תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי

ביקור המבקר

מבקר המדינה פרסם את דו"ח הביקורת על הוצאות המפלגות במהלך מערכת הבחירות של שנה שעברה… טוב, בעצם, המבקר לא פרסם אותו. מרצ פרסמה אותו. למעשה, מרצ פרסמה משום מה את העותק שנשלח דווקא למפלגת העבודה. אפשר לדעת כי בתחילת הקובץ יש מכתב שממוען למפלגת העבודה. במכתב הזה, אגב, כתוב שאסור לפרסם את הדו"ח לפני קבלת אישור המבקר. הדו"ח טרם עלה באתר המבקר, ולא ראיתי אף אחד אחר מתייחס אליו, אז יכול להיות שהדו"ח טרם אושר לפרסום ומרצ עברו כאן על החוק. פניתי למבקר המדינה בנושא, אבל לא קיבלתי תשובה עדיין, אז נשאיר את זה בסימן שאלה.

אבל מה אכפת לי אני, אני בקנדה.

אז מה יש בדו"ח? במרכזו שתי טבלאות. הראשונה היא הכנסות והוצאות המפלגות במהלך תקופת הבחירות:

 

2014-01-25 01_47_15-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader(מפלגות שלא נכללות בטבלה לא הגישו דו"ח למבקר – כולל ארץ חדשה ומאידך, דע"מ. למבקר אין סנקציות כנגד מפלגה שלא זכאית למימון ממשלתי ולא הגישה לדו"ח, למרות שכולן נדרשות להגיש דו"ח על פי חוק).

ראוי לציין שמותר למפלגות להכנס לגרעון – יש גבול עליון של הוצאות, ורוב המפלגות, למעט התנועה, עמדו בדרישות החוק מהבחינה הזו. התנועה חישבה את גבול ההוצאות המותרות על בסיס ההנחה שיש לה שבעה מושבים בכנסת היוצאת, אבל המבקר קבע כי ביום הקובע לתנועה היו אפס מושבים, כי עדיין לא הוקמה. מפלגת העבודה, אגב, גירדה מלמטה את הסכום המותר לה.

מה אפשר ללמוד מהטבלה? קודם כל – הליכוד הוציא כמות מדהימה של כסף במערכת הבחירות הזאת. כאמור, מותר לו, אבל עדיין – מדובר במפלגה שמצויה בגרעון גם ככה. המבקר גוער בליכוד במיוחד על ההוצאות האקסטרווגנטיות (והבלתי חוקיות בחלקן) על ארועים שכללו מופעים, ומפרט את סעיפי ההוצאות השונים של כנס פתיחת הקמפיין שלהם: "שכירות וכיבוד בסך של 207,131 ש"ח; הפקה ובימוי – 347,099 ש"ח; הופעות זמרים – 106,205 ש"ח (מתוך זה סך של כ-80,000 ש"ח שולם עבור שלושה שירים שבוצעו על ידי אחת הזמרות); פרסום: 308,170 ש"ח; צילום ווידיאו – 97,954 ש"ח; והסעות – 157,401 ש"ח". הם אולי קיוו לקבל הרבה יותר מנדטים, אבל אני בספק אם אפשר להצדיק הוצאה כל כך גדולה על קמפיין שעיקרו היה הרדמת השטח.

הבית היהודי גם היא, כנראה, בנתה על הרבה יותר מושבים. באופן כללי המבקר לא התרשם יותר מדי מהתנהלותה של המפלגה, ומבקר במיוחד את העובדה שהמפלגה הצהירה על סעיף אחד של 9.6 מיליון שקל (50% מסך הוצאותיה בבחירות) עבור "שירותים ופרסומים" מבלי שיוכלו לתת פירוט כלשהו של מהות ההוצאות הללו. גם בל"ד נפלו בסעיף של מתן פירוט מספק על 600,000 ש"ח שנרשמו תחת סעיף "פרסומים".

המבקר גם מותח ביקורת על כך שכמה מפלגות, ביניהן העבודה, הבית היהודי וש"ס, רשמו כחלק מהוצאות הבחירות שלהן תשלום קנסות לעיריות על תליית שלטים בניגוד לחוק, וגם, במקרה אחד, תשלום קנס על הפרת צו מניעה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בקשר להפצת חומרי תעמולה. בצדק מעיר המבקר שיש פגם משמעותי בכך שכספי ציבור משמשים לתשלום קנסות המוטלים על המפלגות, כלומר משלמי המיסים מממנים את העבירות על החוק של המפלגות. המבקר "מאיים" שלהבא, הוצאות כאלו ייחשבו הוצאות בלתי חוקיות, ויגררו קנס. המפלגה המובילה בתשלום קנסות באמצעות כספי ציבור? עוצמה לישראל, עם למעלה מ-144 אלף ש"ח בקנסות.

אבל הדבר הכי מעניין, בעיני, בטבלה שלמעלה, הם ההפרשים הקטנטנים בין סעיף המימון הממלכתי לבין סך ההכנסות. המפלגות כמעט ולא אספו תרומות. הליכוד גייס פחות מ-7000 ש"ח, הבית היהודי גייס אלפיים ש"ח שלמים, וש"ס הרימה תרומה של אלף שקלים בלבד. תופעה מעניינת: למעט קדימה (שהוציאה סכום דומה ל"יש עתיד", והשיגה עשירית מהמנדטים – אבל הייתה זכאית למימון ממלכתי שמן בגלל מספר המנדטים שלה בכנסת היוצאת), המפלגות שיצאו עם עודף הן גם המפלגות שגייסו סכומים משמעותיים בתרומות. העבודה גייסה למעלה מ-800,000 ש"ח, מרצ למעלה ממליון (אם כי המבקר מעיר שחלק משמעותי מהכסף הזה נתרם ע"י נציגי המפלגה בקלפיות, שזכאים לתשלום מהמדינה, והסבו את התשלום הזה כתרומה למפלגה. המבקר קובע כי המהלך הזה הוא חוקי, מה גם שנעשה ככל הנראה בהסכמה, אך אינו ראוי). גם חד"ש הצליחו להשיג כמעט 70,000 ש"ח בתרומות. המפלגה עם הכי הרבה תרומות בקרב הגרעוניות היא "עם שלם" של אמסלם, שאספה כמעט 50,000 ש"ח בתרומות, אבל בזבזה סכום אגדי של קרוב לשישה מיליון ש"ח, ונותרה עם גרעון של יותר מארבעה מיליון. החדשות המשמחות ביותר, אגב, הן הגרעון של עוצמה לישראל. שני מיליון שקלים פחות לעידוד הגזענות בישראל.

אפרופו תשלום לנציגי המפלגה בקלפיות – המבקר מותח ביקורת על מפלגת העצמאות (בלי לנקוב בשמה, אבל כמה סיעות של חמישה חברים היו בכנסת הקודמת ולא התמודדו בבחירות?) על כך ששלחה משקיפים מטעמה (בתשלום, כן?) לקלפיות. כי אם אפשר לחלק מאות אלפי שקלים מכספי הציבור לכל מיני חברים שלנו, למה לא?

מעניין לציין שיש עתיד, שבמהלך הבחירות התפרסם דבר הערבויות שקיבלו מעשרות בעלי הון להלוואות של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, הצליחה לגייס רק כמאתיים אלף ש"ח מתומכיה (למעשה, מאה אלף בתרומות, ועוד מאה אלף ב"אחרות", אין לי מושג מה זה אומר). ככה זה כשמותר לגייס רק 2,300 ש"ח מתורם, אבל רוב האנשים שמוכנים לתרום לך מעדיפים להתעסק בסכומים של שש ספרות ומעלה. אפרופו, בדו"ח הזה המבקר סוגר את הפרצה הזו, וקובע שלהבא לא יאשר ערבויות שכאלו, ויתייחס אליהן כאל תרומה בלתי חוקית. אבל מה אכפת ליאיר לפיד? הוא כבר בפנים.

הטבלה החשובה השניה היא זו שמסכמת את מצבן הכלכלי הכולל של המפלגות אחרי הבחירות, מה שנותן יותר פרספקטיבה על ההתנהגות הכלכלית של המפלגות השונות.

2014-01-25 02_31_39-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader

מפלגת העבודה פעלה לאורך 2012 כדי לצמצם את גרעון האימים שצברה תחת ברק, והתנהלותה המחושבת במהלך הבחירות סייעה לה להמשיך במגמה הזו. נותר לראות האם בוז'י ימשיך במגמה הזו. אבל מבט על הרשימה בהחלט מחזק את התחושה שהאדם הכי שקול בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע לניהול כסף היא שלי יחימוביץ' (גם מרצ מצמצמת את הגרעון שלה במהלך 2012 ותחילת 2013). הליכוד, לעומת זאת, לקח את הגרעון שלו מתחילת השנה לגבהים חדשים (אם כי המצב משתפר אם מחברים אותו עם העודף המרשים של ישראל ביתנו. טוב, שלי יחימוביץ' וליברמן). קדימה התחילה את השנה עם גרעון אדיר. המפלגה אמנם הצליחה לחסוך מעט כסף, אבל בהתחשב בכמות המימון הממלכתי שהיא זכאית לו, וכמות הגרעון שנותר גם אחרי מערכת הבחירות ותוצאותיה הלא מרשימות, קשה להתרשם יותר מדי מההחלטות הכלכליות שלה. יתר המפלגות נותרות עם גרעון יחסית קטן שתוכלנה לכסות בקלות עם כספי מימון המפלגות במהלך הקדנציה הנוכחית, אם יתנהלו בחוכמה.

 

רק שמאל ושמאל

היום הבלוג מציין שבע שנים לקיומו, ולכבוד המאורע החלטתי לקיים סוף סוף חוב ישן שלי (לפני שתגיע שנת שמיטה). מדובר בפוסט שהוזמן על ידי אחד התורמים לקמפיין הפריימריז שלי (זוכרים את זה? הוי, משובות נעורים…). הוא שאל אותי למה, בעצם, אני חושב שהעמדה הליברטריאנית, של ימין כלכלי ושמאל חברתי, היא לא עקבית. כלומר, למה אדם שמאמין בשלל זכויות וחירויות לא יכול להאמין באותה מידה במרכזיותה של הזכות לקניין.

