NSFW

הביטו בתמונה הבאה:

התחרמנתם?

מה, לא? תסתכלו שוב. תראו, תראו: יש שם ילדות! אחת מהן, שם בצד שמאל, ממש מסתכלת ישירות אל המצלמה. היא ממש מתגרה בצופה! כל התמונה הזו מלאה בערוות, אתם לא רואים?!

מה, לא?

לא, כי פשוט החבר'ה ב"קול העיר בני ברק" חשבו שהתמונה הזו כל כך מגרה עד כי מן הראוי לצנזר אותה קצת תוך שימוש יצירתי בפוטושופ.

(תודה מקרב לב לחבר'ה הנפלאים והפעלתנים בפורום חדרי חרדים, שעלו על הסיפור ופיצחו אותו ((מספיק לכם?)), ותודה לישי, שהמליץ על זה בגוגל רידר)

נ.ב., קרוב היום שבו אני פשוט אאחד את קטגוריית "דת" עם קטגוריית "דברים אדיוטיים".

אתם יודעים מה באמת חסר בחינוך הממלכתי? קצת דת.

אז מסתבר שהיום אושר חוק שמקים בישראל זרם חדש בחינוך הממלכתי, בעל השם הקליט "הזרם הממלכתי המשלב הדתי-חילוני". מה בתוכנית? חינוך "חילוני" (יעני, ממלכתי, כי אין הרבה חילונות בחינוך הממלכתי), עם קצת תוספת של דת. כי אתם מבינים, זה לא מספיק שלומדים תנ"ך מכיתה א' ועד הבגרות, זה לא מספיק שיש גם שיעורי תושב"ע, "ערכים", תל"י (תגבור לימודי יהדות), וכמובן ההפגזה המתמדת לקראת כל חג וחג – צריך, בכל זאת, גם קצת יידישקייט. מה רע?

יאיר שלג כותב (בפונט נורא גדול, משום מה) על השקר שמאחורי ההצגה הזו של זרם חינוכי "משלב", שלכאורה יכלול גם חילונים וגם דתיים: החל ממנהיגיו הפוליטיים של המחנה הדתי, שרידדו את ההצעה כי לעולם לא יסכימו לתמוך בלימודים חילוניים לתלמידים דתיים, וכלה באחרון הפרוגרסיביים שבקרב הציבור הדתי עצמו, שעם כל הרצון הטוב, פשוט לא מסוגלים לאפשר לילדים שלהם ללמוד כשבכיתה יושבת, רחמנא ליצלן, תלמידה בגופיית בטן או עם תחתונים מבצבצים[1].

אז בשביל מה זה טוב? בשביל כל אותו זבל יודאו-ניו-אייג'י שמציע לחילונים ללמוד גמרא כדי "להתחבר לשורשים שלהם", כאילו שבגלל שהם קשורים גנטית למישהו שהסתובב עם שטריימל וזקן, זה הופך את ה"חוכמה" היהודית לרלוונטית להם. רק שעכשיו במקום שאנשים מבוגרים יסכימו מרצונם החופשי לשחת את זמנם על זה, הופכים להם את החיים לקלים יותר: המצפון היהודי שלהם יושקט משום שהם שולחים את הילדים שלהם ללמוד גמרא. יהדות ביי פרוקסי.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד לימודי דת – דתות הן חלק חשוב מהתרבות האנושית וההיסטוריה של העולם, לטוב ולרע – אבל הייתי שמח אם הגישה הייתה קצת יותר, נו – חילונית. ללמוד על דתות, לא את הדת היהודית. וברבים, לא ביחיד. ובביקורתיות. בקיצור, כל הדברים האלה שאף פעם לא יתבצעו בסביבה "מעורבת", כי לעד ידוע כי כשם ששרשרת חזקה רק כמידת החוליה החלשה ביותר, כך סביבה מעורבת תהיה דתית כמידת דתיותו של הפרט הדתי ביותר. כמו שהראה שלג, כאשר החוליה הדתית ביותר אינה מצליחה לכפות את דתיותה על סביבתה, היא פשוט נסוגה לתוך גטו דתי יותר.

