רק שמאל ושמאל

היום הבלוג מציין שבע שנים לקיומו, ולכבוד המאורע החלטתי לקיים סוף סוף חוב ישן שלי (לפני שתגיע שנת שמיטה). מדובר בפוסט שהוזמן על ידי אחד התורמים לקמפיין הפריימריז שלי (זוכרים את זה? הוי, משובות נעורים…). הוא שאל אותי למה, בעצם, אני חושב שהעמדה הליברטריאנית, של ימין כלכלי ושמאל חברתי, היא לא עקבית. כלומר, למה אדם שמאמין בשלל זכויות וחירויות לא יכול להאמין באותה מידה במרכזיותה של הזכות לקניין.

טיוטא של הפוסט הזה ישבה לי כבר הרבה זמן בקרביים של הבלוג, וכל פעם שהתקרבתי אליה חטפתי בלקאאוט מוחלט ולא הצלחתי להתקדם. אז החלטתי למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. נקודת הפתיחה שלי היא דיון שנערך לאחרונה בפייסבוק שנגע, בין השאר, בשאלת ההבדל בין השמרנים לליברלים בארה"ב (המונחים קצת מבלבלים, כי ליברלים, אבל הכוונה בארה"ב במונח הזה היא בד"כ ליברליזם חברתי עם יותר נכונות לפגוע בזכויות הקניין כדי לקדם זכויות אחרות; מרצ כאלה). בר הפלוגתא שלי בדיון טען ששמרנים מחוייבים לחירות, בניגוד לליברלים. אני קבלתי על העמדה הפשטנית הזו, בין השאר באמצעות בדיחה ישנה: איך קוראים לשמרן שגילה שהבת שלו לסבית? ליברל.

כמו כל בדיחה, יש בה גרעין של אמת – אבל כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. שמרן (כלומר, מי שהוא גם ימין כלכלי וגם ימין חברתי) שיגלה שבתו היא לסבית עשוי לשנות את עמדותיו בנושאים מסויימים. למשל, ההכרות האישית הקרובה עם צרכיה של לסבית עשויה להוביל אותו אותו לתמוך בזכויות להט"ב. אבל, כמובן, הדבר לא מחייב אותו לבצע את המעבר המלא לשמאל חברתי ושמאל כלכלי. המהלך יכול להעצר בכל מיני מקומות. אבל קשה יותר להצדיק תמיכה בזכויות של מיעוטים מיניים מבלי להצדיק גם תמיכה בזכויות של מיעוטים מגדריים או מיעוטים אתניים. לכן, תחנת העצירה הנוחה ביותר בדרך מימין לשמאל היא בעמדה הליברטריאנית. זוהי עמדה שהיא על פניה עקבית לגמרי בפני עצמה: המושג המרכזי הוא החרות, והוא משמש באופן זהה עבור כל האספקטים של החיים: חירות מינית, חירות דתית, חירות אמנותית, וגם, כמובן, חירות כלכלית.

למעשה, היא כל כך עקבית ורציונלית, במבט שטחי, עד כי ליברטריאנים רבים מתפתים להאמין שזו עמדה א-אידאולוגית, שהליברטריאניזם הוא נקודה ארכימדית, מחוץ למערכת, שמבטלת למעשה את האידאולוגיה כגורם משפיע, ומכאן שהיא "רציונלית" יותר מהעמדות האידאולוגיות מימין ומשמאל. כי הרי מה הוא הדבר שגורם לשמרן שגילה שבתו היא לסבית להפוך לליברל? אמפטיה. רגש. חוסר רציונליות. ומהו הדבר שגרם לאותו אדם להיות שמרן מלכתחילה? מסורת. דת. חוסר רציונליות. זו הסיבה שליברטריאנים רבים יאשימו אנשי שמאל בכך שהעמדות שלהם מעוותות על ידי אידאולוגיה, ובמרומז יטענו שהעמדות שלהם עצמם הן האמת הטהורה, שיקוף מדעי ונטול רגשות של המציאות. העניין הוא שגם בתקופה שאני עצמי הייתי ליברטריאן לא יכולתי להסכים לגישה הזו. הליברליזם, טענתי, צריך להיות "דת מדינה", ((אז קראתי לזה הומניזם.)) כי הוא אידאולוגיה לא פחות מאשר השמרנות או הסוציאליזם. צריך ללמד אנשים להיות חופשיים — או, ליתר דיוק, צריך לחנך אותם לאפשר לאחרים לפעול בחופשיות. ומכאן – שליברטריאניזם הוא אידאולוגיה ככל האידאולוגיות. כלומר היא קובעת את "הראוי" ולא רק משקפת את "המצוי". היא יוצרת היררכיה של טוב. וברגע שמכירים בכך, מראית העין של עקביות קורסת.

כי ליברטריאן שמאמין שאפשר פשוט לתת לכל הורה לבחור את החינוך של ילדיו בעצמו, ושמהלך כזה יאפשר למדינה הליברטריאנית לשרוד, מוליך עצמו שולל. כלומר, באופן פרדוקסלי לחלוטין, כדי לקיים חברה ליברטריאנית, היא חייבת להיות ריכוזית — או לכל הפחות מהפכנית במובן הקומוניסטי של המילה, כלומר היא חייבת להתחיל מדיקטטורה של הליברטריאנים, שיהפכו את החברה בעל כורחה לחברה ליברטריאנית, ורק אז ניתן יהיה לשחרר את האזרחים לחיות את חייהם כאטומים עצמאיים.

אבל לא צריך ללכת לקיצוניות כזו כדי לראות את הכשלים של הליברטריאניזם כשיטה "טהורה". ופה אנחנו מגיעים לאינהרנטיות של תפיסה שמאלנית לעומת תפיסה ימנית. לחוסר הקוהרנטיות של "שמאל חברתי עם ימין כלכלי", כמו גם "ימין חברתי ושמאל כלכלי".

זכויות, כפי שכל אחד יודע, נוטות להתנגש אלו באלו לפעמים. מה שמנחה אותנו בקביעה איך להתמודד עם כל התנגשות כזו היא המערכת האידאולוגית שלנו. המערכת השמאל-ליברלית יוצרת סבך מורכב של העדפות וקשרים בין הזכויות השונות שמאפשר איזון ביניהם, כדי שאף זכות לא תפגע יותר מדי. יהיה זה שקר לטעון, כפי שטען אותו בר פלוגתא שלי מהדיון למעלה, שהליברלים החברתיים לא דואגים לחירות. להפך – הם דואגים לכל החירויות במידה שווה, ולכן הם מכירים בכך שלפעמים הזכות שתאלץ לוותר בהתנגשות בין כמה זכויות תהיה זכות הקניין – לפעמים ראוי לצמצם את חופש הקניין כדי להבטיח חירות אחרת שהפגיעה בה תהיה משמעותית מדי. ושימו לב: לצמצם, לא למחוק, לא להעלים. לא מדובר בקומוניזם (גם הוא, לדידי, לא אידאולוגיה קוהרנטית ויציבה, ואין זה מפתיע שבכל יישום של האידאולוגיה הזו היא הפכה כמעט מיד לגישה שדומה יותר דווקא לימין מוחלט). לקחת מס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בחופש הקניין שלי, אבל ממש לא מבטל אותו.

אבל הגישה הליברטריאנית מעמידה תמיד את זכות הקניין כזכות הראשית. הקביעה הזו נובעת מכך שמבלי התערבות חיצונית, כל התנגשות בין זכויות תוביל בהכרח לנצחון זכות הקניין. כלומר, הגנה על זכויות אחרות מצריכה התערבות אקטיבית, בעוד שהגנה על זכות הקניין היא פאסיבית. לא צריך לעשות שום דבר כדי לשמור עליה – צריך רק לא לעשות שום דבר. חוסר הנכונות הזה לנקוף אצבע כדי להגן על זכויות אחרות ברגע שהדבר יפגע בזכויות הקניין נובע מהתועלת המוסרית של האידאולוגיה הליברטריאנית. אין זה מקרה שרוב המחזיקים בה הם אנשים ש"בנו את עצמם". לא רק שלשיטתם המדינה מונעת מהם להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם, אלא שהאידאולוגיה שהם מחזיקים בה גם מאפשרת להם לטפח את הפנטזיה לפיה הם הנבחרים, כאילו העולם הוא מריטוקרטיה אמיתית וטהורה.

יסודותיה של התפיסה הזו נעוצים במה באותה אבחנה קלאסית של מקס וובר על המוסר הפרוטסטנטי. האסקטיציזם של הפרוטסטנטים נבע מכך שהם האמינו שהצלחה בחיים האלו היא אינדיקטור טוב להיותם מבין "הנבחרים" שילכו לגן-עדן. אינדיקטור, אבל לא מוחלט. כלומר, ההצלחה בחיים האלו יכולה אולי לתת להם מעט שלוות נפש, אבל הם עדיין לא יכולים לדעת בוודאות, ובוודאי שהם אינם יכולים לראות בהצלחה הכלכלית שלהם משום רשות לחטוא. מכאן נבעה צורת החיים של עבודה קשה, מבלי שפירות העבודה הזו ישמשו לדבר פרט להשקעה חזרה בעוד יותר עבודה קשה.