טיוטא של הפוסט הזה ישבה לי כבר הרבה זמן בקרביים של הבלוג, וכל פעם שהתקרבתי אליה חטפתי בלקאאוט מוחלט ולא הצלחתי להתקדם. אז החלטתי למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. נקודת הפתיחה שלי היא דיון שנערך לאחרונה בפייסבוק שנגע, בין השאר, בשאלת ההבדל בין השמרנים לליברלים בארה"ב (המונחים קצת מבלבלים, כי ליברלים, אבל הכוונה בארה"ב במונח הזה היא בד"כ ליברליזם חברתי עם יותר נכונות לפגוע בזכויות הקניין כדי לקדם זכויות אחרות; מרצ כאלה). בר הפלוגתא שלי בדיון טען ששמרנים מחוייבים לחירות, בניגוד לליברלים. אני קבלתי על העמדה הפשטנית הזו, בין השאר באמצעות בדיחה ישנה: איך קוראים לשמרן שגילה שהבת שלו לסבית? ליברל.

כמו כל בדיחה, יש בה גרעין של אמת – אבל כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. שמרן (כלומר, מי שהוא גם ימין כלכלי וגם ימין חברתי) שיגלה שבתו היא לסבית עשוי לשנות את עמדותיו בנושאים מסויימים. למשל, ההכרות האישית הקרובה עם צרכיה של לסבית עשויה להוביל אותו אותו לתמוך בזכויות להט"ב. אבל, כמובן, הדבר לא מחייב אותו לבצע את המעבר המלא לשמאל חברתי ושמאל כלכלי. המהלך יכול להעצר בכל מיני מקומות. אבל קשה יותר להצדיק תמיכה בזכויות של מיעוטים מיניים מבלי להצדיק גם תמיכה בזכויות של מיעוטים מגדריים או מיעוטים אתניים. לכן, תחנת העצירה הנוחה ביותר בדרך מימין לשמאל היא בעמדה הליברטריאנית. זוהי עמדה שהיא על פניה עקבית לגמרי בפני עצמה: המושג המרכזי הוא החרות, והוא משמש באופן זהה עבור כל האספקטים של החיים: חירות מינית, חירות דתית, חירות אמנותית, וגם, כמובן, חירות כלכלית.

למעשה, היא כל כך עקבית ורציונלית, במבט שטחי, עד כי ליברטריאנים רבים מתפתים להאמין שזו עמדה א-אידאולוגית, שהליברטריאניזם הוא נקודה ארכימדית, מחוץ למערכת, שמבטלת למעשה את האידאולוגיה כגורם משפיע, ומכאן שהיא "רציונלית" יותר מהעמדות האידאולוגיות מימין ומשמאל. כי הרי מה הוא הדבר שגורם לשמרן שגילה שבתו היא לסבית להפוך לליברל? אמפטיה. רגש. חוסר רציונליות. ומהו הדבר שגרם לאותו אדם להיות שמרן מלכתחילה? מסורת. דת. חוסר רציונליות. זו הסיבה שליברטריאנים רבים יאשימו אנשי שמאל בכך שהעמדות שלהם מעוותות על ידי אידאולוגיה, ובמרומז יטענו שהעמדות שלהם עצמם הן האמת הטהורה, שיקוף מדעי ונטול רגשות של המציאות. העניין הוא שגם בתקופה שאני עצמי הייתי ליברטריאן לא יכולתי להסכים לגישה הזו. הליברליזם, טענתי, צריך להיות "דת מדינה", ((אז קראתי לזה הומניזם.)) כי הוא אידאולוגיה לא פחות מאשר השמרנות או הסוציאליזם. צריך ללמד אנשים להיות חופשיים — או, ליתר דיוק, צריך לחנך אותם לאפשר לאחרים לפעול בחופשיות. ומכאן – שליברטריאניזם הוא אידאולוגיה ככל האידאולוגיות. כלומר היא קובעת את "הראוי" ולא רק משקפת את "המצוי". היא יוצרת היררכיה של טוב. וברגע שמכירים בכך, מראית העין של עקביות קורסת.

כי ליברטריאן שמאמין שאפשר פשוט לתת לכל הורה לבחור את החינוך של ילדיו בעצמו, ושמהלך כזה יאפשר למדינה הליברטריאנית לשרוד, מוליך עצמו שולל. כלומר, באופן פרדוקסלי לחלוטין, כדי לקיים חברה ליברטריאנית, היא חייבת להיות ריכוזית — או לכל הפחות מהפכנית במובן הקומוניסטי של המילה, כלומר היא חייבת להתחיל מדיקטטורה של הליברטריאנים, שיהפכו את החברה בעל כורחה לחברה ליברטריאנית, ורק אז ניתן יהיה לשחרר את האזרחים לחיות את חייהם כאטומים עצמאיים.

אבל לא צריך ללכת לקיצוניות כזו כדי לראות את הכשלים של הליברטריאניזם כשיטה "טהורה". ופה אנחנו מגיעים לאינהרנטיות של תפיסה שמאלנית לעומת תפיסה ימנית. לחוסר הקוהרנטיות של "שמאל חברתי עם ימין כלכלי", כמו גם "ימין חברתי ושמאל כלכלי".

זכויות, כפי שכל אחד יודע, נוטות להתנגש אלו באלו לפעמים. מה שמנחה אותנו בקביעה איך להתמודד עם כל התנגשות כזו היא המערכת האידאולוגית שלנו. המערכת השמאל-ליברלית יוצרת סבך מורכב של העדפות וקשרים בין הזכויות השונות שמאפשר איזון ביניהם, כדי שאף זכות לא תפגע יותר מדי. יהיה זה שקר לטעון, כפי שטען אותו בר פלוגתא שלי מהדיון למעלה, שהליברלים החברתיים לא דואגים לחירות. להפך – הם דואגים לכל החירויות במידה שווה, ולכן הם מכירים בכך שלפעמים הזכות שתאלץ לוותר בהתנגשות בין כמה זכויות תהיה זכות הקניין – לפעמים ראוי לצמצם את חופש הקניין כדי להבטיח חירות אחרת שהפגיעה בה תהיה משמעותית מדי. ושימו לב: לצמצם, לא למחוק, לא להעלים. לא מדובר בקומוניזם (גם הוא, לדידי, לא אידאולוגיה קוהרנטית ויציבה, ואין זה מפתיע שבכל יישום של האידאולוגיה הזו היא הפכה כמעט מיד לגישה שדומה יותר דווקא לימין מוחלט). לקחת מס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בחופש הקניין שלי, אבל ממש לא מבטל אותו.

אבל הגישה הליברטריאנית מעמידה תמיד את זכות הקניין כזכות הראשית. הקביעה הזו נובעת מכך שמבלי התערבות חיצונית, כל התנגשות בין זכויות תוביל בהכרח לנצחון זכות הקניין. כלומר, הגנה על זכויות אחרות מצריכה התערבות אקטיבית, בעוד שהגנה על זכות הקניין היא פאסיבית. לא צריך לעשות שום דבר כדי לשמור עליה – צריך רק לא לעשות שום דבר. חוסר הנכונות הזה לנקוף אצבע כדי להגן על זכויות אחרות ברגע שהדבר יפגע בזכויות הקניין נובע מהתועלת המוסרית של האידאולוגיה הליברטריאנית. אין זה מקרה שרוב המחזיקים בה הם אנשים ש"בנו את עצמם". לא רק שלשיטתם המדינה מונעת מהם להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם, אלא שהאידאולוגיה שהם מחזיקים בה גם מאפשרת להם לטפח את הפנטזיה לפיה הם הנבחרים, כאילו העולם הוא מריטוקרטיה אמיתית וטהורה.

יסודותיה של התפיסה הזו נעוצים במה באותה אבחנה קלאסית של מקס וובר על המוסר הפרוטסטנטי. האסקטיציזם של הפרוטסטנטים נבע מכך שהם האמינו שהצלחה בחיים האלו היא אינדיקטור טוב להיותם מבין "הנבחרים" שילכו לגן-עדן. אינדיקטור, אבל לא מוחלט. כלומר, ההצלחה בחיים האלו יכולה אולי לתת להם מעט שלוות נפש, אבל הם עדיין לא יכולים לדעת בוודאות, ובוודאי שהם אינם יכולים לראות בהצלחה הכלכלית שלהם משום רשות לחטוא. מכאן נבעה צורת החיים של עבודה קשה, מבלי שפירות העבודה הזו ישמשו לדבר פרט להשקעה חזרה בעוד יותר עבודה קשה.

אידאולוגיה ליברטריאנית היא פחות או יותר מה שקורה כשלוקחים את הגישה הפרוטסטנטית הזו ומורידים ממנה את השכבה של אימה מוחלטת לגורלה של נפש האדם הנצחית: חטא היוהרה. האמונה שההצלחה שלי כרגע מוכיחה שאני יותר טוב מאלו שלא הצליחו, כי ההצלחה שלי היא תוצאה של האיכויות האישיות שלי ותו לא, והכשלון שלהם הוא תוצאה של האיכויות האישיות שלהם ותו לא. לכן לקחת מההצלחה שלי ולתת להם זה לא סתם פעולה לא יעילה כלכלית – זו עוולה מוסרית מהדרגה הראשונה. עיוות מוחלט של המוסר הטבעי.

במילים אחרות, העמדה הליברטריאנית היא לא באמת שמאל חברתי וימין כלכלי. היא רק ימין כלכלי. השמאל החברתי לא יכול לבוא לידי ביטוי כל עוד עליונותה של הזכות לקניין נשמרת בקנאות. האמירות לגבי חירויות הפרט האחרות נותרות לא יותר ממס שפתיים, והתוצאה היא שמרנות חברתית מתוך מחדל (להבדיל מימין "אמיתי" שבו השמרנות החברתית היא בכוונה תחילה).

העמדה הפרטיקולריסטית של הימין נובעת מתוך אמפטיה מוחלטת לקבוצת הפנים וחוסר אמפטיה מוחלט לקבוצת החוץ. העמדה האוניברסליסטית של הליברליזם החברתי נובעת מתוך אמפטיה לכלל וחוסר נכונות להציב גבולות בין סוגים של בני אדם (אלו, כמובן, מקרי הקיצון. רוב בני האדם אינם נוקטים עמדה מוחלטת לכאן או לכאן – גם שמאלנים נוקטים במידה של פרטיקולריזם, וגם ימנים מוכנים להכיר במידה של אמפטיה כלפי קבוצות חיצוניות בתנאים מסויימים). העמדה הליברטריאנית, לעומת זאת, בנויה לכאורה על חוסר אמפטיה לכל, אך למעשה היא מבוססת על אמפטיה כלפי אלו שהצליחו כלכלית. היא מאפשרת לכלכלה לקבוע את קווי הזהות באופן מוחלט (בכך היא דומה במקצת לקומוניזם, שוב), ואז מנציחה ומתחזקת אותם. השילוב של שיח ליברלי-חברתי לתוך האידאולוגיה הזו הוא, על כן, מזויף במקרה הרע, וסתם קישוט במקרה הטוב.

