תוכי מחונך

אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל אי שם מעבר לערפילי הזמן של שנה שעברה, אחד הנושאים הלוהטים על סדר יומו של מי שהפך להיות שר האוצר שלנו היה נושא הרפורמה בבגרויות. מאז הרבה מצביעים עברו בקלפי, והנושא קצת נשכח (ואולי טוב שכך), אבל שאלת הבגרויות עלתה מחדש השבוע בעקבות הבגרות בהיסטוריה. אני אגיד מראש שחרף התגובה העצבנית הראשונית שלי בפייסבוק, אני בכלל לא בטוח שלא מדובר בברווז עיתונאי – או לכל היותר בעיתונות פייסבוק במירעה. הכתב ראה כמה ילדים מתלוננים על בגרות קשה בעמוד הפייסבוק של השר פירון, קושש כמה "דעות" בנושא והעלה כתבה שמושכת אש ורייטינג.

 

2013-06-11 07.34.13

הכתבה המעצבנת בידיעות אחרונות (צילום: דובי ממתין בתחנת רכבת)

אבל הדיון שעלה בעקבות הכתבה הוא דיון חשוב, ואולי כדאי להקדיש לו כמה מילים: מה, בעצם, מטרת הבגרויות?

יש כמה דרכים להסתכל על הבגרויות כחלק ממערכת החינוך. אני חושב שאת הגישה הנפוצה ביותר אפשר לסכם כך – הבגרויות הן התמורה שמקבל התלמיד הטוב בסוף לימודיו. הבגרויות, במידה גדולה של צדק, נתפסות כמטרה ולא כאמצעי. הן מטרה משום שהן דרושות לתלמיד שיהפוך למבוגר כדי להתקבל לאוניברסיטה או להשיג עבודה. הבעיה העיקרית עם הנוסח שאני הצעתי נעוצה, כנראה, במילה "טוב". יותר ויותר אנשים חושבים שבגרויות הן התמורה שכל תלמיד צריך לקבל בעבור לימודיו. לחלופין, יש מי שיאמרו שאין דבר כזה תלמיד לא טוב – יש מערכת שאינה עושה את תפקידה כראוי. כלומר, באופן אידאלי, לשיטתם, כל תלמיד צריך להיות מסוגל להצליח בבגרויות, ואם הוא לא הצליח, הרי שזה משום שהמערכת לא בסדר.

לפני שיקפצו עלי, אומר שאני רחוק מלחשוב שהמערכת מושלמת. בהחלט יש בעיות ולקויות הדורשות תיקון, ויש ילדים רבים שנופלים בין הכסאות בגלל חוסר גמישות של המערכת. אבל, וזה אבל חשוב, יש הרבה ילדים שלא. צריך להכיר בעובדה שלא כל הילדים נולדו עם הכישורים הדרושים כדי להצליח בלימודים עיוניים. זה לא נאמר לגנותם – מדובר על סט כישורים שאני בהחלט מעריך, אבל אלו לא הכישורים החשובים היחידים, ואנשים יכולים להפוך לבוגרים מאושרים ומועילים גם אם במקרה אין להם אותם. מסיבות היסטוריות, בתי הספר המקצועיים שהתקיימו בישראל הפכו למדגרה של אפלייה ממוסדת, וקשה לחשוב על דרך למנוע זאת לגמרי. על כן, טוב שלכל תלמיד ניתנת הזדמנות להשלים בגרות מלאה וחשוב לעשות ככל האפשר כדי לאפשר לכל תלמיד להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר שיותר בתוך המסגרת הזאת.

אבל המעבר מכאן ועד לדרישה לאחוז בעלי תעודת בגרות גבוה הוא זינוק לוגי בעייתי מאין כמוהו. לא כל אחד צריך בגרות מלאה, מאותה סיבה שלא כל אחד צריך תואר ראשון. איכות מערכת החינוך לא צריכה להמדד באחוז בעלי הבגרות משורותיה, אלא בפיזורם בקרב האוכלוסיה.

מה שמחזיר אותנו לסוגיית ה"בגרות הקשה מדי". הטענה המרכזית שהועלתה כנגד בחינת הבגרות נגעה לניסוח של השאלות, שלכאורה דורש מהתלמידים ממש להבין את המשמעות של המילים שהם לומדים, ולא רק להיות מנוע איחזור מידע ברמת טרום-גוגל. התלמידים, כך נטען, נבחנים בהיסטוריה, ולא בהבנת הנקרא, ולכן זה לא ראוי לבחון את הבנת הנקרא שלהם. צריך, אומרים המבקרים, לבחון אך ורק את הידע שלהם בהיסטוריה.

אבל נשאלת השאלה – מהו ידע בהיסטוריה? שהרי שינון פרטים שנלמדו בשיעור אינו ידע בהיסטוריה. בחינה שבודקת אך ורק האם התלמיד זוכר את שנאמר בשיעור ונכתב בספר אינה בחינה בהיסטוריה אלא בזכרון. תוכן המידע שהתלמיד נדרש לאחזר אינה חשוב כלל להצלחה בבחינה. באותה מידה יכול התלמיד להבחן בספרות, או בתנ"ך, או בביוגרפיה של ראש הממשלה של פינלנד.