אידאולוגיה ליברטריאנית היא פחות או יותר מה שקורה כשלוקחים את הגישה הפרוטסטנטית הזו ומורידים ממנה את השכבה של אימה מוחלטת לגורלה של נפש האדם הנצחית: חטא היוהרה. האמונה שההצלחה שלי כרגע מוכיחה שאני יותר טוב מאלו שלא הצליחו, כי ההצלחה שלי היא תוצאה של האיכויות האישיות שלי ותו לא, והכשלון שלהם הוא תוצאה של האיכויות האישיות שלהם ותו לא. לכן לקחת מההצלחה שלי ולתת להם זה לא סתם פעולה לא יעילה כלכלית – זו עוולה מוסרית מהדרגה הראשונה. עיוות מוחלט של המוסר הטבעי.

במילים אחרות, העמדה הליברטריאנית היא לא באמת שמאל חברתי וימין כלכלי. היא רק ימין כלכלי. השמאל החברתי לא יכול לבוא לידי ביטוי כל עוד עליונותה של הזכות לקניין נשמרת בקנאות. האמירות לגבי חירויות הפרט האחרות נותרות לא יותר ממס שפתיים, והתוצאה היא שמרנות חברתית מתוך מחדל (להבדיל מימין "אמיתי" שבו השמרנות החברתית היא בכוונה תחילה).

העמדה הפרטיקולריסטית של הימין נובעת מתוך אמפטיה מוחלטת לקבוצת הפנים וחוסר אמפטיה מוחלט לקבוצת החוץ. העמדה האוניברסליסטית של הליברליזם החברתי נובעת מתוך אמפטיה לכלל וחוסר נכונות להציב גבולות בין סוגים של בני אדם (אלו, כמובן, מקרי הקיצון. רוב בני האדם אינם נוקטים עמדה מוחלטת לכאן או לכאן – גם שמאלנים נוקטים במידה של פרטיקולריזם, וגם ימנים מוכנים להכיר במידה של אמפטיה כלפי קבוצות חיצוניות בתנאים מסויימים). העמדה הליברטריאנית, לעומת זאת, בנויה לכאורה על חוסר אמפטיה לכל, אך למעשה היא מבוססת על אמפטיה כלפי אלו שהצליחו כלכלית. היא מאפשרת לכלכלה לקבוע את קווי הזהות באופן מוחלט (בכך היא דומה במקצת לקומוניזם, שוב), ואז מנציחה ומתחזקת אותם. השילוב של שיח ליברלי-חברתי לתוך האידאולוגיה הזו הוא, על כן, מזויף במקרה הרע, וסתם קישוט במקרה הטוב.

מי שחושק בעמדה קוהרנטית צריך לבחור, בסופו של דבר, בין ימין ושמאל. מובן, כאמור, שגם בתוך כל אחד מהמחנות יש עמדות שונות ונקודות איזון שונות, אבל הניסיון לשבת על הגדר דינו להכשל.

וזו הסיבה שנטשתי את הגישה הליברטריאנית ועברתי להיות שמאל סוציאל-דמוקרטי. אני מקווה שההסבר הזה, גם אם אינו משכנע, לפחות נהיר דיו.

מימון המון ובעיית הפעולה הקולקטיבית

לפני… וואו, ובכן, הרבה מאוד זמן, כתבתי פוסט על גיוס כספים בחברה האזרחית לאור בעיית הפעולה הקולקטיבית. בעיית הפעולה הקולקטיבית, כפי שהגדיר אותה מנסור אולסון, היא זו המתעוררת כאשר קבוצה רוצה להפיק טובין ציבורי כלשהו. טובין ציבורי הוא טובין שמרגע שהוא הופק, כל הציבור יהנה ממנו, גם אם לא סייע להפקתו. הדוגמא הקלאסית היא אוויר נקי, אבל כפי שדנתי בפוסט ההוא, גם וויקיפדיה או תוכנה חופשית הן דוגמאות לטובין ציבוריים. הבעיה עם טובין ציבורי, על פי אולסון, היא שגם אם נניח שכל חברי הקבוצה המעוניינת להפיק את הטובין הציבורי הזה פועלים מתוך מניעים אלטרואיסטיים לגמרי, הרי שבקבוצות גדולות רוב השותפים הפוטנציאליים יגלו שאין שום משמעות לתרומה שלהם, ויעדיפו לנצל את המשאבים שלהם בדרכים יעילות יותר.

אולסון טען שקבוצות גדולות לנצח יכשלו בניסיונן להשיג טובין ציבוריים, אך לעומת זאת קבוצות בינוניות או קטנות יצליחו בכך. קבוצה גדולה, על פי הגדרתו, היא כזו שבה תרומתו של כל פרט (או לפחות חלק מהפרטים) תהיה בלתי מורגשת בעליל. פרישה של חבר אחד לא תשפיע כהוא זה על סיכוייה להצליח במשימה. קבוצה בינונית היא קבוצה כזו שבה לכל פרט יש תרומה משמעותית, מצד אחד, אבל אף פרט אחד לא יכול לבצע את העבודה כולה בעצמו. אם ארבעה אנשים רוצים להעביר שולחן כבד מחדר אחד לשני, פרישתו של אחד מהם תכביד עד מאוד על חבריו, ואולי אפילו תמנע את השגת המטרה, אבל אף אחד מהחברים לא יצליח לסחוב את השולחן לבדו. קבוצה קטנה, לעומת זאת, היא כזו שבה כל חבר (או לפחות אחד מהחברים) מסוגל להפיק את הטובין הציבורי בעצמו. כמובן, קל להבחין שהגודל של הקבוצה תלוי לא רק במספר החברים אלא גם, ובעיקר, באופי המשימה. כמו כן, בטקסונומיה הזו נכללו רק קבוצות שמסוגלות, תיאורטית, להצליח במשימה. קבוצה גדולה שנושרים ממנה חברים עשויה להפוך לקבוצה בינונית, אם המשימה מספיק קטנה, אבל במשימות גדולות במיוחד היא תהפוך למשהו אחר – קבוצה כושלת, כזו שגם כאשר כל חבריה משלבים כוחות, לא תצלח למשימה.

אולסון מנבא שקבוצות גדולות תצטמקנה עד שישארו רק אותם חברים שמסוגלים להרים תרומה משמעותית (כלומר, תהפוך לקבוצה בינונית) – או, במקרה הנפוץ יותר, עד שתהפוך לקבוצה כושלת, בעוד שבקבוצות קטנות, חבר אחד בקבוצה ישא בחלק הארי של המשימה, אם לא בכולה. וזאת, כאמור, כשאנחנו מניחים אלטרואיזם מלא של כל השותפים.

עד כאן, דברים שכבר כתבתי כבר לפני חמש שנים. שני דברים חשובים קרו במהלך אותן שנים: ראשית, הפכתי למגייס כספים בארגון חברה אזרחית, מה שגרם לי לחשוב על הנושא הזה הרבה יותר; ושנית, מימון המון (crowdfunding).

באותו פוסט ישן הופיעה שורה אחת שכדאי לחזור אליה: "מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה)."

הסיבה שלא רציתי להכנס לנושא היא שעבור אולסון, הדרך לספק תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה היא על-ידי הפיכת הטובין הציבורי, לפחות בחלקו, לטובין פרטי. אם הטובין הציבורי שחשקנו בו הוא פארק ציבורי, הרי שהפארק יהיה סגור למי שאינו חבר בקבוצה. אם הטובין הציבורי הוא הסכם קיבוצי עם המעסיק, רק מי שחבר בהסתדרות יהיה זכאי להגנות של ההסכם. אם הטובין הוא אנציקלופדיה מקוונת, רק מי שתרם לאנציקלופדיה יקבל גישה בחינם לאנציקלופדיה. דוגמא אחרת לטובין ציבורי שהופך לפרטי הוא רשת הווי-פיי החברתית של בזק: לכאורה, מדובר בטובין שיכול היה להיות ציבורי, על ידי פתיחת הרשת לכולם. אבל אז לאנשים לא יהיה אינטרס להצטרף להסדר (אני מתעלם כאן מהאינטרס הכלכלי של בזק בעניין), ולכאורה, לפחות, המיזם יכשל מכיוון שלאף אחד לא תהיה סיבה לתרום לו.

