המונולית הערבי והמיינסטרים הישראלי

בשבוע שעבר ביליתי מספר ימים בכנס השנתי של האגודה ללימודי ישראל (Association for Israel Studies). זה היה כנס מעניין, בחלקו לפחות – למשל ההרצאה שנשאה נעמי חזן ובה התייחסה באופן ישיר לפרשת "אם תרצו" ולמה שהיא מכנה הדה-דמוקרטיזציה של הציבוריות בישראל – שהיווה גם את טבילת האש שלי בעולם הצגת המאמרים, אז באמת לא יפה להתלונן. ובכל זאת.

הפאנל הראשון שהשתתפתי בו עסק ביחסי מדינה-מיעוטים בישראל. בפאנל הזה השתתף אחד משני הערבים היחידים שהרצה בכנס, אמאל ג'מאל מאוניברסיטת תל-אביב. בעוד שהמשתתפים היהודים למיניהם יכלו להרשות לעצמם רוב הזמן גישה סטרילית ונטולת אמוציות, ג'מאל ידע שעצם ההשתתפות שלו בכנס היא מעשה פוליטי, והקדיש חלק נרחב מחמש-עשרה הדקות שלו לדיון במשמעות של העובדה המוזרה הזו, שכשאזרח ישראלי ומרצה בכיר באוניברסיטה ישראלית משתתף בכנס של האגודה ללימודי ישראל, יש לכך משמעות פוליטית. הוא סיפר על פניות שקיבל מאנשים ששמעו שהוא משתתף בכנס וניסו להניא אותו מכך. את הדברים הללו קשר למחקר שלו עצמו שעוסק בשינויים בתפיסת האזרחות של מיעוטים בישראל לאורך השנים – מתפיסת האזרחות כצורך קיומי בסיסי כדי שיורשו להשאר בתחומי הארץ, עבור בליברליזציה הסלקטיבית של שנות ה-80 וה-90 ותפיסת האזרחות כהזדמנות, ועד לשנים האחרונות בהן חל כרסום וריקון האזרחות מתוכן, מה שהוביל לפוליטיקה של הסתגרות.

ג'מאל טען שהקונפליקט הוא לא קונפליקט של אי-הבנה ("אם רק היינו מכירים את הצד השני טוב יותר ולהפך, היינו יכולים להשיג שלום"), אלא דווקא קונפליקט של הבנה – דווקא בגלל ששני הצדדים מבינים היטב את רצונותיו של הצד השני, נוצר קונפליקט שקשה מאוד לפתור.

הדברים הובילו לשיח בין ג'מאל לבין משתתפי הפאנל האחרים, כמו גם אנשים בקהל, בשאלת ההבנה ההדדית של שני הצדדים, במהלכה עלו טענות לגבי ה"מונוליתיות" של התפיסה ההדדית: עבור הישראלי היהודי, כל הערבים אותו הדבר, ועבור הפלסטיני, כל היהודים אותו הדבר. אך כפי שהעיר אחד המשתתפים, דווקא משום שערביי-ישראל באים במגע כל הזמן עם יהודים, הם אוחזים בתפיסה המציאותית והמדוייקת ביותר של הצד השני, על כל הניואנסים שבמציאות הזו.

שאר הכנס, במידה רבה, היה עבורי בסימן אותו דיון.

כי אם היינו רוצים לחשוב שהתפיסה המונוליתית הזו של הצד השני היא נחלתו של האדם הלא מתוחכם, של הבורים וההדיוטות, באה רות גביזון והוכיחה אותי על טעותי. "הערבים," היא אמרה בהרצאה שנשאה באחד הפאנלים, "כולם, או לפחות רובם, חושבים אותו הדבר. אצל היהודים יש דעות שונות." כך ממש, בלי למצמץ. ואיש לא התווכח איתה. מצד שני, גם אני לא. אני מיהרתי אחרי הפאנל הזה לפאנל שבו אני עצמי הרציתי על המחשבה הדו-לאומית בישראל, אבל הדברים של גביזון לא הרפו ממני.

במיוחד לאור העובדה שהפאנל אליו עשיתי את דרכי היה תחת הכותרת "ישראל מעבר למיינסטרים". איתי בפאנל: מאמר על טלי פחימה מצד אחד, ומן העבר השני מאמר על פונדמנטליסטים יהודים ושאלת הפרה האדומה. מה אני אגיד? ממש הרגשתי בבית. וזה לא שהמאמרים לא היו טובים ומעניינים – במיוחד זה על הפרה האדומה. אבל, כמו שאמרתי בפתח דברי, בכנס שבו יש לפחות איזה ארבעה-חמישה פאנלים על גורלו של פתרון שתי המדינות, איך אפשר להציל את פתרון שתי המדינות, מה עושים עם פתרון שתי המדינות וכן הלאה, די מדהים שאף אחד מראשי הפאנלים לא מצא לנכון לשבץ פנימה מאמר שעוסק בחלופה המרכזית לפתרון הזה, או לפחות לחלופה שמהווה פן חשוב מהשיח סביב פתרון שתי המדינות (וראו מאמרי לדיון על נושא זה ממש). הדבר, בסך הכל, מאשש את הטענה שלי שהמיינסטרים אפילו לא מוכן להתייצב אל מול הדעות הללו, והן מהוות מעין נוכחות-נפקדות בשיח סביב פתרון הסכסוך: אפשר לאיים בכך שאם מאן דהו לא יעשה כך וכך, הוא יביא להיווצרותה של מדינה דו-לאומית, אבל חס וחלילה לדון ממש ברעיון של מדינה שכזו.

ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא בדיוק המונוליתיות הזאת של תפיסת הצד השני בשיח הישראלי. רות גביזון לא לבד, ואף התייחסתי לדבריה בתוספת אגבית להרצאה שלי כאשר ציטטתי מספרו האחרון של בני מוריס, שם כתב שאל-חוסייני, ערפאת וחמאס, כולם חשבו תמיד אותו הדבר, ועמדו לפניהם אותן המטרות ואותם היעדים.

הפאנל האחרון שראיתי עסק בשאלות של מדינה, אדמה ומיעוטים. בראש הפאנל עמד מסעוד אגברייה, ממכללת בית ברל. בסוף הפאנל הוא אמר – ושוב אנחנו רואים את אותה פוליטיות בלתי נמנעת של השתתפותו של ערבי-ישראלי בכנס שכזה – שחרף כל הבעיות שהוצגו במאמרים השונים, מרגש אותו לראות חוקרים יהודים צעירים שעוסקים באפליית הערבים בישראלי ונישולם מאדמותיהם ומגישה לאדמה. אבל קשה לי להאמין שאגברייה לא היה מודע לקיומו של גוף מחקרי שכזה בישראל. הבעיה המרכזית היא דווקא בכיוון ההפוך – בהיכרות של היהודים בישראל עם מגוון הדעות והעמדות בקרב ערביי ישראל, כמו גם בקרב הפלסטינים בשטחים. ((וכאן המקום להזכיר שוב את הנטייה של התקשורת הישראלית לדבר על "המפלגות הערביות" בהצגת תוצאות סקרי בחירות, חרף ההבדלים המשמעותיים בין המפלגות השונות.))