תחום ידע (כגון היסטוריה) מורכב מנתונים ומידע, אך לא פחות מכך, הוא מורכב גם מסט של כלים אנליטיים. המתמטיקאית נדרשת לדעת חשבון ואת המשמעות של פונקציות שונות. אבל הרבה יותר מכך, היא נדרשת לסט של כישורים שיאפשר לה לנצל את העובדות האלה כדי לחשוב על דברים חדשים, להוכיח משפטים ולפתח כלים חדשים כדי לפתור בעיות חדשות. כך גם ההיסטוריון – הוא נדרש לדעת על אירועים ושמות ותאריכים, אבל הוא גם נדרש לסט של כלים אנליטיים שיאפשרו לו להבחין בתהליכים שונים, לקשור ביניהם בצורה משכנעת ולהסבירם. אחד הכלים הבסיסיים בסט הכלים של היסטוריון (ושל כל תחום ידע, למעשה) הוא הבנת הנקרא. בחינה בתחום ידע שאיכשהו לא תושפע מיכולת הבנת הנקרא של הנבחן היא אוטומטית בחינה גרועה. היא בחינה שמיועדת למחשב, ולא לבן-אדם.

אבל הבנת הנקרא היא רק הבסיסי שבכליו של ההיסטוריון. הוא צריך גם לדעת לקשר בין עובדות שונות ולייצר נרטיבים משכנעים על פיהם. מכאן נובע שבחינת הבגרות כפי שהיא מתקיימת כיום, וכפי שמבקרי הבחינה האחרונה רוצים שתהיה, היא בחינה גרועה בעליל. זו בחינה שדורשת שהתלמיד יחזור על ההסברים והנימוקים שניתנו בכיתה ובחומר הלימוד, ותו לא. למעשה, תלמידה שתחרוג ממה שלמדה, שתנסה להתווכח עם הנימוקים שלימדו אותה, תגלה שהדבר פגע בציון שלה במקום להוסיף לו!

תלמיד שאינו מסוגל אלא לחזור על מה שנלמד בכיתה הוא תלמיד בינוני גרידא. הוא בסדר. הוא יותר טוב מתלמיד שאפילו את זה אינו מסוגל לעשות, אבל הוא גם רחוק מלהיות עילוי. תלמידה מצטיינת צריכה להיות מי שתדע להתעלות מעל מה שנלמד ישירות בכיתה, ולחשוב על נימוקים משכנעים לרעיונות מקוריים משלה. כמובן, אין לצפות מהילדים לדעת מעבר למה שלימדו אותם – ולכן הנימוקים שיתנו עלולים להיות שגויים מהיסוד בהנתן ידע נוסע שאינו נתון בידיהם, ויש לשפוט אותם אך רק במסגרת המידע שיש להם. אך בתוך המגבלה הזו, יש לעודד אותם לנסות ולהוסיף על מה שנלמד בכיתה מתוך, נו, הדבר הזה — השכל שלהם. תלמיד טוב ידע לקשר בין פרטים ורעיונות שנלמדו בחלקים שונים של חומר הלימוד ולהסיק מהם רעיונות חדשים. הוא ידע לקשר דברים שלמד במקצוע אחד אל דברים שלמד במקצוע אחר. הוא ידע לקשר נושאים אקטואליים לנושאים מתוך חומר הלימוד. האפשרויות לתשובה יצירתית הן רבות.

אין זה אומר שכל תשובה יצירתית היא טובה. טיעון גרוע הוא טיעון גרוע גם אם יש בבסיסו חשיבה יצירתית. הדבר, ללא ספק, מטיל עול לא קטן על בודקי הבחינות שצריכים לנקד תלמידים על איכות טיעוניהם, ולא על הצלחתם להתאים לאיזה צ'ק-ליסט עלום.

אם בחינת הבגרות תבחן לא רק ידע טכני אלא גם כישורים הדרושים עבור תחום הידע הרלוונטי — וזאת, כמובן, בתנאי שמערכת החינוך תעסוק גם בהקניית הכישורים הללו — היא תהיה קשה יותר. אבל תהיה לה משמעות אמיתית, ויהיה לה ערך אמיתי.

הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג בדמות תו שי נאה לאמזון. אני רוצה להודות לתורמת.

אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי

בבואו להגדיר דמוקרטיה, הפריד רוברט א. דאהל בין שלושה דברים שונים שמדברים עליהם כשמדברים על דמוקרטיה. הראשון הוא הפרוצדורה – הבחירות. השני הוא המטרה – חירות האדם. לא זה ולא זה, אמר דאהל, הם דמוקרטיה בפני עצמם. אבל גם החיבור ביניהם אינו בדיוק הדמוקרטיה כפי שאנחנו חושבים עליה. דמוקרטיה, מבחינתו, היא דבר אחר, שלישי: היא מתקיימת כאשר ישנה הפרוצדורה, ובתנאי שמוגנות רשימה מצומצמת של זכויות אדם שהן הכרחיות כדי לפרוצדורה תהיה משמעות אמיתית. כלומר, צריכות להיות בחירות, אבל הבחירה צריכה להיות חופשית ומושכלת, היינו מבוססת על מידע ועל דיון.