כמובן, לא כל טובין ציבורי אפשר להפוך לפרטי, ובין כה וכה ארגוני חברה אזרחית אינם מעוניינים להפוך את הטובין שלהם לפרטי, שכן הדבר מנוגד למטרה שלהם. על כן, הצעתי לארגוני חברה אזרחית לבחור בדרך של "פירוק" המשימה שלהם למשימות קטנות יותר, שקבוצות קטנות או בינוניות יכולות להשיג. למשל, כאשר מגייסים כספים, מוטב לא להציב מטרה אחת גדולה ולקרוא להרבה אנשים לתרום סכומים זניחים יחסית כדי להגיע אליהם, אלא להציב לכל תורם פוטנציאלי "יעדים" נגישים יחסים ובעלי משמעות – למשל, להגיד שתרומה של 100 ש"ח תוכל לקנות ציוד לחורף לילד עני אחד. יעדים כאלו נותנים לתורם הפוטנציאלי תחושה שהתרומה הפרטית שלו משיגה מטרה חשובה בפני עצמה, ולא סתם נבלעת בתוך איזו מטרה עצומה שאין לו שום השפעה על היכולת להשיגה. בדומה, כאשר תורם מוסדי גדול רוצה לקדם מטרה חברתית גדולה, במקום להציע כסף לכל מיני ארגונים שיעשו מה שנראה להם בתקווה שבסופו של דבר איכשהו כל התרומות הקטנות הללו יתגבשו למשהו, מוטב אולי לפתח תוכנית "מלמעלה למטה" שתחלק תפקידים בני-השגה לכל אחד מהארגונים הקטנים, באופן שישתלב היטב ברמה הגבוהה. (כמובן, זה לא עד כדי כך פשוט – גם לארגונים הקטנים יש אילוצים, צרכים וסדרי עדיפויות משלהם. עם זאת, הביקורת שלי בפוסט הקודם, לפיה "ארגוני מטריה" ו"קואליציות" למיניהן לרוב עוסקות ב"מתקפה משותפת" על המשימה הגדולה במקום פירוקה למשימות קטנות וקלות לבליעה וחלוקתם לארגונים המרכיבים, בעינה עומדת).

אבל מימון ההמון, שהפך מרעיון תיאורטי לחזון נפרץ בשנים האחרונות, מציב אלטרנטיבה חדשה, לפחות בתחום גיוס הכספים. מימון המון לוקח טובין "ציבורי" (בהגדרה מאוד מרחיבה של המושג – ההנחה הגלומה בפרויקטים כאלו היא שהתורמים לא רק רוצים את המוצר או השירות שהפרויקט מבקש לממן, אלא גם רוצים שהמוצר הזה יתקיים בעולם באופן כללי – זה לא רק שאני רוצה את הספר החדש של עוזי וייל, אני רוצה גם שעוזי וייל יכתוב ספר חדש, ויפיץ אותו שלא דרך הוצאות הספרים הגדולות), ומחלק את העלות של ההפקה שלו בין הרבה מאוד אנשים שאף אחד מהם, בדרך כלל, אינו מסוגל או מעוניין לתרום חלק משמעותי מהעלות הזו. הדרך לגרום להם לעשות את זה היא לתת להם תמריצים אישיים. התמריצים הללו אינם בהכרח הופכים את הטובין לפרטי, אבל הם חותכים חתיכות מתוך הטובין הציבורי ומעניקים אותן לתורמים, או שהם יוצרים טובין פרטיים שוליים לפרוייקט (מרצ'נדייזינג) והופכים אותם לבונוסים לתורמים.

השאלה, כמובן, היא איך הופכים את הפתרון החדשני הזה לבעיית הפעולה הקולקטיבית למשהו רלוונטי עבור ארגוני חברה אזרחית. בואו ניקח את פרויקט המימון של קמפיין הבחירות שלי כדוגמא. לא בדיוק חברה אזרחית, אבל בחירתי לכנסת, על פניו, היא מעין טובין ציבורי עבור כל מי שהוא לא אני. למעשה, אחד הטיעונים בזכות מימון המון לקמפיין היה שאם הייתי מוצא איזה ספונסר שידאג לי למימון, הרי שהיה נוצר חשד שאני אהיה מחוייב לאותו ספונסור, ואפעל לקידום האינטרסים שלו. חשד כזה אינו מתקיים כאשר התרומות שלי מגיעות ממאות אנשים שתרמו עשרות שקלים כל אחד.

בקמפיין שלי ניסיתי לפעול על פי החוכמה המוכרת שלעיל, והצעתי "בונוסים" לאנשים. ((ועכשיו הזמן להתנצל בפני כל האנשים שעדיין לא קיבלו את הבונוסים שהובטחו להם. חלקכם עוד יקבלו אותם — יש לי ערימה של חולצות מכוערות לאללה שאני צריך לשלוח יום אחד, וגם טיוטא של פוסט מוזמן שיושבת לי כבר איזה שנה בבלוג — אחרים, יברככם האל, הודיעו לי שויתרו עליהם.)) הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת רצו את הבונוסים האלו. גם אלו שבחרו לממש דברים כמו פגישה אישית איתי עשו את זה יותר כי זה משעשע מאשר משום שהם בחרו ברמת התרומה הזו כדי לקבל את הבונוס הזה. רבים הודיעו לי כבר כשתרמו שהם לא מעוניינים בחולצה המטופשת שלי, למשל.

בעיה דומה קיימת עבור ארגוני חברה אזרחית. הבונוסים שארגון כזה יכול להציע בדרך כלל הם לרוב לא משהו שהתורם הממוצע ירצה במיוחד, ובטח לא מה שיגרום לאותו תורם להגדיל את תרומתו רק כדי לקבל אותם. לקבל את האלבום החדש של הלהקה החביבה עלי במהדורה מהודרת עם חתימות חברי הלהקה עשוי לגרום לי לעלות מ-50 ש"ח ל-250, אולי. אבל לקבל עותק מהודר של "דו"ח מצב זכויות האדם 2013" בחתימתו של נשיא האגודה לזכויות האזרח, ((ווהו!)) כנראה שלא. כלומר, כארגון חברה אזרחית בדרך כלל אין לי שום דבר לתת לתורמים הפוטנציאליים שלי שיכול להחשב כתמריץ פרטני. אם הם יתרמו, הם יתרמו אך ורק משום שהם רוצים לתרום למטרה הגדולה, ולא בשביל שום הטבה אישית שהם עשויים לקבל. בצלם, אני מניח, לא מקבלים הרבה תרומות מפלסטינים בשטחים, ומי שכן תורם להם, בין אם בישראל ובין אם מהעולם, לא זקוק אישית לסיוע שלהם. מה הם יציעו לו? עותק מהודר של סרטון של חיילים מכים מפגינים פלסטינים?

השאלה היא האם אפשר לשלב בין הדברים. להרוויח את היתרון הפסיכולוגי המשמעותי של גיוס המון ("וואו, הם כבר הגיעו ל-70%! אם אני אתרום 50 ש"ח ואפרסם לכל החברים שלי בפייסבוק, אולי הם יצליחו!"), מצד אחד, אבל עם המנגנון הפסיכולוגי שעומד בבסיס פירוק המשימה למשימות קטנות ובנות השגה. בארגונים מסוג מסויים, כמובן, המעבר הוא די פשוט. ארגוני סיוע יכולים פשוט להעתיק את הפורמט הקיים לגיוס המון: הכותרת תהיה "אף משפחה לא רעבה בערב פסח!" והתרומות עצמן יציגו מטרות שהתורם הבודד יכול להשיג ("200 ש"ח יקנו ארוחת חג למשפחה בת ארבע נפשות!"). אבל מה עושים ארגונים שהטובין שלהם הוא לא רק ציבורי אלא גם אמורפי? האגודה לזכויות האזרח, שם אני עובד, עוסקת בקידום זכויות האדם בישראל. אנחנו לא עוברים בין אנשים ונותנים להם זכויות אדם, אנחנו הולכים למשרדי ממשלה וחברי כנסת ובתי משפט ומשכנעים אותם להגן ולחזק את זכויות האדם בישראל.

יש פרויקטים שאפשר לפרק לחתיכות קטנות: תרומה של 300 ש"ח תממן סדנא של שעתיים לנשים בפריפריה בנושא זכויות בריאות. יש פרויקטים שקצת יותר קשה. תרומה של 15,000 ש"ח תממן לנו את אינספור שעות העבודה הדרושות כדי להגיש ולטפל בעתירה לבג"צ עד לקבלת פסק הדין בעוד חמש שנים! (סתם, אין לי מושג כמה עולה להגיש ולטפל בעתירה על פני חמש שנים. אני מניח שיותר מ-15,000).

