטריה בין הצדדים, ועל כן האיזון המשפטי הופך לפארסה. אסביר זאת כך: אפשר לנסח שורה של המלצות כיצד להמנע מלהכשל בהתבטאויות שבית המשפט עלול לראות בהן הוצאת דיבה. למשל, אחד הבורות שרבים נופלים בהם הוא התבטאויות שאינן מבדילות כראוי, בעיני השופטים, בין עובדה להבעת עמדה. הבעת עמדה מוגנת מפני חוקי הדיבה, ((סעיף 15 לחוק: "תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: […] (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע […] בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו.")) אך בית המשפט נוטה לשפוט דברים לחומרה בהקשר זה, ולדרוש ניסוח כמעט-משפטי של הדברים, במקום להתייחס לסגנון המקובל בז'אנר בו נאמרו או נכתבו הדברים במקור. כלומר, רצוי לסייג דברים ולהבהיר כאשר דבר מה שאנחנו אומרים הוא אינו עובדה בדוקה אלא הערכה או הבעת דעה. בקיצור, בית המשפט, לכאורה, היה רוצה, לכאורה, שנכתוב ככה. לכאורה.

ויש, כמובן, עצות נוספות שאפשר לתת. אבל, כאמור, זה לא היה משנה. כי כוחה של תביעת הדיבה האסטרטגית אינו תלוי כלל ביכולתו של התובע להשיג פסק דין לטובתו. כוחה הוא בכך שיעדיה של תביעה כזו בדרך כלל אינם יכולים להקדיש את הכסף והזמן הדרושים כדי להתגונן בבית משפט מפני תובע רב ממון. על כן הם מעדיפים פעמים רבות להתקפל הרבה לפני שמוגשת התביעה, כפי שקרה במקרה שלי. יצויין שגם במקרה שלי ניסיתי להגיע לפשרה כלשהי לפני כן – למשל, לפרסם הבהרה לפיה העסקה המדוברת בסופו של דבר בוצעה במלואה לשביעות רצוני (נגיד), אבל האיש התעקש על מחיקה מלאה של הפוסט. ((למעשה, הוא עוד המשיך לרדוף אחרי חודשים רבים בטענה שהפוסט שלי ממשיך להופיע במקומות אחרים אליהם הוא הועתק על-ידי כל מיני שוחרי טובתי או סתם אגרגטורים, ואף הכריח אותי להשפיל עצמי ולפנות לאנשים ששיתפו את הפוסט שלי ולבקש מהם להסיר אותו.))

התעקשותו של בית המשפט להציב את זכות הגישה לערכאות כעליונה על כל הזכויות האחרות, בלי לתת את דעתו כלל להשפעה השלילית מאוד שיש למתן זכות רחבה עד מאוד לכל דיכפין לברר את עניינו עד תום בבית המשפט על חופש הדיבור, והמנעותו של בית המשפט מדחיית תביעות על הסף גם במקרים בהם בירור קל שבקלים היה מערער לחלוטין את כתב התביעה וחושף את ערוותו — מהוות פגיעה אנושה בזכויות הפרט במדינת ישראל. בית המשפט אוהב להאמין שבתוך עמו הוא יושב, אבל זה נכון רק אם "עמו" הוא עם עורכי הדין. תפיסת "מלוא כל הארץ משפט" מתעלמת מכך שעבור רוב אזרחי המדינה, בתי המשפט אינם נגישים, אלא הם עולם אטום ומאיים, רצוף ז'רגון פנימי חסר פשר, ומהווים קופסא שחורה שדרך פעולתה, והקשר בין מה שנכנס אליה לבין מה שיוצא ממנה, פשוט אינם נהירים. אפילו עורכי דין מודים לעיתים קרובות, במיוחד בנושאי תביעות דיבה, שאין להם מושג איך תביעה תסתיים. אז מה נעשה אנחנו, אזובי הקיר חסרי ההשכלה המשפטית?

לחוסר האונים הזה תורמת, כמובן, גם העובדה שבית המשפט אינו נותן שום הגנה למי שבבירור נתבע בתביעת סרק. הוצאות משפט נפסקות במשורה ואינן משקפות כלל את העלות האמיתית של המשפט לנתבע, גם כאשר השופט עצמו מכיר בכך שהתביעה הייתה קנטרנית; לעיתים חלק הארי של תביעה נדחה בבוז, ורק איזה שביב פרט מתקבל על-ידי בית המשפט כדיבה, ואז בית המשפט פוסק פיצויים מזעריים לתובע, אבל מוסיף על כך הוצאות משפט — לזכות התובע — תוך התעלמות בוטה מכך שהנתבע נאלץ להוציא ממון רב על הגנה מפני תביעה שעיקרה היה תביעת סרק.