לכן, בלב ליבה של הדמוקרטיה על פי דאהל נמצא לא עקרון הכרעת הרוב, אלא עקרון חופש הדיבור. הכרעת רוב ללא חופש דיבור אפשר לקיים גם בדיקטטורות. חופש דיבור — אמיתי, מלא — בהכרח יוביל, כך אני מאמין, ((הנוסח רוכך בעקבות שיחה עם הקורא גלעד. תודתי נתונה לו על כך.)) למימוש עקרון הכרעת הרוב, בו בזמן שהוא מגן על זכויות נגזרות רבות של המיעוט. כל עוד אנחנו מחייבים מתן חופש ביטוי מוחלט לכל אדם, תהיה דעתו נקלית בעינינו ככל שתהיה, הרי ששורה של זכויות אחרות שלו מוגנות מאליהן. אין הדבר, כמובן, מבטיח דמוקרטיה ליברלית מלאה – דאהל ביקש למצוא הגדרת מינימום לדמוקרטיה – אך הוא מבטיח לכל הפחות שאותן קבוצות שמרגישת שמגיעות להן זכויות נוספות תוכלנה להמשיך ולטעון זאת, להמשיך ולנסות לשכנע את הרוב לקבל את תביעותיהן.

אם האינטרנט הוא אכן הדמוקרטיזטור הגדול שאומרים שהוא, אין זה בגלל שהוא מאפשר הצבעות בקנה מידה רחב יותר מאי פעם – אלא משום שהוא מאפשר דיון בקנה מידה שלא נודע מעולם, וזרימת מידע במגוון כיוונים. פה תרומתו הגדולה לדמוקרטיה, ולא ביכולת הטכנית לאפשר לכל אזרח להצביע על כל הצעת חוק מיותרת שעולה לדיון.

נערה בבית ספר תיכון בדרום השתתפה בפעילות כיתתית שיזמה המורה: צביעת קישוטים על הקירות. המורה עודדה את התלמידים לצייר מה שירצו. הנערה, שאינה מסתירה את היותה לסבית, ציירה על הקיר את דגל הגאווה ושלושה צמדים של סמלי המין. הציור, שרחוק מלהיות פרובוקטיבי, זכה לתגובות קשות מאוד ולביטויים ששמורים בדרך כלל לפורנוגרפיה ("לא ברור למה תלמידים צריכים לראות את זה בכיתת הלימוד", טען אביה של אחת התלמידות).

1508524-5

הציור האיום

 

אך אם עד כאן מדובר בהומופוביה צפויה, גם אם מצערת, הרי שהמשך הדיווח מעיד על בעיות לא פחות חמורות:

נוכח הסערה שהתפתחה, נכנסה מנהלת בית הספר לתמונה. היא שוחחה עם התלמידים והציעה להם להגיע ביחד להסכמה. התלמידים גילו בגרות, ופעלו ברוח השיטה הדמוקרטית. כל אחד מהם רשם על דף נייר האם הוא בעד או נגד הציור. בתום ספירת הקולות התברר כי רוב התלמידים רצו שהציור יימחק, וכך אכן היה בסופו של דבר.

ממש שיעור באזרחות. ברוח השיטה הדמוקרטית הצביעו התלמידים והכריעו שאחת מהן אינה זכאית להביע את זהותה באותו האופן שהילדים האחרים יכולים. התלמידים הללו לא יכלו לקבל שיעור גרוע יותר בדמוקרטיה. מוטב היה לו המנהלת הייתה מקבלת החלטה בעצמה למחוק את הציור מסיבותיה שלה, ולא מעודדת פארסה שכזו של דמוקרטיה שבה חופש הדיבור עצמו עומד להכרעת הרוב.

בלי חופש הדיבור וחופש העיתונות אין להצבעה החופשית שלנו שום משמעות. אם לא נוכל לדעת שאנחנו יכולים לשמוע כל דעה באשר היא, ולהכריע בין כל העמדות הקיימות, אזי ההצבעה אינה אלא הנצחה של השלטון הקיים. לכן מבחנו של חופש הביטוי הוא בדיוק באותן דעות שלא נוח ולא נעים לנו לשמוע. המגבלות על חופש הביטוי חייבות להיות מצומצמות ביותר, רק במצבים בהם יש ודאות גבוהה מאוד שיגרם נזק כתוצאה מהדיבור (הדוגמא הפרוברביאלית היא אדם שצועק "שריפה!" בתאטרון עמוס) – ועל כך יש להוסיף שהנזק יגרם שלא כתוצאה מניסיון לחסום את דיבורו של הדובר. כלומר, הטענה שצריך למנוע ממישהו לומר משהו כי הדברים יכעיסו עליו אחרים ויגרום להם לפגוע בו היא טענה פסולה לגמרי.

לכן לא יכולה להיות החלטה דמוקרטית שתקבע איזה דיבור הוא לגיטימי ואיזה אינו לגיטימי. הדיבור מטרתו לשנות עמדות, ואם נגביל את הדיבור המותר רק לעמדות הקיימות, לא תהיה דרך לגיטימית לנסות ולשנות את העמדות הללו.

כמובן, בית הספר יכול להחליט, כהחלטה ניהולית, שהוא אינו מוכן לכך שדגל הגאווה יתנוסס בין כותליו. זו תהיה החלטה שאני אתנגד לה, אבל לפחות היא לא תתיימר להתקשט בנוצות של דמוקרטיה כדי להחביא את כיעורה. כפי שהוא, אופן הטיפול של המנהלת ב"בעיה" הוא כשל חינוכי ולקח איום ונורא לתלמידים. וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעה בתלמידה עצמה.

הערה אדמיניסטרטיבית: אמש התקבלה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לחיות בדמוקרטיה ליברלית.

 

מר אבא

פוסט שלי שהתפרסם במקור באון-לייף.