פתרון אחד שחשבתי עליו מעוות קצת את המושגים של מימון המון. פרוייקטים רבים של מימון המון כוללים גם "stretch goals" – יעדים חריגים. אם אנחנו משיגים יותר מהיעד המקורי שלנו, אנחנו נפתח גם מוצר כזה וכזה, בנוסף על הפרויקט המקורי. הרעיון הוא להפוך כל תרומה ליעד חריג. כלומר, במידה מסויימת, לאפשר לתורמים להחליט איך יראה הפרויקט שלנו בסופו של דבר, על ידי תרומות למטרות ספציפיות, שחורגות מהמטרה המקורית של הפרויקט. או, במילים אחרות, במקום לפרק את הפרויקט המקורי לחתיכות קטנות, להשאיר אותו כגוש אחד גדול, אבל להכין סט של תוספים שיופקו על בסיס התרומות שיתקבלו. למשל, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 1,500 ש"ח כל אחד, נפיק סרטון שילווה את הפרויקט. לעומת זאת, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 2,000 ש"ח כל אחד, נוכל להפיק ערכה חינוכית שתופץ לבתי ספר בנושא הפרויקט. כך, אנחנו יוצרים הרבה "קבוצות בינוניות" עם פרויקטים בני השגה, ובו בזמן מעודדים השתתפות ב"קבוצה הגדולה" של הפרויקט הראשי.

אתרי מימון המון הם פיתוח חדש, שהזרים כמויות מרשימות של כסף לפרויקטים שבעבר כנראה שלא היו מגיעים לידי פיתוח. אבל הכסף שם אינו מובטח. האפקטיביות שלהם תלויה בניצול של מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, שספק אם הם רלוונטיים עבור ארגוני חברה אזרחית. ההצעה שלי מנסה לקחת את המנגנון החדש ולשלב אותו עם המנגנונים הקיימים שמעודדים תרומות לארגוני חברה אזרחית כדי להגיע לקהלים חדשים שבדרך כלל אינם מהווים יעד למאמצי התרמה של ארגונים אלו. באקלים התקציבי הבעייתי בו מתפקדים ארגוני חברה אזרחית בישראל ובעולם בשנים האחרונות, פיתוח של כלים חדשים שכאלו הוא הכרחי. אני בטוח שאני לא הראשון שהוגה בנושאים הללו. אם אתם מכירים פרויקטים חברתיים שהצליחו במאמצי גיוס באמצעות מימון המון, אשמח לשמוע על הניסיון שלכם, ולפתח יחד מעין "מדריך" לאיסוף תרומות למען טובין ציבוריים דרך מימון המון.

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

הזכות לפריבילגיות

פוסט זה נכתב על האוטובוס בדרך לירושלים. כי זו הפריבילגיה שלי.

לפני למעלה משנה הוציא הוידאו-בלוג Feminist Frequency צמד סרטונים שעסקו בשיווק המיזוגני לכאורה של לגו. אחרי שצפיתי בסרטונים, לא הסכמתי עם אחת הטענות הקריטיות בו. חשבתי שהביקורת של FF התעלמה מגורמים מסחריים רלוונטיים, שהאירו באור אחר את ההחלטות השיווקיות של לגו, על אף הבעיתיות שבהן. כתבתי תגובה ביוטיוב מתחת לסרטון – תגובה מהוגנת לחלוטין שהביעה ספק לגבי הנקודה הזו בצורה עניינית ומכבדת, בדיוק כמו תגובות תומכות שפרסמתי שם קודם. כשחזרתי זמן מה לאחר מכן, ראיתי שהתגובה הוסרה (או לא פורסמה, אינני זוכר אם התגובות שם מסוננות מראש). כתבתי תגובת מחאה על כך, וגם היא הוסרה. אז הקלטתי סרטון וידאו (באיכות מחורבנת בעליל, כי זה מה יש) וקישרתי אותו כתגובה לסרטון המקורי. גם הקישור הזה הוסר. אודה: זעמתי. הכיצד ערוץ שכל עיסוקו בביקורת (עניינית ומכבדת) אינו מוכן לקבל ביקורת (עניינית ומכבדת) על שנאמר בו? בעקבות זאת, ביטלתי את המעקב שלי אחרי הערוץ ונמנעתי ממנו להבא. אני אדם שאוהב להגיב על מה שהוא רואה, ומי שלא מוכן שאני אגיב לו (אלא אם אני תומך), הוא לא מישהו שאני רוצה להקשיב לו.

אי אלו חודשים לאחר מכן נתקלתי בבלוג אחר ברשומה על אודות הוידאו-בלוג. מסתבר ש-FF יצאה בסדרה של סרטונים על המיזוגניה (שקשה לערער על קיומה הרחב) במשחקי וידאו. בכך, היא עוררה עליה את זעמם של נערים חובבי גיימינג מרחבי העולם, שהציפו את יוטיוב במתקפות על אניטה סרקיסיאן, האשה שמאחורי הערוץ (ולפני המצלמה). מה שאפיין רבות מהמתקפות הללו הייתה שנאת הנשים הבוטה שהשתקפה בהן. ראיתי כמה מהסרטונים הבולטים במתקפה הזו, והתחלחלתי. ואז ירד לי האסימון: בעיני סרקיסיאן, ככה אני נראיתי. לא בגלל שבאמת דיברתי כמו שהנערים הללו דיברו, אלא פשוט משום שהיא כל כך התרגלה למתקפות הבוטות והדוחות הללו, עד שכך ביקורת עליה נדמית בעיניה לכיסוי דק על מיזוגניה בהמית. מי שנכוויתה ברותחין וגו'.

אז עכשיו אני יותר מבין, אבל עדיין לא מסכים. FF פונה לגברים כמו גם לנשים. המטרה של הבלוג אינה רק לשכנע נשים בקיומה של מיזוגניה, אלא גם לשכנע גברים שמתכחשים לכך, לאפשר להם לזהות ולראות את המיזוגניה שסביבם, ובשאיפה גם לפעול נגדה. כאשר זו המטרה, וחרף הקושי הרב, אין זה נכון לפסול כל ביקורת מצד גבר כמיזוגניה. וכשאני אומר "אין זה נכון", אני מתכוון שזה לא ממש אפקטיבי לקידום המטרה הסופית.

הפסקה האחרונה מוגדרת על ידי אנשים מסוימים כ"הסגברה" (mansplaining): ניסיון מצד גבר להסביר לאישה איך היא צריכה לנהוג כפמיניסטית. אלו הבוחרות להשתמש במושג הזה קובעות כי פמיניזם הוא פרויקט נשי בלבד. לגברים אין מקום בהגדרת הפרויקט. לכל היותר, מותר להם להביע תמיכה עיוורת בו. הן קוראות לזה "להיות בעל ברית". כמובן, אין קשר בין הדרישה הזו לבין קיום ברית נשית-גברית פמיניסטית. להיות בעל ברית משמעו להיות שותף אמיתי, להיות נכון לשנות עמדות שנתפסות עבורי כבסיסיות, להקשיב ולנסות לאמץ, או לפחות להבין, את נקודת המבט הנשית. אבל אף אחד מאלה לא יכול להתקיים מבלי לקיים שיחה כנה בין הצדדים. ((אגב, הטקסט אליו מקשרות המילים "סתום את הפה ותתנהג כמו בעל ברית" בפוסט הנ"ל רחוק מלתאר את מערכת היחסים המגולמת במילים הללו. סעיף 4, לדוגמא, ממש אומר לאנשים שזה בסדר להציע הצעות, כל עוד הוא מוכנים לקבל שההצעות שלהם לא בהכרח תתקבלנה. למעשה, אני מסכים עם פחות או יותר כל ההגדרה של בעל ברית בטקסט הזה, ואין בו שום דבר לגבי לסתום את הפה.))

מאיפה הגיעה סתימת הפיות הזו לתוך השיח הרדיקלי שלכאורה כולו מכוון לפתיחות לכל מגוון הקולות הקיימים? דרך אחת להסתכל על זה היא באמצעות המטאפורה של "אפליה מתקנת". מכיוון שבין כה וכה מקומם של הגברים בשיח הציבורי גדול באופן כל כך דיספרופורציונלי, הרי שיש בהדרתם שלגברים מסויימים מהשיח משום איזון. ומכיוון שאין לנשים את הכוח להדיר מהשיח את השוביניסטים המתלהמים, הן מבקשות להדיר ממנו את אלו שמוכנים להקשיב להן – הפמיניסטים. קולם של אלו יכול להשמע אך ורק כשגרירים של הנשים בשיחות עם גברים אחרים, שם הם יכולים להציג את העמדה הנשית כמיטב יכולתם. אך אם קיים קול נשי בשיחה, חובה עליהם להגביל עצמם להנהונים נמרצים ולתת כמה שיותר מקום לקול הזה.

יש שתי בעיות עם הגישה הזו: האחת, היא שהיא יוצרת שיח של קיצוניות, שמותיר בעצם רק את הקצוות לנהל מלחמה עקרה ביניהם. מכיוון שנשים מגיעות למלחמה הזו מוחלשות מלכתחילה, סיכוייהן לנצח בה נמוכים, ובאין שיחה בינן לבין גברים מתונים, שנמצאים "על הגדר", לא תתקיים המרה של גברים מתונים לצד שלהן, מה שמנציח את חולשתן בשיח הציבורי. (גם על הדברים הללו, כמובן, אואשם בהסגברה. אבהיר רק שאינני מדבר כאן על התחשבות ברגשותיהם של הגברים – לא שיש משהו רע בזה, לדעתי – אלא פשוט קיומו של שיח ישיר, כן, בוטה ופשוט. אבל שיח, ולא קריאה "לסתום את הפה").