הדו"ח מציע שורה של תיקונים אפשריים, החל בהחלת הליך קדם שיפוטי כפי שהציעו כבר חברי הכנסת יחימוביץ, אורבך והורביץ בהצעת חוק שהגישו ב-2010 – הליך שיפוטי שיקל על דחייתן על הסף של תביעות שעל פניו אין להן סיכוי להתקבל; עבור בתיקונים כגון שלילת זכותו של תאגיד לתבוע דיבה, או לפחות להגביל את הזכות הזו, כמו גם תיקונים שיגדירו פיצוי משמעותי יותר לנתבע שהוכיח שהתביעה נגדו היא תביעת סרק אסטרטגית; וכלה בהצעות דומות לזו שהצעתי בעצמי להקמת קרן להגנה משפטית שתסייע לנתבעי דיבה להגן על עצמם, במגבלות כאלו ואחרות. המטרה הכללית היא להפחית מהאטרקטיביות של תביעות דיבה, בין אם על ידי הגבלת כוחן, ובין אם על ידי יצירת איום נגדי על התובע במקרים בהם יוחלט שהתביעה כוונה למטרות השתקה. כפי שכבר עלה בדיונים קודמים פה בבלוג – גם בכך יש בעיות, משום שאנחנו עלולים למצוא את עצמנו דווקא יוצרים אפקט צינון הפוך, שבו האדם הפרטי שחש שתאגיד כלשהו (למשל עיתון) הוציא את דיבתו, יחשוש לתבוע. כלומר, כשאי-הסימטריה בין הצדדים הפוכה, הוספת הגנות לצד הנתבע עלולה לפגוע במי שנפגע באמת מהוצאת דיבה.

קשה לומר שמדובר בסוגיה פשוטה, בכל אופן.

עוד אני מכין את הדברים לפרסום, והנה עולה לה פרשיה חדשה סביב אותה סוגיה. כפי שדיווחה וולווט אנדרגראונד, התחקיר של "המקור" בערוץ 10 על ישראל היום ((לא ראיתי, אבל הבנתי שתקציר אמין יהיה פחות או יותר: הביביתון הוא ביביתון!)) לא זמין לצפייה באינטרנט, בניגוד לתכנים אחרים של התוכנית, וכל תוכנית שכללה פרומו לתחקיר הזה גם היא לא זמינה לצפייה און-ליין, ככל הנראה בגלל חשש של ערוץ 10 מ"תיירות דיבה" – כלומר, ניצול העובדה ששידור באינטרנט יכול להחשב "פרסום" בכל מקום בעולם, בעצם, כדי להגיש תביעת דיבה במדינה זרה, בעיקר בריטניה, שם חוקי הדיבה נוקשים במיוחד ובית המשפט פתוח באופן חריג לתביעות גם לגבי פרסומים שלא נעשו באופן מובהק בגבולות המדינה. זו לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, כמובן. בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח מצוטטת שלי יחימוביץ, שדיברה בכנס בעקבות האיום בתביעת דיבה על "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל, וסיפרה על "גילוי דעת" שהכינה בשעתו עבור חדשות ערוץ 2. יחימוביץ יצאה בביקורת כנגד מוזיאון תל-אביב שהתכוון לשנות את שמו בעבור תרומה של משפחת עופר. "ביקשתי תגובות כנדרש, והתגובות שודרו והכל היה כדת וכדין. ואחרי שהפינה שודרה, היה איום בתביעה […] לא הייתה עילה לתביעה, זה היה ברור לחלוטין, אבל באי כוחם של האחים עופר הזהירו, שכיוון שהחברה היא חברה בינלאומית הם בכלל ינהלו את המשפט בניו-יורק, עורכי הדין שחברת החדשות תאלץ לשכור יצטרכו לטוס לניו-יורק במשך שנים, עלות המשפט תעלה לחברת החדשות […] לפחות שני מיליון דולר. ונראה אתכם, אמרו לחברת החדשות, נראה אתכם עכשיו מנהלים את התביעה הזאת". בעקבות האיום שידרה חברת החדשות התנצלות.