אז חבר הכנסת מלכיאור והפרופסורית טרטמן יכולים לספר לנו עד מחר על קירוב הלבבות והכנעת הקיצוניות. אסור שתהיה זהות בין קירוב בין הציבור החילוני לציבור הדתי, לבין קירוב הציבור החילוני לדת. עצם התפיסה הזו מעידה על כך שהדתיים יסכימו לקבל את הציבור החילוני רק כאשר החילונים יהפכו לדתיים. כל מה שהציבור החילוני מבקש כדי לקבל את הציבור הדתי הוא שהציבור הדתי יקבל את החילונים כמות שהם. ועד שזה יקרה, אסור לחילונים לזוז סנטימטר.

העצוב הוא שהחילונות בארץ היא כל כך רפויה וחסרת עמוד שדרה, עד שאין ספק בידי שהורים רבים יתמוגגו משמחה לשמע האופציה החדשה, ועוד דור של החילונות הישראלית ימצא את עצמו משוטט לנצח במדבר.

לקריאה נוספת: מה ילדים לומדים בישראל בכיתה ה'?

[1] יצויין כי תחתונים מבצבצים זה איכסה פיכסה ואני באמת מקווה שהאופנה הזו כבר פסה מן הארץ בזמן שלא היינו שם, אבל זה לא קשור.

להיות גולשים בישראל

מיכאל איתן דיווח על העלאת ספר הלימוד באזרחות ("להיות אזרחים בישראל") לאתר "אזרחות" של מט"ח. אני חייב להודות שהתגובה הראשונית שלי הייתה מאוד שלילית.


צילום מסך: הבלוג של ח"כ מיכאל איתן

"לפני 60 שנה… נולדה מדינת ישראל!!!!!" חמישה סימני קריאה? זו רמת הכתיבה שבאמצעותה אתם מקווים לחנך ילדים?  לא שכחתם להוסיף איזה "1" או שניים בסוף? שלא לדבר על שלוש הנקודות באמצע המשפט. אלוהים אדירים, איך לכם קמצוץ של כבוד עצמי?

אבל אולי עדיף לדבר קצת יותר לעניין. בכל זאת, לראשונה ספר לימוד (מישהו יודע באיזו שנה הוא יצא? סטימצקי רק יודעים לספר שהוא כבר לא בדפוס) עולה במלואו לרשת, בכך חותר תחת אותה תעשייה נבזית של ספרי לימוד ש"מתעדכנים" אחת לשנה ומחייבים תלמידים והוריהם בהוצאות ניכרות מדי שנה. הספר מוצג במערכת שמאפשרת הוספת הערות על-ידי תלמידים (וגם סתם אנשים, למעשה; כל אחד יכול להרשם) ודיון בשאלות שמעלים הקוראים. הפוטנציאל לבלגאן אטומי אחרי תקופת הרצה לא ארוכה, כמובן, הוא משמעותי (או, לחלופין, יתכן שאף אחד לא ישתמש במערכת, שזה גם לא חיובי במיוחד), ואני תוהה איך החבר'ה במט"ח מתכננים להתמודד עם זה. אולי חלק מהפתרון טמון בכך שהאתר לא ממש עובד כראוי עם פיירפוקס.

השאלה המתבקשת היא אם אין בהעלאת הספר לאינטרנט מתוך כוונה שהתלמידים ישתמשו בו ולא בספר מודפס משום פגיעה הן ביכולת של תלמידים ללמוד (בכל זאת, קריאה מעל מסך הרבה פחות נוחה מאשר מתוך ספר) והן בשגרת הלימודים (התלמידים לא יכולים להביא את הספר איתם לכיתה). העובדה שהספר, כאמור, כבר לא מודפס, משמעה שיהיה קשה יותר ויותר להשיג עותקים שלו. אני לא בטוח שהכוונה (הטובה, לכשעצמה) אינה מקדימה משמעותית את היכולת של הציבור להסתמך על גרסה מקוונת באופן בלעדי.

רציתי גם להגיד משהו קצת רחב יותר על לימודי האזרחות. בכתבה על העלאת הספר לרשת בנרג' (המחודש!) אומרת כך שרת החינוך, יולי תמיר: "אזרחות נתפס תמיד כמקצוע, לא נעים להגיד, משעמם, שלא קל ללמוד אותו ולהצליח בו. הזנחנו במשך הרבה מאוד שנים את לימודי האזרחות. מדובר בממוצע הנמוך ביותר בבגרות וזה נושא שחייב לעבור תהליך מהיר של שדרוג".