זה לא שהכנס היה מאכזב (למרות שכמה מהפאנלים היו הרבה פחות מוצלחים מאחרים, מה שלא מפתיע). אבל הוא היה מאכזב במידת המיינסטרימיות של העמדות שהובעו מתוך שיבוץ המאמרים לפאנלים, והגדרות הפאנלים עצמן. דווקא מהאקדמיה הייתי מצפה ליותר, והכנס הזה מעורר מידה של פכחון לגבי יכולתה של האקדמיה הישראלית להוביל לשינוי ותיקון חברתי. "אם תרצו" ומדד הציונות שלהם מיותרים לחלוטין: האקדמיה בישראל מפחדת להתרחק מהמיינסטרים, גם אם בכסות השמאל-ציונית שלו.

לפני זמן מה צייצתי שסיימתי לקרוא את מניפסט ה"שמאל הלאומי" של הספרי ויניב, ושאין עוגה ( ). אני מקווה להתפנות בקרוב לכתוב ביקורת קצת יותר משמעותית של הטקסט הבעייתי הזה, בן-לוויה נאות לרוח הציבורית של "אם תרצו". בינתיים, אבל, נסתפק בדברים הללו.

אותך להאג!

ספיח מכמה אירועים מהזמן האחרון (פרשת קם-נווה, הדו"ח החדש של אם תרצו ואפילו השיר הדבילי של עמיר בניון).

בתקופה האחרונה בדקתי (המון) בחינות של סטודנטים בנושאי ארגונים בינלאומיים. אחד הנושאים שהם התבקשו לדון בו הוא הדילמה סביב ההאשמות כנגד צבא קנדה על כך שהוא סיכן את חייהם של עצירים אפגנים כאשר העביר אותם לידי הרשויות האפגניות בין אם מתוך בורות בנוגע לשימוש בעינויים שם, או (גרוע מכך) מתוך כוונת מכוון שהעצירים יעונו בידי האפגנים. לפרשה הזו יש המון נקודות מפגש עם ארועים מהזמן האחרון בארץ. בין השאר, היא נחשפה על-ידי אדם אחד, ריצ'ארד קולבין, לשעבר דיפלומט קנדי. לטענתו הוא התריע בפני מפקדי הצבא על הבעיתיות שבהעברת עצירים לידי האפגנים, אך לא קיבל כל התייחסות. לבסוף חשף את הדברים בפני הפרלמנט הקנדי. יהונתן דחוח-הלוי מיהר להשוות בין המקרים כהוכחה לכך שמעשיה של קם אינם ראויים מכיוון שאפשר להשיג תוצאות גם בלי לסכן את בטחון המדינה. בכך הוא התעלם מהעובדה שקולבין היה דיפלומט בכיר מספיק כדי שלדבריו יהיה משקל גם בלי מסמוך, בעוד שקם הייתה בסך הכל פקידה ואיש לא היה מקשיב לה (למעשה, בישראל לא בטוח שהיו מקשיבים גם לדיפלומט בכיר) – למעשה, אילולא התפוצצה הפרשה סביב קם עצמה, עד היום לאף אחד לא היה אכפת מאותה ידיעה נשכחת של אורי בלאו.

אבל דחוח-הלוי גם התעלם ממה שקרה לקולבין עצמו בעקבות אותה החשיפה. צבא קנדה עשה לו למטרה להכפיש את שמו ואף להפוך אותו לנאשם בפרשה, משום שלכאורה הוא ידע על העינויים אבל אף מסמך שהעביר לידי הצבא לא נקט במילה המפורשת (קולבין, מצידו, ניסה להמנע בדיוק ממסמוך מפורש שיטיל דופי בקצינים, והעדיף לאפשר לצבא לתקן את דרכיו מבפנים. לא עבד). מסע הכפשה שהתנהל כנגד קולבין הבהיר לכולם שגם כאן בקנדה למלשינים לא תהי תקווה. אם יש משהו ללמוד מסיפורו של קולבין הוא שאפילו במדינות שלכאורה מגינות על ה-whistle blowers, עדיין רוב המקורות יעשו בחוכמה אם יעבירו את המידע שלהם דרך שכבת המגן של העיתונות.

אבל לא על זה רציתי לדבר. באותם מאות מבחנים שקראתי, התבקשו הסטודנטים להביע דעתם על האחריות של צבא קנדה למעשים ומה צריך להעשות עם האחראים. גם אם נתעלם מאינספור התלמידים שהתעקשו לבלבל בין ההאשמות כנגד קנדה (שלא נגעו להתעללות ישירה, אלא רק להעברת עצירים לידי האפגנים בלי בקרה נאותה) לבין ההאשמות כנגד חיילי ארה"ב באבו-גרייב ((אם כי הייתי מצפה מסטודנטים קנדים לדעת להבדיל בין ארה"ב לקנדה – זו טעות שהייתי מקבל בהבנה בארץ, נגיד, אבל בקנדה עצמה?!)), הרי שהופתעתי מהמהירות שבה אותם ילדים מוכנים לזרוק את חיילי מדינתם לידי בית המשפט הפלילי בהאג. במידה רבה אותם סטודנטים קנדיים הם תמונת מראה של המציאות הישראלית, בה מגינים מכל משמר על החיילים פן יעמדו למשפט בפני סמכות כלשהי שאינה סמכותו של הצבא עצמו, על כל המשתמע מכך, ואם בכלל.

אבל אם אפשר להנהן בעצב מהול בהבנה לאור תשובותיהם של הסטודנטים – לעזאזל, הם חיים בקנדה, מה להם ולצבא, פשעים כנגד האנושות ובית המשפט הפלילי בהאג? – עצוב ומטריד יותר לראות את ההתייחסות הישראלית לסוגיית הפשעים כנגד האנושות, ששקועה כולה בחוסר הבנה קריטי של אופן פעילותו של בית המפשט הבינלאומי.

בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג (שעל אמנת רומא להקמתו ישראל חתומה, אך טרם אשררה [תיקון: ישראל חתמה על האמנה אך משכה את חתימתה בדיעבד, יחד עם ארה"ב], ולכן היא אינה חברה בבית המשפט) הוא בית משפט משלים. המשמעות של זה היא שבית המשפט אינו מתערב בענייניהן של מדינות עם מערכת משפטית מתפקדת. בית המשפט נכנס לפעולה רק כאשר המערכת המשפטית במדינה מסויימת "אינה מסוגלת או אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למואשמים בפשעים כנגד האנושות. "אינה מסוגלת" היא מערכת משפטית שקרסה וחדלה לתפקד. "אינה מוכנה" היא מערכת משפטית שגויסה להגנתם של אותם אלו הנאשמים בפשעים שכאלו.

למרבה האירוניה, אם כן, תנועות כמו "אם תרצו" דווקא מספקות תחמושת בידי אלו המעוניינים להביא קציני צה"ל לדין בהאג: הם מוכיחים, בדבריהם ובמעשיהם, שישראל אינה מוכנה לדון ברצינות ובאופן הוגן בעניינם של חיילים שנחשדים בביצוע פשעים כנגד האנושות. ערוותם של קצינים בכירים נחשפה כשהם פעלו (לכאורה) בניגוד לפסיקת בג"צ (שבעצמו פסק על פי הדין הבינלאומי), וכל המדינה רועשת על עצם החשיפה. איזה מין מסר הדבר מעביר לשופטים בהאג? לכשידונו בעניינו של קצין צה"ל כלשהו ויחליטו אם ראוי שבית המשפט יתערב, מה הם יבינו מכך שאפילו אחרי החשיפה, אין המדינה עושה דבר בנוגע לאלוף נווה? הסירוב של המדינה לחקור ארוע כזה, כמו גם ארועים אחרים של חשד לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, דוגמת אלו שנחשפו על-ידי "שוברים שתיקה", וכן סירובה של ישראל להשתתף בחקירות בינלאומיות כגון זו שהובילה לדו"ח גולדסטון, מחזקת את הסבירות שקרוב היום בו יפסוק בית המשפט בהאג שהמערכת המשפטית בישראל "אינה מוכנה" לקיים משפט הוגן למעורבים בארועים כאלה, וכך תפתח הדרך בפני מגישי התביעות למיניהם.