הבעיה השניה היא שהגישה הזו מניחה שיכולתו של הגבר השוביניסט לתפוס את המקום שהתפנה על ידי הגברים הפמיניסטים בשיח היא מוגבלת. אני מטיל ספק בכך. כל גבר ש"יסתום את הפה ויהיה בעל ברית" לא יפנה את המקום לאשה שתציג את עמדת הפמיניזם, אלא להפך, יפנה את מקומו לגבר שיטען באופן בוטה את הטיעון השוביניסטי. אז אולי אפשר לראות כאן תסריט של "גאולה דרך הביבים", אבל אני לא חובב של הסצנריו הזה, במיוחד אחרי שנשים הקדישו איזה מאה שנה לזחילה החוצה מהביבים הללו.

המקור השני לסתימת הפיות הוא התפתחותו של "שיח הפריבילגיות", שהגיע במקור מהסוציולוגיה הפמיניסטית (או הפמיניזם הסוציולוגי, או איזה כותרת אחרת שתרצו לתת לזה). ה"פריבילגיות" הן רשימות של דברים שבן הקבוצה ה"מועדפת" יכול לעשות מבלי שהדבר יפגע בו בשום צורה, להבדיל מבני הקבוצות המוחלשות, שאו שאינם יכולים לעשות זאת כלל, או שיתקלו בסנקציות חברתיות אם יעשו זאת.

אך מהי פריבילגיה ברמה הבסיסית? מאיפה הגיעה המילה הזו? בדיונים בנושא בישראל הנטיה היא להשתמש במילה הלועזית, אך איך היינו יכולים לתרגם את המילה לעברית? התרגום הטוב ביותר שאני יכול להעלות על דעתי הוא "זכות-יתר". והתרגום הזה חושף את הכשל המרכזי של שיח הפריבילגיות כפי שבא לידי ביטוי בדיון הציבורי (או לפחות האינטרנטי) בתקופה האחרונה, בפוסטים כמו זה שקושר לעיל, או כמו בפוסט הזה בחלונות: מה שהוא מתאר כפריבילגיות אינו אלא היפוך של מושג ה"זכות". אמירה כמו "בד"כ יעדיפו לקבל אותו לעבודה על פני אשה עם אותם נתונים" אינה משקפת מצב של זכות יתר של הגבר, אלא מצב של פגיעה בזכות לשיוויון של האשה. אמירה כמו "יש לי נגישות למים נקיים וראויים לשתיה בלי מגבלה" אינה מעידה על זכות היתר שלי כאדם שחי במדינה מערבית, אלא על העדר זכויות של אדם שחי במדינה ללא מערכת תשתית תברואתית בסיסית.

יש לי הרבה ביקורת על "שיח הזכויות" (ביקורת שנעמה כרמי בדרך כלל מבטאת טוב יותר ממני, אבל אפשר לתקצר אותה לאמירה ששיח הזכויות הופך את כל היחסים בין בני אדם ליחסים משפטיים תוך התעלמות מקיומם של יחסים קהילתיים/חברתיים גמישים ונזילים יותר). אבל לזכותו לפחות יאמר שזה שיח שכיוונו כלפי מעלה: הוא מצביע על אנשים שנגזלה מהם זכות וקורא להעניק להם אותה. שיח הפריבילגיות, לעומת זאת, בהתייחסו לזכויות כאל "זכויות יתר" מושך אותנו כלפי מטה. הוא עושה זאת בשני מובנים: במובן אחד, הפתרון הקל ביותר לקיומה של פריבילגיה אצל אדם אחד ולא אצל אדם אחר הוא לשלול אותה ממי שיש לו, ולא להעניק אותה למי שאין לו. מכיוון שעל פי שיח הפריבילגיות שתי האפשרויות הללו שקולות (בשני המקרים לא נוכל לדבר על כך שלאדם אחד יש פריבילגיה לעומת האדם השני), הרי שהכיוון אליו גורר אותנו שיח הפריבילגיות ברור.

במובן השני, שיח הפריבילגיות בעצם אינו רואה בעיה בעצם קיומה של פריבילגיה. אדם שיש לו פריבילגיה לא נדרש לוותר עליה, לא נדרש לפעול בשום צורה כדי לבטל את אי השיוויון. אדם שיש לו פריבילגיה נדרש רק להיות מודע לפריבילגיה שלו, ולסתום את הפה. "תגיד תודה ותשתוק" סטייל. ומכיוון שאין בעיה בעצם קיומה של הפריבילגיה, אין גם שום בעיה שאלו שאין להם יפעלו להיפוכה של הפריבילגיה – כלומר, שלהם תהיינה פריבילגיות שלשני אין.

והנה חזרנו לאלמנט ההשתקה: שיח הפריבילגיות קובע שמכיוון שלי יש פריבלגיה ולך אין, מותר לך לתבוע את הפריבילגיה לדבר ושאני אשתוק. זו הפריבילגיה שלך כ"אנדרדוג". מסתבר שהמילה "פריבילגיה" אינה אלא תחליף אקדמי יותר, נקי יותר, לשימוש הפופולרי במילה "אותנטי". לך יש פריבילגיה, לכן אתה צריך לשתוק. אתה לא "אותנטי", לכן אין לך זכות דיבור. "אותנטי", כזכור, היא מילה שמשמעה בשיח הישראלי הפוליטי "אדם שחי בעוני באמת" (כלומר, היא קיצור של "נציג אותנטי"). מי שאינו "אותנטי" אינו מכיר מגוף ראשון את הבעיות של האוכלוסיה המוחלשת המדוברת, ולכן אינו יכול לדבר כלל על הצרכים שלה, לייצג אותה בדיונים בנושאי מדיניות וכן הלאה. הטענה של פוליטיקת הזהויות היא שייצוג חייב להיות גם פיזי, כלומר שהנציג יהיה חבר הקבוצה המיוצגת, ((איך מייצגים את קבוצת הלא מייצגים?)) ושיש לתת עדיפות (to priviledge) לדעותיהם ולקולם של "נציגים אותנטיים" בעת קיום דיונים. יש, כמובן, המערערים על צדקת ההעדפה הזו. קל וחומר כאשר ההעדפה הזו הופכת למוחלטת, עד כדי השתקה מוחלטת של כל מי שאינו "נציג אותנטי" של הקבוצה האמורה. כך, פרקטיקה שנועדה לתת קול לאלו שקולם אינו נשמע, הופכת לפרקטיקה של השתקה וכתוצאה מכך מסיטה את הדיון מהנושאים החשובים באמת לנושאים משניים.

אז מה עושים? לדידי, חשוב לחזור לחשיבה שמכוונת למעלה, ולא למטה. כלומר, לדיון על זכויות ועל זכויותיו של מי מופרות, ולא על פריבילגיות ולמי יש איזה. תאמרו – קל לך לדבר, לך יש פריבילגיות. וזה נכון, ואין לי מה לעשות נגד זה. אבל נראה לי הרבה יותר הגיוני שבמקום לנסות לשכנע אותי לוותר על הפריבילגיות שלי, כולנו נרוויח יותר אם נפעל ביחד כדי לבטל את הפער ב"פריבילגיות", כלומר, נפעל להשוואת זכויות לכולם. שיח הזכויות, על כל מגבלותיו, הרבה יותר מתאים לקידום פעולה חברתית פרוגרסיבית מאשר שיח הפריבילגיות הרגרסיבי. אז אני שוב מסגביר? כן, כי אני בוחל בטענה שבגלל שאני לא משתייך לקבוצה שאת האינטרס שלה אני רוצה לקדם, אין לי שום זכות לערער על מה שמי שכן משתייכת אליה אומרת. תחת לקריאה לכל גבר שאינו "סותם את הפה ונוהג כבעל ברית" בכינוי הגנאי מסגביר, עדיף להכנס לשיח איתו ((לא בכל תנאי ולא בכל מצב. מקובל עלי שצריכים להתקיים "מרחבים מוגנים" של שיח תוך-פמיניסטי ובין-נשי שבו לגברים לא תהיה דריסת רגל. מעצם הגדרתו, מרחב כזה אינו יכול להתקיים בספירה הציבורית, אלא במקומות (או "מקומות") סגורים.)) ולהראות לו היכן הוא טועה. ההבדלה לא צריכה להיות בין "בעלי ברית" ל"מסגבירים", אלא בין "מקשיבים" ל"לא מקשיבים". עם האחרונים אכן אין טעם לנסות לדבר, אבל זה לא בגלל מה שיוצא להם מהפה, אלא בגלל מה שלא נכנס להם לאוזניים. ((כן, הרגע הסגברתי לנשים איך נכון יותר, לדעתי, לנהוג עם מסגבירים. I heard you like mansplaining, so I mansplained you about mansplaining.))