***

בוקר. אשתי בלימודים, אני בבית עם הקטן, הגדול בגן. אבא שלי מתקשר.

–        אז אתה בייביסיטר היום?

–        לא, אני אבא.

–        כן, אבל אבא בתפקיד אמא.

ד"ר פגי דרקסלר פרסמה טור חצי נפעם וחצי נחרד על התופעה ה"חדשה" של אבות במשרה מלאה: אבות שנשארים בבית עם הילדים בזמן שבת-זוגם יוצאת לעבודה. מה שמכונה לעיתים "משפחה הפוכה". הטור הזה הוא תערובת מעצבנת של נתונים מעוותים ושמרנות חברתית משעממת שמצליחה להתעלם לחלוטין מעשרות שנים של חשיבה פמיניסטית ולפספס את ההתרחשות המרגשת מחד והיומיומית כל-כך מאידך שאנחנו מהווים חלק ממנה בעידן הנוכחי.

דרקסלר מציינת שכ-154,000 אלף אבות הם אבות במשרה מלאה כיום בארה"ב. משם, כמעט בלי לעצור, היא ממשיכה לסטטיסטיקה לפיה נשים עדיין נושאות בנטל של 70 אחוז מעבודות הבית. יש לי שתי בעיות עם הקישור שנעשה בין שני הנתונים הללו. הראשונה היא ש-154 אלף אבות זה יפה, אבל זה עדיין פחות מאחוז אחד מכלל האבות עם ילדים בני 18 ומטה. גם אם כל אחד ואחד מהאבות הללו עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדו, זה לא ישפיע באופן משמעותי על הסטטיסטיקה.

הבעיה השניה היא שהסטטיסטיקה הזו היא מ-1998. כן. וגם אז, מדובר היה בסטטיסטיקה שהצביעה לא על קבעון – לא שגברים "עדיין" עושים רק שליש מעבודות הבית – אלא על שינוי מתמשך, שהוריד בחצי את מספר שעות העבודה שהקדישו נשים לעבודות הבית משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, מחד, והכפיל את כמות השעות שהקדישו לכך גברים. מובן שאי השיוויון עדיין בולט, אבל הכיוון הוא הכיוון הנכון, ואין סיבה לא להאמין שהמצב המשיך להשתפר מאז סוף שנות ה-90. הדור שהקים משפחות חדשות בעשור וחצי מאז נבחנה הסטטיסטיקה, הוא דור שרבים מתוכו גדלו במשפחות בהן אין שום דבר מוזר בגבר שמשתתף בעבודות הבית, ונקודת המוצא אצל רבים היא הנחה של שיוויון, גם אם לא בהכרח מגיעים אליו.

 

גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא

כי השינוי המשמעותי ביותר הוא לאו דווקא עלייתו של מודל הפוך למשפחה הבלתי-שיוויונית הקלאסית, אלא דווקא עלייתו של מודל שיוויוני חדש, כזה שבו שני ההורים הם שותפים מלאים בגידול הילדים ובעבודות הבית. לא שהגבר "עוזר", אלא ששני בני הזוג מחלקים ביניהם את העבודה.

וכן, דרקסלר צודקת, כנראה, כשהיא אומרת שגברים עשויים בסבירות יותר גבוהה להכריע שאוכל שנפל על הרצפה אבל הורם מיד עדיין כשיר לאכילה (כי ראבק, אף אחד לא מת מקצת לכלוך). ובהחלט, אני עדיין צריך לשאול את אשתי על איזה תוכנית להפעיל את מכונת הכביסה בכל פעם (למרות שניסיתי תקופה ארוכה ללמוד את הרציונל). גברים, כפי שאיבחן פעם דייב בארי, פשוט לא מודעים לסטנדרטים דומסטיים, באותו אופן שדגים אינם מודעים למסחר בבורסה. זה לא שאין לנו שום עניין בנקיון, אלא שאנחנו מגדירים "נקי" בצורה שונה. ואכן, בימים בהם אני מופקד על שטיפת הרצפה, אני עומל במשך שעות רבות על משימה שזוגתי מקדישה לה חצי שעה, כי פשוט אין לי מושג מתי הגעתי למצב "נקי" בעיניה. מבחינתי זה היה נקי עוד לפני שהתחלתי.

אבל ההתרכזות של דרקסלר באבות שנשארים בבית עם הילדים גורמת לתחושה כאילו אבות מעורבים הם תוצאה של חוסר ברירה – רק כשאב איבד את מקור פרנסתו, הוא הופך בלית ברירה למטפל הראשי בילדים. והתיאור הזה הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון עבור חלק גדול מהאבות שנשארים בבית מבחירה ולא בלית ברירה, והוא בטח לא נכון עבור אבות כמוני שרוצים ופועלים כדי לאפשר לעצמם להיות בבית ולחלוק בצורה שווה את הטיפול בילדים. לשמחתי הרבה העיסוק שלי מאפשר לי לבלות שעות רבות בבית, ובמשך תקופה מסויימת הייתי המטפל העיקרי של בני הגדול. אין לי ספק שהשעות הרבות שבילינו ביחד לא רק חיזקו אותו והפכו את הקשר בינינו להרבה יותר אמיץ מקשרים שראיתי בין בני גילי לבין אבותיהם, אלא גם הפכו אותי לאדם טוב ומאושר יותר.