אזרחות היא, אני חושב, המקצוע היחיד במערכת הלימוד הבית ספרית שלומדים אותו אך ורק שנה אחת מתוך תריסר שנות הלימוד. חשבון, חיבור, ספרות, תנ"ך, היסטוריה, לשון, אנגלית – כולם נלמדים החל מבית הספר היסודי ועד לבחינת הבגרות בתיכון. אזרחות היא המקצוע היחיד שמתחילים ללמוד אותו בתיכון, לומדים שנה אחת, ואז עושים בגרות ושוכחים ממנו. אין זמן להפנים מושגי יסוד, אין זמן להבין, אין אפילו זמן לשנן כראוי. פלא שהמקצוע מניב, שנה אחרי שנה, ממוצעים נמוכים? המחשבה שילד יכול להגיע לכיתה י' ועדיין לא לדעת שום דבר לגבי אופן פעולת השיטה הדמוקרטית במדינה שלו מעוררת בי תמיד חלחלה: איך אפשר לצפות מהם להבין את האקטואליה שמתרחשת סביבם? איך אפשר לצפות מהם לעקוב אחרי החדשות והפוליטיקה אם אין להם הבנה בסיסית של המערכת? הכי מטריד: ישנם אזרחים רבים בישראל, שנשרו מהלימודים בתיכון, שמעולם לא למדו שיעור אחד של אזרחות. תארו לעצמכם איזו מהומה הייתה קמה אילו הוחלט שתלמידי ישראל ילמדו תנ"ך רק למשך שנה אחת מכל תקופת לימודיהם בביה"ס. אבל משום מה באזרחות זה מתקבל בשיוויון נפש על-ידי כולם. אחרי זה מתפלאים שאנשים חושבים שה"זהות היהודית" של המדינה חשובה מהמהות הדמוקרטית שלה.

רחוק משם

נראה שהתגברתי על הג'ט לג, ויש לי שתי עבודות לכתוב עכשיו, מה שאומר שזה זמן מצויין לכתוב פוסט עם כמה הערות על המדינה הזאת שרובכם חיים בה כרגע.

1. נורא כיף לנהוג בארץ. נגיד שאני עומד ברמזור. במדינות אחרות, אני צריך להסתכל על הרמזור ולהמתין שיהפוך לירוק. בארץ, לעומת זאת, יש שירות נפלא: אני יכול להסתכל מהחלון על נופי ארצנו הנפלאים, וכשהרמזור הופך לצהוב, מישהו מאחור ידאג לצפור לי. הבחור פשוט הבחין שכבר שלוש אלפיות השניה עברו מאז שבאופן מובהק האור ברמזור אינו אדום, וטרם זזתי, ולכן מן הראוי להפנות את תשומת ליבי לליקוי החמור הזה. מאוד נוח.

2. דומני שיהודה פוליקר הוציא אלבום חדש לאחרונה. זאת אומרת, זה מה שהשדרנית אמרה. קשה לדעת, כי כל השירים שלו מאז שבנזין התפרקה נשמעים בדיוק אותו דבר.

3. ואם אנחנו בענייני מוזיקה: לגלגל"צ (כן, האזנתי לגלגל"צ, יש לכם בעיה?) יש פטיש מוזר לאלאניס מוריסט. שמעתי יותר שירים שלה מאשר של כל זמר או הרכב אחר בשבועיים שהייתי שם, וזה כולל את פסטיבל אהוד בנאי והפליטים וגם השיר הזוועתי הזה, "הכל דבש", שמשום מה מישהו החליט שיש לו תכונה חיובית כלשהי.

4. הפעם האחרונה בה ביקרתי בירושלים הייתה זמן קצר לפני הנסיעה, לצרכי ביורוקרטיה של סיום התואר השני. עשינו אז מהנסיעה טיול יומי, ונחרדנו לגלות שכל המקומות שאהבנו לבלות בהם נסגרו, התקלקלו או הפכו לכשרים (שזה סוג של התקלקלו). במהלך הטיול האחרון שוב היינו צריכים לנסוע לירושלים, אז שוב הפכנו את זה לטיול יומי. השארנו את הילד אצל הסבא-סבתא ונסענו לשם בלי יותר מדי ציפיות – אבל הופתענו לטובה. כל הרחובות החפורים שסבלתי מהם כשגרתי בירושלים הפכו לכבישים נוחים לתפארת, הכביש החדש שמתפצל מכביש 1 לכיוון צפון ירושלים הופך את הנסיעה לגבעה הצרפתית לנוחה וקצרה במידה מגוחכת, וארוחת הבוקר של "פיתויים" במושבה הגרמנית שמה בכיס הקטן כל בית קפה שאפשר לחשוב עליו במרכז. ללא ספק גולת הכותרת של הביקור שלנו בארץ.