מי שחושק בעמדה קוהרנטית צריך לבחור, בסופו של דבר, בין ימין ושמאל. מובן, כאמור, שגם בתוך כל אחד מהמחנות יש עמדות שונות ונקודות איזון שונות, אבל הניסיון לשבת על הגדר דינו להכשל.

וזו הסיבה שנטשתי את הגישה הליברטריאנית ועברתי להיות שמאל סוציאל-דמוקרטי. אני מקווה שההסבר הזה, גם אם אינו משכנע, לפחות נהיר דיו.

הסינדרלה ממעמד הביניים

[אנחה…]

ד"ר יערית בוקק-כהן מהחוג לסוציולוגיה במכללת אריאל פרסמה טור בטמקא שמקונן על כך שהישראלים, לכאורה, הפסיקו להעריך את אלו שמצליחים והתחילו, באיוולתם, להעריך דווקא את אלו שסבלו הרבה בחייהם. קטונתי, כמובן, מלבקר את איכותה האקדמית של עבודתה של בוקק-כהן — אם כי אי אפשר שלא לתהות על ד"ר לסוציולוגיה שמתחילה את הטור שלה באקזוטיזציה של "שבטים במזרח אסיה", והתמיהה עוד גוברת כשמגלים שה"שבטים האקזוטיים ממזרח אסיה" דווקא חיים באזור הרי האנדים בדרום אמריקה (ושבאופן כללי התיאור שלה בטור לא בדיוק תואם את השבטים הללו, שאינם מטריארכליים כלל).

אבל אני ארהיב עוז ואבקר את הפרשנות הנוקבת של בוקק-כהן על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בתוכניות ריאליטי. כן כן, קראתם נכון. תוכניות הריאליטי – אותם תוצרים טלוויזיוניים נחותים שמהנדסים תגובות אנושיות כדי להשיג רייטינג הם, לדעתה, מראה המשקפת תמונה חדה של החברה הישראלית על חולייה. ועל מה מלינה בוקק-כהן? על כך שבתוכניות הללו מתמודדים בעלי רקע אישי קשה (מה שפעם קראו לו "באו ממצוקה") מקבלים, רחמנא ליצלן, את חמלת ואהדת הקהל, בעוד ש"ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל," המסכנים.

את זאת מכנה בוקק-כהן "יוקרת הסבל", והיא טוענת שתופעה זו מערערת את יסודות האתוס ההישגי של מוסר עבודה גבוה ותמורה נאותה. לא פחות. היא אפילו מאשימה את "גיבורי התרבות" הללו בכך שהם נותנים לגיטימציה ואף מעודדים תופעות עברייניות, באשר — אני יכול רק לשער, כי הדברים לא נאמרים במפורש — הצופה בבית עשוי לרצות להפוך לפושע ומסומם כדי שבבוא היום יזכה לאהדת הקהל בתוכנית ריאליטי בה יפרוש את סיפורו האישי קורע הלב.

בוקק-כהן מתעלמת לחלוטין מכך שלא מדובר פה על שני אתוסים שונים, אלא על שני חלקים של אותו האתוס. אתוס ההצלחה, או יותר נכון מיתוס ההצלחה, אינו עוסק באותם אלו שנולדו עם כפית זהב בפיהם ובעבודה קשה וסיזיפית קיבלו משרת סמנכ"ל בחברה של אבא שלהם. הוא עוסק בדיוק באותם אלו שחצבו את דרכם מהתחתית לפיסגה, מעוני לעושר, מכלום להכל. בדיוק את האנשים הללו המיתוס הזה מבקש להלל, ובדיוק על המיתוס הזה בונות תוכניות הריאליטי שבמכוון מעמידות את המועמדים הללו במרכז, מייצרים סיפורי סינדרלה בין אם הנעל מתאימה ובין אם לא.

בוקק-כהן, אם כן, מבכה — וסליחה על שאני משתמש במילה הזו כאן — את זה שהפריבילגיות שלה אינן מוחלטות. שהמוצא, ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי שלה מציבים אותה בעמדת נחיתות כלשהי, ואפילו תהא זו עמדת נחיתות מדומיינת, בשולי שוליו של העולם הכלכלי והחברתי, במסלול אחד זניח של מוביליות חברתית שרוב האנשים עם רקע סוציואקונומי מיטבי לא זקוקים לו כלל בין כה וכה. שיש כאן משהו שאולי עשוי להראות בעיני מישהו כאיזון, ולו קל שבקלים ומגוחך ומופרך לחלוטין במהותו, של היתרונות שלה (ושלי, יש להודות) על אלו שהיא רואה בהם כנחותים ממנה.

כי הניאו-ליברל אוהב להאמין שהשוק הוא שקובע את ערכו של האדם, אבל רק כל עוד השוק חושב שהניאו-ליברל שווה יותר מאשר כל האחרים. אחרת מתרחש "כשל שוק", "אנומיה שמובילה לאנומליה", שיש לתקן אותה מיד, כי הרי לא יתכן שהשוק יעדיף, ולו בצל צילו של קמצוץ, מישהו אחר, "אקזוטי", על פני מישהו מבני דמותה של ד"ר יערית בוקק-כהן.

לא קשור בשום צורה: יו! פרק 50 השנה של דוקטור הו! הנה טעימה קטנה ונטולת ספוילרים:

אשליית העיתונות

אני חושב שהגענו לשפל חדש בעיתונות הישראלית. אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני לא עוקב.

כלכליסט פרסמו כתבה, מאת "סוכנויות הידיעות", שמדווחת… טוב, אני אתן לכם לקרוא את המקור, כדי שלא תגידו שאני ציני:

10 תאגידי ענק שולטים בייצורם של כל מה שהעולם רוכש (כמעט), החל ממוצרים לבית, מזון לחיות וכלה בג'ינסים, כך עולה מתרשים שפורסם באתר החדשות החברתי Reddit תחת הכותרת The Illusion of Choice

מישהו העלה תמונה לרדיט. זה נושא הכתבה של כלכליסט. טוב, אני מגזים, עושה רושם שהם ליקטו גם כמה נתונים מויקיפדיה כדי לרפד את הכתבה הזו, כי בכל זאת צריך למלא במשהו את כל מכסת 240 המילים שממלאים את הטקסט הזה בכל טוב.

אבל, אתם יודעים מה, זה אפילו לא היה מפריע לי אילולא היה מדובר בתמונה שמסתובבת ברדיט כבר למעלה משנה. ולא, אין שום ערך מוסף לטקסט שאחרי התמונה.

אני לא הראשון שמתלונן על "עיתונות הפייסבוק" שנעשתה כבר נורמה במקומותינו – כתבות שמספרות לנו על משהו שמישהו כתב בפייסבוק ומרגישות קצת כמו משהו מה-Onion. אבל פה אנחנו יורדים רמה אחת למטה – זו "כתבה" עיתונאית שמשתווה ברמתה לסטטוס פייסבוק, ולא מהמוצלחים שבהם.

אבל מה לגבי המהות עצמה? האם התמונה הזו באמת מוכיחה שיש לנו רק אשליה של בחירה ולא בחירה אמיתית? מה המשמעות של ריבוי המותגים של כל אחת מהחברות הללו? לא הצלחתי למצוא אפילו הערכה מלומדת עד מספר המותגים הכולל בעולם, ובכל זאת אני יכול להעריך שיש הרבה יותר ממה שמופיע פה בתמונה, ושהאמירה ש"כמעט כל המוצרים שאנחנו רוכשים מיוצרים על ידי לא יותר מ-10 תאגידי ענק" היא פשוט שקרית. על פי המחקר המצוטט כאן, ישנם 147 תאגידים בינלאומיים ששולטים בכ-40% מההון העולמי, ו-737 תאגידים ששולטים ב-80% מההון הזה (אם כי ההגדרה של "שולטים" לא ממש ברורה כאן. "מושקעים ב" זה כנראה יותר מדויק). אבל אנחנו גם למדים שבעולם יש לא פחות מ-43,000 תאגידים בינלאומיים, וזה עוד לפני שספרנו חברות מקומיות. גם בדיקה של המותגים העולמיים המובילים לא מראה שליטה מוחלטת של אותם עשרה תאגידים גדולים, אפילו אם נגביל את עצמנו רק לתחום המזון.

אבל מה בעצם המשמעות ש"אשליית הבחירה" בהקשר של מותגים? הטענה המשתמעת היא שבכך שמציגים לנו הרבה מותגים של אותה חברה יוצרים בפנינו מצג שווא כאילו יש לנו בחירה, אבל בעצם הכל אותו דבר. זו אמירה שגויה משתי בחינות.

מבחינה אחת, זה פשוט לא נכון שבמקרים רבים אין לנו בחירה בין מוצרים של שתי חברות שונות. כמעט בכל קטגוריית מוצר נוכל למצוא לפחות שתי חברות שונות שמתחרות על כספנו, ובדרך כלל הרבה יותר. יתר על כן, עצם ריבוי המותגים של חברה אחת אינו מהווה חסם לכניסה של חברה אחרת לאותו שוק. ריבוי מותגים פשוט מאפשר לתאגיד להתחרות במקביל בכמה מתחרים פוטנציאליים – להתחרות על הלקוחות אניני הטעם באמצעות מותג יוקרה ועל הלקוחות הרגישים למחיר באמצעות מותג עממי. אין בכך אף שמץ של פסול.

כשם שלא נתלונן על כך שמסעדה שנכנסנו אליה מציעה תפריט מגוון, כך אי אפשר להתלונן שתאגיד גדול מייצר הרבה מוצרים שנבדלים אחד מהשני במאפיינים כאלו או אחרים, ואפילו אם ההבדל היחיד בין שני מוצרים הוא השיווק שלהם: זה שאין שום הבדל בין "קולה דיאט" ל"קולה זירו" חוץ מזה שהאחד מכוון לקהל הנשי והשני שחור ו"גברי" (כביכול) זה בעיה של הצרכנים שמושפעים מדברים כאלו, לא בעיה אתית של התאגיד.

האמירה שגויה גם מבחינה אחרת, משום שהיא מניחה שהחברה המייצרת היא שיקול במערך ההחלטות שלנו מה לקנות. "אני לא אקנה קוקה קולה כי אני נגד קוקה קולה, ולכן אני אקנה ספרייט". עבור רובנו, רוב הזמן, השיקול בין מוצר אחד למוצר אחר (מתחרה או "מתחרה") הוא שיקול של עלות ותועלת – מה איכות המוצר ומה המחיר שלו. אני מניח שיש מקרים מסויימים בהם זה יכול לקרות שלזהות היצרן תהיה משמעות: אנשים שמבקשים להחרים חברה מסיבה כלשהי, למשל, או אם הם רוצים להעדיף חברות מקומיות על פני זרות. אבל אז הסוגיה היא בכלל לא סוגיה של בחירה ותחרות. זו סוגיה של זמינות מידע – שהיא סוגיה חשובה, אבל אחרת. ובכל מקרה, זה מקרה שולי. לא זו הסיבה לריבוי המותגים של התאגידים הגדולים.