כי זאת יש לזכור: כאשר מתלוננים על שעות העבודה המטורפות של מקומות עבודה מסויימים, ועל הקושי שהדבר גורם לנשים להצליח שם, בתוך האמירה הזו טמונה ההנחה שעבור גברים זה לא בעיה, שזה מובן מאליו שגברים לא צריכים לחזור הביתה כדי להיות עם הילדים. אם הגבר מספיק לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך לישון – הוא צריך להגיד תודה.

אבל כשם שהקריירה המקצועית של נשים נפגעת בגלל הציפייה מהן לטפל בילדים, כך הקריירה ההורית של גברים נפגעת בגלל הציפייה מהם שלא לטפל בילדים. או, כפי שניסחה זאת אחת הקוראות בבלוג שלי, גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

מובן שהמגדר הגברי מקנה שורה של פריבילגיות, והפגיעה של אי השיוויון בנשים הרבה יותר משמעותית מאשר הפגיעה בגברים. אבל כאשר אישה מתייחסת בזלזול לכישוריו של גבר לדאוג לעבודות הבית, כאשר אישה נרתעת מלאפשר לגבר להיות שותף מלא בטיפול בילדים, וכאשר אישה מדרבנת את בן-זוגה להרוויח כמה שיותר כסף על חשבון המעורבות שלו בחיי המשפחה, היא בעצם משרתת שלא מדעת את אותו שיח שוביניסטי שמייצר את אי השיוויון הזה. כאשר גבר שמטפל בילד מכונה "אמא", כאילו יש משהו שהוא לא רק "נשי" בהכרח אלא גם "נחות" ו"מסרס" בטיפול בילדים, אנחנו לא מעליבים את הגבר הספציפי הזה, כמו שאנחנו מטילים ערימת בוץ מטונפת על כל אשה ואשה בעולם. רק ההבנה ששבירת חלוקת התפקידים המגדרית על שני צדדיה היא אינטרס משותף גם של גברים וגם של נשים תוכל להוביל לשיוויון מלא בחיי המשפחה, בשוק העבודה, ובכל תחומי החיים.

***

הערה אדמיניסטרטיבית: בעת האחרונה התקבלו שלוש תרומות בקרן מלגת המחיה שלי שטרם הספקתי להודות למעניקיהן. אז תודה!

***

תוספת מאוחרת: גם ללואי סי.קיי. יש מה להגיד בנושא:

טועה פתולוגי*

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, "טעייה פתולוגית". כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס' 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו "למניעת סילופים". לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת "אגף בינג של גוגל". בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.

ועל כך העיר צייצן אחר:

משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.

גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.

אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, "השוואה בינלאומית" משמעו "השוואה לארה"ב". כי בארה"ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב"כל מקום נורמלי בעולם" על-ידי בדיקת המצב בארה"ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.

בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה ("שפת אם" – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ"ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין "שלוש בחינות בגרות". כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי "טכנולוגיות מידע". שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות "רגילים" ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא "לימודי פנאי". תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו "לימודי פנאי". אפרופו, גם "עברית מקראית" אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן "אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא"); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו). ((אגב, לפיד אמר בהקשר זה 'לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי."', ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש'הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. … אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.' לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?!))

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – "הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות", הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. "צה"ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים", אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה"ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג'נדה שלו היא אג'נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

* את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.

צעיר לנצח

A man told me to beware of 33
he said, it was not an easy time for me
but I'll get through
even though I've got no miracles to show you

בשנת 2001 יצא גליון (מס' 18) של כתב העת "פנים" שנושאו הוגדר בכך שכל כותביו היו "צעירים", שכתבו על צעירים ועל עולמם. ((אפרופו, הנה פוסט מעניין מארץ האמורי.)) אני זוכר שהגיליון הזה עצבן אותי, משתי סיבות. אחת, שאינה רלוונטית לענייננו, היא שאם לשפוט על פי אותו גליון, צעירים חיים רק בתל-אביב – פלוס איזה הכרה בכך שיש כמה צעירים שחיים בהתנחלויות, ועוד כמה שלדאבונם חיים בנגב (בדמות נציג אחד לכל קבוצה). אם אני זוכר נכון, אף צעיר שחי בירושלים, חיפה או ראשון לציון לא זוהה על ידי המערכת, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים כמו רעננה או אור יהודה. ((אגב, הדבר היחיד שידעתי על אור יהודה כילד זה שיש שם מסעדת שיפודים שנורא אהבנו לנסוע אליה בסופי שבוע. לא היה לי מושג איפה זה אור יהודה, ומבחינתי זה היה מעבר להררי החושך – מקום שנוסעים אליו הרבה זמן, ובסוף אוכלים שיפודים. באמת שאין לי מושג למה מכל המסעדות בעולם דווקא זו הפכה למסעדה שההורים שלנו לוקחים אותנו אליה, אבל ככה זה.))

אבל, כאמור, זו הסיבה שאינה רלוונטית לענייננו. הסיבה שכן רלוונטית היא ההגדרה של "צעירים" באותו גליון: אנשים בני 22-33. זה עצבן אותי נורא, אני זוכר, כי הייתי אז רק בן 21 ((אני גם זוכר שנורא נעלבתי שאף אחד לא הזמין אותי, עורך האייל הקורא(!) לכתוב טור.)) וחשבתי שזה נורא אדיוטי שאיכשהו אדם כמוני לא נחשב "צעיר" בהגדרה שלהם, וזקנים נרגנים בני 33 איכשהו נופלים בתוכה. שלושים ושלוש! אנשים שיש להם בית וילדים ומשכנתא וקרן פנסיה, מה הם יודעים על צעירים?