5. משהו לא בסדר בארץ. באמת. עם 10 מעלות היה לי קריר בארץ, אבל כשנחתנו למינוס מעלה עם שלג קל בקנדה, דווקא היה לי נעים ונחמד. אולי זה היה קשור לצורך לסחוב שבע מזוודות פלוס קרטון של ספרים.

6. זה לא קשור לביקור שלי, אבל רק רציתי לצחוק עליכם קצת על כל עניין חוק הצנזורה.

7. זין. תחת. ציצים. עם קצת מזל, תוך כמה חודשים העמוד הזה יחסם לרובכם אוטומטית על ידי מערכת הצנזורה החדשה של השר אטיאס. ניה ניה!

8. בניגוד לנויפלד, הטיסה שלנו דווקא עברה בלי עודף עצבים. גם הילד התנהג למופת.

9. ספיקינג אוף ד'ה ילד:

להמשיך לקרוא רחוק משם

שוב פעם אירן? אולי די?

(אני מבטיח שמאוד בקרוב אני אסיים עם העבודה הארורה הזו ואז אפסיק להטריד את מנוחתכם בהרהורים שהיא מעלה בראשי, ואחזור לנדנד עם הרהורים על דברים סטנדרטיים יותר).

אז בכל מקרה, עכשיו שאני יודע יותר על ההיסטוריה של אירן במאה ה-20 מאשר מה שאני יודע על ההיסטוריה של ישראל, עולה השאלה האם זה שההיסטוריה של אירן יותר מעניינת מזו של ישראל (וטרום-ישראל) – מה שנראה לא סביר על פניו; או שפשוט לימודי ההיסטוריה בבתי הספר הצליחו (הפתעה הפתעה) להרוס סיפור טוב ולהפוך אותו לרשימת מכולת של עליות?

כי אם מוצדק החשד שלי שהאופציה השניה היא הנכונה, אז אני רוצה לציין שאני חש שנגזל ממני משהו. ואני אומר את זה למרות שבתיכון הייתה לי מורה נפלאה להיסטוריה (בלה גוטרמן, לימים ד"ר וגם העורכת הראשית ומנהלת הוצאת יד ושם – לא להאמין שאשה כזו הייתה מורה להיסטוריה ואזרחות בתיכון בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה. חבל שאין עוד הרבה כמותה. אין ספק שזה שהיא הייתה המורה שלי לאזרחות השפיע על איפה שאני נמצא היום. אני שמח להגיד שידעתי להכיר בערכה עוד כשלימדה אותי, בניגוד למורים אחרים שהצטערתי בדיעבד על היחס שלי אליהם). איפה הייתי? אה, כן. הנראטיב הציוני (אויש) שמכתיב את תוכנית הלימודים בישראל, שלא לדבר על המלחמה הפוליטית המתמדת סביב תוכנית הלימודים הזו פוגעים בדבר שלשמו נתכנסו הנוגעים בדבר: קירוב אזרחי ישראל הצעירים להיסטוריה של המדינה ויצירת זהות לאומית מתוך גאווה אמיתית בהיסטוריה הזו. אבל גאווה כנה ואמיתית, כזו שעמידה בפני פגעי הזמן וההתבגרות, חייבת להתבסס על שני דברים: ראשית, התמודדות כנה עם המציאות, כולל הפנים הפחות יפים שלה, של הקמת המדינה ו-60 שנות קיומה; ושנית, ולא פחות חשוב: יצירת עניין אצל הלומדים, שיעודד אותם להעמיק ולחקור, או, למצער, לזכור את שלמדו כסיפור מעניין, ולא לשכוח הכל שתי שניות אחרי שהניחו את העפרון בסיום בחינת הבגרות.