יש מקרים בהם הסוגיה הזו נהיית משמעותית, אבל מוצרי צריכה הם בדיוק איפה שזה לא קורה. זה קורה כשאנחנו צורכים שירותים, ובעיקר כאלו שאנחנו לא יכולים לבחון את האיכות שלהם לעיתים קרובות ולשנות את דעתנו בקלות. ביטוח רכב, לדוגמא. העובדה ששני המותגים המוכרים ביותר בארץ – 9,000,000 וביטוח ישיר – הם בעצם אותה חברה עצמה, גורמת להטעייה ומנצלת לקוחות באופן בלתי הגון. אדם אחראי שיבקש להשוות מחירים לפני שיבחר בחברת הביטוח שלו עשוי להתקשר לשתי ה"חברות" מבלי לדעת שהשיחה שלו מגיעה לאותו טלפן בדיוק, לקבל הצעת מחיר קצת יותר נמוכה באחת השיחות ולהאמין שהשיג דיל טוב, כאשר למעשה הוא תומרן על ידי איי.די.איי, שמפעילה את שני המותגים, להפוך ללקוח שלה כמעט בעל כורחו. זו, הרי, המטרה של ה"תחרות" בין שני המותגים, שמתאפיינת במתקפה בלתי נפסקת של פרסום: לגרום לנו לחשוב על שני המותגים גם יחד בבואנו להשוות מחירים, ולא לזכור אף מותג אחר. כאן באה לידי ביטוי "אשליית בחירה" אמיתית. אבל היא יכולה להתקיים רק משום שאין לנו אפשרות ריאלית לבחון את איכות המוצר עד שזה מאוחר מדי, והחלפת המוצר היא לא טריוויאלית.

אבל אולי אשליית הבחירה הכי גדולה היא האשליה שאנחנו יכולים לבחור בין רשתות חברתיות עם מידע זמין, לעיס אבל מפוקפק, לבין מקורות אמינים ורציניים שמספקים מידע שנבדק ונמצא ראוי לפרסום, כשהמציאות היא שיש לנו "כתבות" על תמונה שמישהו מצא ברדיט.

סופרים ספרים

"החוק להגנת הספרות והסופרים", או בשמו המוכר יותר, "חוק הספרים", עבר לאחרונה את ועדת החינוך והוא ממתין לקריאה שניה ושלישית בכנסת. חוק הספרים מבקש לטפל בבעיה משמעותית ומהותית של כשל השוק שנוצר בשל התהוות של דואופסון בתחום קמעונאות הספרים, שרק הוחרפה בשל הקשרים הצולבים בין רשתות חנויות הספרים להוצאות הגדולות. התוצאה היא אובדן שליטה של ההוצאות על מחירי הספרים שהן מוציאות, וצמצום מתח הרווחים שלהן על כל ספר עד לכדי הפסד.

דרכו של החוק להתמודד עם הבעיה היא על-ידי הטלת הגבלות על כל הצדדים: המו"ל ידרש לקבוע מחיר לצרכן ולא יוכל לסגת ממנו במשך שנתיים, וחנויות הספרים ידרשו למכור ספרים במחיר מלא במהלך השנה וחצי הראשונות לצאתו של הספר (למעט הנחות מוגבלות בשבוע הספר, בסוכות ובפסח). כדי למנוע מהמו"לים לגרוף את הרווחים לכיסם החוק קובע רצפה לתמלוגים שישולמו לסופרים במשך כמעט עשור מצאת הספר. בנוסף, החוק כולל הסדרים כוללים בכל הנוגע למערכת היחסים החוזית בין ההוצאות לחנויות הספרים.

חוק הספרים מדגים את כל הדברים שמבקרי הסוציאליזם מצביעים עליו ככשלי השיטה. הוא מגלומאני, הוא מייצר שתי בעיות חדשות עבור כל בעיה שהוא פותר, ובניסיון לקשור את כל החוטים במערכת אחת מוסדרת, הוא הופך לסבך בלתי נשלט של הנחיות והוראות שאמורות לאזן זו את זו. הבעיה המרכזית שלו, כפי שאני רואה אותה, הוא שהוא מתעקש להסדיר את הכל במקום לטפל במקום שבו יש כשל, ולהשאיר לשוק החופשי לעשות את מה שהוא טוב בו איפה שאין.

בימים האחרונים קראתי את הספרון הדיגיטלי של אנדרו ריצ'ארד אלבניז, The Battle of $9.99. הספר מתאר את מהלך הכניסה הדרמטי של אפל לשוק הספרים הדיגיטליים, ואיך הם הצליחו להכריע את הכח המשמעותי ביותר בשוק הזה עד היום – אמזון. יש קווי דמיון בין הסיפור של אמזון בתחום הספרים הדיגיטליים לסיפור של צומטסקי בתחום קמעונאות הספרים בישראל. בשני המקרים גורם מונופוליסטי בשוק הכתיב רמת מחיר נמוכה מזו שהוצאות הספרים רצו בה, וקומם אותן כנגדו. אבל יש גם הרבה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים. ההבדל המרכזי, כנראה, הוא שהמהלך של הוצאות הספרים האמריקאיות יחד עם אפל הוא כזה שגרם להם להפסיד כסף על כל עותק. לא להפסיד כסף בסופו של דבר – לא מדובר פה על הימור שכשל. מדובר פה על החלטה מודעת להפסיד כסף, במטרה להעלות את מחיר הספרים לצרכן.

אני אסביר: ההסדר של צומטסקי עם הוצאות הספרים הוא פחות או יותר שצומטסקי מוכרים את הספר בכמה שבא להם, והם חייבים להעביר למו"ל חצי מההכנסה על כל ספר. כלומר, כאשר אתם קונים ספר ב-25 ש"ח במסגרת מבצע ארבעה במאה, המו"ל מקבל 12.5 ש"ח, שאמורים לכסות על הוצאות ההדפסה וההובלה, תמלוגים לסופר, כמו גם משכורות למערך ההוצאה עצמו. המשמעות עבור צומטסקי היא שלא ממש אכפת להם כמה עולה ספר – הם מקבלים חצי מהכסף שמחליף ידיים בחנות, בין אם הוא שולם על מאה ספרים ובין אם הוא שולם על ארבע-מאות. האינטרס של החנות הוא לגרום לאנשים לשלם יותר, גם אם זה אומר שהם ישלמו פחות על כל ספר.

לעומת זאת, אמזון קונים את הספרים (גם הדיגיטליים, עד כניסת אפל) במחיר סיטונאי שעומד על מחצית מהמחיר המומלץ, ומשם והלאה הם יכולים לעשות מה שבא להם. ההוצאה כבר קיבלה את הכסף שלה. המשמעות היא שכאשר אמזון מכרה ספר דיגיטלי שהמחיר המומלץ שלו הוא 30 דולר במחיר הקבוע שלהם – 9.99 – היא בעצם הפסידה חמישה דולר על כל עותק. בניגוד למצב בצומטסקי, אמזון לא הרוויחה על חשבון המו"לים, אלא סיבסדה אותם, במסגרת אסטרטגיה של "loss leaders": ההנחה הייתה שרכישת ספרים יקרים בזול תדרבן באותה מידה רכישת ספרים זולים יותר במחיר יחסית יקר. היתרון המרכזי של אמזון – הנגישות המיידית לקטלוג עצום של ספרים, או בז'רגון המקובל, "הזנב הארוך" – איפשר לה לספוג הפסדים על כותרים חדשים.

לכאורה, המצב הזה אופטימלי לכולם: אמזון מסבסדת את הוצאת הספרים, כך שאלו לא רק מקבלות מחיר מלא על כל ספר, אלא גם מצליחות למכור יותר עותקים במחיר הזה, ואמזון עצמם לא חסרים כי הם מצליחים להפיק רווח ניכר. וגם הצרכנים, כמובן, יוצאים נשכרים מהסיפור הזה. כמובן שיש נפגע מרכזי אחד בסיפור: שאר קמעונאי הספרים, שלא רק שנגזל מהם פלח שוק שלם של קוראי ספרים שהעדיפו לעבור לקוראים דיגיטליים, גם נמנעה מהם גישה לשוק הזה בגלל כוחה האדיר של אמזון, מה שמנע אפקטיבית תחרות רצינית בתחום. גורלן של חנויות הספרים היה שלב אחד בתסריט האימים שהטריד את מנוחתן של הוצאות הספרים. בסיוטיהן הן ראו את כוחה המונופוליסטי של אמזון ממשיך לגדול בעת שחנויות הספרים קורסות, ובשלב כלשהו אמזון תחליט שהיא מספיק חזקה כדי להתחיל לפגוע ישירות במו"לים – בין אם בדרישה מהם לתת הנחות גדולות יותר למחיר הסיטונאי, וגרוע מכך: על ידי כניסה לשוק ההוצאה לאור בעצמה, ונטרול ההוצאות לחלוטין מכל התהליך. במקום לסבסד הוצאות ספרים, אמזון תוכל להציע דיל שקשה לסרב לו לסופרים: תמלוגים של עשרות אחוזים.

אבל גם אם הסיוט הזה לא יתגשם, המו"לים ראו בהפיכת המחיר 9.99 לסטנדרט עבור ספרים דיגיטליים כאיום, וחיפשו דרך לכפות על אמזון להעלות אותו. אפל הציעה להם פתרון לבעיה. המדהים בפתרון הזה הוא שהוא גרר ירידה ברווח של ההוצאות על כל ספר, בו בזמן שמחיר הספר לצרכן יעלה. ובכל זאת הם הלכו על זה: אפל הציעה להוצאות לקבוע בעצמן את מחיר הספרים הדיגיטליים שלהן באחת משתי רמות תמחור (12.99 או 14.99), כאשר אפל מקבלת 30% עמלה על כל מכירה, והיתרה עוברת להוצאה. כלומר, על ספר חדש, ברמת התמחור הגבוהה, ההוצאות יקבלו 30% פחות ממה שאמזון נתנה להן, והן יצליחו כנראה למכור פחות, כי המחיר לצרכן יהיה גבוה יותר. ובכל זאת הן הסכימו, ולו כדי שיצליחו לשבור את כוחה של אמזון.