היום, בלי בית, בלי משכנתא ובלי קרן פנסיה (אבל עם שני ילדים), הגעתי סוף סוף לנקודת הזמן הזו שהסתכלתי עליה לפני תריסר שנים כרחוקה ומוזרה. וראה זה פלא: אני עדיין רואה בעצמי "צעיר", וחושב שיש לי יותר מן המשותף עם בני 20-וקצת מאשר עם בני 40 (למרות שהסטודנטים שלי עזרו לי להזכר לפרקים עד כמה אנחנו שונים ומרוחקים. וגם זה.).

מן הסתם חלק מזה קשור בבחירת הקריירה שלי – אני עדיין סטודנט, והעבר שלי הרבה הרבה יותר דומה להווה שלי מאשר העתיד. אני מתאר לעצמי שזה שונה אצל מי שכבר סיים את לימודיו ועבר לשלב הבא בחיים. אבל חלק מזה, כמובן, הוא שכשהייתי ילדון זב חוטם פשוט לא היה לי מושג. הרי כמה שנים לפני כן עוד הכרזתי שאני אשים קץ לחיי בגיל 40, כי אין לי שום רצון להיות זקן ועול על העולם. אמנם כעבור כשנה הרחקתי את קו הגבול ל-50 ואז ל-60, היום, כאשר אני מתקרב לאותו קו גבול דמיוני ששרטטתי, אני כבר יודע שאני אאחז בחיים עד כמה שרק אוכל והילדים שלי והחברה ככללה יכולים לקפוץ לי – אני את שלי כבר עשיתי, עכשיו אתם תעשו משהו למעני.

אני מקווה לגמור את הדוקטורט במהלך השנה הקרובה, מה שאומר שזו באמת תהיה השנה האחרונה שבה אני "צעיר" – בשנה הבאה כבר אצטרך למצוא לעצמי עבודה אמיתית, ולא משהו שמשלם את החשבונות בזמן שאני עובד על התזה. עם קצת (הרבה) מזל, אולי אפילו משהו שיהיה התחלה של קריירה, ולא מרצה-מן-החוץ זמני.

אז מה יש לי להגיד על צעירים ממקומי בקצה העליון של ההגדרה הזו?

את ההקדמה שלעיל (למעט כמה תיקונים קלים) כתבתי לפני כחצי שנה, והתכנון היה שפה תופענה כמה אמרות שופעות חוכמה לגבי הדור שאני נמצא בקצה האחורי שלו. אבל כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח להגיד שום דבר בעל משמעות. כשהתחילו מחאות הקיץ חשבתי שאוכל לכתוב על זה, אבל לא היה לי שום דבר חכם להגיד. חשבתי אולי להגיד משהו על הטכנולוגיה, על איך היא נראתה כשהייתי בן 21 ואיך היא נראית היום, אבל גם על זה אין לי שום דבר להגיד שלא אמרו אלף פעמים לפני והרבה יותר טוב.

וחוץ מזה, נולד לי ילד בסוף השבוע האחרון, אז מגיע לי פטור.

אז תגידו לי יומולדת שמח, וברוך הבא לנבו, וזהו, פחות או יותר.

 

דובי לייב

אתמול התחלתי להרצות בפני בני נוער במסגרת היחידה לנוער שוחר מדע של אוניברסיטת תל-אביב. להרצות בפני ילדים צעירים כל כך ((בקנדה תרגלתי בפני ילדים בני 17, שזה לא הרבה יותר מגילם של הילדים בשיעורים עכשיו, אבל גם ההקשר השונה – סטודנטים לעומת תלמידי בית ספר שמקבלים שיעורי העשרה – וגם ההבדל בין תרגול לבין הרצאה של ממש, הופכים את כל העסק לשונה מאוד. למרות שכמובן אני מייבא חלק מהדברים שלמדתי כמתרגל גם להרצאות שלי.)) זה אתגר מעניין ומשמח כאחד. יש לי הזדמנות לנסות לעצב במידת מה את תפיסת העולם הפוליטית שלהם לפני שהיא מתגבשת. לכן בניתי את הקורס כמעין בחינה השוואתית של משטר מדינת ישראל. השיעור הראשון שם דגש על השוני בין המשטר בישראל לבין זה האמריקאי, ועד כמה נסיונות להשוות ביניהם או לשאוב השראה מהמערכת האמריקאית הם מוטעים. בשיעורים הבאים אני אשאף לחשוף את התלמידים למערכות אחרות בהקשרים השונים שיעלו בשיעורים השונים (כמו גם מבוא למתודולוגיה של מדעי החברה – שזה בכלל צריך להיות מאתגר). לא נושאים חריגים עבור מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות.

אם גם אתם הייתם רוצים לשמוע אותי מרצה, ובהנחה שאתם לא תלמידי תיכון, יש לי חדשות טובות: ביום שני בשבוע הבא אני ארצה במסגרת ארוע לרגל יום הסטטיסטיקה הבינ"ל (שחל לפני חודש…) וסדרת הרצאות "ספקנים בפאב", בפאב "גורדו" שחוף גורדון בטיילת בת"א. הארוע יחל בשעה שמונה וחצי, ויכלול עוד אנשים מעניינים (אפילו יותר ממני!) שירצו במגוון נושאים. דמי הכניסה הם 10 ש"ח לכיסוי הוצאות. לפרטים נוספים ראו כאן.