פעמים רבות מדי מנסים מחנכים ליצור עניין אצל "הנוער" על ידי שימוש במה שהם חושבים שנופל תחת ההגדרה של "טכנולוגיה מודרנית", משהו שהילדים מבינים טוב יותר אינטואיטיבית. בזמני זה היה, כמה משעשע, פרקים מהסדרה האלמותית "ארץ מולדת", מאוחר יותר אני מניח ש"הכל אנשים" של מודי בראון הפכה לאמצעי המועדף. מוזר שאף אחד לא חשב להעיף מבט בספרי ההיסטוריה המזוויעים שנדרשנו לקרוא, עם הטקסטים הדידקטיים והתמונות שהיוו אילוסטרציה לכלום, בלי להפוך את ה"נרטיב" ל"narration", בלי לתרגם את רצף הארועים לשמות. כן, לעזאזל, אני רוצה דרמטיזציה של הארועים! אבל דרמטיזציה לא חייבת להופיע על גבי מסך הטלוויזיה, היא יכולה להעשות הרבה יותר טוב, בהקשר של לימוד ארועים היסטוריים, על גבי דפי הספר.

אם רק כותבי תוכנית הלימודים יפסיקו לחשוב על הספרים הללו כספרי לימוד ויתחילו לחשוב עליהם כספרי היסטוריה; אם יפסיקו לחשוב על התלמידים כאוטומטים חסרי עניין ויתחילו לחשוב עליהם כילדים שישמחו לשמוע סיפור טוב; אם יפסיקו לחשוב על המידע במונחים של שאלות בבחינה ויתחילו לחשוב עליו כטקסט שנועד לעורר סקרנות – אולי יחול השיפור המיוחל.

מצד שני, מה אני מבין בחינוך.

לקריאה נוספת:

פוסט ראשון

כמה קצרים

1.

יואל ספולסקי כותב על שרות חדש, TripIt.com שמאפשר למשתמש לשלוח אליו את כל האישורים האלקטרוניים של טיסות, מלונות וכיו"ב, והשירות מייצר עבורכם לו"ז מסודר כולל התראות ב-SMS. איכשהו, סוגיית הפרטיות כלל לא עלתה בפוסט הזה. מוזר.

2.

וואו.

[gv data="Jd3-eiid-Uw"][/gv]

(דרך)

3.

אין קישור, כי זה משהו שקראתי בספר. בקנדה לפני אי אלו לא יותר מדי שנים, מישהו נעצר על נהיגה בשכרות. השוטר שעצר אותו הקריא לו את הזכויות שלו כפי שנדרש בחוק וביצע בדיקת אלכוהול שמצאה אותו הרחק מעל הרמת המותרת. במשפט השופט קיבל את טענת הסניגור שמרשו היה כה שיכור בזמן שהקריאו לו את הזכויות שלו, שאין סיכוי שהוא הבין את מה שנאמר לו, ולכן בדיקת השכרות שבוצעה בו אינה חוקית. במילים אחרות, האיש זוכה מעבירת נהיגה בשכרות בגלל שהוא היה שיכור מדי כשתפסו אותו. מבריק.

4.

הילד שלי בשלג

ללא מילים.

להמשיך לקרוא כמה קצרים

בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל"מלכת הילדים" תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים(TM) מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר "איפה אבא?" למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל…

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה"ריאליטי" המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

מקדונלדס, חלות

מסתבר שרץ במיילים עכשיו קישור לבלוג של מקדונלדס, על תקן של בדיחה מפדחת (דרך ג'רונימו). אין ספק שמדובר בתוצר פרסומי מזעזע, באזור של "אכן תמונות קשות, יונית" (כבר אומרים את זה, עכשיו שאין גדי? מה קורה עם זה באמת?). אבל יש דברים מזעזעים מעצם הפוסטים הקלושים עד פאתטיים שאמורים לחקות את קהל היעד של הבלוג. למשל, העובדה שלפחות אחת האנשים שחתומים על הדרעק הזה היא בחורה בת 32. אני מנחש שזו מי שמתחזה ל"טלטל" בבלוג עצמו ומשימה עצמה כאילו היה מדובר בטינאייג'רית ממוצעת (היינו, מפגרת). עושה רושם שהיא לא צריכה להתאמץ יתר על המידה כדי להוציא מעצמה את הסגנון הזה. בא לה בטבעיות.