בית המשפט בהאג, צריך לזכור, יותר משהוא בית משפט שנועד לערוך משפטים לפושעים, הוא בעיקר אמצעי לחץ על מדינות לשמור על החוק הבינלאומי בגבולן. הוא כלי מוגבל, לקוי מן היסוד ושנוי במחלוקת מוצדקת בעליל. אבל הוא קיים, וישראל (שאינה ארה"ב ואף לא סין) לא יכולה להמשיך להתעלם מקיומו. ישראל חייבת לחשוב מחדש על מדיניותה כלפי האשמות בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות – אם לא בשביל הנשמה, אז לפחות בשביל שלא לחשוף את חייליה למשפט בבית המשפט הבינלאומי.

חדשות טובות לאקדמאים: הקטנו את הזין!

כנראה בעקבות ביקורות על הקריאה שיצאה לאקדמאים להרשם למאגר המידע של הועדה הבין-משרדית להחזרת אקדמאים, חלו מספר שינויים בטופס ההצטרפות למאגר, במטרה להעליב קצת פחות אנשים. מכירים את ההתנצלויות האלו שיותר גרועות מהעלבון המקורי?

אז ל"מדעני הטבע והחיים; מחשבים ותקשורת מחשבים; רפואה, רוקחות ווטרינריה; והנדסה או אדריכות", ארבע הקטגוריות שהיו עד כה, התווספו לרשימת התחומים גם "כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון", "שופטים, עורכי דין" וגם הקטגוריה "אקדמאי בתחום מדעי הרוח". ושוב הבחירה מלמדת יותר על מי שבחר מאשר על כל דבר אחר.

כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון. מה מחבר את שלושת המקצועות הללו? שלושתם בעלי מקצוע שעושים תואר בפקולטה למדעי החברה. שוב מספרים לנו החברים בועדה הבין-משרדית שמעניין את התחת שלהם אקדמאים. הם מחפשים בעלי מקצוע, ותו לא. עוד יותר מתגלה אם מסתכלים מה בתוך הקטגוריה. מי שמגדיר את עצמו ככלכלן, פסיכולוג או רואה חשבון, יכול לבחור באחת ה"שטחים" הבאים להגדרתו: כלכלן, פסיכולוג, מנתח עיסוקים, יועץ ארגוני, עובד רווחי ((הו, כמה הררי אירוניה אפשר למצוא בשגיאת הדפוס הנפלאה הזו!)) וקהילה, רואי חשבון, מבקר פנים, ולבסוף  – "אקדמאים אחרים במדעי החברה". כן, כן. אם אני סוציולוג או מדען מדינה, אני צריך קודם כל לכרוע ברך בפני ה"תחום" "כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון", ורק אחרי שהכרתי בנחיתותי בפני אלו שממש יש להם מקצוע, יורשה לי לבחור להיות "אקדמאי אחר במדעי החברה". (שם, אגב, אפשר לבחור "התמחות"(!) בלהיות "סוציולוג" או "חוקר במדעי [כך] המדינה" או "חוקר ביחסים בינלאומיים" – כך שלפחות קיבלנו הכרה מסויימת בעצם קיומנו, גם אם כתת-תת-תחום של "כלכלה-פסיכולוגיה-ראיית-חשבון").

בעיה דומה אך פחות קיצונית אפשר למצוא תחת "שופטים ועורכי דין", שם אפשר לבחור "שופט", "עורך דין" או "משפטן אחר". למה לא לקרוא לתחום "משפטים"? כי אז עלול האקדמאי לחשוב שהדגש כאן אינו על בעלי המקצוע הפרקטי.

אבל זה נעשה מופרך לגמרי כשמסתכלים מה נכנס תחת "אקדמאי בתחום מדעי הרוח". כאן אפשר לבחור בין ה"שטחים" הבאים: "אקדמאי במדעי הרוח" (כן, שוב) ((אגב, קטגוריה זו כוללת גם את המילונאי והספרן.)), "אקדמאי בחקר היהדות", ו"אקדמאי בחקר אמנויות", אבל גם: "סופר או מבקר אמנות", "פסל, צייר או דומה" ו"מלחין או דומה". אני בהחלט בעד סיוע למוזיקאים וסופרים בישראל, אבל הכללתם בהגדרה של "אקדמאים במדעי הרוח", שוב, מבהירה שלאנשים שאחראים על החזרת אקדמאים בישראל אין מושג מה משמעות המושג אקדמאים, מה עושים עם זה, וחשוב מכל – מה עושים איתם. ((עדיין לא הצלחתי לגלות איפה החביאו את אנשי החינוך, אם הם שם בכלל.))

אז כן, הזין שמדינת ישראל הציעה קטן במקצת, אבל זה עדיין מה שמציעים לי, בסופו של דבר.

מדינת ישראל היקרה, ועדה בין-משרדתית מטופשת:

  • מדעים מדוייקים
  • מדעי הטבע והחיים (אפשר להפריד לשניים, אפשר גם לשים את הנדסה ואדריכלות בנפרד, אם ממש רוצים.)
  • רפואה
  • מדעי החברה
  • מדעי הרוח
  • משפטים

ככה מחולקת האקדמיה (עם קצת מקום לויכוח על מי נופל איפה בדיוק, ואם "מדעים מדוייקים" זה באמת תחום נפרד ממדעי הטבע והחיים, אבל נעזוב). לא לבעלי מקצוע. אין "מוח בורח" אחד שלא יצליח למקם את עצמו בחלוקה הזו, ולמצוא את התחום הספציפי שלו בתוך הקטגוריות הללו תוך שניות. אולי כדאי להתייעץ עם מישהו מהאקדמיה במקום שאיזה בוגר בית ספר למנהל עסקים יכתוב לכם את התוכנית הגרנדיוזית להחזרת המוחות הבורחים ויבזבז לכם הרבה כסף בלי שום תועלת.

אפרופו, דני גוטווין כתב ביקורת מאוד מעניינת על התוכנית שדוחף האוצר לקידום החזרת המוחות ומצביע על כך שתחת הכותרת החיובית הזו, מנסה האוצר לנתק את האוניברסיטאות מהמימון הציבורי שכל כך נחוץ להן. או במילים אחרות, מדובר בתוכנית להברחת עוד מוחות.

טמקא מטרידים אותי

בדיוק כשאני באמצע דיון עם נמרוד על הקשר שבין הצורה שנשים מחוברתות לחפצן את עצמן לבין הטרדות מיניות, אני רואה את הדבר המדהים הבא בעמוד הראשי של טמקא. שילוב כל כך מדהים של טקסט לא מודע לעצמו עם תמונה שרק מקצינה את הזוועה, כבר הרבה זמן לא ראיתי. יש איזה עורך בטמקא שאו שהוא אדיוט במידה שלא תאמן, או שיש לו חוש הומור מפעים.