חתונה לבנה

ברוכים הבאים שוב לפינתנו "דובי מתלונן על טורים שחבל לשחת עליהם את הזמן, אבל הוא עושה זאת בכל זאת, כי כנראה שהזמן שלו לא שווה יותר מדי, וחוץ מזה הוא צריך לעבוד על שם קליט יותר לפינה הזו". והפעם, תמיר מנצור קישר בעמוד הפייסבוק של קמפיין הבחירות שלי ושל יהונתן לטור מאת נתנאל אלישיב במעריב, תחת הכותרת "להתחתן עם הפילגש".

בטור מתלונן אלישיב על שורה של התנכלויות מצד הממשלה הישראלית לציבור הערכי הנפלא שמיישב את שטחי הטרשים שמעבר לקו הירוק ומפריח את השממה. לטענתו של אלישיב ההתנחלויות הן המקבילה הנדל"נית של עובדי קבלן – מלוא החובות, בלי זכויות מעוגנות בחוק. או, במטאפורה אחרת שהוא משתמש בה: "הם [הממשלה והכנסת] רוצים את ההתנחלויות כפילגש, כשזה נוח – פוקדים אותה, וכשאין זה נוח – ניתן להתכחש אליה."

מכאן מגיע אלישיב למסקנתו: יש לפעול להסדרה חוקית מלאה של הקרקעות ביהודה ושומרון. או, אם לחזור שוב לאותה מטאפורה, "המסקנה המתבקשת מדחיית פשרת מגרון היא אחת: לשאת את הפילגש כדת וכדין". אלא שאלישיב לא רוצה להתחתן עם הפילגש. לא באמת. הסיבה לכך, אם יורשה לי למתוח במעט את המטאפורה, היא שאלישיב רוצה את הכלה, אבל לא את החותנת. לכל אורך הטור, קיימים שלושה שחקנים עבור אלישיב: המדינה, המתנחלים והאדמה. כל מיליוני האנשים הללו שיושבים על האדמות הללו הם, במקרה הטוב, נוכחים נפקדים. אלישיב מכיר בכך שיש מי שחושב שחלק מהאדמה היא "פלסטינית". הוא אפילו מכיר בכך שאם יש קרקע פרטית שההתיישבות עליה היא בעלת "צורך בטחוני", הדבר מחייב "להפקיע את הקרקע ולפצות את בעליו" [כך במקור]. הפילגש כבר נשואה, מסתבר! אלישיב, איש טוב שכמותו, נדיב יותר מדוד המלך, ובמקום להציע לשלוח את אוריה למותו, הוא מציע לבטל את הנישואים מכוח צו שר הבטחון ולקבל את בת-שבע לידיו תמורת "פיצוי". לצרכי בטחון, כמובן. כי אין דבר יותר טוב לבטחון מאשר להציב כמה קרוואנים ובית כנסת על גבעה באמצע אזור כבוש.

אבל אפילו אם נפטר מכל הבעלים למיניהם, אנחנו עדיין נשארים עם החותנת – נו, התושבים. אלישיב בשום מקום אינו מציע לספח את הגדה המערבית. הוא מבין, כנראה, שסיפוח משאיר שתי ברירות: או הפנמת האפרטהייד שבשטחים לתוככי שטח מדינת ישראל באופן שיחסל סופית את הקלף הישראלי של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; או מתן זכויות שוות (או, למצער, שוות לאלו של שאר אזרחי ישראל הערבים) לפלסטינים וקירוב המיעוט הערבי לקו 50 האחוז – אותו קו שמעבר לו תאבד מדינת ישראל את יכולתה להמשיך ולכפות על אזרחיה הערבים לחיות ב"מדינה יהודית". ((ומכיוון שאנחנו לא טרחנו לתת להם זכויות שוות כשאנחנו היינו רוב, אין שום סיבה לחשוב שהם יתחשבו בנו יותר מדי כשהגלגל יתהפך.)) לא, הוא רוצה לתת גושפנקא חוקית לאחזקת השטח, מבלי להדרש לכל אותם דברים שכרוכים בכך. בגלל זה בכלל לא מפריע לו שמי שיאשר את התב"ע הוא שר הבטחון ולא שר הפנים – הוא רק רוצה לחייב בחוק את אותו שר בטחון לאשר תב"ע לכל התנחלות; בדיוק כשם שלמכללת אריאל לא מפריע בכלל שהפיכתה לאוניברסיטה תלויה בהחלטה של אלוף פיקוד המרכז יותר מאשר בזו של משרד החינוך.

אלישיב מדבר במתק שפתיים ומבקש להפוך את הקרקע הכבושה ל"אישה הגונה", אבל הוא אינו מוכן ללכת עד הסוף. כאחרון הגברים המכים הוא דורש שבת זוגו החדשה תתנתק לחלוטין ממשפחתה ומחייה הקודמים ותהיה אך ורק שלו. ולא רק המטאפורה נשברת לרסיסים בשלב הזה – גם ההגינות הבסיסית של אלישיב, שעיוור לחלוטין לשוועתם של תושבי השטחים הפלסטינים.

וכן, גם לי מפריע השוביניזם שבהשוואה בין הקרקע הפאסיבית בהכרח לבין אשה בקשר זוגי (או בכלל). אז קבלו את התנצלותי בדיעבד על כך שהמשכתי עם המטאפורה האומללה הזו.

תחבורה ציבורית בשבת – למען החברה ולמען הסביבה

אין לי שום כוונה להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמת פרופגנדה עבור קמפיין הבחירות שלי, אז תאלצו להאמין לי שזה שהפוסט הראשון שאני כותב אחרי ההודעה על ההתמודדות עוסק בשלי יחימוביץ זה עניין מקרי לגמרי. זה לא אשמתי שהיא יצאה בהכרזה כל כך מרגיזה שהרגשתי צורך להגיב עליה באופן פומבי.

אז ככה: ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין הגישו הצעת חוק פרטית להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. ((ההצעה הוגשה ונדחתה על ידי הכנסת כבר מספר פעמים בעשור האחרון, יש לציין.)) כבר כתבתי בעבר על הסלידה שלי מהצעות חוק שכאלו, שכל מטרתן היא הצהרתית: ברור לכל שהן לא תעבורנה, ולכן המטרה היא רק להשיג כותרות בעיתונים. אז לא נורא הוטרדתי מכך שחברי סיעת העבודה לא טרחו לבוא להצבעה הזו. אבל שלי יחימוביץ טרחה והבהירה שהיא לא סתם מצאה דברים חשובים יותר לעשות בזמן ההצבעה, אלא היא ממש מתנגדת לה (מה שמעלה את השאלה למה, בעצם, היא לא הופיעה למליאה כדי להביע את התנגדותה, אלא בחרה להביע אותה דווקא על גבי עמוד הפייסבוק שלה):

לא אצביע בעד חוק התחבורה בשבת של זהבה גלאון וניצן הורוביץ. הוא קיצוני, פוגעני כלפי עובדים, והופך את השבת, יום מנוחה עם ערך סוציאלי עצום – , ליום חול, על כל המשתמע מכך. החוק ממילא לא יעבור, אבל חשובה לי האמירה העקרונית. כבר היום נגזלת המנוחה מ- 600 אלף עובדים עניים, שמועסקים בעל כורחם. שבת עם תחבורה מלאה היא שבת רועשת, מזהמת, מנצלת נהגים שיהיו עובדי קבלן, ואף תביא לפתיחת מקומות עבודה נוספים, ותהיה בה פגיעה חברתית עמוקה. אני בעד אמנת גביזון מידן, ובעד תחבורה חלקית ומתונה בשבת – שאטלים לים, לגנים לאומיים, לבתי חולים ועוד הסדרים שפויים מסוג זה.

יחימוביץ צודקת: יש הרבה יותר מדי אנשים כיום שנדרשים לעבוד שבעה ימים בשבוע ולא ממש יכולים לבחור אחרת. התמריץ השלילי-לכאורה שדורש ממעביד לשלם תוספת שכר לעובד שמועסק בשבת משיגה את המטרה ההפוכה והופכת את משמרת השבת לנחשקת ביותר עבור עובדים רבים, בעוד שהרווח המוגדל של פתיחת העסק בשבת יותר ממכפר על העלות הנוספת הזאת. אינני בקיא בדיני עבודה מספיק כדי להגיד מה המצב החוקי כיום, אבל בהחלט יש מקום להבטיח יום מנוחה לכל עובד, ואף לחייב מעסיק שלפחות שבועיים בחודש (נגיד) יום העבודה הזה יקבע ליום שבת עבור כל עובד.