ואמזון אכן הוכרעה, ועברה למודל התמחור שהכתיבה אפל. בזכות נצחון הפירוס של הוצאות הספרים, כולם משלמים עכשיו יותר על ספרים דיגיטליים באנגלית, וההוצאות מקבלות פחות על כל עותק שנמכר. תזכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שיספרו לכם שתחרות מביאה לירידת מחירים.

בעקבות הפרשה הזו, הוגשו תביעות על הפרת חוקי ההגבלים העסקיים (antitrust) כנגד אפל וחמש ההוצאות הגדולות ששיתפו איתה פעולה כדי להכריע את אמזון. ההוצאות הגיעו להסדרי טיעון וישלמו מאות מיליונים לצרכנים שנפגעו (מאות מיליונים מתוך הכסף שבין כה וכה הפסידו בגלל ה"הישג" שלהן, כן?). אפל התעקשה והמשיכה לנהל את המשפט עד שהפסידה בו הפסד צורב.

בארץ, כאמור, המצב שונה בתכלית. הבעיה מורכבת קצת פחות. אם אמזון ניצלה את כוחה כדי למנוע תחרות ישירה, אך זאת מבלי לפגוע ישירות, ולמעשה תוך סבסוד וסיוע להוצאות הספרים, מחד, ולצרכנים מאידך, בישראל יש מערכת הרבה פחות מורכבת של דואופסון פשוט וישיר: צומטסקי מנצלים את כוחם לא רק כדי להכניע כל תחרות פוטנציאלית מצד חנויות קטנות, אלא גם כדי לכפות תנאים בלתי נסבלים על ההוצאות, ודרכן על הסופרים. הרווח של הצרכן בא על חשבון ההוצאות והסופרים. בעוד במקרה של אמזון היה גורם מאזן שיבטיח הגדלת העוגה – זו הייתה הדרך היחידה של אמזון להרוויח מכל העסק, אחרי הכל – הרי שבישראל לחנויות הספרים לא מאוד אכפת עד כמה תגדל העוגה, מכיוון שכל הגדלה שלה, ולו קטנה, משמעותה רווח נקי להן, עם אפס סיכון.

לכן את חיצי הרגולטור יש להפנות בדיוק לכשל הזה: ליכולתן של קמעונאיות הספרים לכפות את המחיר המועדף עליהן על המו"לים. התערבות פחות מגלומאנית של הרגולטור הייתה מבקשת לתקן את הכשל האחד הזה, ולתת לשוק החופשי לטפל בשאר השרשרת שנגרמה ממנו. כך, למשל, במקום כל מערך ההסדרים המורכב, עם תקופה כזו ותקופה אחרת, ניתן היה לקבוע קטגורית שחנות ספרים חייבת לשלם להוצאה מחצית מהמחיר המומלץ שמופיע על הכריכה. נקודה. משם והלאה, החנות יכולה לעשות מה שבא לה. רוצה לחלק את הספרים בחינם כמתנה ללקוחותיה על חשבונה? בכיף. רוצה לדרוש מחיר מלא? גם אפשר. נכון, חנויות הספרים הקטנות עדיין יהיו בעמדה נחותה לעומת הרשתות הגדולות, מכיוון שהאחרונות יכולות להתמודד עם מתח רווחים נמוך יותר על הספרים הפופולריים. אבל עם כל האהבה שלי לחנויות הספרים הקטנות, קשה לטעון לפגיעה בלתי נסבלת בתעשיה כלשהי אם אלו יצטמקו או ימצאו לעצמן נישות מוגדרות יותר. להבדיל, המו"לים נפגעים פגיעה קשה מהמצב הקיים, והתיקון המוצע יפתור את הבעיה לגמרי. התיקון יפתור באותה מכה גם את שאלת התמלוגים. שוב, השוק החופשי של הוצאות הספרים יאפשר לסופרים לברור מבין ההצעות שיוצעו להם באשר לאחוז התמלוגים מתוך אותו סכום קבוע שההוצאה תקבל עבור כל ספר, והם יוכלו לדעת בדיוק כמה הם צפויים להרוויח על כך עותק. סופרים מצליחים יותר, מן הסתם, יצליחו להשיג במו"מ תמלוגים גבוהים יותר.

הצרכן, במקרה הזה, יפסיד קצת בטווח הקצר – המחירים שהורדו באופן מלאכותי על ידי חנויות הספרים הגדולות, יטפסו למעלה, וכל חנות תאלץ להחליט בעצמה איך לתמחר איזה ספרים. בטווח הארוך, כמובן, הצרכנים ירוויחו משוק רציונלי יותר, שבו הוצאות הספרים אינן פועלות בחשכה, ויכולות לכלכל את צעדיהן בהתאם לשיקולים כלכליים ואמנותיים כאחד.

עולה גם השאלה האם הפתרון המוצע דורש באמת חקיקה. האם הממונה על ההגבלים העסקיים אינו יכול להתערב ולמנוע שימוש קלוקל בכח המונופוליסטי של צומטסקי? אינני בקיא במיוחד בהלכות ההגבלים העסקיים בישראל, אבל אם אין לממונה את הכח הזה במצב כה מובהק של ניצול כח מונופוליסטי, אולי כדאי לשקול להעניק לו אותו, במקום לנסות לפתור כל בעיה באמצעות חוק פרטיקולרי.

מימון המון ובעיית הפעולה הקולקטיבית

לפני… וואו, ובכן, הרבה מאוד זמן, כתבתי פוסט על גיוס כספים בחברה האזרחית לאור בעיית הפעולה הקולקטיבית. בעיית הפעולה הקולקטיבית, כפי שהגדיר אותה מנסור אולסון, היא זו המתעוררת כאשר קבוצה רוצה להפיק טובין ציבורי כלשהו. טובין ציבורי הוא טובין שמרגע שהוא הופק, כל הציבור יהנה ממנו, גם אם לא סייע להפקתו. הדוגמא הקלאסית היא אוויר נקי, אבל כפי שדנתי בפוסט ההוא, גם וויקיפדיה או תוכנה חופשית הן דוגמאות לטובין ציבוריים. הבעיה עם טובין ציבורי, על פי אולסון, היא שגם אם נניח שכל חברי הקבוצה המעוניינת להפיק את הטובין הציבורי הזה פועלים מתוך מניעים אלטרואיסטיים לגמרי, הרי שבקבוצות גדולות רוב השותפים הפוטנציאליים יגלו שאין שום משמעות לתרומה שלהם, ויעדיפו לנצל את המשאבים שלהם בדרכים יעילות יותר.

אולסון טען שקבוצות גדולות לנצח יכשלו בניסיונן להשיג טובין ציבוריים, אך לעומת זאת קבוצות בינוניות או קטנות יצליחו בכך. קבוצה גדולה, על פי הגדרתו, היא כזו שבה תרומתו של כל פרט (או לפחות חלק מהפרטים) תהיה בלתי מורגשת בעליל. פרישה של חבר אחד לא תשפיע כהוא זה על סיכוייה להצליח במשימה. קבוצה בינונית היא קבוצה כזו שבה לכל פרט יש תרומה משמעותית, מצד אחד, אבל אף פרט אחד לא יכול לבצע את העבודה כולה בעצמו. אם ארבעה אנשים רוצים להעביר שולחן כבד מחדר אחד לשני, פרישתו של אחד מהם תכביד עד מאוד על חבריו, ואולי אפילו תמנע את השגת המטרה, אבל אף אחד מהחברים לא יצליח לסחוב את השולחן לבדו. קבוצה קטנה, לעומת זאת, היא כזו שבה כל חבר (או לפחות אחד מהחברים) מסוגל להפיק את הטובין הציבורי בעצמו. כמובן, קל להבחין שהגודל של הקבוצה תלוי לא רק במספר החברים אלא גם, ובעיקר, באופי המשימה. כמו כן, בטקסונומיה הזו נכללו רק קבוצות שמסוגלות, תיאורטית, להצליח במשימה. קבוצה גדולה שנושרים ממנה חברים עשויה להפוך לקבוצה בינונית, אם המשימה מספיק קטנה, אבל במשימות גדולות במיוחד היא תהפוך למשהו אחר – קבוצה כושלת, כזו שגם כאשר כל חבריה משלבים כוחות, לא תצלח למשימה.

אולסון מנבא שקבוצות גדולות תצטמקנה עד שישארו רק אותם חברים שמסוגלים להרים תרומה משמעותית (כלומר, תהפוך לקבוצה בינונית) – או, במקרה הנפוץ יותר, עד שתהפוך לקבוצה כושלת, בעוד שבקבוצות קטנות, חבר אחד בקבוצה ישא בחלק הארי של המשימה, אם לא בכולה. וזאת, כאמור, כשאנחנו מניחים אלטרואיזם מלא של כל השותפים.

עד כאן, דברים שכבר כתבתי כבר לפני חמש שנים. שני דברים חשובים קרו במהלך אותן שנים: ראשית, הפכתי למגייס כספים בארגון חברה אזרחית, מה שגרם לי לחשוב על הנושא הזה הרבה יותר; ושנית, מימון המון (crowdfunding).

באותו פוסט ישן הופיעה שורה אחת שכדאי לחזור אליה: "מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה)."

הסיבה שלא רציתי להכנס לנושא היא שעבור אולסון, הדרך לספק תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה היא על-ידי הפיכת הטובין הציבורי, לפחות בחלקו, לטובין פרטי. אם הטובין הציבורי שחשקנו בו הוא פארק ציבורי, הרי שהפארק יהיה סגור למי שאינו חבר בקבוצה. אם הטובין הציבורי הוא הסכם קיבוצי עם המעסיק, רק מי שחבר בהסתדרות יהיה זכאי להגנות של ההסכם. אם הטובין הוא אנציקלופדיה מקוונת, רק מי שתרם לאנציקלופדיה יקבל גישה בחינם לאנציקלופדיה. דוגמא אחרת לטובין ציבורי שהופך לפרטי הוא רשת הווי-פיי החברתית של בזק: לכאורה, מדובר בטובין שיכול היה להיות ציבורי, על ידי פתיחת הרשת לכולם. אבל אז לאנשים לא יהיה אינטרס להצטרף להסדר (אני מתעלם כאן מהאינטרס הכלכלי של בזק בעניין), ולכאורה, לפחות, המיזם יכשל מכיוון שלאף אחד לא תהיה סיבה לתרום לו.