(ותודה לנמרוד שעשה צילומסך כשלא יכולתי. להלן חמש הנקודות שהובטחו לו: …..)

נתניהו: בלי שרה, הייתי מייסר אתכם בעקרבים!

בעקבות הדיווחים שחזרו ועלו על מעלליה של שרה נתניהו והיחס הבעייתי (לכאורה) שלה לעובדות שהיא מעסיקה, טרח נתניהו והגיב על הדברים (במהלך מסיבת עיתונים עם אנגלה מרקל, שאני בטוח שחשבה שזה ממש נחמד שמבזבזים את הזמן שלה על הדברים האלו). מכיוון שנתניהו הכין את התשובה מראש בכתב (למסיבת עיתונאים עם אנגלה מרקל, כן?), מן הראוי להתעמק בהם קצת יותר ולהבין את הנחות היסוד השגויות ואת המניפולציות השקופות למדי שנתניהו נקט בהן כאן.

ראשית, נציין את ההודעה שנמסרה לעיתונות מלשכת ראש הממשלה, שכוללת הכחשה גורפת של ההאשמות:

מדובר בכתב תביעה שקרי ורצוף בהשמצות ובדיות על רעיית ראש הממשלה, שמטרתו לפגוע בבעלה ובה. בניגוד מוחלט לטענות בכתב התביעה, התובעת ליליאן קיבלה יחס חם ואוהב מהגברת נתניהו. יחס חם זה הוא שגרם לה להישאר שש שנים עם משפחת נתניהו.

אך תגובתו של נתניהו עצמו לא עסקה בהאשמות עצמן כלפי אשתו, אלא בהשלכות של אישיותה אשתו על תפקודו כראש ממשלה.

אבסורד לחשוב שאשתי משפיעה עלי בנושאים מדיניים. בדבר אחד היא כן משפיעה עלי – היא עוזרת לי להיות בן אדם יותר רגיש וראש ממשלה יותר אנושי ולזה אני חב לה חוב.

קודם כל, נתניהו רוצה שנאמין לו שהוא לא משוחח עם אשתו על ענייני מדיניות כלל – שהוא התחתן וחי עם אשה שאין לדעותיה שום משקל במערך השיקולים שלו, ולו מבחינה מוסרית גרידא. אינני טוען שחייבים להניח שראש הממשלה ואשתו בהכרח חושבים אותו דבר על כל דבר – גם לי ולאשתי יש חילוקי דעות בנושאים פוליטיים שונים – אבל הטענה כאילו אין לה השפעה כלל היא מפוקפקת. אבל אפשר לסלוח על הניסוח הזה ולהגיד שהכוונה פה היא פשוט שההשפעה של שרה נתניהו רחוקה מלהיות מכריעה. בכל מקרה, נתניהו נוטל על עצמו אחריות מלאה לכל ההחלטות, כפי שראוי שיעשה. איך בדיוק הוא מגיע להכרעות הללו פחות קריטי. בסופו של דבר, כל עוד שיקול הדעת הסופי הוא שלו, הרי שלזה בדיוק כיוונו אזרחי ישראל כאשר בחרו בו.

אבל המשפט השני כאן הרבה יותר מעניין. הוא מנסה לגרום לנו להשליך את כל הדברים הטובים שאנחנו חושבים על נתניהו, על אשתו: בזכותה הוא ראש ממשלה כל כך טוב. הבעיה עם הניסוח הזה היא שרבים לא חושבים דברים טובים על נתניהו בכלל. למעשה, המשפט הזה יכול באותה מידה – אם לא בסבירות גבוהה יותר – דווקא להתפרש כ"אם לא שרה, הייתי אפילו יותר גרוע". אני מייסר אתכם בשוטים, אבל בלי שרה הייתי מייסר אתכם בעקרבים. אני לא בטוח שזה המסר שהוא ניסה להעביר.

לבסוף נתניהו פנה בבקשה לכלי התקשורת:

כוונו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי.

אכן, בקשה לגיטימית ומרגשת. אבל מה לעזאזל ה"ילדי" הזה עושה שם? עד כמה שאני יודע, ותקנו אותי אם אני טועה, התקשורת די נזהרת בכבודם של ילדיו של נתניהו, בעיקר לאור טעויות העבר בקדנציה הקודמת שלו. הדיווחים בתקשורת מתמקדים רק בשרה נתניהו. אז למה הוא מבקש לעזוב את "אשתי וילדי"? אולי כי הפגיעה בילדים אוטומטית נתפסת אצלנו כהרבה פחות לגיטימית. ילדים הם "חסרי ישע" (גם אם הם ילדים בוגרים), ולתקוף את נתניהו בשל משהו שילדיו עשו נשמע מרושע ולא הוגן. לתקוף את אשתו של נתניהו, לעומת זאת, זה הרבה פחות מטריד. זה מרגיש הרבה יותר בגבולות השיח הפוליטי הלגיטימי. ההצמדה של "אשתי" אל "ילדי", לפיכך, נועדו לנסוך מעט מחוסר הלגיטימיות של העיסוק בילדים גם על העיסוק בשרה נתניהו, כאילו שני הדברים הם מקשה אחת.

באותו נושא, יובל דרור יוצא כנגד הטור של בן כספית, שטען כי נתניהו אינו כשיר לתפקידו, בעיקר בשל אישיותה של אשתו. יובל לא טוען שנתניהו כן כשיר, אלא שאף אחד לא היה כשיר כבר לפחות כמה עשורים טובים. הבעיה היא לא באדם נתניהו, אלא במערכת שמכניסה באופן סדרתי אנשים בלתי ראויים בעליל למשרת ראש הממשלה.

דברים דומים נאמרו גם על הנשיאות האמריקאית. דאגלס אדאמס אמר שכל מי שמסוגל להבחר למשרת נשיא ארה"ב צריך להיות מנוע לחלוטין מלכהן במשרה הזו. גור וידל אמר שכל אמריקאי שמרגיש מוכן להתמודד למשרת הנשיא צריך להפסל אוטומטית רק על סמך עובדה זו. קורט וונגוט אמר שהפעם הקריטי בחוקה האמריקאית, זה שהוא אינו יודע כיצד ניתן לתקנו, הוא שרק פסיכי יכול לרצות להיות נשיא. יש להניח שדברים דומים נאמרו על מנהיגים גם במדינות אחרות. קשה להיות ראש מדינה. זו לא משימה קלה, ורוב הסיכויים הם שתכשל, אם לא לחלוטין אז לפחות באופן חלקי. קשה להאמין שיש הרבה אנשים בנמצא שיצליחו במשימה הזו בלי שנוכל להצביע על כמה טעויות מהותיות. אבל, אם לצטט את קליפורד גירץ (בדברים שאמר בהקשר אחר לגמרי) – זה שאיננו יכולים למצוא מים טהורים לא אומר שצריך לשתות מהביוב. היו לישראל ראשי ממשלה כשירים – לא ראשי ממשלה מושלמים, בטח שלא חפים מטעויות, אולי אפילו לא ראשי ממשלה שאפשר להגדיר את כהונתם כ"טובה" בסך הכל – אבל בהחלט ראשי ממשלה כשירים. שרון, רבין ובגין הם שלושה שאפשר להצביע עליהם כאנשים שבהחלט היו כשירים לכהן כראשי ממשלה, גם אם עשו טעויות שרבים יאמרו שהיו קריטיות.