אה, ואם במקרה יש לכם קשר לחטיבת-ביניים/תיכון והייתם רוצים לחשוף עוד ילדים לעמדות הנלוזות שלי, נוער שוחר מדע גם מארגנים הרצאות חד-פעמיות (להבדיל מהקורס המלא). שכנעו את התיכון הקרוב למקום מגוריכם ליצור עימם קשר ולדרוש(!) הרצאה שלי בנושאי משטר מדינת ישראל, שיטות בחירות ומשטר או תקשורת פוליטית.

נפולת של נמושות

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה, ((אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה.)) ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות! ((את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית!)) העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס. ((אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים.))

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי ((בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם.)), וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.

שיעור לדוגמא

דן נקסון כותב בברווזה של מינרווה על התרבות של קונפורמיזם בקרב סטודנטים, ספציפית בקשר לסטודנטים לתארים מתקדמים. בדיון הקצר שהספיק להתפתח בבלוג, הועלתה הטענה שלמעשה התרבות הזו מטופחת כבר מגילאים צעירים יותר, בוודאי שבלימודי התואר הראשון, אבל גם בבית הספר.

אני תוהה עד כמה הבעיה הזו רלוונטית לישראל. איך שאני זוכר את השיעורים שלי בתואר הראשון והשני, לא חסרו דברנים כמוני. אני אישית הפכתי את מציאת השגיאות והפרכות בטיעונים של המרצים שלי לסוג של תחביב. אבל מצד שני, גם לא הרגשתי מחסור משמעותי בווכחנות גם בקורסים שלי פה בטורונטו. דווקא בתרגולים שהעברתי, רובם ככולם לסטודנטים בשנה א', חשתי בבעיה של אי נכונות להתווכח עם "בעל הסמכות", אפילו כשבעל הסמכות הוא אפילו לא מרצה אלא סתם מתרגל. חרף הבהרותי החוזרות ונשנות שאנחנו שם כדי להתווכח, כדי לחשוב על נקודות מבט שונות על הנושאים המועלים, אף על פי שהצהרתי חזור והצהר שהעמדות שאני מציג בכיתה אינן בהכרח העמדות שלי אישית, עדיין הסטודנטים נמנעו מלסתור את מה שאני אומר. יתר על כן – כאשר אני סתרתי את הטענות שלהם והצגתי עמדות הפוכות, היו סטודנטים שראו בזה מתקפה עליהם ואף התלוננו על כך שאני לא מאפשר לאנשים להציג עמדות סותרות לשלי ומציג אותם כטפשים בפני חבריהם.

כזכור, בעת האחרונה עלו בכמה הזדמנויות תלונות של סטודנטים על "סתימת פיות" ו"משטרת מחשבות" בכיתות, והתחושה שלהם שהם חייבים להסכים עם המרצה כדי לקבל ציון טוב בקורס. כך שלפחות על פניו הבעיה קיימת גם בארץ.

אנשי אקדמיה, מטיבם, הם אנשים פתוחים לעמדות שונות. "פתוחים" אין משמעו שהם מוכנים לקבל כל עמדה, או שהם חושבים ש"לכל אחד האמת שלו" והכל לגיטימי. פתוח משמעו שהם אינם פוסלים אדם אלא, לכל היותר, פוסלים טיעון. פתוח משמעו שטיעון בנוי היטב יזכה לקרדיט הראוי לו גם אם המרצה לא השתכנע ממנו בסופו של דבר. אין דבר משמח יותר מאשר עבודה בנויה לתלפיות שמשאירה אותי, כבודק, בלי יכולת משמעותית לערער על טיעון שאינני מסכים איתו. מכל תלמידי השכלתי אינה סתם קלישאה, היא האמת לאמיתה, והיא נכונה לכל אדם שעוסק בלימוד.

הנושא הזה החזיר אותי לנושא שמעסיק אותי לפרקים – איך יראה קורס שאני אעביר? איך אני אפתור את הבעיות שאני מזהה בקורסים שלמדתי ובקורסים שתרגלתי? את חוסר הכריזמה שלי קצת מאוחר לתקן, אבל האם אוכל לבנות את השיעור בצורה שתסייע לסטודנטים שלי ללמוד גם בלי להיות אורטור סוחף?

הרעיון הראשון שעלה לי בראש בהקשר הזה הוא ליצור תמריץ מצד סטודנטים לערער על מה שאני אומר. למשל: להכריז שבכל שיעור אני אעשה לפחות טעות אחת (מכוונת), ולהציע פרס (תוספת נקודה אחת לציון הסופי, למשל) לסטודנט שיזהה את הטעות במהלך השיעור. בשיעורים בהם אף סטודנט לא ינסה לזהות את הטעות, אספר להם בסוף השיעור. באופן כזה – סטודנטים שניחשו את הטעות אבל פחדו לנסות, אולי, ידורבנו לנסות בכל זאת בפעם הבאה שיזהו טעות. כמובן, צריך לחשוב על זה קצת יותר לעומק, ולא כל בעיה אפשר לפתור באמצעות תמריצים.