כמובן, לא כל טובין ציבורי אפשר להפוך לפרטי, ובין כה וכה ארגוני חברה אזרחית אינם מעוניינים להפוך את הטובין שלהם לפרטי, שכן הדבר מנוגד למטרה שלהם. על כן, הצעתי לארגוני חברה אזרחית לבחור בדרך של "פירוק" המשימה שלהם למשימות קטנות יותר, שקבוצות קטנות או בינוניות יכולות להשיג. למשל, כאשר מגייסים כספים, מוטב לא להציב מטרה אחת גדולה ולקרוא להרבה אנשים לתרום סכומים זניחים יחסית כדי להגיע אליהם, אלא להציב לכל תורם פוטנציאלי "יעדים" נגישים יחסים ובעלי משמעות – למשל, להגיד שתרומה של 100 ש"ח תוכל לקנות ציוד לחורף לילד עני אחד. יעדים כאלו נותנים לתורם הפוטנציאלי תחושה שהתרומה הפרטית שלו משיגה מטרה חשובה בפני עצמה, ולא סתם נבלעת בתוך איזו מטרה עצומה שאין לו שום השפעה על היכולת להשיגה. בדומה, כאשר תורם מוסדי גדול רוצה לקדם מטרה חברתית גדולה, במקום להציע כסף לכל מיני ארגונים שיעשו מה שנראה להם בתקווה שבסופו של דבר איכשהו כל התרומות הקטנות הללו יתגבשו למשהו, מוטב אולי לפתח תוכנית "מלמעלה למטה" שתחלק תפקידים בני-השגה לכל אחד מהארגונים הקטנים, באופן שישתלב היטב ברמה הגבוהה. (כמובן, זה לא עד כדי כך פשוט – גם לארגונים הקטנים יש אילוצים, צרכים וסדרי עדיפויות משלהם. עם זאת, הביקורת שלי בפוסט הקודם, לפיה "ארגוני מטריה" ו"קואליציות" למיניהן לרוב עוסקות ב"מתקפה משותפת" על המשימה הגדולה במקום פירוקה למשימות קטנות וקלות לבליעה וחלוקתם לארגונים המרכיבים, בעינה עומדת).

אבל מימון ההמון, שהפך מרעיון תיאורטי לחזון נפרץ בשנים האחרונות, מציב אלטרנטיבה חדשה, לפחות בתחום גיוס הכספים. מימון המון לוקח טובין "ציבורי" (בהגדרה מאוד מרחיבה של המושג – ההנחה הגלומה בפרויקטים כאלו היא שהתורמים לא רק רוצים את המוצר או השירות שהפרויקט מבקש לממן, אלא גם רוצים שהמוצר הזה יתקיים בעולם באופן כללי – זה לא רק שאני רוצה את הספר החדש של עוזי וייל, אני רוצה גם שעוזי וייל יכתוב ספר חדש, ויפיץ אותו שלא דרך הוצאות הספרים הגדולות), ומחלק את העלות של ההפקה שלו בין הרבה מאוד אנשים שאף אחד מהם, בדרך כלל, אינו מסוגל או מעוניין לתרום חלק משמעותי מהעלות הזו. הדרך לגרום להם לעשות את זה היא לתת להם תמריצים אישיים. התמריצים הללו אינם בהכרח הופכים את הטובין לפרטי, אבל הם חותכים חתיכות מתוך הטובין הציבורי ומעניקים אותן לתורמים, או שהם יוצרים טובין פרטיים שוליים לפרוייקט (מרצ'נדייזינג) והופכים אותם לבונוסים לתורמים.

השאלה, כמובן, היא איך הופכים את הפתרון החדשני הזה לבעיית הפעולה הקולקטיבית למשהו רלוונטי עבור ארגוני חברה אזרחית. בואו ניקח את פרויקט המימון של קמפיין הבחירות שלי כדוגמא. לא בדיוק חברה אזרחית, אבל בחירתי לכנסת, על פניו, היא מעין טובין ציבורי עבור כל מי שהוא לא אני. למעשה, אחד הטיעונים בזכות מימון המון לקמפיין היה שאם הייתי מוצא איזה ספונסר שידאג לי למימון, הרי שהיה נוצר חשד שאני אהיה מחוייב לאותו ספונסור, ואפעל לקידום האינטרסים שלו. חשד כזה אינו מתקיים כאשר התרומות שלי מגיעות ממאות אנשים שתרמו עשרות שקלים כל אחד.

בקמפיין שלי ניסיתי לפעול על פי החוכמה המוכרת שלעיל, והצעתי "בונוסים" לאנשים. ((ועכשיו הזמן להתנצל בפני כל האנשים שעדיין לא קיבלו את הבונוסים שהובטחו להם. חלקכם עוד יקבלו אותם — יש לי ערימה של חולצות מכוערות לאללה שאני צריך לשלוח יום אחד, וגם טיוטא של פוסט מוזמן שיושבת לי כבר איזה שנה בבלוג — אחרים, יברככם האל, הודיעו לי שויתרו עליהם.)) הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת רצו את הבונוסים האלו. גם אלו שבחרו לממש דברים כמו פגישה אישית איתי עשו את זה יותר כי זה משעשע מאשר משום שהם בחרו ברמת התרומה הזו כדי לקבל את הבונוס הזה. רבים הודיעו לי כבר כשתרמו שהם לא מעוניינים בחולצה המטופשת שלי, למשל.

בעיה דומה קיימת עבור ארגוני חברה אזרחית. הבונוסים שארגון כזה יכול להציע בדרך כלל הם לרוב לא משהו שהתורם הממוצע ירצה במיוחד, ובטח לא מה שיגרום לאותו תורם להגדיל את תרומתו רק כדי לקבל אותם. לקבל את האלבום החדש של הלהקה החביבה עלי במהדורה מהודרת עם חתימות חברי הלהקה עשוי לגרום לי לעלות מ-50 ש"ח ל-250, אולי. אבל לקבל עותק מהודר של "דו"ח מצב זכויות האדם 2013" בחתימתו של נשיא האגודה לזכויות האזרח, ((ווהו!)) כנראה שלא. כלומר, כארגון חברה אזרחית בדרך כלל אין לי שום דבר לתת לתורמים הפוטנציאליים שלי שיכול להחשב כתמריץ פרטני. אם הם יתרמו, הם יתרמו אך ורק משום שהם רוצים לתרום למטרה הגדולה, ולא בשביל שום הטבה אישית שהם עשויים לקבל. בצלם, אני מניח, לא מקבלים הרבה תרומות מפלסטינים בשטחים, ומי שכן תורם להם, בין אם בישראל ובין אם מהעולם, לא זקוק אישית לסיוע שלהם. מה הם יציעו לו? עותק מהודר של סרטון של חיילים מכים מפגינים פלסטינים?

השאלה היא האם אפשר לשלב בין הדברים. להרוויח את היתרון הפסיכולוגי המשמעותי של גיוס המון ("וואו, הם כבר הגיעו ל-70%! אם אני אתרום 50 ש"ח ואפרסם לכל החברים שלי בפייסבוק, אולי הם יצליחו!"), מצד אחד, אבל עם המנגנון הפסיכולוגי שעומד בבסיס פירוק המשימה למשימות קטנות ובנות השגה. בארגונים מסוג מסויים, כמובן, המעבר הוא די פשוט. ארגוני סיוע יכולים פשוט להעתיק את הפורמט הקיים לגיוס המון: הכותרת תהיה "אף משפחה לא רעבה בערב פסח!" והתרומות עצמן יציגו מטרות שהתורם הבודד יכול להשיג ("200 ש"ח יקנו ארוחת חג למשפחה בת ארבע נפשות!"). אבל מה עושים ארגונים שהטובין שלהם הוא לא רק ציבורי אלא גם אמורפי? האגודה לזכויות האזרח, שם אני עובד, עוסקת בקידום זכויות האדם בישראל. אנחנו לא עוברים בין אנשים ונותנים להם זכויות אדם, אנחנו הולכים למשרדי ממשלה וחברי כנסת ובתי משפט ומשכנעים אותם להגן ולחזק את זכויות האדם בישראל.

יש פרויקטים שאפשר לפרק לחתיכות קטנות: תרומה של 300 ש"ח תממן סדנא של שעתיים לנשים בפריפריה בנושא זכויות בריאות. יש פרויקטים שקצת יותר קשה. תרומה של 15,000 ש"ח תממן לנו את אינספור שעות העבודה הדרושות כדי להגיש ולטפל בעתירה לבג"צ עד לקבלת פסק הדין בעוד חמש שנים! (סתם, אין לי מושג כמה עולה להגיש ולטפל בעתירה על פני חמש שנים. אני מניח שיותר מ-15,000).

פתרון אחד שחשבתי עליו מעוות קצת את המושגים של מימון המון. פרוייקטים רבים של מימון המון כוללים גם "stretch goals" – יעדים חריגים. אם אנחנו משיגים יותר מהיעד המקורי שלנו, אנחנו נפתח גם מוצר כזה וכזה, בנוסף על הפרויקט המקורי. הרעיון הוא להפוך כל תרומה ליעד חריג. כלומר, במידה מסויימת, לאפשר לתורמים להחליט איך יראה הפרויקט שלנו בסופו של דבר, על ידי תרומות למטרות ספציפיות, שחורגות מהמטרה המקורית של הפרויקט. או, במילים אחרות, במקום לפרק את הפרויקט המקורי לחתיכות קטנות, להשאיר אותו כגוש אחד גדול, אבל להכין סט של תוספים שיופקו על בסיס התרומות שיתקבלו. למשל, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 1,500 ש"ח כל אחד, נפיק סרטון שילווה את הפרויקט. לעומת זאת, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 2,000 ש"ח כל אחד, נוכל להפיק ערכה חינוכית שתופץ לבתי ספר בנושא הפרויקט. כך, אנחנו יוצרים הרבה "קבוצות בינוניות" עם פרויקטים בני השגה, ובו בזמן מעודדים השתתפות ב"קבוצה הגדולה" של הפרויקט הראשי.

אתרי מימון המון הם פיתוח חדש, שהזרים כמויות מרשימות של כסף לפרויקטים שבעבר כנראה שלא היו מגיעים לידי פיתוח. אבל הכסף שם אינו מובטח. האפקטיביות שלהם תלויה בניצול של מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, שספק אם הם רלוונטיים עבור ארגוני חברה אזרחית. ההצעה שלי מנסה לקחת את המנגנון החדש ולשלב אותו עם המנגנונים הקיימים שמעודדים תרומות לארגוני חברה אזרחית כדי להגיע לקהלים חדשים שבדרך כלל אינם מהווים יעד למאמצי התרמה של ארגונים אלו. באקלים התקציבי הבעייתי בו מתפקדים ארגוני חברה אזרחית בישראל ובעולם בשנים האחרונות, פיתוח של כלים חדשים שכאלו הוא הכרחי. אני בטוח שאני לא הראשון שהוגה בנושאים הללו. אם אתם מכירים פרויקטים חברתיים שהצליחו במאמצי גיוס באמצעות מימון המון, אשמח לשמוע על הניסיון שלכם, ולפתח יחד מעין "מדריך" לאיסוף תרומות למען טובין ציבוריים דרך מימון המון.