כי, בניגוד למה שאהוד ברק טען בזמנו, ראש ממשלה דווקא לא נבחן ב"מבחן התוצאה", אלא במבחן המנהיגות. חלק משמעותי מעבודתו של ראש ממשלה הוא לאו דווקא להשיג תוצאות חיוביות, אלא להשיג ולהחזיק באמונו של הציבור. זאת, משום שגם הטובה שבהחלטות אינה יכולה לצאת אל הפועל כראוי אם הציבור אינו נותן אמון בהנהגה, וגם החלטה לא משהו תשיג תוצאות טובות יחסית אם אמון הציבור נתון לראש הממשלה. יתר על כן, ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון הציבור גם לא יוכל להחליט החלטות טובות, מכיוון שלעד יאלץ לנסות ולרצות את כולם, ולא יוכל להכריע לכאן או לכאן כשהעת קוראת לכך.

זהו, דומני, הכשל הגדול ביותר של נתניהו, כמו גם של אולמרט (וזכרו את נאום ה"לא פופולרי" שלו): אנשים לא מאמינים לו, לא סומכים עליו, ולפיכך גם לא נותנים לו את החבל הדרוש כדי להכריע בהחלטות הקשות יותר. זו הסיבה שנתניהו וברק שניהם היו מראשי הממשלה הלחיצים ביותר בהיסטוריה שלנו: כי אין להם את טווח התנועה שמאפשר אמון הציבור.

בינוניות למצטיינים

במעריב ((כן, ההורים שלי משום מה עוד מנויים על היצור הגוסס הזה, מה שאפשר לי לראות את הכפולה המופלאה שלהם כנגד ה"ביביתון" – תוצר עיתונאי מופלא ללא ספק.)) התפרסמה היום ידיעה על בי"ס יסודי קשת יהונתן בבית-שאן שבו בחרו שמונה תלמידים מבטיחים במיוחד לטיפוח במטרה המוצהרת שיזכו ביום מן הימים בפרס נובל. לצורך העניין, הם מקבלים שיעורים מיוחדים בתחומים בהם ישראלים כבר זכו בפרס נובל (כי התחומים בהם ישראלים עוד לא זכו, כנראה, הם אנטישמיים), ואף ילמדו ספציפית על אותם ישראלים שכבר זכו (יש רק להניח שזה לא כולל את שמעון פרס), במטרה, כך הידיעה בעיתון, שילמדו מהם איך זוכים בפרס נובל. כן, היוזמה המבריקה הזו של מנהל בית הספר, אחד בשם אבי רווק, מניחה שאם תצעד במדוייק בצעדיהם של הזוכים בפרס נובל, תוכל גם אתה לזכות בפרס הנחשק. מקוריות זה למפסידנים.

(בהערת אגב, גדי אלכסנדרוביץ' פרסם פעם ביקורת מבריקה על הסרט הדבילי "21", שם ציין בהשתאות כיצד עיקר שיעורי ה"מתמטיקה" שהוצגו במהלך הסרט לא עסקו כלל במתמטיקה, אלא בהיסטוריה של המדע – תחום שחבל שלא מלמדים אותו קצת יותר בבתי הספר שלנו, אבל לא כתחליף ללימודי מדעים אלא כתוספת ראויה. נראה כי מנהל בית הספר שלעיל נוקט בגישה לא שונה בתכלית. אם אנחנו כבר בהערות אגב, מעניין לציין שאותו מנהל החליט לא רק להדיר את כלל זוכי פרס הנובל הגויים – כי מה כבר הם גילו שיעניין אותנו? – אלא גם את כל אותם אבק אדם יהודים שלא עלו ארצה. פלא חינוכי, ללא ספק.)

אינני יודע עד כמה זוכי פרס הנובל הישראלים מעורבים ביוזמה המטופשת, אבל אני יכול רק לקוות שאם הם יסכימו לשוחח עם אותם ה"מיועדים" (חי נפשי!) הם יציינו בפניהם שחלק מאוד מרכזי בהצלחתם לזכות בפרס נובל היא שהם פעלו כל חייהם מתוך אהבה למחקר, לא מתוך רצון אווילי לזכות בפרס נובל ביום מן הימים, מכובד ככל שיהיה. לחנך ילדים ובני נוער לאהבת הידע ולהערכת המחקר זה רעיון נפלא. לא ברור לי למה רק ה"עילויים" צריכים להנות מזה. התוצאה הפרדוקסלית של מיזם כזה תהיה שבמקום לחנך את הבינוניים לשאיפה למצויינות, יחנכו את המצטיינים לבינוניות והליכה בתלם שכבר נחרש על-ידי אחרים.

מצד שני, מה כבר אפשר לצפות ממנהל בית ספר שמצוטט שם כמי שאומר שאם בית-שאן כבר הנפיקה שחקני כדורגל(!) ומפקד סיירת דובדבן(!!), אין שום סיבה שלא תנפיק גם זוכה פרס נובל. ((רק לשם הבהרה, באמת אין סיבה שבית-שאן לא תייצר זוכה פרס נובל. זאת אומרת, חוץ מאיכותם של מנהלי בתי הספר שם…))

ואם אנחנו כבר בענייני חינוך, אז הנה כמה ציטוטים מתוך דיוני ועדת החינוך של הכנסת: "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך"; "אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים"; "לראות מראות כאלה של נגיעות, מריחות והתערטלויות, זוהי פגיעה בציבור… מייצגים כאלה מעוררים אצלי מחשבה אולי בכל צריך צנזורה כלשהי שתייצר קווים אדומים"; "אין לי ספק שיבוא יום ומדינת ישראל תנוהל על ידי הגורמים המשפטיים הנכונים, על ידי הממשלה הנכונה ובהחלטות רטרואקטיביות האנשים האלו יועמדו לדין על אנטישמיות." (חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, ניסים זאב, רונית תירוש, ויעקב כץ, בהתאמה, על תוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת.) כשאנסטסיה מיכאלי מהווה את הקול השפוי בדיון בכנסת, אני חושב שאפשר לסגור את הבאסטה. או, אם לצטט שוב את חה"כ תירוש: "הכדור נמצא כעת בידיים של חברי הכנסת, עקב חוסר המעש של חברי הרשות השנייה. יתקיימו דיונים נוספים בנושא ואם לא יגיעו להסכמה עצמאית, יהיה צורך בחקיקה."

מכתב לידידי אשר בציון הביומטרית

הגיעו לידי חדשות כי הטילו עליכם לאחרונה מיני גזרות ביומטריות חדשות, ואף גונבו לאוזני שמועות על מסיבות חומצה בהן מסירים מהם בני ציון הטובים סממנים אותם דורש הפריץ לזהות משל היו אוזן רצועה. ((אגב, אני ממליץ למתנגדים לקדם בשיח הציבורי השוואה בין המאגר הביומטרי לבין המספרים שקעקעו הנאצים – קצת גודווין לא הזיק אף פעם לאף אחד בויכוחים פוליטיים בישראל.)) לפיכך, רציתי להביא לתשומת ליבכם את אחד מפיתוחי הגויים המודרנים כאן בניכר. הנה מיד, כפי שאומרים הנוכרים, אני עושה אעמבעד:

חזק ואמץ, חברי אשר בציון! יחדיו נשיל מעלינו את עול הכובש השטריתי ונחזור להיות עם חופשי ואנונימי בארצנו, כמקדם.