עיקר המחשבה שלי מופנה בדרך כלל לאופן ההתמודדות של סטודנטים עם טקסטים. זה לא מפתיע, לאור העובדה שכמתרגל אני נחשף באופן קבוע לקשיים של סטודנטים בתחום הזה. עד היום המסקנה העיקרית שלי מהמחשבה על זה היא שיש בעיה באופן הסטדרטי שבו מרצים מתייחסים לטקסטים שהם מלמדים. ישנם שני מודלים מקובלים: הראשון, והעיקרי, הוא שהסטודנטים מתבקשים לקרוא טקסטים לקראת השיעור, והמרצה מדבר עליהם (או סביבם) במהלך השיעור. המודל השני, הנדיר יותר, הוא שהמרצה מדבר על נושא כלשהו בשיעור, והסטודנטים קוראים את הטקסטים הרלוונטיים אחריו.

הבעיתיות במודל הראשון הוא שהסטודנטים מתקשים להתמודד עם טקסטים שאינם מאוד בסיסיים בלי שום הכנה. זה פחות בעייתי כשהטקסט הוא ספר לימוד, אבל זה מאוד בעייתי אם רוצים שהסטודנטים יקראו מחקרים אמיתיים ולא טקסטים מרודדים, כפי שקורה לעיתים קרובות עם ספרי לימוד. מכיוון שהלחץ הוא לפחות ופחות נטל קריאה, המרצה נדרש לבחור בין זה לבין זה. או ספר לימוד, או מאמרים מדעיים.

הבעיה במודל השני היא שהסטודנטים מגיעים לשיעור בלי שום הכנה, ובעצם השיעור הופך ל"ספר לימוד" שמלמד את הסטודנטים מושגי יסוד בלי להצליח להגיע לעומק הדברים.

כשדיברתי על הנושא עם מרצים, הם אמרו שהציפייה היא שסטודנטים יקראו את הטקסטים פעמיים – פעם אחת לפני השיעור, כדי להתכונן, ופעם שניה אחרי השיעור, כדי ליישם את מה שלמדו ולהעמיק יותר בטקסט. כשהתקשיתי להגיב לאמירה הזו הם מיהרו להסכים שאף אחד לא חושב שמישהו באמת עושה דבר כזה, אבל ככה הם צריכים לעשות.

העניין הוא שאני לא אוהב להגיד שמישהו צריך לעשות משהו שאני יודע שאין סיכוי שהוא יעשה אותו. מרצה צריך לדאוג שהסטודנטים יוכלו להפיק מקסימום באמצעות עשיית מה שניתן ברצינות לצפות לו מהם. לא באמצעות עשיית מינימום, אלא באמצעות עשיית מקסימום ריאלי.

מכאן הגעתי למסקנה שצריך להפוך את הרעיון הזה. במקום שהסטודנטים יקראו כל טקסט פעמיים, המרצה צריך לדבר על כל טקסט פעמיים. השיעור האידאלי שלי, לפיכך, יחולק לשני חלקים. חלקו השני של כל שיעור יוקדש למושגי היסוד של הנושא של השיעור הבא – מעין הכנה לקראת הטקסטים שהסטודנטים צריכים לקרוא. אפשר גם לכלול בחלק הזה "שאלות מנחות" לקריאת הטקסטים, כדי להפנות את תשומת ליבם של הקוראים לחלקים החשובים ביותר לענייננו. חלקו הראשון של כל שיעור, כמובן, יוקדש לדיון מעמיק יותר שיניח שהסטודנטים קראו את הטקסטים בצורה מעמיקה יחסית.

כן, רוב הסטודנטים, כמובן, לא יקראו את הטקסטים בכל מקרה ((מרצה שלי באונ' העברית סיפר לנו על מרצה אורח מגרמניה שלימד קורס לתואר ראשון בישראל במשך סמסטר אחד. בסוף הסמסטר המרצה שלי שאל אותו איך הוא התרשם מהסטודנטים הישראלים. המרצה האורח אמר שהוא התרשם מאוד לטובה. "אבל הם אף פעם לא קוראים את הטקסטים!" התעקש המרצה שלי. "כן, אבל הם דווקא יודעים לדבר עליהם יופי," השיב הגרמני.)) אבל לא אליהם אני מכוון. אני מכוון לאלו שמוכנים להשקיע ומתקשים בגלל המבנה של השיעור הסטנדרטי כיום.

אני מאמין ששינויים כאלו של מבנה השיעור הם דרך הרבה יותר טובה להתמודד עם הקשיים של סטודנטים מאשר לנסות כל מיני טכנולוגיות חדשות לעידוד למידה, טכנולוגיות שאני מטיל ספק גדול מאוד ביעילותן, במיוחד לטווח הארוך.

מצד שני, לא לימדתי קורס בחיים שלי, אז מה אני מבין.

(אין לי כל כך מה להגיד בשלב הזה על ארועי יום הנאכבה. לפחות לגבי הארועים בגולן, אני נוטה להאמין שבתנאים הקיימים החיילים פעלו באופן סביר, אבל מצד שני אני חושב שהפיקוד הגבוה יותר היה צריך להיות מוכן יותר לארוע כזה, ולמנוע מצב שבו כמה עשרות חיילים צריכים להתמודד עם פריצת גבול של כמה עשרות בלתי-חמושים. כל פעם שיש ארוע כזה אני תוהה האם לא היה אפשר למנף אותו למשהו שהוא לא משחק סכום אפס.)

תומר חג'ג'

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם "משהו" – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי "על בנים ועל בנות" ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

לא, אין פואנטה.

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.