המצב המתואר כאן, כמובן, שונה מהאפקט המצנן של תביעות ה-SLAPP שתואר לעיל. ראשית, הדברים פורסמו. אמנם הם אינם זמינים לכל דיכפין, אבל הם פורסמו. משמע, ערוץ 10 מוכן ומזומן לנהל משפט דיבה כל עוד זה יוגש בארץ, והוא בטוח בכך שהוא יצא ממשפט שכזה כשידו על העליונה. החשש, כאמור, הוא מניהול המשפט במדינה אחרת, על כל העלויות הכרוכות בכך. לא רק שהבעיה הזו נעשית סבוכה יותר (אי הסימטריות של התביעה נעשית הרבה פחות ברורה כשמשני הצדדים עומדים תאגידים, הגם שאחד מהם על סף קריסה כלכלית), היא גם הופכת הרבה פחות פתירה, שהרי נדרש מאמץ בינלאומי משותף של כל מדינות העולם כדי להתגבר על הבעיה הזו, או למצער, לחץ משמעותי על ממשלת בריטניה לשנות את חוקי הדיבה במדינה ולסגור את הפתח לתיירות דיבה. ספק אם הדבר נמצא בהישג יד של איזשהו גורם בארץ.

בינתיים עלה אתר חדש, no censor שמו, שסיפק עותק באיכות טובה של התוכנית ומבטיח להמשיך ולפרסם מידע שנמנע מן הציבור באופן נגיש מסיבות פסולות, לשיטתם. אני לא בטוח איך קברניטי ערוץ 10 מרגישים לגבי זה, אני די בטוח שזה כלי לא אפקטיבי במיוחד לפתרון הבעיה, אבל הנה הוא.

חופש הדיבור הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. גורמים הפועלים לצמצומו או להרתעת הציבור מהשימוש בו, הם לפיכך איום מתמשך על הדמוקרטיה. אבל לא רק הדמוקרטיה בסכנה. הפוסט שלי שהורדתי לא עסק בנושאים פוליטיים אלא בנושא צרכני. האינטרנט נותן לנו, הצרכנים, הרבה מאוד כח כנגד נותני שירותים שרוצים לנצל את התמימות שלנו. מידע עובר באופן הרבה יותר יעיל, ובעל עסק צריך לדפוק כמות הרבה יותר קטנה של אנשים לפני שהדבר יחזור לנשוך אותו בתחת. אבל לצד כל יתרונותיה, הנגישות של מה שאנחנו כותבים באינטרנט גם חושפת אותנו, הצרכנים, הפעילים, המבקרים, לאיומים משפטיים שלא היינו צריכים להתמודד איתם אם היינו מסתפקים בלספר לחברים שלנו ישירות על החוויות השליליות שעברנו או הדעות שגיבשנו לעצמנו בנושאים שונים. אסור לחוק, המיושן, לפעול כנגד ההפתחות החברתית שהאינטרנט מאפשר. מאידך, רוח החוק, שמאפשרת לאדם להגן על שמו הטוב ועל כבודו מפני אלו המבקשים להכפיש אותו ברבים, חייבת להשמר. הפתרון אינו פשוט, אך הוא חייב להמצא.

למזלנו, ישראל אינה המדינה היחידה שנמצאת במצב הזה, ומדינות אחרות גם הן מנסות להתמודד בדרכים שונות עם תופעת ה-SLAPP. עלינו ללמוד מהן ולנסות לפתח עבור ישראל פתרון שיתאים לצרכינו. מה שבטוח שאסור לנו לעשות זה להתעלם מהבעיה, כפי שעשו בתי המשפט עד כה.

מס טמטום

עדכון: אלון מתקן בתגובות שמדובר בהוראת שעה שהפחיתה את המס על דירה ראשונה והעלתה את המס על דירה שניה ומעלה, ושתפקע במאי 2013 (במקום בדצמבר 2012, בגלל הבחירות). לזכותי יאמר שסייגתי את דברי כבר מראשיתם, אבל עדיין פאדיחה. הסייפא של הרשומה בעינה עומדת, בלי קשר.

בעקרון אני לא אוהב לכתוב על דברים שאני לא מרגיש שאני מבין בהם, ויש סיכוי שמישהו יצביע לי פה על איזו טעות בסיסית בהבנה שגרמה לי לפספוס רציני, אז קחו את הדברים בערבון מוגבל, אבל לא יכולתי שלא לפרסם את זה. אני לא מבין גדול במיסוי, אבל יש לי הרגשה שמשרד האוצר דופק אותנו חזק בלי שנשים לב. תגידו לי מה אני מפספס.