לשחק כדורגל עם האויב

הרבה המולה התעוררה לאחרונה סביב הפרסומת החדשה של סלקום, בה משחקים חיילים מעין מחניים עם פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה. אפילו ברשימת הדיוור של תלמידי המחקר במחלקה פה מישהו קישר לכתבה בהארץ בנושא.

אפשר למצוא דברים חיוביים בפרסומת, בינות לכל הזוועה הברורה לעין כל. אני מניח שאפשר למצוא נקודת אור בכך שאף אחד לא עשה הנחות לאיך שנראית החומה. להיפך: הצילום מלמטה גורם לה להראות אפילו יותר גדולה, ואחד החיילים מתקשה לבעוט את הכדור גבוה מספיק כדי לעבור אותה. כשכל השיח סביב ה"מכשול" מדבר על גדר, אולי הנכחת החומה כפי שהיא בתודעה הציבורית תעשה מה שאלפי שמאלנים לא הצליחו עד כה.

אבל מובן שהרע מטביע את הטוב. כל כך הרבה חוסר טעם יש פה, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כנראה מכך שלפלסטינים אין פנים פה. אנחנו לא יודעים מי בצד השני – ילדים? מבוגרים? גברים? נשים? – ולאף אחד לא כל כך אכפת. בכלל, לאנשים מהצד השני של החומה (אם הייתי כותב באנגלית זה היה עם תחיליות גדולות: The People On The Other Side) אין שום פונקציה פרט להחזרת הכדור לחיילים. אפשר לראות את החיילים מתמסרים בכדור, משחקים ביניהם, מחזיקים בו לא מעט זמן, אבל כשהכדור עובר לצד השני ולא חוזר מיד, הם זועקים באכזבה על המאנייקים בצד השני שהפסיקו את המשחק. ויש כמובן את המסר הדפוק, את ההתעלמות מההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של החומה, את המשמעות של "חייל צה"ל" או מג"בניק לפלסטיני הממוצע, אפילו קצת שוביניזם הצליחו לדחוף פנימה, כדי שלא להזניח אף אחד.

שחר צייץ קישור לקליפ Pipes of Peace של פול מקקארתני. "לידיעת האנשים שם בסלקום: ככה עושים את זה", הוא כתב.

לפול מקקארתני, כמובן, היה יתרון על פני הפרסומאים של סלקום: הקליפ שלו מבוסס על ארועים שקרו באמת. בערב חג המולד, 1914, חיילים בריטיים וגרמנים משני צידי השוחות באחת החזיתות יצאו אלו לקראת אלו, החליפו מתנות, אפילו כתובות, ובמקרים מסויימים שיחקו כדורגל ביניהם, במעין הפסקת אש בלתי מוכרזת – למעשה היא אף הייתה מנוגדת להוראות מגבוה, ונעשו מאמצים בהמשך המלחמה למנוע השנותם של מקרים כאלו. אפילו נקבעה מדיניות של העברת חיילים בין גזרות בדיוק כדי למנוע היווצרות קשרים בין חיילים משני הצדדים.

אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה ארוע יחודי בהיסטוריה של המלחמות. לראשונה רוב החיילים היו בלתי מקצועיים בעליל, שגויסו מתוך מעמד הפועלים ועברו הכשרה מזורזת. לרובם המוחץ לא היה שום דבר נגד הגרמנים, סביר יותר להניח שהם שנאו את עמיתיהם הצרפתים יותר מאשר את האוייב מהשוחה שממול, וכל המלחמה הרגישה (והייתה) שטות נטולת כל הגיון, תוצאה אווילית של מערכת של הסכמים צבאיים שאינם מבוססים על כלום. בקיצור, תוצר קלאסי של המערכת המדינית כפי שנוצקה בהסכמי ווסטפאליה. החיילים הללו, שלא עברו את תהליך החברות הצבאי הסטנדרטי, שאפילו לא הוצגה להם סיבה הגיונית להלחם כנגד האויב, היו מחוסנים מפני הדמוניזציה של האויב שנפוצה כל כך במלחמות. מלחמת השוחות עצמה, בת-כלאיים של הלחימה פנים אל פנים בסטנדרט העתיק ושל הלחימה בשלט רחוק של ימינו, הייתה מצע מצויין להיווצרות מעין-קשרים בין החיילים בשני הצדדים.

במלחמת העולם הראשונה היה מצב חריג של אמון בין שני הצדדים, שהקצונה הגבוהה הייתה צריכה להרוג בכוח. לא כזה המצב בישראל, כמובן. כאן נלחמים אלו באלו שני צדדים שחונכו על-גבי השנאה ההדדית – אפשר לראות כיצד התנהגותם של חיילי צה"ל הצעירים הולכת ומתדרדרת ככל שחוויות הילדות שלהם היו מגואלות יותר בדם ואוטובוסים עשנים – כאשר לכולם יש הרבה סיבות טובות למה צריך להלחם. אפילו לחומה עצמה יש סיבות טובות מאוד. למעשה, קשה להתווכח עם העובדה שאת מטרותיה הבטחוניות היא השיגה במידה מרשימה. (הבעיה היא שככל הנראה יש לחומה עוד כמה מטרות, קצת פחות בטחוניות).

מזה כמה שנים נעשה פופולארי בתחום שלי לחקור את הקשר בין כדורגל ומשחקי ספורט אחרים לבין יחסים בינלאומיים. המחקר בתחום סובל מכמה מגבלות א-פריורי, בראשן העובדה שרוב החוקרים הם גם חובבי כדורגל בעצמם, מה שנותן למחקר שלהם את אותה האמינות ממנה נהנים גיקים של טכנולוגיה כשהם כותבים על החשיבות האדירה של טוויטר בכל אספקט של חיינו. הסיפור הקלאסי, כמובן, הוא זה של דיפלומטיית הפינג-פונג ביחסי ארה"ב-סין תחת ניקסון. אבל, שוב, מדובר במצב שבו עבור האזרח הפשוט לא הייתה שום סיבה לחוש איבה כלפי האזרחים של הצד השני. היריבות הפוליטית בין ארה"ב לסין, הרי, מעולם לא הגיעה לכדי חלופת מהלומות ישירה. חוסר האמון היה ברמת הדרג הפוליטי. לשחקן הפינג-פונג האמריקאי לא הייתה שום סיבה לחשוש לעלות לאוטובוס של מדינת האוייב, אבל למאו צה-דונג הייתה סיבה טובה לחשוש מביקור של הנשיא האמריקאי בארצו.

עכשיו נסו אותו דבר עם ישראלים ופלסטינים.