פלאטר, סיכום ביניים

היום הסתיים המחזור המלא הראשון מאז שהתחלתי להשתמש בפלאטר, אז חשבתי שזה יהיה זמן טוב לתת סיכום ביניים קצר עבור מי שאולי שוקל להתחיל להשתמש במערכת.

ב"מחזור" אני מתכוון לפרק הזמן המקסימלי מרגע שמתקבלת הודעה על תרומה ועד שהיא הופכת זמינה עבורי. בפלאטר, כאשר תומך נותן "פרגון" לבלוג או לרשומה, אני מקבל הודעה על כך, אבל עדיין לא ידוע מה סכום התרומה שיתקבל בסוף. הסכום הזה, כזכור, נקבע רק בסוף החודש, כאשר התרומה החודשית שקבע התורם מתחלקת בין כל הנתרמים שבחר בהם. כך שבתחילת החודש הבא, אני כבר יכול לדעת כמה כסף צפוי להתקבל. מסיבותיהם שלהם, עוברים עוד עשרה ימים עד שהסכום הזה נעשה לי נגיש, ואם הוא עובר את הרף של עשרה יורו, אני יכול גם למשוך אותו לפייפל.

בחודש האחרון קיבלתי ארבע תרומות שהסתכמו בכ-18 יורו. קשה לי לתת הערכה של איך זה מרגיש מהצד של התורם, אבל ממה שיצא לי לדבר עם אנשים, השימוש במערכת די פשוט, ברור ונגיש.  אחד הדברים הבעיתיים שגיליתי הוא שמעבר ל-10% עמלה שמשלמים התורמים מדי חודש על כלל הסכום שהם מעבירים, יש עמלה נוספת של 2% שמשלם המקבל כאשר הוא מבקש למשוך את הכסף לפייפל (וכאמור שיש גם את סוגיית המרת המטבע, כאשר עבור רוב הישראלים הם ידרשו להמיר מטבע ליורו כדי להכניס אותו לפלאטר, ואני אצטרך להמיר אותו בחזרה לשקלים כשאעביר אותו לפייפל). מה שאומר ששאלת הכדאיות הכלכלית היא יותר מורכבת משחשבתי בהתחלה. מצד שני, עבור מישהו שישתמש בפלאטר באופן קבוע, יש נוחות הרבה יותר גבוהה בשימוש במערכת הזאת מאשר בשימוש במערכות מגושמות יותר כמו פייפל. עם זאת, לפחות עבור הסכומים שנתרמו לי החודש, היה כנראה זול יותר עבור כולנו אם כל תרומה הייתה מועברת בנפרד דרך פייפל.

כמובן שהמגרעה הגדולה ביותר מבחינת המשתמש הייתה ונותרה שהמערכת הזאת עדיין לא נפוצה, וכיום אי אפשר לתרום, בעצם, לאף אחד חוץ ממני. הקמפיין הקטן שלי לעידוד בלוגרים שאוספים תרומות להוסיף גם את פלאטר לרפרטואר שלהם לא צלח עד כה, אז אני מנסה שוב. אם יש בלוגר שהייתם רוצים לתרום לו סכומים קטנים לעיתים תכופות באמצעות פלאטר במקום סכומים גדולים יותר דרך פייפל, אל תתביישו לפנות אליהם ולהפנות אותם לכאן. אני אשמח לסייע ככל יכולתי למי שירצה להטמיע את המערכת בבלוג שלו.

אני מקווה שאחרי שאנשים ישמעו שהמערכת עובדת בצורה אמינה, ואם יגלו שהיא משרתת צורך שקיים אצל תורמים שמבקשים לתרום תרומות קטנות, הם ישתכנעו לנסות אותה. בסופו של דבר, אני חושב שהדבר יועיל לבלוגוספירה הישראלית. כתבתי כבר בעבר שאף אחד מאיתנו לא מצפה להפוך את הבלוג למטה לחמו, אבל זה בהחלט מעודד כאשר ההשקעה בבלוג זוכה לתמורה חומרית קטנה. להפוך את התרומה לבלוגר למשהו קל ויומיומי זו מטרה חיובית שתעזור לקיים את התוכן העצמאי ברשת.

מחשבות משומשות

ליד הבית שלי יש חנות ספרים משומשים. הבעלים שלה, כך גיליתי במקרה, היא מישהי שאני מכיר וירטואלית. כמה פעמים נכנסתי לשם ועברתי על המדפים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ להציג את עצמי. אתמול, סוף סוף, החלטתי להכנס ולהגיד שלום. הסיבה לכך היא שהחנות עומדת להסגר בקרוב. יש כל מיני סיבות לסגירת החנות, כולל העובדה הפשוטה שלהיות בעל עסק בישראל זה לא דבר פשוט בכל מקרה. אבל עסקי הספרים המשומשים הפכו בשנים האחרונות לקשים עוד יותר. כשהשוק מוצף באינספור ספרים חדשים שנמכרים במבצעי ארבעה במאה, קשה לחנות הספרים המשומשים להציב תחרות אמיתית. היחידים שישתמשו בשירותיה הם מי שמחפשים ספר ספציפי. אבל גם השוק הזה נלקח מידיה של חנות הספרים המשומשים השכונתית על-ידי האינטרנט והרשתות החברתיות.

מאידך, התחרות הקשה גם הופכת את חנויות הספרים המשומשים לבלתי אטרקטיביות לבעלי הספרים, המשמשים להן ספקים. אברהם בלבן מספר בהארץ על התסכול שבמכירת קובץ כל כתבי שלונסקי בחמישה עשר שקלים לחנות ספרים משומשים. מה שנחשב בעיני בעלי הספר יקר ערך, שהויתור עליו נעשה מתוך כאב, הוא בעיני רוכל הספרים סיכון לא כדאי – ועוד כזה שיתפוס מקום רב על המדף וספק אם מישהו יסכים לקנות אותו במחיר שיצדיק את שאיפותיו של בעליו המקוריים. גם לי הייתה חוויה דומה עת נגררתי עם רשימת הספרים עליהם החלטתי לוותר לקראת הנסיעה לקנדה מחנות לחנות. בחנות אחת הציעו לי לקנות את אוסף ספרי טרי פראטצ'ט שלי בשלושה שקלים האחד. יתר החנויות אפילו לא הציעו את זה. במחיר כזה, כבר עדיף לי להשאיר את הספרים ברחוב כדי שעובר אורח יאסוף אותם לביתו. כבר ראיתי כמה ערימות כאלו ברחוב בשנים האחרונות, וחלק מהספרים אף נמצאים אצלי על המדף כיום.

את הספרים העודפים שלי איפסנתי בסופו של דבר אצל הורי, לבד מארגז אחד שנתרם לספריה. (לא נשארתי לברר אם הם באמת מעוניינים במה שהיה שם. לא יפתיע אותי אם רבים מהם סיימו את חייהם בפח הזבל. לפחות לא אני הייתי צריך להשליך אותם לשם).  כשהגיע הזמן לחזור מקנדה לארץ, מכרתי כמה ספרי לימוד שנותרו ללא שימוש אצלי דרך אמאזון. אחרי דמי המשלוח, הרווחתי אולי עשרה דולר במקרה הטוב על כל ספר. את אלו שאיש לא דרש זנחתי בסוף בספריה הקטנה שבחדר הדוקטורנטים — אולי מישהו שם יהיה מעוניין בהם.

אני לא מאשים את בעלי החנויות. הם מנהלים עסק שבין כה וכה מתקשה להיות רווחי. אבל העלמותם של הספרים המשומשים מחיינו היא אופציה שאי אפשר להתעלם ממנה, ויש בה משהו עצוב.

ועוד לא דיברנו על ספרים אלקטרוניים. לפני כמה חודשים רכשתי (טוב, קיבלתי במתנה) קינדל. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון, אבל בשבועות האחרונים התחלתי סוף לסוף לקרוא ספרים שלמים עליו. ספרים אלקטרוניים, כמובן, אי אפשר להחזיר (למרות שאמאזון הגישה פטנט שיאפשר סוג של מכירת ספרים אלקטרוניים "משומשים" דרכה). כמו כל טובין דיגיטלי, יש בעיה אינהרנטית ברעיון של מכירת עותק משומש. ראשית, יש את עניין ה"עותק" – כשאני מוכר ספר משומש, אין לי דרך ריאלית להמשיך להשתמש בו אחר כך (אלא אם צילמתי את כולו, אבל זה לא בדיוק עונה על התנאי של "ריאלי" עבור רובנו). כשאני מוכר קובץ (או אפילו דיסק שאפשר בקלות לעשות לו ריפ לכונן הקשיח), אני לא מוכר את מה שיש לי, אלא מייצר עותק חדש של מה שיש לי, ועקרונית יכול להמשיך להשתמש בקובץ המקורי בלי שום מגבלה. כלומר, יצירת שוק של טובין משומשים דורשת יצירת מכניזם מלאכותי שיבטיח שאני לא יכול להמשיך להשתמש בקובץ אחרי שמכרתי אותו. זה, בעצם, כל מה שהפטנט של אמאזון מציע.

שנית, יש את הקטע זה של "משומש". כשאני מוכר ספר משומש, הוא קצת מרוט, אולי יש איזה כתם קפה פה ושם (או אפרסק, במקרה של העותק שלי של שר הטבעות, שהיה בתיק יחד עם שקית האוכל שלי בנסיעה מהבסיס באילת הביתה). הוא לא, מה שנקרא, "מהניילונים". כשקניתי תקליטים משומשים בראשית שנות ה-90, קיבלתי על עצמי את הסיכון שהם יהיו שרוטים פה ושם. זו הפרמיה ששילמתי כתחליף לכסף שחסכתי ברכישת עותק משומש. אבל קבצים לא דוהים ולא נשרטים. קבצים הם קבצים. אם חרשתי על שיר אחד מיליון פעם, זה לא ישפיע כהוא זה על חווית ההאזנה של מי שאני אמכור לו את הקובץ המכיל אותו. וכשהקבצים נמכרים מראש באופן מקוון ולא על מדיה פיזית, אין אפילו איזו קופסא שיכולה להשבר או חוברת שיכולה להקרע. המשמעות היא שברגע שקיימת האלטרנטיבה של רכישת קובץ משומש מוזל, אין שום סיבה שבעולם לקנות את הקובץ המקורי במחיר מלא.