אבל מוזר הוא הדבר שבעוד שיחימוביץ מקבלת את המצב הזה כמעין רע הכרחי כאשר אמור הדבר בפתיחת בתי שעשועים, מסעדות ואתרי תרבות למיניהם, היא בוחרת למתוח את הקו דווקא בנושא הקריטי הרבה יותר של תחבורה ציבורית בשבת. הרבה לפני שצריך לדאוג לציבור בישראל לבידור ביום שבת ((וכדי שיהיה ברור: אני בהחלט בעד השארת מקומות בילוי פתוחים בשבת, וקצת פחות בהתלהבות אבל עדיין תומך, אני בעד השארת מרכזי מסחר פתוחים בשבת.)) צריך לדאוג שלציבור תהיה נגישות לתחבורה ציבורית. זו איוולת לקבוע שתחבורה ציבורית "לים ולגנים הלאומיים" תספיק. מה אם אני סתם רוצה לנסוע להורי לארוחת צהריים משפחתית ביום שבת? אה, לזה אני אזדקק למכונית פרטית.

ופה אנחנו מגיעים לטענה המוזרה שתחבורה ציבורית בשבת היא מזהמת. תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח בסיסי אם ברצוננו לקדם את מערך התחבורה הציבורית בישראל בכללותו. ציבור המשתמשים בתחבורה ציבורית ישאר מוגבל לאנשים שאין להם ברירה אחרת כל עוד אחזקת רכב היא צורך בסיסי של הישראלי שאינו שומר שבת כדי להתנייד ביום המנוחה שלו. אם אנחנו רוצים שאנשים יוותרו על הנסיעה במכונית הפרטית באמצע השבוע, אנחנו חייבים להבטיח שהם יוכלו לוותר עליו גם בסוף השבוע. הסיבה היא פשוטה: תקורת אחזקת הרכב היא גבוהה, והמשמעות של כך היא שהעלות פר קילומטר יורדת באופן משמעותית ככל שמשתמשים במכונית יותר. אם אני משתמש במכונית רק לסופי שבוע, אני משלם הרבה מאוד כסף עבור כל קילומטר נסיעה. אם אני אשתמש באותה המכונית גם לנסיעה לעבודה באמצע השבוע, התועלת של המכונית ביחס לעלות התחזוקה שלה תעלה משמעותית.

כלומר, כל עוד אנחנו מכריחים אנשים להחזיק כלי רכב כדי להתנייד בשבת, אנחנו נותנים להם תמריץ ניכר להשתמש באותו כלי רכב גם באמצע השבוע, במקום להעדיף תחבורה ציבורית, גם אם היא זמינה ויעילה עבורם. אמרו מעכשיו: אי קיומה של תחבורה ציבורית בשבת גורמת להגדלת הזיהום מכלי רכב לאורך השבוע כולו.

אבל זה לא נגמר בכך. מכיוון שתחבורה ציבורית היא בין כה וכה נחלתם של אלו שאין להם אלטרנטיבה אחרת, אין מספיק תמיכה ציבורית בחיזוק מערך התחבורה הציבורית בישראל, וכך התחב"צ הופכת עוד פחות רלוונטית עבור עוד יותר אנשים, וכן הלאה וכן הלאה. מי שנפגע הכי הרבה, כמובן, הם בדיוק אותם עניים עליהם מנסה יחימוביץ לגונן בטענה שהם רוצים את יום השבת שלהם חופשי. חופשי למה? חופשי להשאר ספונים בבתיהם כי אין להם תחבורה ציבורית שתאפשר להם לצאת מדל"ת אמותיהם אלא לאותם יעדים שיחימוביץ החליטה שהם ראויים לביקור בשבת?

(ראוי לציין, אגב, שההתלות של יחימוביץ באמנת גביזון-מדן היא תמוהה משהו:

6. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה, ולשמור ככל שניתן על צביונה של השבת בפרהסיה ועל הגבלת הצורך לעבוד בה. תישקל הפעלת התחבורה הציבורית בשבת בידי זכיינים מיוחדים ובאמצעות כלי רכב קטנים (כגון מיניבוסים).

וזאת בלי קשר לסעיף שמונה הקובע כי:

8. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת כגון ביקור במוזיאונים, גני חיות או גנים לאומיים, או השתתפות באירועים, בצורה שאין בה חילול שבת (כגון אפשרויות לרכישת כרטיסים מוקדמת).

כלומר, האמנה רק קובעת שהתחבורה הציבורית תפעל במעין "מתכונת שבת", ובשום אופן אינה מגבילה אותה ל"שאטלים לים".)

הפתרון, לדידי, נעוץ בביזור יותר סמכויות בתחום התחבורה הציבורית לרמה המקומית, באופן שיאפשר לכל רשות מקומית לקבוע תקנות משלה בנושא, וחברות האוטובוסים המפעילות קווים בינעירוניים תתאמנה את השירות שהן מציעות לתקנות הללו. על זכויות העובדים, כאמור, יש להגן בחקיקה שעוסקת בזכויות עובדים, ולא באמצעות מניעת העסקתם בכלל.

וכל זה, כמובן, בלי להגיד שום דבר על השימוש המרגיז במילה "שפוי" שהיא מילת ההופכי בישראלית-מדוברת ל"הזוי", עליה כבר דיברתי מספיק.

פוסט אורח: הפיתוי שבגינוי

פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית ב"גישה".

“מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם” – כך כתב אליעזר יערי בשבוע שעבר בביקורת על שתיקתם של ארגוני זכויות אדם ישראלים לנוכח האלימות המשתוללת בסוריה.

בתור מי שעובד בארגון זכויות אדם, שמחתי מאוד לקרוא את המאמר הזה ואחרים שביטאו דעות דומות. וויכוחים סביב השאלה על מה ואיך להגיב מתקיימים אצלנו בתוך הצוות על בסיס קבוע. הם נוגעים במהות הבסיסית של הישות המוזרה, והחדשה יחסית, שנקראת "ארגון זכויות אדם". מה אנחנו? למה אנחנו? איפה אנחנו פועלים, והיכן אנחנו עוצרים? אנחנו הומניטריים או פוליטיים? רדיקלים או מיינסטרים? מקומיים או אוניברסליים?

על התשובות לשאלות האלה אין הסכמה. לא בין הארגונים השונים ולא בתוכם. כנראה שגם לא תהיה, וכנראה שזה טוב. מה שלא טוב בעיניי הוא להשאיר את הנושא לדיון פנים-ארגוני, בין-ארגוני, או אקדמי בלבד. לכן זה מבורך שמתעורר סביבו וויכוח פומבי ונגיש, ואנחנו צריכים לקחת בו חלק פעיל. בפוסט הזה אתייחס לטענה של יערי, ואנסה להסביר למה לדעתי הוא צודק בביקורת שלו עלינו, אבל טועה בהמלצה שלו אלינו.

הכל מתחיל במנדט

יערי, אולי מניסיונו בעבודה בארגוני זכויות אדם, יודע שהם לא יכולים להתייחס להכל. אולי הוא זוכר את הפניות שזורמות באופן קבוע להגיב לאיזו אמירה מתלהמת של רב/מופתי/שר, או את העובד שמגיע בבוקר מוטרד ואומר שאי אפשר שלא נגיד כלום על הפיגוע בירושלים/תקיפה בעזה/חוק שעבר בכנסת אתמול בלילה.

לכן הוא לא מציע שאנחנו, כארגונים, נביע את הכעס והזעזוע שלנו, כאנשים פרטיים, על כל אירוע קשה כאן, באזור, או בעולם. הוא מבין את ההכרח שכל ארגון יגדיר לעצמו את שדה המומחיות, הפעילות, והתגובה שלו – המנדט שלו. השאלה שכולנו מתחבטים בה היא מתי, אם בכלל, צריך לחרוג מהמנדט? התשובה שיערי מציע במאמר מאוד ברורה: כשמתחולל רצח עם. בעמדה הזאת צידדה גם נעמה כרמי.

זו הצעה שאפשר לשקול ברצינות, ואני מקווה לכתוב עליה משהו בנפרד (ספוילר: אני רואה גם בה הרחבת מנדט מזיקה). אבל נניח לרגע שקיבלתי אותה, האם זה מה שירגיע את הביקורת? נראה שלא, בעיקר אם חוזרים לפוסט שיערי כתב על אותו נושא לפני כמעט שנה. בניגוד למאמר, שחלקו העיקרי הופנה כלפי ארגונים וחברי כנסת ערבים, הפוסט ההוא עסק רק בארגוני זכויות אדם, ולכן הוא יותר רלוונטי לדיון הזה. עולות ממנו כמה שאלות יסודיות לגבי ארגוני זכויות אדם, שצריך לברר לפני שאוכל להגיד משהו על התפקיד של מושגים כמו "רצח עם" ו"פשעים נגד האנושות" בכל הסיפור.