הבעיה עם הרבה פרוייקטים ישראליים-פלסטיניים של "בניית אמון" היא שאמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר להרחיב. איפה שאין שבריר של אמון, אי אפשר לייצר אותו. לכן כדי לקדם "בניית אמון" צריך להתחיל מאיפה שהאמון כבר קיים. אם אין אמון בין הציבור הרחב של קבוצה אחת לזה של הקבוצה השניה, אבל יש מידה של אמון ברמת המנהיגות, אזי שם יתחיל תהליך הרחבת האמון, עד שיכלול גם את הציבור הרחב. אם יש אמון בין האדם הפשוט משני הצדדים, אבל לא בין המנהיגים – כמו במקרה סין-ארה"ב – שם ניתן להתחיל בפרוייקט. ישראל ופלסטין נמצאות במצב האומלל, ששתי האוכלוסיות יצרו בעצמן, שאין אמון בשום דרג ובשום חלק מהאוכלוסיה. כן, יש מפגשים בין קבוצות שמאל ישראליות ופלסטיניות, אבל מדובר על משהו מצומצם מאוד שלא יכול לחרוג מהתובנות הבנאליות ש"כולנו בני אדם". גם בוגר קייטנת כדורגל ישראלית-פלסטינית יחשוש להכנס לדיר-אל-באלח. אמון, כדי להיות בסיס אמיתי להרחבה, לא יכול להתבסס על היכרות אישית. אם אני סומך על נביל כי אני מכיר אותו כל החיים שלי, זה עדיין לא אומר כלום לגבי היכולת שלי לתת אמון בפלסטינים אחרים. אני יכול בקלות לחשוב שנביל פשוט שונה משאר הפלסטינים, שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. האמון שאני מדבר עליו כאן צריך להיות אמון כוללני, "אמון חינם", מלשון "אהבת חינם". אמון שהוא הנחת היסוד, שנשלל רק על בסיס ראיות כנגדו, ולא להפך, אמון שנרכש במאמץ ובהיכרות.

גם בקרב המנהיגות אין גרם של אמון. כל פשרה שכל צד עושה חייבת להיות מגובה בעשרות אמצעי בטחון, פשוט משום שאף אחד לא סומך על אף אחד. פעולות "בונות אמון" שנעשו בעבר הובילו לתוצאות הפוכות, בעיקר משום שבאף צד לא היה אמון באמת. הפעולה הרציונלית, במקרה כזה, היא ניצול ההקלות כדי לשפר עמדות בצד השני לפני שהאוייב (שאנחנו לא סומכים עליו) יבטל אותן, ובכך בעצם להוכיח שהם לא היו ראויים לאמון שבכל מקרה לא באמת ניתן להם. כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם. מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת.

כזה הוא משחק הכדורגל של החיילים בפרסומת: משחק שמבוסס על חוסר אמון מוחלט בצד השני. משחק שלא היה מתקיים אם לא הייתה חומה בגובה שמונה מטרים בין הצדדים. אולי בשל כך נעשה שימוש דווקא בחומה ולא בגדר – כי אם הייתה שם רק גדר, היה חשש לחיי החיילים בסיטואציה המתוארת. המשחק לעולם לא היה יכול להתפתח לפתיחת צהר בחומה והיכרות בין הצדדים, משום שאין שום יסוד לאמון ביניהם. ופה כושל גם הניסיון הנאיבי של יוצרי הפרסומת ליצירת מסר חיובי של דו-קיום: שהם לא תיארו קבוצה של אנשים משני הצדדים משחקים כדורגל כמו אותם חיילים במלחמת העולם הראשונה. הם תיארו שתי קבוצות שמשחקות כדורגל עם עצמן (למעשה, הם תיארו רק קבוצה אחת), כי הם כל כך לא סומכים אחד על השני שהם אפילו לא מסוגלים לשחק ביחד.

המובטנדבים

באיזה ספר שאני צריך לקרוא בימינו אבל ממש לא בא לי, מדובר בין השאר על הבעיות הפסיכולוגיות שנגרמות למובטלים. הבעיה אצל מובטלים היא לא רק שהם לא מרוויחים כסף (למרות שזה די חשוב), אלא גם שמי שנשאר מובטל לאורך זמן מתחיל לאבד את תחושת הערך העצמי, הכישורים שלו מתחילים להתנוון, ויש לו יותר ויותר סיכוי לשקוע עמוק יותר לתוך "תרבות אבטלה", או אבטלה כרונית, או איך שלא תרצו לקרוא לאותם אנשים שכבר איבדו כל תקווה למצוא עבודה, ובגלל זה הם גם הפסיקו לחפש.

לאחרונה גם יצא פרסום ממשרד הרווחה אודות גידול במספר המובטלים שלא מצאו עבודה כבר שישה חודשים. מה יכולים לעשות כל האנשים הללו כדי שלא לסבול מהתופעות הללו?

אז במסגרת כל אותם פרוייקטים שאני אומר לעצמי שהייתי מרים אם הייתי עכשיו בארץ ((למרות ש–על מי אני עובד?)), הייתי רוצה להציע את פרוייקט המובטנדבים. במסגרת הפרוייקט, מובטלים יוכלו להתנדב לכל מיני פרוייקטים רלוונטיים לכישורים שלהם, או סתם שמעניינים אותם. כולם מרוויחים: החברה האזרחית תזכה לתוספת חשובה של כח אדם בימים בהם התרומות הכספיות הולכות ופוחתות, האנשים שזקוקים לסיוע של ארגונים כאלו יזכו לו, והמובטלים עצמם יזכו לעיסוק שלא רק שיתווסף לרזומה שלהם, אלא גם יתן להם סיבה טובה לקום בבוקר עד שימצאו עבודה.

גם המדינה יכולה להרתם לפרוייקט שכזה, ולתת הטבות והקלות למובטלים שינצלו את הזמן הפנוי-בכפייה שלהם לתרומה לקהילה. הקלות בדמות פטור מתשלום דמי ביטוח לאומי, הארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה, סבסוד תשלומי ארנונה ועוד אפשרויות רבות אחרות יכולות לתת תמריץ כלכלי להתנדבות במהלך תקופת האבטלה.

במקומות רבים בעולם התנדבות נחשבת פעולה נפוצה למדי. מסטודנטים מצופה שיבלו לפחות חלק מזמנם בפעילויות חוץ-אקדמיות בסיוע לקהילה. רבים רואים בהתנדבות כדרך נוחה ופשוטה לצבירת נסיון בעבודה בתחום שהם נכנסו אליו לאחרונה. בארץ, חרף הדגש על התנדבות כערך, נראה כי ההתנדבות נשארת נחלתם של ילדים (ש"מנודבים" בכח לעיתים) ופנסיונרים. פרוייקט כמו המובטנדבים יכול לנפוח רוח חדשה בערך ההתנדבות ולתת לו חיים וממשות בישראל, עם מינימום פגיעה במתנדבים, ומקסימום סיוע לקהילות ברחבי המדינה.

אז מישהו מתנדב לארגן משהו?

מדד הניסיון בממשלת נתניהו

כשפתחתי את הרידר הבוקר, ציפיתי למבול של פוסטים על הממשלה עצומת הממדים של נתניהו. הופתעתי לגלות שלאף אחד כמעט לא אכפת. אולי אף אחד לא ציפה לשום דבר מנתניהו, אולי היאוש אחז בנו. רק יובל כתב ביקורת נפלאה על מגוון התפקידים המעניינים שנבדו כדי למצוא תעסוקה מדומיינת ללא פחות מ-37 אנשים.