(אלוהים אדירים, אם אחת מהן היא באמת סטודנטית ליחב"ל, אני חושב שרק הפוסט הזה על תומס פרידמן הוא עילה מספקת לגרש אותה מהקמפוס לעולמי עד! "ניסיתי לבדוק קצת בעצמי והבחור צודק". WTF?)

הדבר השני שמעיק במיוחד הוא התגובות שמגיעות לבלוג. יש שתי אפשרויות: או שאנשי הבלוג עצמם כותבים את התגובות (גם השליליות, כדי לשמור על אמינות), מה שלא יפתיע אף אחד; או שילדים באמת נכנסים לשם וממש מגיבים. אם זו האפשרות האחרונה, אז נציין לטובה שיש מידה של ביקורתיות בתגובות, שזה יופי (אני בודק עבודות של סטודנטים שנה א'. ביקורתיות זה לא דבר מובן מאליו כרגע). אבל – אלוהים, ילדים, אתם כותבים תגובות בפריקינג בלוג של מקדונלדס! אין לכם שירים גרועים לגנוב ממישהו או משהו יותר מוצלח לעשות עם הזמן שלכם? ואם כבר ביקורתיות כדבר שאינו מובן מאליו, אני מתחלחל לעצם המחשבה שהטקסט הלז: "חח… די ברור שהבלוג פרסומת, אבל זה נחמד כזה… אוירה נעימה כזאת ואמיתית…" יכול להכתב על ידי אדם בלי ששילמו לו על כך. "אווירה אמיתית"? באמת? בבלוג שהקרטוניות שלו מתחרה רק בקרטוניות של המזון שמוכרים במקדונלדס עצמו? אללי.


נשימה עמוקה, ונעבור הלאה. איכשהו, אל תשאלו איך, הגענו היום, אני ואשתי, לאתר הזה, שעוסק בענייני חלות.אני זקוק לעזרכתם כדי להבין את הערך שבסיפור שבראש העמוד. אולי כדאי להתחיל דווקא מסוף העמוד, שם כתוב המשפט "הפרשת חלה מגנה, ושומרת על האשה מכל גזירות קשות, ומגנה עליה בעת לידתה". אז מה, הסיפור הזה בהתחלה בא כדי להוכיח את הטענה הזו? כלומר, הם מנסים להגיד "להוכחה, ראו את הסיפור שלמעלה שאנחנו אפילו לא מנסים לטעון שהוא אמיתי"? מה הקטע? מה הערך של הסיפור האווילי הזה? אני יכול להבין את הרעיון של משל כדי להעביר בתחכום מוסר השכל כלשהו, אבל מוסר ההשכל נבנה על בסיס לוגיקה מסויימת, וגם השלכה מסויימת מהמקרה המתואר לרעיון כללי יותר. אני לא למדתי שאסור לי להתגנב לכרמים ולאכול יותר מדי ענבים כי אני אהיה שמן מכדי לברוח דרך הפירצה בגדר. אני למדתי שגרגרנות היא סגולה רעה. וגם שאסור לגנוב, אני חושב. אני כבר לא זוכר את המשל הזה כל כך. בכל מקרה, אני מבין את הלוגיקה של הסיפור, ומסוגל להשליך אותה על מצבים סבירים יותר.אבל בסיפור הזה, במקום שיהיה נמשל למשל, הם חושבים שהמשל עצמו הוא הוכחה של אמירה כלשהי.

אין לי משהו חכם יותר מדי להגיד על זה, פשוט עצבן אותי להפליא.

חוץ מזה, הפוסט הזה יותר טוב מאשר הפוסט האחר שהייתי כותב, שבו אני מסביר למה רוב הסטודנטים שלי הם אידיוטים מהמעלה הראשונה. (תקציר מנהלים: מקור ראשוני, מקור משני, סטטיסטיקות, גרפים, ציורים, ידוענים, and etc.). הוף.

התעללות מנטלית

אחת ההנאות בהורות (או אפילו דודוּת) היא האפשרות לשחק לילדים עם השכל. אם בעבר חשבתי שרק אני עושה דברים כאלה (בזמנו נהגתי לשיר עם האחיינית שלי "שבע אצבעות לי יש" ולספר לה שאני מתכנן להשתמש בה כתוספת לפיצה), עכשיו אני יכול להיות שקט, כי אני יודע שגם הפסיכים בפני ארקייד עושים את זה: