מר __, כאן פוציק

אתמול גיליתי דבר מה שהפתיע אותי, למרות שלא היה צריך להפתיע אותי. הילד שלי לא יודע מה זה "אלוהים". פשוט לא יודע. אלוהים זה לא חלק מהלקסיקון שלו. הוא כרגע נמצא במקום הזה שדתיים אוהבים לטעון שלא קיים. הם טוענים שאתאיזם היא גם סוג של דת, בגלל שאתאיסטים "מאמינים שאין אלוהים", ואמונה שאין כמוה כאמונה שיש. אבל הוא לא "מאמין שאין אלוהים", הוא פשוט לא חושב על הסוגיה, כי הוא לא יודע שיש משהו שהוא אמור להחליט אם הוא מאמין בו או לא.

וזה אחד הדברים היפים בלגדל ילד בקנדה, או לפחות בחלקת קנדה הקטנה שלנו: אם אנחנו לא נחשוף את הילד לדת, אף אחד אחר לא יחשוף אותו אליה. ילדים נחשפים למנהגים שונים, מדתות שונות, אבל כמעט אף-פעם לא מוצג להם הרקע הדתי. אנשים נוהגים כך כי הם נוהגים כך, וזהו. זה לא שלא לימדתי את הילד על אלוהים מתוך אידאולוגיה – זה שלא הייתי צריך בכלל לדון בנושא. אלוהים לא נוכח בחיים היומיומיים שלי, וגם לא בחיים היומיומיים של הילד, כך שהנושא פשוט לא עלה.

ואני לא אומר שאני לא מחנך את הילד שלי בהתאם לאידאולוגיה שלי באופן מכוון לפעמים. כך, למשל, אני באופן מכוון משתדל לצמצם הפרדות מגדריות בתפיסה של הילד. כשהוא אומר לי שמשהו הוא של בנות או של בנים, אני שואל אותו למה ומנסה לאתגר את התפיסה הזו. אני אומר לו שיש בנות שאוהבות מכוניות ויש בנים שאוהבים בובות, ושאין שום בעיה עם זה. אבל קשה להלחם ברעיונות שהילד מביא מהגן. זה מה שכל כך נחמד בכך שאני לא צריך להלחם ברעיון של אלוהים.

אבל במסגרת הנסיונות של אשתי לחשוף את הילד לתרבות יהודית, הראינו לו את "נסיך מצרים" – אותו סרט של דרימוורקס על סיפור יציאת מצרים. למעשה, כבר הראינו לו אותו שנה שעברה, אבל הפעם, בסצנת הסנה הבוער, אשתי שאלה את הילד עם מי משה מדבר. הוא לא ידע. אז היא אמרה לו "אלוהים". והוא השיב – ילד נפלא שלי – "מה זה אלוהים?".

ובשלב הזה התערבתי. כי כאן כבר האידאולוגיה שלי נכנסת לעניין. אשתי חושבת שמן הראוי ללמד את הילד קודם כל על אלוהים, ואחרי זה לדון בשאלה אם זה נכון או לא. אני חושב שאין שום הגיון בזה. אלוהים צריך להיות מוצג מלכתחילה כסיפור. מבחינת הילד, ערך האמת של "אלוהים" צריך להיות כמו ערך האמת של פיטר פן: זה סיפור. יש אנשים שחושבים שזה אמיתי, אבל זה כנראה לא. מבחינתי, אני צריך לספר לילד על אלוהים באותה צורה שהורה יהודי דתי היה מספר לילד שלו על ישו – כלומר, קודם כל עדיף לא לספר בכלל, אבל אם הנושא כבר עלה, להציג את זה כסיפור ולא כמציאות. אני מעדיף לתת לילד להאמין באליהו הנביא (ובסנטה קלאוס, ובפיית השיניים), אבל לא באלוהים – הראשונים הם שקרים לבנים, שנועדו להפוך את תקופת הילדות לקסומה יותר, ולכולם ברור שבשלב כלשהו מתבגרים ומפסיקים להאמין בהם. אבל להשתחרר מאלוהים הרבה יותר קשה, כי החברה לא בהכרח תומכת בכך. אז עדיף מראש לא לקשור את הילד בצורה כזו.

אני יודע שברגע שנחזור לארץ, הילד יופגז עד בלי די בסיפורי התורה, באלוהים ובדת. אני רוצה שנקודת המוצא שלו תהיה שאלו סיפורים. שמה שהוא לומד בשיעור תנ"ך שווה ערך למה שהוא לומד בשיעור ספרות. כן חשוב לי שהוא יכיר את הסיפורים, את הרקע התרבותי שהם מספקים. חשוב לי שהוא יהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מהמקורות, כשם שחשוב לי שיהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מביאליק ועגנון, אבל גם חשוב לי שהוא יוכל לזהות ולהשתמש בציטוטים מהברית החדשה ואולי אפילו מהקוראן ((לא יודע, אף פעם לא קראתי.)), וגם מדוסטוייבסקי וטולסטוי ומארק טווין והמינגווי ושייקספיר. תרבות היא דבר שחשוב להקנות לילד. דת, לעומת זאת, היא עול שאין שום סיבה להטיל עליו.

עדכון: מסתבר שהארץ עשו מיני-פרוייקט תחת הכותרת "למה אנשים מאמינים באלוהים?". מבין התשובות המוצעות (לא כולל "החילוני", כי התייאשתי באמצע מהלהג המשמים הזה), אני הכי קרוב בעמדתי לעמדה שמציע "הפסיכולוג", אבל בנוסח אחר: אנשים מאמינים באלוהים כי לימדו אותם להאמין בו (וזה קל). אף אחד לא מלמד ילדים לא להאמין באלוהים, אז הם מאמינים. כשאתאיסטים ירהיבו עוז להגיד לילדים שלהם שיש דבר כזה שקוראים לו אלוהים, ויש אנשים שמאמינים שהוא קיים אבל זה לא נכון, אז הילדים שלהם לא יצטרכו להגיע לבגרות לפני שיחליטו לא להאמין באלוהים, אלא הם פשוט לא יאמינו בו מראש.

ולמי שתוהה אם אני לא שולל מהילד שלי הרבה מהקסם שבילדות – לא. לילד שלי יש המון קסם בעולם. יש, למשל, קסם שקוראים לו חור שחור, שמושך אליו כל מה שמתקרב אליו, אפילו אור, ולא מאפשר לו לצאת לעולם. ((כשהילד יגדל, אולי אני אתן לו לקרוא את הספר של לנרד ססקינד, The Black Hole War, כדי שיבין למה זה לא לגמרי נכון.)) ויש קסם שקוראים לו אבולוציה, שהופך דינוזאורים לציפורים וקופים לבני אדם. ויש קסם שקוראים לו המפץ הגדול. לא, הילד לא יכול להבין אף אחד מהתאוריות הללו, וההסבר תמיד נגמר ב"כי ככה זה", אבל אני נותן לו בסיס הרבה יותר טוב להבין את העולם מאשר מי שמסביר אותו בקסמים שעשה אלוהים, ואחרי זה הילד שלו צריך להחליף את הרעיון הזה ברעיונות מדעיים, במקום רק להרחיב את ההבנה של הבסיס שכבר יש לו.

הסיפור על רוברט מאנש

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים: ((אפשר לשמוע הקלטות של רבים מספריו מוקראים על ידי מאנש עצמו באתר הבית שלו.)) כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא "מוכן". כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא "נסיכת שקית הנייר", מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור "זום!" עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, "ממקום רחוק", שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא"ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא"ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש"היו לו במשרד" משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל"הנסיכה שלבשה שקית נייר", הוצאת ברירות) ו"אותך תמיד אוהב", (הוצאת ביתן "בשיתוף עם אדר הוצאה לאור" – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, "אותך תמיד אוהב", הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות "כיפי" מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד"ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?

ללמדם תורה

באחד הערבים, כשבאתי לאסוף את הילד מהגן, הגננת עצרה אותי ושאלה אם נסכים לבוא במהלך חג החנוכה כדי לספר לילדים על החג. ככה זה עם הרב-תרבותיות, יום שני חנוכה, יום שלישי קוואנזה, יום רביעי כריסמס. בשנה שעברה, על הדף החודשי שמחולק להורים סיפרו שבחנוכה היהודים מציבים בביתם "שיח חנוכה". השנה היה כתוב שם שמדובר בחג בו מציינים את נצחון חופש הדת. הסכמתי ולו כדי לצמצם את מידת הדיסאינפורמציה שהילדים יספגו שם.

בבוקרו של היום המיועד נכנסתי ללחץ: איך מספרים לקבוצת ילדים גוים, רובם נוצרים, אחד מוסלמי, אחד חצי יהודי חצי סיני, על חג החנוכה? חיפוש בגוגל העלה כמה אתרים יהודיים שמנסים להסביר את החג לילדים, כולל אתר אחד שכלל בתיאור אנטיוכוס הרשע גם הפניה לטקסט המדהים של סיפור חנה ושבעת בניה לילדים. קריאת חובה לפני השינה.

ניסיונות להתייעץ עם אומת הטוויטר לא הועילו – עם כל הרצון שלי לספר את הסיפור מנקודת המבט האתאיסטית שלי, לא בשביל זה הזמינו אותי לשם, וחשוב מכך, הילדים לא בדיוק במצב להבין את הגישה הביקורתית. מצד שני, לך תספר את סיפור חנוכה בלי נקודת מבט יודוצנדטרית.

גמרתי אומר להפוך את הצדדים בסיפור לגנריים – לא יהודים נגד יוונים אלא "הטובים נגד הרעים". הנה משהו שילד בן ארבע יכול להתמודד איתו בקלות.

כשהגעתי לגן שמחתי במיוחד על ההחלטה: לקבוצה הצטרפה גננת אחרת, שהיא לגמרי במקרה יווניה. למעשה, הילדים יודעים שהיא יווניה, והיא אפילו לימדה אותם כמה מילים ביוונית. לך תספר לילדים האלה עכשיו שהיוונים הם הרשעים.

לפני שהתחלנו את השיחה, הספקתי להחליף כמה מילים עם הגננת הרגילה של הילד וחלקתי איתה את הדאגה שלי. ברמה הבסיסית, הסברתי לה ע"י אותה שנינה של וודי אלן, חנוכה הוא כמו כל חג יהודי אחר: רצו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכל. הגננת נחרדה, ובחיוך מאולץ אמרה שאנחנו מעדיפים להמנע מענייני ה-K-I-L-L-I-N-G. חייכתי בהבנה.

אחרי שהילדים נרגעו והתיישבו סביב, הצגתי להם את החנוכיה שהבאתי מהבית, הסברתי להם איך קוראים לזה, וביחד ספרנו כמה נרות יש בה. אמרתי שהנר הכי גבוה נקרא השמש, ושכל יום במשך שמונה ימים מדליקים את השמש ועוד מספר הנרות כמספר ימי החנוכה. כששאלתי את הילדים אם הם יודעים איך קוראים לחנוכיה, ואחת הילדות אמרה "דריידל". אז ביקשתי מהמורה להביא סביבון של הגן, והסברתי להם על ארבע האותיות שכתובות עליו.

אחד הילדים התקיל אותי בשאלה – מה היה הנס הגדול? עצרתי רגע לחשוב. רציתי להמנע מהסיפור האמיתי של החג, ונס פך השמן, יש להודות על האמת, הוא נס די מעאפן. אבל הלכתי עליו בכל מקרה. סיפרתי לילדים שפעם, לפני הרבה שנים, היה מקום בשם המקדש בעיר ירושלים (שתבליט שלה מופיע על החנוכיה שלנו, מה שתרם אלמנט ויזואלי לסיפור), ובחג החנוכה הם רצו להדליק אור במקדש, אבל הם היו צריכים שמן, ונשאר להם רק פך שמן אחד קטן. את היתר אתם יכולים להשלים. הילדים לא התרשמו במיוחד, אבל קיבלו את ההסבר.

ילד אחר שאל אם אנחנו נדליק את הנרות, אז הדלקנו אותם. ללא ספק החלק החביב על כל הילדים. לפני שהילדים עברו לשולחן האוכל לאכילת לאטקעס שהם הכינו בעצמם, סיפרתי להם שיש עוד דבר אחד שעושים בחנוכה: נותנים דמי חנוכה – וחילקנו מטבעות שוקולד לילדים.

ובכך נסתיים הסיפור. כשם שחג המולד רודד מכל משמעות דתית עבור הילדים הללו, כך גם חנוכה נשאר לא יותר מאשר אוסף מנהגים נטולי קשר או הקשר. וככה, אם תשאלו אותי, הכי טוב.

בפוסט זה: תמונה של מוחמד

איסלמופובי העולם כמרקחה! השם מוחמד, על תריסר איותיו המגוונים, הפך לשם הנפוץ ביותר לתינוקות שנולדו ב-2009 באנגליה ו-ווילס. אין ספק, הלך על אנגליה, ותיכף האירופאים האלה ילמדו על בשרם מה משמעות הכניעה לכוחות המוסלמיים — שהרי אין ספק שכל אחד ואחד מהמוחמדים הללו הוא פצצת זמן מתקתקת, בדיוק כמו המוחמד ההוא, נו, מוחמד אוסאמה בין-לאדן.

Ali 1965בתמונה: מוחמד (עליסטרציה)

עולה השאלה – מה אפשר ללמוד מפריט המידע הזה? האם המשמעות היא שתוך כעשוריים יהפכו המוסלמים לרוב בבריטניה? ובכן, לא בדיוק. מה שאפשר ללמוד מהסטטיסטיקה הזו זה בעיקר שמוסלמים ממש אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשם מוחמד, ושבריטים ממש לא אוהבים לקרוא לילדים שלהם בשמות נפוצים (בדיוק כמו ישראלים חילונים, אגב. אפרופו, בארה"ב, כרגיל, תמיד דופקים את העניים).

כ-7500 מוחמדים קטנים וצווחנים נולדו ב-2009, לעומת 7364 אוליברים – השם בעל האיות האחיד שזכה במקום הראשון ה"רשמי" (שמסתיר את האמת המכוערת, על פי הטלגרף). הוצפתם כבר אימה ופחד?

בבריטניה ((למעשה, אנגליה ו-ווילס, אבל אין לי כח לכתוב את זה כל פעם, אז אני אכתוב בריטניה במקום, והסקוטים וחצי מהאירים יסלחו לי.)) נולדו בשנה הקודמת כ-706 אלף ילדים. המוסלמים מהווים כארבעה אחוזים מאוכלוסיית בריטניה. השאלה היחידה שנותרה היא – איזה אחוז מהמוסלמים שנולדים מדי שנה בבריטניה נקראים מוחמד? מן הסתם, אין סטטיסטיקות מדוייקות בנושא, אבל אפשר לתת קירוב על בסיס מדינה שרובכם מכירים היטב, והקירוב הזה הוא שליש. ((אלוהים אדירים!)) 7500 חלקי 706 אלף כפול שלוש נותן לנו כ-3.2 אחוז מהלידות, מה שמשאיר לנו עוד מרווח לא קטן למקרה שאחוז המוחמדים הבריטים קטן יותר מאחוז המוחמדים הישראלים, לפני שנגיע לגידול טבעי גדול יותר בקרב האוכלוסיה המוסלמית בבריטניה.

פאניקה?

יש הרבה סיבות להניח שהריבוי הטבעי אצל מוסלמים הוא גדול יותר מאשר אצל יתר הבריטים. אני לא מתכחש לכך. אבל הכותרות המזועזעות בבריטניה (וחברים), והכותרות השמחות לאיד בישראל מתעלמות מהעובדה הפשוטה שהמספרים שהן מציגות אינם אומרים דבר וחצי דבר על ההפרש כזה, אם אכן הוא קיים. הדבר היחיד שהן עושות הוא לטפח פחד, שלאחריו תבוא השנאה, שלאחריה תבוא האלימות.

ספרי לימוד(?)

משרד החינוך פסל לאחרונה ספר לימוד (בעל השם הפלצני והדי דבילי "נאורות ומהפכות בעולם האתמול" – מה זה "עולם האתמול"? במאה ה-20? בעת החדשה? מאז תקופת האבן?) בגלל שהוא כלל מילים קשות מדי כמו "למגר", "זינבו" או "הופלה לרעה" ((איך אפשר להאשים תלמידים שגדלים בחברה שיוויונית ואוטופית כמו ישראל אם הם לא יודעים מה זו אפליה?)). מעריכות מטעם משרד החינוך כתבו על הספר שהוא "כתוב בשפה גבוהה ולא מתאים לכל אוכלוסיית התלמידים"; ש"יש מקומות שהטקסט כתוב בשפה שתקשה על תלמידים בינוניים וחלשים" ולבסוף, כי "הרמה הכללית של הספר אינה תואמת את היכולות של תלמיד ממוצע בכיתה ח'".

שני דברים אנחנו למדים מהסיפור העגום הזה: א. מה חושבים אנשי משרד החינוך על ילדי ישראל (ועולה השאלה – מי עשה אותם כאלו נטולי יכולת קריאה?);

ב. מה חושבים אנשי משרד החינוך על תפקידם כמחנכים.

עוד אחד מהדברים שכתבתי בזמנו באותו פוסט מיתולוגי שכבר וויתרתי על כל סיכוי שאי פעם אפרסם אותו, בו אני מתאר את תוכנית הלימודים באזרחות כפי שהייתי בונה אותה, כתבתי שהנחת יסוד שלי היא שאי אפשר ללמד אזרחות רק בשיעורי אזרחות. מכיוון שאחד התפקידים המרכזיים של מערכת החינוך, לדידי, הוא הכנת התלמידים להיות אזרחים טובים ומושכלים, הרי שמן הראוי שהמערכת כולה תפעל כדי לתמוך במטרה הזו, ולא רק שעה או שתיים בשבוע.

אותו הדבר נכון שבעתיים ללימוד דברים בסיסיים, כמו השפה העברית ותרבות עברית. אי אפשר לצפות מילדים להרחיב את אוצר המילים שלהם אם המקום היחיד בו הם עשויים להתקל במילים חדשות הוא בשיעורי לשון. המערכת כולה צריכה לשאוף למצויינות, להרחבת הדעת — ובכך כלולה גם הרחבת היכולת להתבטא באמצעות הכרת מילים וביטויים חדשים.

אנשי החינוך במשרד החינוך שכחו שתפקידם הוא ללמד את הילדים הללו, כל הזמן וכל דבר שניתן ללמדם. הם שכחו שילדים לומדים הכי טוב כאשר מאתגרים אותם, אחרת הם משתעממים ומאבדים עניין. בעיקר, הם שכחו שהמצויינים צריכים למשוך את הבינוניים למעלה, ולא שהבינוניים והחלשים ימשכו את חזקים למטה. אתגור התלמידים החלשים אין משמעותו הזנחתם ועזיבתם מאחור, אלא להפך – זוהי התעקשות שלא להשאירם מאחור, שגם התלמידים החלשים צריכים ויכולים להגיע לרמה מינימלית כלשהי של יכולת התבטאות. כי בואו נודה על האמת – היסטוריה הם לא ידעו בתום 12 שנים ((אני זוכר את הפעם ההיא, לפני כמה שנים, כשסוף סוף גיליתי מה זה ריבנטרופ-מולוטוב.)), אבל אם המערכת תבנה בצורה נכונה, לפחות הם ידעו עברית, ואז יוכלו לקרוא בעצמם מה שהם רוצים לדעת.

אפרופו, חיפשנו לילד ספר על דינוזאורים, ונתקלתי במשהו שהייתי חייב לחלוק עמכם: The Great Dinosaur Mystery and the Bible – ספר בריאתנות לילדים.

כולל דיון בשאלה – האם נח העלה דינוזאורים לתיבה?

הידעת? התלמיד הוא אדם

שלום בוגוסלבסקי ((שבזריזות כבש לעצמו מקום כאחד הבלוגרים החשובים והמעניינים בעברית.)) כותב בגנות המתקפה על זכויות התלמיד, וטוען שהבעיה היא לא שלתלמידים יש יותר מדי זכויות, אלא שאין מספיק זכויות – הרעיון שהציב את ה"ילד במרכז" השאיר יותר מדי גורמים אחרים נטולי זכויות – למשל המורה, או הילדים האחרים בכיתה. במילים אחרות, בוגוסלבסקי מזכיר לנו שזכויות אינן מתקיימות היכן שאין אינטראקציה, ולכן לא יכולות להיות זכויות אלא בהקשר של מפגש בין שני צדדים (ילד/מורה, או ילד/ילד), שלשניהם יש זכויות.

והוא בהחלט צודק בניתוח הבעיה, אבל אני חושב שהוא שוגה בהצעה שהוא מציע לתיקונה.

במקום לבטל את חוק זכויות התלמיד, כמו שגורסת למשל ח"כ עינת ווילף, צריך להוסיף לו את חוק זכויות המורה.

ראשית, כדאי להזכיר שלפחות מאז 2004 החוק מתייחס לא רק לכבוד התלמיד, אלא גם לכבוד המורה ו"צוות המוסד החינוכי". כך שלכאורה לפחות, התיקון שהוא מציע כבר בוצע, והבעיה היא בעיה תודעתית בלבד.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שחוק זכויות התלמיד נובע מתפיסה מעוותת של רעיון הזכות, או לכל הפחות מתוך נסיון נואל לחפות על פגמיה של החוקה הישראלית הבלתי שלמה. לתלמידים אין זכויות מעצם היותם תלמידים. לבני אדם יש זכויות, והזכויות הללו חלות גם על תלמידים – שהרי, לפחות עד כמה שידיעתי משגת, גם הם נופלים תחת ההגדרה של "בני אדם", חרף עדויות מפריכות למכביר. חוק זכויות התלמיד, לפיכך, היה מיותר לגמרי במדינה שבה זכויות האדם מוגנות ומעוגנות בחוק. אלא שפתרון הלקונה הזו בדרך של טלאי על טלאי, היינו הוספת זכויות פרטניות לכל מגזר ומגזר, הוא פתרון שמייצר דרגות שונות של זכויות בין אזרחים שאמורים להיות שווים. שהרי אחרי "חוק זכויות התלמיד" ו"חוק זכויות המורה" נזדקק גם ל"חוק זכויות המנהל" מחד ול"חוק זכויות ההורה" מאידך, ומדוע לא "חוק זכויות הסטודנט"? ומה עם "חוק זכויות בן-הנוער"? ((דמי כיס שלא יפחתו ממחירו של כרטיס קולנוע בשבוע ואיסור על הגבלת שעת החזרה שקודמת לשתיים בלילה?))

אין ספק שישנן אוכלוסיות חלשות שזכאיות להגנות מוגברות מאת ומפני המדינה. ילדים הם אוכלוסיה כזו. אבל הגנה אין משמעה זכות, ובוודאי שלא זכות יתר, אלא בדיוק זאת – הגנה מפני שרירות לב ופגיעה שמנצלת את חולשתו של הילד. במילים אחרות, לילדים אין זכויות מיוחדות, אלא שלמבוגרים שבאים במגע עם ילדים יש חובות מיוחדות שאינן חלות על המפגש בין שני מבוגרים שווי מעמד.

את חוק זכויות התלמיד יש לבטל לאלתר ולהחליפו במסמך שנובע מתוך המערכת עצמה – אמנה חברתית של מערכת החינוך. אמנה שכזו תעגן את המחויבות ההדדית של מורים ותלמידים לא בשיח תלוש של זכויות כאילו אוניברסליות, אלא בתוך ההקשר הקונקרטי של מטרות המוסד החינוכי. לאמנה כזו לא יהיה תוקף של חוק שמחייב את מערכת המשפט – זו תמשיך ותשפוט במקרים הרלוונטיים על פי עקרונות אוניברסליים באמת שמוגדרים בחלקי החוקה שכן יש לנו. אבל האמנה כן תנחה גופים כמו-שיפוטיים בתוך מערכת החינוך פנימה, כמו ועדות שימוע וערעורים. במצב כזה, עבודת הועדה לא תתרכז עוד בשאלה "האם נפגעה זכותו של התלמיד" באופן אבסולוטי, אלא האם הפגיעה היא מידתית ביחס להשפעה של מעשי הילד עצמו על יכולתו של המוסד לקיים את מטרותיו המרכזיות. אמנה כזו, ולא "חוקי זכויות", תבסס בדיוק את מה שבוגוסלבסקי ביקש לבסס – את הזכויות ההדדיות של האנשים העושים את ימיהם במערכת החינוך, בהקשר של האינטראקציה ביניהם.

לא לגמרי קשור: לימור לבנת תקפה היום את השחקנים שמבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל (ודוק – הם מחרימים את המקום, לא את יושביו. אלו מוזמנים תמיד לחזות בהצגות בתאטראות בישראל פנימה, בניגוד למה שלבנת עצמה טוענת):

העובדה שאתם מערבים שיקולים פוליטיים יכולה להוביל לכך שגם אנחנו נכניס שיקולים פוליטיים ונתערב בתכנים.

מישהו צריך להעמיד את חברת הכנסת לבנת במקומה. גברת, את עובדת בשביל האזרחים, לא להפך. האזרחים יכולים לערב שיקול פוליטי במה שבא להם, ואין הדבר אומר שאת רשאית להפעיל שיקול דעת פוליטי בעסקיהם. המדינה יכולה להכריז שהיא מושכת את ידיה לחלוטין ממימון האמנות בישראל – זה יהיה מסריח, אבל לגיטימי. אבל לדרוש מהאמנות למשוך ידיה מהמבע הפוליטי, לדרוש מאמנים להפסיק להיות אנשים פוליטיים בעת שהם עולים על במה, זה הרבה יותר גרוע מהפסקת המימון. לבנת מבקשת מהאמנות להפסיק להיות אמנות ולהתחיל להיות בידור וזהו. למרבה האירוניה, זוהי בדיוק הסיבה שהאמנות זקוקה לתמיכה כלכלית מהמדינה – משום שהיא מסרבת להיות סתם בידור, כזה שמלטף לצופים את הראש ועושה להם נעים בגב. אמנות אמורה לגרום לנו לחשוב, לדקור אותנו בלב, ולפעמים ממש לייצר בנו תחושת אי נעימות.

תגידו – אבל לבנת יוצאת כנגד פעולה שנעשתה על-ידי האמנים לא בעומדם על במה אלא כבני אדם רגילים ותוך ניצול היותם מקבלי משכורת מהמדינה ((הכנס כאן השוואה צינית לרבנים שהמדינה מעסיקה גם כשהם עוסקים בכל עת בחתירה תחת עקרונותיה הדמוקרטיים.)). ועל כך אענה שמדינה שדורשת מהאמן להגביל את ביקורתו הפוליטית למטאפורות עמומות בתוך יצירתו האמנותית היא מדינה שאינה רוצה אמנים בקרבה. היו אמנים כאלו בהיסטוריה – בולגאקוב הוא הדוגמא החביבה עלי אישית – שיצרו יצירות אמנות נפלאות בתוך הסד הזה (פחות או יותר). אבל אלו הם יוצאי הדופן. אם המדינה רואה ערך באמנות, היא חייבת להתיר לאמנים את החרות להביע את עצמם בכל אופן שהם מוצאים לנכון, בדיוק כמו כל אדם אחר – על במות, על דפי ספרים או עמודי העיתונים, וגם על ידי סירוב להשתתף בארועי אמנות שסותרים את ערכיהם. ואם המדינה לא רואה כל ערך באמנות… נו, אז שתגיד את זה במפורש וזהו.

אני רוצה להודות לאנשים שהשיאו תרומה לבלוג בשבוע-שבועיים האחרונים, אפילו כשאני תרמתי לבלוג קצת פחות בתקופה הזו.

הא הא! טינאייג'רז אמריקאים מטומטמים!

טמקא דיווחו היום בחדווה שילדים אמריקאים הם מטומטמים לאללה.

מחזור 10' בארה"ב: בטוחים שבטהובן זה כלב ((יש לציין שלא מדובר על מחזור 2010, אלא על מחזור 2014 – בארה"ב נהוג לספור על פי שנת סיום הלימודים הצפויה, היינו ארבע שנים מעכשיו.))

זו כותרת הכתבה, שמספרת לנו שהטמבלים האלה לא יודעים מה זה צ'כוסלובקיה וחושבים שבטהובן זה כלב. הא הא!

אה, רגע, לא. רשימת ה"מיינדסט" ("תפיסת עולם"?) של מכללת בלויט בסך הכל מספרת לנו איך העולם נראה מבעד לעיניהם של בני דור מסויים. אף בן-נוער לא נשאל האם הוא יודע מי זה בטהובן וענה "כלב" – הם פשוט נולדו בשנה בה יצא הסרט הראשון בסדרה המטופשת הזו. אף ילד במחזור 2002 לא חשב שהיה רק אפיפיור אחד בהיסטוריה, אלא הם השתייכו לדור שחי כל חייו בלי שיתחלף האפיפיור. הרשימה כלל אינה מתבססת על סקר, אלא על סקירת הארועים שהתרחשו בשנות חייהם המוקדמות (או לפני הולדתם) של בני המחזור החדש, בתוספת שיחות כלליות עם מספר בני נוער.

למעשה, הרשימה לא כל כך נועדה לספר לנו על בני הנוער, ויותר עלינו, המבוגרים. המטרה שלה היא לא לספר לנו שבני הנוער אהבלים, אלא שהרבה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם כאלו; שהרבה דברים שבעינינו הם תרבות פופ שכולם מכירים הם היסטוריה עתיקה עבור בני הנוער הללו. באופן הכי ספציפי, המטרה של הרשימה היא להתריע בפנינו שכדאי שנחשוב כמה שניות לפני שאנחנו משתמשים באיזו אנקדוטה כדי להבהיר נקודה מסוימת – כי יתכן שהאנקדוטה הזו פשוט לא רלוונטית לניסיון החיים של בני הנוער.

ולא, המשמעות של הרשימה אינה שבני נוער לא יודעים על שום דבר שקרה לפני שהם נולדו ((וכאן רצוי לציין שטמקא רחוקים מלהיות היחידים שהציגו את הרשימה הזו באור הלא נכון. גם הטקסט שהם פרסמו הוא בסך הכל תרגום של הידיעה של AFP.)). אבל עולם ההקשרים שלהם – ומכאן גם עולם המושגים שלהם – עשוי להיות שונה בעליל. כשמרצה זורק איזה רפרנס על קלינט איסטווד, יש סיכוי שהאסוציאציה הראשונה של הסטודנטים שלו לא תהיה הארי המזוהם אלא מיליון דולר בייבי. זה לא אומר שהסטודנטים לא שמעו על הארי המזוהם, אלא שהאסוציאציות המיידיות שלהם עשויות להיות שונות, ומה שמעורר באנשים בגילי תגובה אינסטינקטיבית עשוי להצריך מאמץ קוגניטיבי מאנשים צעירים ממני בעשור – ומכאן שזה לא ישיג את אותו האפקט.

והרי, בסופו של דבר, זה משהו שכולנו יודעים. כשלימדתי את הסטודנטים שלי על מרקס, היה לי ברור שחלק מהמושגים שמופיעים בכתביו שינו את משמעותם, וצריך להבהיר למה בדיוק מרקס התכוון בקונטקסט שלו. זה לא הופך אותם לסתומים – זה פשוט אומר שהם בני אדם נורמליים לחלוטין, שמייחסים לשפה את המשמעות המקובלת שלה, ולא בהכרח מכירים את התהפוכות שעברו מושגים שונים במאות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות. בשביל זה, הרי, הם הולכים לאוניברסיטה.

11א (זהירות, ספוילרים)

עבר

כשסטיבן מופאט אמר שהוא מתייחס לעונה החדשה של דוקטור הו כעונה הראשונה, או כעונה 31, אבל בשום מקרה לא כעונה מספר חמש, היו שצחקו עליו, או שהתלוננו על ההיבריס שבגישה שלו. האמת היא שיש הרבה הגיון בדברים. ארבע העונות הקודמות של הדוקטור היו במידה מסויימת אנומליה. התוכנית אמנם התנהגה כהמשך של הסדרה הישנה, אבל בהרבה דברים היא הרגישה כמו רימייק, או אפילו ספין-אוף על הסדרה המקורית. היו לכך סיבות לגיטימיות לחלוטין. ראסל ט' דיוויס רצה לעשות תוכנית עבור הדור שלא ידע את ד"ר יוסף, לא תוכנית עבור המעריצים השרופים מלפני עשרים שנה – הם יצפו (ויתלוננו) בכל מקרה. לשם כך התוכנית הייתה חייבת להיות מנותקת במידה רבה מההיסטוריה שלה, לפחות בתחילת הדרך. לאט לאט, על פני ארבע עונות וחצי, הוסיף דיוויס עוד ועוד אלמנטים מתוך הסדרה הישנה כדי לחבר את הצופים להיסטוריה שלה בלי להדיר את אלו מהם שלא רוצים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להכיר את המיתולוגיה המסועפת של התוכנית. אין זה פלא שאקורד הסיום של דיוויס היה החזרתם – ולו רק לרגע – של אדוני הזמן עצמם, על תלבושותיהם המופרכות. אדוני הזמן היו, כנראה, אחד האלמנטים היותר מטופשים בסדרה המקורית, ומעטים הפרקים המוצלחים שהם מופיעים בהם. ((אנשי דוקטור הו מעולם לא היו מוצלחים בבריאת תרבויות. בגלל זה אולי, טוב שהם דבקים בכדור הארץ כרקע לרוב הרפתקאותיו של הדוקטור.)) אם אינני טועה, הפעם הראשונה שהדוקטורים הישנים הופיעו בסדרה החדשה הייתה באיורים שהדוקטור בדמותו האנושית צייר מתוך זכרונו המתעתע בפרק "טבע האדם".

השוו את הבנייה האיטית והמחושבת הזו לסרט הטלוויזיה שאמור היה לשמש כפיילוט לחזרת הסדרה ב-1996: הסרט התחיל עם דמותו של הדוקטור השביעי, שכרבע שעה לתוך הסרט עבר רגנרציה לדוקטור השמיני, שלא כל כך זכר מי הוא (שזה יופי, כי גם הצופים לא). כבר עם פתיחת הסרט נחשפו הצופים לאזכור מרומז של הדאלקים ולעיסוק אינטנסיבי במאסטר, כמו גם התייחסות לאדוני הזמן עצמם. חלקים קריטיים בפרק התרחשו בתוך מעמקי הטארדיס – דבר שאפילו בסדרה עצמה כמעט אף פעם לא קרה. הסרט הזה היה כולו מחווה (לא ממש מוצלחת) למעריצי הסדרה. מי שלא ראה לפחות כמה עונות טובות של הדוקטור (הישן) לא יבין כלום ממה שהולך שם. אם מסתכלים על זה לעומת "רוז", הפרק הראשון של הסדרה המחודשת, מבינים למה אז זה לא הצליח, אבל הפעם כן.

אבל אחרי האנומליה הארוכה הזו, ובסיועו של דיוויס, מופאט יכול עכשיו לחבר מחדש את הסדרה לשורשים שלה באופן ישיר. לא ברמיזות, אלא בישירות כמעט בוטה: הדוקטור העשירי נפרד בסוף הפרק האחרון שלו מכל המלווים בארבע העונות שלו וסתם את הגולל על בועת הזמן שאפיינה את כהונתו (כמו גם את תקופתו הקצרה של הדוקטור התשיעי – לצורך העניין אפשר להתייחס אל שניהם כאל תקופה אחת רציפה למדי); לעומתו, לקראת סוף הפרק הראשון של הדוקטור האחד-עשר, מופיעים עשרת הדוקטורים הקודמים על המסך בזה אחר זה, ומתוך התמונה בוקע מאט סמית' ומכריז: "אני הדוקטור". כולם הם הדוקטור, ומופאט, דרך סמית', מודיע לצופים שגמרנו לשחק. דוקטור הו מעכשיו היא לא סתם סדרה עם הרבה היסטוריה. דוקטור הו היא ההמשך הישיר של ההיסטוריה הזו.

הווה

דוקטור הו התחילה את דרכה כסדרת ילדים, והמשיכה להיות כזו בכל התקופה הראשונה שלה. תחת דיוויס, עם זאת, היא הפכה להיות יותר סדרת נוער. העובדה שהבי.בי.סי. מצאו לנכון להפיק ספין-אוף לילדים על בסיס דמותה של שרה ג'יין סמית' היא רק עוד הוכחה לכך. הדוקטור תחת דיוויס מזמז את המלוות שלו לעיתים מזומנות, ובאופן כללי מערכת היחסים בין הדוקטור למלווה הייתה של בני זוג (או, במקרה של דונה נובל, זוג נשוי).

אבל מופאט לא רוצה לכתוב לבני נוער. מופאט אוהב במיוחד לכתוב לילדים – ולא במובן של שרה ג'יין סמית', שם הכתיבה היא לילדים משום שהיא מגוננת עליהם ודואגת לא להפחיד אותם יותר מדי. להיפך: אצל מופאט הכתיבה היא לילדים כי ילדים יודעים לפחד יותר טוב מכל אחד אחר, והם נהנים מזה. מופאט יודע שילדים לא מפחדים מדברים אמורפיים, מרעיונות, או מכל מיני דברים בשמיים. הם אוהבים מפלצות ושיניים חדות. כשקופסא כחולה נופלת מהשמיים הם לא בורחים באימה – הם הולכים לראות מה זה. מה שהם באמת מפחדים ממנו הם דברים שמעוגנים ביומיום: פסלים שזזים כשלא מסתכלים עליהם, צללים שלא אמורים להיות שם, דלת הארון שנפתחת לספינת חלל מלאה ברובוטים רצחניים, סדקים בקיר שמאחוריהם חיזרים מאיימים, וכל אותם דברים שאנחנו יודעים שנמצאים שם – אנחנו יכולים לראות אותם בזווית העין! – אבל כשמישירים מבט, הם מתחבאים. מופאט אוהב לנגן על הפחדים הללו. כמה ילדים בילו את היומיים האחרונים כשהם מנסים להסתכל על פיסת קיר בביתם מזווית העין, כדי לראות אם אולי מתחבאת שם דלת שלא ראו מעולם? כמה הצמידו אוזן לסדק בקיר? מופאט מחזיר את הסדרה לימים בהם היא הייתה ידועה כסדרה שצופים בה ממאחורי הספה. אבל הדבר הכי טוב בכתיבה של מופאט הוא שהיא לא רק מדברת לילדים שצופים, אלא גם לילד שבתוך כל מבוגר שצופה.

מופאט לועג למבוגרים, ומציב את עצמו כשותף-סוד לילדים. "את מכירה את זה שמבוגרים אומרים שהכל יהיה בסדר אבל את חושבת שהם משקרים רק כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב? הכל יהיה בסדר." אמיליה פונד – שם כמו מתוך אגדה – יושבת לגמרי לבדה בבית. אין מבוגרים בחיים שלה. היא יודעת לבשל בעצמה ("את סקוטית, תטגני משהו!"), וכשהיא צריכה עזרה היא מתפללת לסנטה, אפילו שעכשיו פסחא. הדוקטור לא סתם נטש אותה לשתיים-עשרה שנה, הוא הקפיא אותה לשתיים-עשרה שנה. וכשהוא חוזר אליה אחרי כל אותן שנים, חרף כל מחאותיה, היא לא התבגרה מאז. אולי אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שהבחירה המקצועית שלה היא עוד עקיצה קטנה של מופאט לכיוון דיוויס: זה שאתה מתחיל להתנהג בצורה מינית לא הופך אותך לבוגר. בפנים, איימי פונד היא עדיין אמיליה הקטנה. "את לא רוצה להתבגר," אומר הדוקטור לאיימי, ומתכוון לזה.

דיוויד טננט היה דומה מאוד לדוקטור החמישי, של פיטר דיוויסון – צעיר, מוקפד במראה שלו, מתוחכם אבל מאוד ידידותי. יותר מכל דוקטור אחר בסדרה הישנה, הדוקטור החמישי היה פחות דמות סמכותית עבור המלווים שלו, ויותר חבר ושותף לדרך. הדוקטור של טננט לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, והדוקטור הפך לבן-זוג של ממש, או לפחות מושא האהבה של המלוות. הדוקטור של סמית' (באופן אירוני למדי, לאור גילו הצעיר) דומה יותר מכל דווקא לדוקטור השביעי, של סילבסטר מקקוי, ובעיקר לדמות האב שהוא היווה עבור אייס, המלווה שלו לאורך רוב שנותיו בתוכנית. גם אמיליה פונד בודדה ומנותקת בעיירה האנגלית אליה עברה עם דודתה ואחותה. מופאט הקפיד להבהיר עבור הצופים שאיימי מסתכלת על הדוקטור לא כמאהב פוטנציאלי – הוא מוזר מדי בשביל זה, פחות יפיוף ועם טעם מוזר בלבוש ("עניבות פרפר הן מגניבות!" "אתה מהפלנטה הזו?!" "לא"). אבל כשהיא מאבדת הכרה וחולמת על הדוקטור, היא חולמת את עצמה שוב כילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. גם כשהיא חולמת בלילה על שובו של הדוקטור, היא חוזרת להיות הילדה הקטנה ההיא, עם שם של דמות מהאגדות, שיושבת בכותונת הלילה על המזוודה בגינה. מעולם לא היה הדוקטור קרוב כל-כך בגיל השחקן שמגלם אותו לגילה של המלווה שלו (שהיא, יש להודות על האמת, לא בדיוק מכוערת), אבל מופאט דאג לבנות כאן מערכת יחסים של אב ובת. כך, איימי תהווה נקודת אחיזה עבור ילדים צעירים, שיסתכלו על הדוקטור דרך עיניה, ופחות עבור נערות שיוכלו להתאהב בדוקטור יחד איתה.

גם הטארדיס החדשה כוללת אלמנטים שמזכירים את הטארדיס של הדוקטורים המאוחרים בסדרה הישנה, להבדיל מהעיצוב ששימש את שני הדוקטורים הקודמים (למרות שאין על חדר הבקרה המשני ששירת את הדוקטור הרביעי לאורך חלק נכבד מכהונתו, על לוח המחוונים עשוי העץ שלו) ((בפרקון המפגש בין הדוקטור העשירי לחמישי (שכתב מופאט) מביע החמישי את מורת רוחו מהעיצוב המחודש של חדר הבקרה – "You've changed the desktop theme! What's this? Coral?". בסדרה הישנה גם הוסבר כי קיימת פרוצדורה פשוטה יחסית לשינוי המראה והמבנה הפנימי של הטארדיס, והדוקטור אף השתמש בה במספר מקרים.)). אך מה שהיה פעם עיצוב "עתידני" הופך עכשיו לעיצוב רטרו-עתידני מודע לעצמו ויש שיאמרו מתחכם יתר על המידה.

עתיד

הרבה רמזים נשתלו בפרק הראשון של סמית'. למרבה הצער, מופאט ממשיך את החיבה של דיוויס לנבואות, שלא מסתדרות כל כך עם האופי השכלתני של הדוקטור. רמז (מה רמז? אמרו לנו בפרצוף) לסיפור המסגרת של העונה ניתן בדמות הסדקים ביקום שמקורם טרם נודע לנו. רמזים קצת יותר דקים ניתנו בדמות הלוגו של חברת "Myth" שהופיע במספר מקומות (הבולט יותר, כנראה, הוא על הלפטופ שהדוקטור השתמש בו) וכנראה יהווה חלק מהעלילה בשלב כזה או אחר.

אבל אפשר ללמוד עוד דברים. הפתיח החדש, שדווקא זכה לביקורות פושרות, שימח אותי עד אין קץ. המנגינה הפחות פומפוזית ויותר אפלה מצביעה על הכיוון אליו הולך מופאט. הטארדיס המטלטלת אנה ואנה מחזירה את תחושת אין-האונים שליוותה את הדוקטור לאורך שנים רבות, בהן השליטה שלו בטארדיס הייתה הרבה פחות מדוייקת מכישורי הטיסה המרשימים שהפגין הדוקטור, למשל, ב"כלה הנמלטת". הפספוס הניכר של הדוקטור האחד-עשר בחזרתו לאמיליה מחזיר אותנו באחת לתקופה שאת השריד האחרון שלה ראינו באותו הפרק בו הדוקטור מנסה להחזיר את רוז הביתה אבל מפספס בשנה שלמה. פרט לאותו פרק, הדוקטור מיעט לפספס והטארדיס עשתה פחות או יותר כל מה שהוא אמר לה לעשות, לעיתים קרובות חרף התנאים הבלתי-אפשריים.

מאט סמית' הדאיג רבים שצפו בפרק הסיום של טננט ולא ממש התרשמו מההופעה שלו שם. ובצדק – יותר מכל הוא עשה רושם של מטורף מגושם. לא היה בו הקסם האוטומטי שבאותו "איפה היינו? אה! ברצלונה!" של טננט, וגם לא אותו החן של הדוקטור השביעי הליצני ברגעיו הראשונים. נראה לי שהדאגות הללו הוסרו לאור הפרק הראשון שלו. לאורך הפרק עובר הדוקטור של סמית' מעבר ברור מחיקוי (לא מוצלח במיוחד) של טננט למשהו… אחר לגמרי. שוב, בדומה לדוקטור השביעי, ההתנהגות הליצנית של הדוקטור של סמית' מסתירה צד אפל ומניפולטיבי.

הסיפור של הפרק הראשון של הדוקטור החדש הוא הצד החלש שלו. מדובר בסיפור בסיסי, בלי האימה האמיתית בפרקים הבאמת נפלאים של מופאט – הילד הריק, מצמוץ, שקט בספריה – אבל הסיפור פה הוא רק הרקע להתפתחות של שתי הדמויות שתלוונה אותנו בחודשים הקרובים (לפחות). מופאט עשה כל כך הרבה דברים בפרק האחד הזה, שלבקש ממנו גם סיפור מתוחכם, נראה לי, זה פשוט יותר מדי. נדמה שכל הסיפור נבנה רק כדי להגיע לאותה נקודה בה המפלצת שואבת מתוך איימי את תפיסת האני שלה ומציגה אותה בפני הדוקטור: ילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. מופאט מבקש מאיתנו להיות הילדה הזאת, להצטרף אליו למסע עם התמימות, החדווה והאומץ שיש רק לילדים קטנים.

כל אימת שמשהו מוזר קרה אצל דיוויס, הדבר לווה באותה סצינה מטופשת של ההמונים מוכי ההלם והאימה ברחוב מצביעים על השמיים וצורחים מפחד. אצל מופאט זה לא קורה. כשהעולם כולו משדר מסר ל"אסיר אפס", והשמש משנה את צבעה פתאום, אנשים לא מתחילים לצרוח מאימה: הם שולפים את הטלפון הסלולרי שלהם ומצלמים את זה. העולם של מופאט הרבה יותר ציני, הרבה יותר קהה חושים, מאשר העולם הצבעוני והרגיש של דיוויס. אבל הוא הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי. וכדי שנוכל לחוות את העולם כפי שהדוקטור רואה אותו, אנחנו צריכים להפוך לאמיליה פונד.

בלוגים זה לגיקים זקנים (או: מעגל החיים הטכנולוגי)

כל מיני אנשים נזעקו לאור תוצאות מחקר חדש של פרוייקט Pew, ממנו עולה כי מספר בני הנוער ובני ה-20 ומשהו שכותבים בלוג צנח בארבע השנים האחרונות בעשרות אחוזים, לעומת עליה משמעותית במספר הבלוגרים בקרב בני 30-ומשהו. אלי הסביר כבר בבלוג שלו למה זה לא בהכרח דבר רע ושמוקדם להצהיר על מותו של הבלוג בידיה של הרשת החברתית.

ניק קאר מודאג יותר מכך שלהיות בלוגר זה כבר לא מאגניב כמו שזה היה לפני כמה שנים. במילים אחרות: כיום, בלוגים זה לזקנים.

אבל האמת היא שהמספרים לא צריכים להפתיע אף אחד, והם די מתאימים לתבנית של כל טכנולוגיה חדשה. הפופולריות של כל הטכנולוגיות (המצליחות), למעשה, עוקבות אחר אותו תוואי בדיוק: התחלה איטית כאשר הטכנולוגיה נבחנת על ידי מאמצים מוקדמים וגיקים אחרים, כניסה למיינסטרים, שאז כל העולם וסבתו משתמשים בטכנולוגיה גם אם אין להם שום דבר טוב לעשות איתה, ולאחר מכן דעיכה. הראשונים לעזוב הם תמיד הצעירים, שעוברים לדבר הבא, בהמשך דועך השימוש בקרב המבוגרים שקלטו שהם נשארו מאחור. בסוף נשאר רק גרעין קטן של גיקים (במובן הרחב של המילה) שהטכנולוגיה מתאימה היטב לצרכים שלהם. זה נכון לגבי התקליט, זה נכון לגבי הבלוג – זה אפילו נכון לגבי הטלוויזיה, או אפילו הספר.

המשמעות היא שהדעיכה הנוכחית של הבלוג בקרב קבוצות מסוימות אינה סממן לכך שבלוגים זה לזקנים לא מאגניבים, אלא שבלוגים זה כרגע לגיקים הרלוונטיים (גיקים של כתיבה). וטוב שכך: מי שאינו גיק של כתיבה, לא צריך בלוג. מספיק עדכוני סטטוס בפייסבוק.

בינוניות למצטיינים

במעריב ((כן, ההורים שלי משום מה עוד מנויים על היצור הגוסס הזה, מה שאפשר לי לראות את הכפולה המופלאה שלהם כנגד ה"ביביתון" – תוצר עיתונאי מופלא ללא ספק.)) התפרסמה היום ידיעה על בי"ס יסודי קשת יהונתן בבית-שאן שבו בחרו שמונה תלמידים מבטיחים במיוחד לטיפוח במטרה המוצהרת שיזכו ביום מן הימים בפרס נובל. לצורך העניין, הם מקבלים שיעורים מיוחדים בתחומים בהם ישראלים כבר זכו בפרס נובל (כי התחומים בהם ישראלים עוד לא זכו, כנראה, הם אנטישמיים), ואף ילמדו ספציפית על אותם ישראלים שכבר זכו (יש רק להניח שזה לא כולל את שמעון פרס), במטרה, כך הידיעה בעיתון, שילמדו מהם איך זוכים בפרס נובל. כן, היוזמה המבריקה הזו של מנהל בית הספר, אחד בשם אבי רווק, מניחה שאם תצעד במדוייק בצעדיהם של הזוכים בפרס נובל, תוכל גם אתה לזכות בפרס הנחשק. מקוריות זה למפסידנים.

(בהערת אגב, גדי אלכסנדרוביץ' פרסם פעם ביקורת מבריקה על הסרט הדבילי "21", שם ציין בהשתאות כיצד עיקר שיעורי ה"מתמטיקה" שהוצגו במהלך הסרט לא עסקו כלל במתמטיקה, אלא בהיסטוריה של המדע – תחום שחבל שלא מלמדים אותו קצת יותר בבתי הספר שלנו, אבל לא כתחליף ללימודי מדעים אלא כתוספת ראויה. נראה כי מנהל בית הספר שלעיל נוקט בגישה לא שונה בתכלית. אם אנחנו כבר בהערות אגב, מעניין לציין שאותו מנהל החליט לא רק להדיר את כלל זוכי פרס הנובל הגויים – כי מה כבר הם גילו שיעניין אותנו? – אלא גם את כל אותם אבק אדם יהודים שלא עלו ארצה. פלא חינוכי, ללא ספק.)

אינני יודע עד כמה זוכי פרס הנובל הישראלים מעורבים ביוזמה המטופשת, אבל אני יכול רק לקוות שאם הם יסכימו לשוחח עם אותם ה"מיועדים" (חי נפשי!) הם יציינו בפניהם שחלק מאוד מרכזי בהצלחתם לזכות בפרס נובל היא שהם פעלו כל חייהם מתוך אהבה למחקר, לא מתוך רצון אווילי לזכות בפרס נובל ביום מן הימים, מכובד ככל שיהיה. לחנך ילדים ובני נוער לאהבת הידע ולהערכת המחקר זה רעיון נפלא. לא ברור לי למה רק ה"עילויים" צריכים להנות מזה. התוצאה הפרדוקסלית של מיזם כזה תהיה שבמקום לחנך את הבינוניים לשאיפה למצויינות, יחנכו את המצטיינים לבינוניות והליכה בתלם שכבר נחרש על-ידי אחרים.

מצד שני, מה כבר אפשר לצפות ממנהל בית ספר שמצוטט שם כמי שאומר שאם בית-שאן כבר הנפיקה שחקני כדורגל(!) ומפקד סיירת דובדבן(!!), אין שום סיבה שלא תנפיק גם זוכה פרס נובל. ((רק לשם הבהרה, באמת אין סיבה שבית-שאן לא תייצר זוכה פרס נובל. זאת אומרת, חוץ מאיכותם של מנהלי בתי הספר שם…))

ואם אנחנו כבר בענייני חינוך, אז הנה כמה ציטוטים מתוך דיוני ועדת החינוך של הכנסת: "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך"; "אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים"; "לראות מראות כאלה של נגיעות, מריחות והתערטלויות, זוהי פגיעה בציבור… מייצגים כאלה מעוררים אצלי מחשבה אולי בכל צריך צנזורה כלשהי שתייצר קווים אדומים"; "אין לי ספק שיבוא יום ומדינת ישראל תנוהל על ידי הגורמים המשפטיים הנכונים, על ידי הממשלה הנכונה ובהחלטות רטרואקטיביות האנשים האלו יועמדו לדין על אנטישמיות." (חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, ניסים זאב, רונית תירוש, ויעקב כץ, בהתאמה, על תוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת.) כשאנסטסיה מיכאלי מהווה את הקול השפוי בדיון בכנסת, אני חושב שאפשר לסגור את הבאסטה. או, אם לצטט שוב את חה"כ תירוש: "הכדור נמצא כעת בידיים של חברי הכנסת, עקב חוסר המעש של חברי הרשות השנייה. יתקיימו דיונים נוספים בנושא ואם לא יגיעו להסכמה עצמאית, יהיה צורך בחקיקה."