אבל אם נתעלם לרגע מעצם כמות האנשים בממשלה הזאת, אחד הדברים שדקר לי בעין היה איכות האנשים והמיקום שלהם. דוגמא בולטת, כמובן, הוא שטייניץ בתפקיד שר האוצר – אחד מהמשרדים הבכירים ביותר בממשלה שמאוייש על ידי אדם שמעולם לא החזיק במשרת שר, סגן שר, או מחלקת תה במשרד ראש הממשלה. אותו כנ"ל לגבי גדעון סער. וזה לא שאין אנשים מנוסים יותר בשורות הליכוד. מנגד קופצות לעין כמה דוגמאות הפוכות, של אנשים כמו מרידור ובגין ששונמכו משמעותית (מרידור היה שר בכיר בעברו וקיבל משרת שר זוטר, ואילו בגין היה בעברו שר זוטר (המדע), וקיבל משרת שר בלי תיק). ((אפרופו, איפה ההדר והצניעות שתמיד אמרו שיש לבגין? מדוע הוא הסכים להכנס לממשלה מנופחת כל כך בתפקיד חסר משמעות כל כך? אני לא מדבר על ברברנים כמו ברוורמן – האיש שטובל והוא כל כולו שרץ אחד גדול – מבגין באמת אפשר היה לצפות ליותר.))

אבל אלו אנקדוטות. איך אפשר לבדוק האם הממשלה הזאת חריגה מבחינת הניסיון של חבריה? החלטתי לתכנן מדד ניסיון פשוט (יש שיאמרו פשטני), ולבחון אותו לגבי הממשלה הנוכחית.

עבור המדד הזה חילקתי את משרדי הממשלה לשלוש קבוצות: שרים בכירים (חוץ, בטחון, אוצר, פנים, משפטים וחינוך), שרים זוטרים (כל השאר), וקבוצה אחת שכוללת שרים בלי תיק וסגני שרים. יש, כמובן, בעיות עם החלוקה הזו. האם כל מיני משרות מופלצות כמו "השר לענייני מיעוטים" צריכות להכלל תחת שרים זוטרים, או שמדובר בעוד שר בלי תיק במסווה עלוב? ומה לגבי סגני שרים שאין מעליהם שר? האם הם "במעמד שר" כמו שכתוב בטמקא, או סגני שרים? בסוף החלטתי ללכת לפי התואר הפורמלי בהכל חוץ מאשר במקרה של משולם נהרי ("שר במשרד ראש הממשלה") שהוכרז מבחינתי כמקביל לשר בלי תיק/סגן שר.

עבור כל שר נתתי מספר בין אפס לשלוש. אפס ניתן למי שנשאר באותה רמת משרה ביחס למשרה הבכירה ביותר שמלא בעברו (ברק, ישי, אדלשטיין וכו'). אחד קיבל מי שקודם ברמה אחת (מכלום לסגן/בלי תיק וכן הלאה). שתיים קיבל מי שקפץ מעל רמה אחת (מכלום לשר זוטר, או מסגן/בלי תיק לבכיר) או מי ששונמך ברמה אחת (כלומר, מייצג אובדן של ניסיון שנצבר בעבר). שלוש קיבל מי שקפץ בשתי רמות (מכלום לשר בכיר) או מי ששונמך בשתי רמות (מבכיר לסגן/בלי תיק – לא היו מקרים כאלו, אלא אם סילבן שלום יפתיע).

ממשלה נורמלית תציג מדד ממוצע של בין אפס (אף אחד מהשרים לא קודם) לאחד (או שכל השרים קודמו ברמה אחת, או שחלק מהשרים נשארו באותה רמה וחלק קודמו מכלום לשרים זוטרים, ועוד כל מיני וריאציות), או כל דבר באמצע. ככל שהמדד שואף לאפס, כך הממשלה היא בעלת יותר ניסיון מיניסטריאלי – אבל לגמרי הגיוני וסביר שממשלה לא תעמוד על אפס בדיוק, משום שכל הרעיון של צבירת ניסיון הוא התקדמות, וכן מן הראוי להוסיף פרצופים חדשים לממשלה מדי פעם.

המדד, יש לציין שוב, הוא פשטני מאוד. הוא בודק אך ורק ניסיון במשרת שר ולא ניסיון בתחומים אחרים (ראשות ועדות, נסיון מקצועי בתחום וכד'), והוא גם לא בודק את איכות תפקודו של השר במשרתו הקודמת (כלומר, הוא מתעלם מההשלכות של החוק הפיטרי – אני אישית לא מתלונן על כך ששר הבטחון לשעבר פואד שונמך למשרת שר זוטר, אבל המדד לא משקף את זה). עם כל הפגמים הללו, מה אומר המדד? הציפייה שלי ממבט כללי על הרשימה היה של ממוצע גבוה למדי. ציפיתי לפחות ל-1.5. התוצאה האמיתית, אני חייב להודות, הפתיעה אותי לטובה:

1.03 – כלומר, מדד הניסיון אמנם נוטה לכיוון חוסר הניסיון של הממשלה (לא מפתיע לאור הכמות שלהם), אבל לפחות ברמה התיאורטית, לא מדובר בחריגה משמעותית ממה שהייתי מכנה "טווח סביר". מכיוון שאין לי את הזמן להשקיע בבדיקת המדד עבור ממשלות קודמות, קשה להגיד עד כמה חורגת התוצאה הזו מהממשלה הממוצעת. אם מישהו מעוניין לבדוק זאת, הרי לכם הזדמנות לכתוב עבודת סמינר נחמדה במדע המדינה. ספרו לי מה היו התוצאות.

פטור בלא כלום אי אפשר, בכל זאת. הסתכלתי ספציפית על משרות סגן השר – זו משרה קלאסית לקידום. מדובר על ההזדמנות הטובה ביותר לח"כ צעיר להחשף לתהליכים של קבלת ההחלטות במשרד ממשלתי בלי לקבל יותר מדי אחריות (בניגוד למשרת שר בלי תיק, שם אין חשיפה לתהליכים הללו). ההגיון אומר שהמשרה הזו תהיה הזמנית ביותר, ושאנשים לא ישונמכו למשרה הזו (וגם לא יסכימו להשתנמך אליה). לכן שיניתי קצת את המדד כדי לבדוק מה עושה המשרה הזאת: כעת, שנמוך למשרה שווה למינוס אחד. רציתי לראות מה הממוצע בקרב סגני השרים בממשלה הנוכחית. האם התפקיד אכן משמש כתפקיד חניכה לשרים עתידיים, או שאנשים נתקעים לעד במשרה הזאת, או, חלילה, משונמכים אליה. הממוצע המיטבי, אם כן, צריך לשאוף לאחד – כל מי שממונה למשרת סגן שר צריך להיות חדש לגמרי בתפקיד, ובקדנציה הבאה או שיהפוך לשר או שיחזור להיות ח"כ אם הוחלט שהוא לא ראוי לתפקיד בכיר יותר.

המציאות קצת פחות נעימה. הממוצע הוא 0.111. מבין ארבעה סגני שרים, ארבעה נשארו בתפקיד הזה מקדנציות קודמות, ועוד שניים (כהן ו-וילנאי) שונמכו ממשרות בכירות יותר. ((יש לציין שמבין הארבעה שנשארו בתפקיד, שניים הם מיהדות התורה, שמסרבת לקבל תפקידי שר מסיבות אידאולוגיות, ולכן סגנות שר היא המשרה הבכירה ביותר שהם מוכנים לאייש. מבין המשונמכים, וילנאי משום מה ממש חשק בתפקיד סגן שר הבטחון, ואף הסכים להשתנמך אליו בעבר ממשרת שר המדע התרבות והספורט, כי זה מה ששווים מדע ותרבות (וספורט) בעיניו.))