כמובן ששוק הספרים הוא ממש לא השוק היחיד שמתמודד עם הבעיה הזו. הראשון שנדרש לבעיה היה שוק המוזיקה. המעבר למדיה דיגיטלית והקלות של הפיראטיות הפכו את כל סוגיית הדיסקים המשומשים למורכבת הרבה יותר. מה מפריע לי לקנות דיסק, להעתיק אותו לכונן הקשיח, ומיד למכור אותו חזרה ולקבל חלק מהעלות בחזרה? ואם כבר — מה מפריע לי לא לקנות את הדיסק מלכתחילה, אלא פשוט להעתיק אותו ממישהו אחר אי שם בעולם בחינם? עם הגידול במהירות העברת הנתונים ברשת, אותן הבעיות צצו גם בשוק הסרטים. בעת האחרונה התלהט הדיון בנושא בשוק משחקי הוידאו, בעקבות הודעתה של מיקרוסופט שבקונסולה הבאה שלה לא יהיו משחקים משומשים (מאז הם כבר שינו את דעתם), אבל גם בעקבות המעבר ההולך וגובר למכירת משחקים ישירות דרך האינטרנט. בסטים, כמו בחנות המוזיקה של אייטיונז, אין החזרות. השמועות מספרות שמי שקונה משחק ומגלה שהוא לא עובד על המחשב שלו לעיתים יצליח לקבל את כספו בחזרה, אבל אין שום התחייבות כזו (ואני יכול להגיד על עצמי שזה כבר מנע ממני לקנות משחקים נטולי דמו בעבר). בחנות של הקינדל אפשר להחזיר ספרים תוך שבעה ימים. יש רבים שיכולים לנצל את המדיניות הזאת לרעה (לא אני, אני קורא לאט), ואין לי מושג אם אמאזון יפעלו באופן כלשהו כנגד מי שמחזיר ספרים באופן סדרתי, אבל מצד שני אין להם אינטרס להפוך ספרי קינדל לפחות אטרקטיביים מספרים פיזיים. (אפליקציות, סרטים ומוזיקה, אגב, אי אפשר להחזיר). בחנות של אנדרואיד אפשר להחזיר אפליקציות תוך רבע שעה מרכישתן. בשני המקרים, כמובן, יש למוכר שליטה מלאה על המכשיר שאמור לעשות שימוש בטובין הללו, ויצירת עותקים בלתי חוקיים רחוקה מלהיות טריוויאלית עבור המשתמש בממוצע. ((גם בסטים יש להם שליטה מלאה על היכולת שלי לגשת למשחקים מרובי ה-DRM שלהם, אבל הם, משום מה, לא מאפשרים החזרה, כאמור.))

אז בשביל מה צריך בכלל שוק ספרים משומשים? דבר אחד שהשוק הזה (כמו שוק המשחקים המשומשים) נותן לי הוא סוג של תעודת ביטוח. אם אהבתי את הספר או המשחק, אני יכול לשמור אותו לעד. אם פחות אהבתי אותו, אני יכול למכור אותו הלאה ולקבל חזרה לפחות חלק מהשווי שלו. ((פעם הייתי בחנות ספרים משומשים בתל-אביב שהבטיחה לשלם אחוז מסויים מעלות הספר אם אחזיר את הספר תוך פרק זמן קבוע. כלומר, אם אני מחזיר את הספר תוך שבועיים, תוחזר לי מחצית מעלותו, ואם אני מחזיר אותו תוך שלושה חודשים, שליש מעלותו וכן הלאה. דרך מצויינת להבטיח לקוחות חוזרים. לא אני, כאמור. אני קורא לאט.)) שוק המשומשים גם יוצר לחץ על המוציאים לאור להוריד מחירים זמן מה אחרי יציאת כל כותר, משום שהוא יוצר חלופות ריאליות למי שמעדיפים מחיר זול על רכישה מיד עם יציאתו לשוק. (אגב, ככל שהכותר יותר מוצלח, כך הלחץ הזה פוחת. משחקים שאנשים נמנעים מלמכור חזרה, או שנחטפים במהירות ברגע שמגיע עותק משומש שלהם לחנות, שומרים על מחיר משומש גבוה לאורך זמן). שוק משומשים מאפשר גם חיי מדף ארוכים יותר עבור כותרים מבלי שהמו"ל ידרש להוצאות נוספות על הדפסת עותקים שלא ידוע אם ימכרו או לא – בעיה שכבר לא קיימת בשוק דיגיטלי, לפחות כל עוד יש עדיין מו"ל שימכור את הכותר.

השאלה האם שוק המשומשים בסופו של דבר מועיל כלכלית למו"לים ולסופרים/מפתחים היא שאלה פתוחה. יש טענות לכאן ולכאן. על השאלה האם העלמותו של שוק המשומשים תשפיע לרעה על הצרכנים, מצד שני, יש הרבה פחות ויכוח. היא כן. כך גם הפיכת שוק המשומשים לשוק שמתווך על-ידי המו"ל עצמו, או על-ידי הקמעונאי המקורי, תפגע בסופו של דבר בצרכן. מצד שני, כמובן, להתפתחויות הטכנולוגיות שמביאות לאט לאט את מותו של שוק המשומשים יש יתרונות משמעותיים משלהם לצרכנים.

אני אוהב להכנס לפעמים לחנויות ספרים משומשות. אני במיוחד אוהב להכנס אליהן עם הבן שלי ולשבת ולעיין בספרים שם — לפעמים אפילו לקנות משהו. חבל יהיה אם הן תסגרנה. חבל יהיה לי על בעליהן, שהם כולם, בהכרח, אוהבי ספר כפי שהמוכרים בסטימצקי לעולם לא יהיו. מוזר לי לדמיין עולם בלי חנויות ספרים משומשות. מפחיד קצת לחשוב על אובדן הזכרון התרבותי שלנו שיהיה כרוך בכך.

זהו, אין פואנטה.

די, תמשיכו

אני מדבר הרבה על כסף לאחרונה, אז בואו נדבר על כסף אחר. הכסף שלכם, ספציפית. לפני אי אלו אשתקדים הוספתי לבלוג כפתור תרומה של פייפל למען תוכלו להרעיף עלי מכל טוב ליבכם אם אתם נהנים מקריאת הבלוג. כבר אז הייתה לי בעיה עם התרומה באמצעות פייפל: היא הייתה גדולה מדי. אני לא איש עשיר, בלשון המעטה, וכשאני נתקל בבלוג שאני רוצה לתרום לו, תמיד יש התלבטות: הייתי מאוד שמח לתרום סכומים קטנים לעיתים קרובות, והרבה יותר כבד לי לתרום סכום יחסית גדול אחת לכמה זמן. אבל תרומות קטנות – פחות מ-10 ש"ח, למשל – מאבדות חלק משמעותי מערכן כשהן מועברות דרך המערכת של פייפל. התוצאה, מבחינתי, היא שאני תורם לעיתים די רחוקות, ותרומה לבלוג היא בדרך עניין די חד פעמי.

אם לשפוט לפי התרומות הנכנסות לבלוג שלי, המצב דומה גם אתכם: שטף התגובות המשמח בתחילת הדרך הפך לטפטוף איטי, ולמיטב זכרוני בלי תרומות חוזרות. אז נכון שבאמצע היה גיוס הכספים לקמפיין הפריימריס שלי, שהיה הצלחה מסחררת מבחינתי, ורבים מהאנשים שתרמו שם תרמו קודם לכן גם לבלוג, אבל עדיין.

בזמנו עידוק ראיין אותי לטור שהוא כתב על אופנת ההתרמות בבלוגים. אחד הדברים שאמרתי שם הוא שהייתי שמח אם מישהו היה מרים מערכת שתאפשר מיקרו-תרומות לבלוגרים. כבר אז היו שהיפנו אותי לפלאטר (Flattr) אבל לא עשיתי עם זה כלום. כשהעליתי את הנושא שוב לפני מספר ימים בפייסבוק, שוב היפנו אותי לשם, והחלטתי לבדוק קצת יותר לעומק.

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

 

פלאטר (טוב, זה נראה רע בעברית. מעכשיו אני קורא להם "פרְגנוּ") — פרגנו היא חברה שוודית שמציעה שירות חביב למה שמכונה "יוצרי תוכן" ברשת: בלוגרים, יוטיוברים, פליקריסטים וכן הלאה. הרעיון הוא שמי שאוהב את אחת היצירות שלהם יכול לתת לה "פרגון". בסוף כל חודש אוספים את כל הפירגונים שחילק המשתמש, ומחלקים ביניהם את תקציב התרומות שהוא הגדיר עבור אותו חודש. אם המשתמש הגדיר תקציב של 10 אירו (כן, זה רק באירו) ונתן רק פירגון אחד, הם יעברו במלואם למפורגן המאושר. אבל אם הוא חילק 20 פירגונים, כל מפורגן יקבל רק חצי אירו. שזה עדיין נחמד.

מתאפשרת כך הרבה יותר שליטה על צד ההוצאות, אם כי במחיר של אובדן השליטה על כמה כל נתרם מקבל.

חדי העין שביניכם אולי הבחינו שהוספתי לאחרונה לבלוג כפתורי פרגון שכאלו. אבל כמובן שהמערכת לא שווה כלום אם אין לה הרבה משתמשים – גם מצד התורמים, אבל במיוחד מצד הנתרמים הפוטנציאליים. לכן בפוסט הזה אני רוצה בעיקר לנסות ולשכנע את קהילת הבלוגרים האוספים תרומות לנסות גם את המערכת הזו, לצד כפתור הפייפל הותיק שימשיך לשמש מי שמעוניין לתת תרומה גדולה. ברגע שתהיה אקוספירה משמעותית של מתרימי פרגנו בעברית, אני מאמין שיותר אנשים יאמצו את המערכת כתורמים, וכולנו נרוויח.

אז מה צריך לעשות? קודם כל, להציב את כפתורי הפרגון אצלכם בבלוג. שנית, לכתוב על המערכת ולהסביר אותה לקוראיכם – גם בבלוג עצמו, וגם ברשתות החברתיות. ושלישית, להפיץ הלאה, לבלוגרים אחרים שעשויים להיות מעוניינים להצטרף למערכת.

ואם אתם רוצים להתחיל להשתמש במערכת כתורמים, אתם כמובן מוזמנים להשתמש בבלוג שלי כניסוי הכלים הראשון שלכם. אהם.

אפרופו, התקבלה לאחרונה תרומה של ספר קינדל מאחת מקוראות הבלוג, ואני רוצה להודות לה מקרב לב. ועל הדרך להזכיר לכם שאם אין לכם מספיק דרכים לתרום לבלוג, אפשר גם להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבחור לי משם משהו, או אפילו סתם להפתיע אותי באיזה ספר קינדל שנראה לכם שאני אוהב. אני פתוח להצעות.