זוכרים את כל המחאה הזו על מחירי הדיור וכאלה? וזוכרים איך נתניהו רק אמש, 36 שעות לפני הבחירות, דיווח לנו שנמצא הפתרון למצוקת מחירי הדיור בדמות מינויו של משה "איכשהו כולם חושבים שהליברליזציה שעשיתי בשוק הסלולר זה מהלך חברתי" כחלון ליו"ר מנהל מקרקעי ישראל? אז מסתבר שלרגל הבחירות, משרד האוצר עדכן את שיעורי מס הרכישה "בהתאם למדד המחירים לצרכן". רק שלא ברור לי איך המדד קשור כאן למשהו. שימו לב: עד כה, מדרגת המס הנמוכה ביותר (אפס אחוז) עבור דירה ראשונה של קונה עמדה על 1.47 מיליון ש"ח. החל מיישום העדכון (במאי השנה), המדרגה הזאת תגיע רק עד 1.24 מיליון ש"ח. מי שקונה דירה ביותר מסכום זה, יתחיל לשלם מס למדינה. לעומת זאת, דווקא המדרגות הגבוהות יותר לא השתנו כלל – 3.5 אחוז מס עד סכום של 1.74 מיליון, וחמישה אחוז על בתים מסכום זה ומעלה. כלומר, נטל המס עולה בעיקר עבור אלו שקונים דירות יחסית זולות (אללי! 1.2 מיליון ש"ח זה זול בימינו!), בעוד שרוכשי דירות היוקרה ירגישו מקסימום איזו מכה קטנה בכנף (תוספת מקסימלית של 8,050 על מה ששילמו קודם לכן).

אבל חכו, ביבי מספר לנו שהוא יפעל להורדת מחירי הדיור, לדיור בר השגה ועוד ועוד. אבל מדרגות המס המעודכנות דווקא מיטיבות יותר מכל עם רוכשי דירה שניה ומעלה! במקום שלוש מדרגות מס של 5% עד 1,089,350 שקל, 6% על החלק של 1,089,350-3,268,040 שקל, ו-7% על חלק השווי העולה על 3,268,040 שקל, יהיו החל ממאי רק שתי מדרגות (גם זה עדכון על בסיס מדד המחירים, משרד אוצר יקר?) – 3.5% עד 1,055,935 שקל ו-5% על חלק השווי העולה על 1,055,935 שקל. כך, למשל, מי שקונה דירה שניה ב-2 מיליון ש"ח יחסוך כ-15 אלף ש"ח(!) מס. מי שקונה דירה זולה יותר, של 1.2 מיליון ש"ח, יחסוך אפילו יותר – 17 אלף ש"ח. מיליון ש"ח: 15 אלף ש"ח חסכון. ומי שקונה טירה בשווי 10,000,000 ש"ח יחסוך סכום מדהים של 172 אלף ש"ח.

עכשיו, אני הרגע קניתי דירה, אז מצידי שישרף העולם, אבל וואט דה פאק? איך זה שמדובר באיזו ידיעה שולית בגלובס ולא בכותרת ראשית, אבל כמה ימים אחרי שהידיעה הקטנה הזו מבליחה לרגע, כולם נותנים כותרות ראשיות לנתניהו שמודיע לנו בשמחה ודיצה על הסופרכחלון שיבוא ויוריד את מחירי הדיור? אנחנו באמת עד כדי כך מטומטמים?!

מחר הבחירות. לכו להצביע. תצביעו למפלגה שאתם מאמינים שהיא הכי טובה עבור מדינת ישראל – אני אצביע לעבודה, אבל גם מרצ זה טוב, וגם חד"ש, וגם דעם, וגם התנועה, ואפילו יש עתיד, רע"מ-תע"ל או בל"ד, אם אתם בקטע, ואפילו אפילו הבית היהודי. ((עוצמה לישראל זה לא בסדר, ובימים האחרונים נעשיתי מאוד מאוד חשדן לגבי ארץחדשה, אישית.)) אבל עשו לי טובה, אל תצביעו לליכוד. זו מפלגה שיורקת עלינו שוב ושוב ושוב, שמרמה אותנו, משקרת לנו, מונעת מאיתנו מידע בסיסי; מפלגה שהלכה לבחירות על התקציב אבל מסרבת לספר לנו איך תתמודד עם הגרעון העצום שיצרה חרף העלאת המיסים וקיצוץ השירותים המתמשך תחת ממשלתה; מפלגה שמסרבת לתת לנו מצע – דבר כל כך בסיסי בבחירות! – כנראה כי הם לא הצליחו לגבש מצע שגם מקובל עליהם וגם לא יגרום להם לאבד עוד חמישה-שישה מנדטים שיברחו כל עוד נפשם בהם.

מחר לא נותנים לנתניהו את המפתחות למדינה עוד פעם, ודואגים שיהיה כאן יותר טוב.

פוסט אורח: להיפטר מהקלף המיותר של הסגר

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה". ((פוסטים קודמים של יוני ב"לא שומעים!": הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב.))

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש"הסגר האזרחי", למעשה, "פגע בסגר הביטחוני". אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע "עמוד ענן", בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה"ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג"ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין "עין הדג", הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

להמשיך לקרוא אז מה אתה חושב על..?