מה שהניע את יערי לכתוב אז את הפוסט, לדבריו, הייתה ה"דממה הגדולה והאפלה" של ארגוני זכויות האדם כלפי גל פיגועי התאבדות בעיראק ובאפגניסטן שהרגו מאות אזרחים. הוא שאל מדוע אותם ארגונים "לא משמיעים את קולם כנגד הטרור הזה?". בהקשר של דיכוי ההפגנות בסוריה, שרק התחיל אז, הוא התקומם על כך ש"אלה שזה תפקידם [=ארגוני זכויות אדם בישראל ובשאר העולם] לא מפרסמים, לא מפגינים, לא קורעים את בגדיהם".

אז לרשימת "שוברי המנדט" יש נטייה טבעית להתארך. פילוסופים של המוסר אולי ירצו להתווכח האם פיגועי התאבדות נגד אזרחים וירי חסר הבחנה על מפגינים הם מעשים חמורים יותר מאחרים, כמו, אם לבחור מדגם קטן מהפורטפוליו העכשווי, הרג 5000 נשים בגוואטמלה בעשור האחרון, מניעת סיוע מזון למיליון איש רק לאחרונה בסומליה, או 50,000 הרוגים באלימות גרפית במיוחד הקשורה לקרטלי הסמים במקסיקו בחמש השנים האחרונות. לשמחתי, אני לא אחד מהם, וזה גם ממש לא משנה לדיון. חשובה רק הקביעה ש"התפקיד" של ארגוני זכויות אדם מקומיים הוא להתגייס לפעולה כשמתרחשות זוועות כאלה או אחרות ברחבי העולם.

המשוואה שלעולם לא תתאזן

הכעס של יערי עלינו לא נובע מחשד שהמוסר שלנו פגום. גם לא מאיזושהי אשליה שמחאה שלנו ושל ארגונים כמונו תמנע את פיגוע ההתאבדות הבא באפגניסטן או את פיזור ההפגנה האלים הבא בסוריה. הוא כועס על השתיקה שלנו על מה שקורה שם כי לדעתו היא מפריעה לנו, וגם לו, להגן על זכויות אדם כאן. וכך הוא כתב בפוסט:

"הטרור הנבזי, המטורף, שיביא לחיסולו של העולם לא מצדיק מקרה אחד קטן של יולדת שעוכבה במחסום או עץ זית שרוף. בשום פנים. אבל כדי שהמאבק יהיה אמין, אי אפשר שארגוני זכויות האדם לא ישמיעו ולו פעם אחת את קולם כנגד הטבח הנמשך הזה, בעולם הערבי."

אם עלו קודם תהיות מדוע הביקורת על שתיקת הארגונים עולה רק בהקשר של אלימות והפרת זכויות אדם בעולם הערבי והמוסלמי, עכשיו כבר ברורה הסיבה. אפשר לסכם אותה במשוואה ברורה ופשוטה: האמינות של הביקורת שלנו על מה שישראל עושה לערבים/מוסלמים תלויה בביקורת שנביע במקביל כלפי הדברים שהערבים/מוסלמים עושים אחד לשני.

זו מחשבה מאוד מפתה. הנה דרך קלה לפתור את משבר האמון שלנו עם הציבור הישראלי: נוציא כמה הודעות לתקשורת שיביעו זעזוע על איזה פיגוע התאבדות, על פגיעה בזכויות נשים, או על הרג אזרחים במדינה ערבית שכנה, ולפני שנדע הדו"חות שלנו יסתובבו בחדרי המתנה של קופות החולים הגדולות. זו טעות. לא רק שהיא מביעה זלזול באינטליגנציה של קהל היעד הישראלי, אלא היא גם ממחישה חוסר הבנה של שורשי אי האמון בינינו לבין אלה שרוצים, והיו יכולים, לתמוך בנו.

בחזרה לבסיס

שורש מרכזי של הבעיה הוא תפישה מופרזת של מקומנו בעיני עצמנו. אם אנשים כמו אליעזר יערי, שהוא בשר מבשרה של קהילת זכויות האדם, חושב שהתפקיד שלנו הוא להיות נציגיו של המוסר האנושי והצדק העולמי בכל מקום שהם מופרים, אין מה להתפלא כשמצפים מאיתנו להתנהג בהתאם. אם אנחנו פועלים מתוקף עקרונות אוניברסליים, אז איך נסביר את ה"אובססיה" שלנו כלפי הפרות הזכויות שמבצעת ישראל? אם אנחנו ממייסדיה של מערכת צדק עולמית, איפה עקרון השוויון בפני החוק?

בהיעדר תשובות טובות שלנו, הדרך פתוחה עבור הטענה שהמילים היפות שלנו על ניטרליות, על-לאומיות, ואוניברסליזם נאור, הן רק כיסוי לסדר יום פוליטי, אנטי-לאומי או פרו-לאומי, תלוי מאיזה צד מסתכלים. הודעות גינוי שנוציא פה ושם על המתרחש במדיניות ערביות קרובות או רחוקות יראו כמו מס שפתיים פתטי ורק יחזקו את הדימוי הזה.

לכן הביקורת בפוסט של יערי מוצדקת אבל מטעה. הוא צודק בכך שאסור לנו לגמגם בפני טענות נגד אי-גינוי, אבל טועה שהתשובה היא להיענות ולגנות. הכיוון שבו אנחנו צריכים להתקדם הוא הפוך לזה שאליו הוא מפנה אותנו – לרדת מההר לא להתבצר עליו. אנחנו לא מייצגיו של המוסר האנושי, לא הציר במאזני הצדק האוניברסלי, וגם לא אדריכליה של מדינה עולמית. אנחנו לא הארגונים שיביאו לסיום הכיבוש, או לצדק חברתי. לא אנחנו ננסח חוקה לישראל, ונפריד בין דת למדינה. אין גם שום סיבה שנצעד ברחובות תל אביב בקריאות "ביבי תתפטר!". יש תנועות וארגונים אחרים שעוסקים בכל אלה, וכאנשים פרטיים אנחנו יכולים וצריכים לקחת בהם חלק, כל אחד לפי אמונתו. כארגון, אנחנו קיימים למטרה צנועה הרבה יותר, אך חשובה לא פחות. בשביל להיזכר בה, אין ברירה אלא להוציא מחברות.

הנה תזכורת משיעורי אזרחות על דמוקרטיה: יש דברים שאסור למדינה לעשות לאנשים שנמצאים תחת שליטתה, גם אם יש לה את הכוח, התמיכה הציבורית והרוב בפרלמנט. זה בדיוק מה שמערכת משפט עצמאית אמורה למנוע, אבל היא לא יכולה לעשות את זה לבד. היא צריכה מישהו שיעתור בשם אלה שנפגעים מרשויות המדינה, בעיקר כאלה שאין להם ייצוג הולם במוסדות הדמוקרטיים שלה – מיעוטים, מהגרים, פליטים, או בני אדם שנתונים תחת שליטה צבאית. בנוסף, לארגונים יש תפקיד חשוב בהפצת מידע על פעולות המדינה כדי להעמיד אותן לביקורת ציבורית.  

כמו בכל מדינה דמוקרטית, ארגוני זכויות האדם בישראל הם חלק בלתי נפרד ממערכת האיזונים והבלמים של שיטת הממשל. אנחנו לא ניטרליים כי זה לא התפקיד שלנו להיות ניטרליים. הביקורת שלנו על הרשויות צריכה לנבוע מאמונה חפה מציניות שמדינה שכוחה מוגבל על ידי עקרונות מוסריים בסיסיים – גם בחצרות האחוריות שלה וגם בשדה הקרב – היא מדינה בריאה יותר, יציבה יותר, ומשגשגת יותר. הרעות החולות של מדינות אחרות צריכות להטריד אותנו מאוד, ואולי גם להניע אותנו לפעול ולמחות, אבל במסגרות אחרות שזו המטרה שלהן. המנדט לא קדוש, אבל הוא כלי עבודה חיוני. את הוויכוח מתי ואיך להרחיב אותו כדאי להתחיל במקומות הרבה יותר קרובים ומובנים לנו מחומס, בגדאד או קנדהאר.

לסיכום, ככל שנבהיר, קודם כל לעצמנו, מהי המשימה הבסיסית שלנו ונתמקד בה, כך נוכל לעשות אותה יותר טוב. בנקודה הזאת אני שותף מלא לביקורת של נעמה כרמי על הרחבות מנדט באופן סלקטיבי, ואני אוסיף, גם באופן תגובתי. מקורות הלגיטימיות של הביקורת שלנו צריכים להיות מידע אמין, פרשנות משפטית הוגנת, ועקרונות יסוד דמוקרטיים – לא הפרחת גינויים בניסיון להגשים איזה היבריס אוניברסליסטי או לייצר מראית עיין של ניטרליות. מי שבאמת רוצה לעזור לנו להגן על זכויות אדם טוב יותר צריך לשחרר אותנו מהציפייה שנהיה ההד האוטומטי של כותרות מבעיתות בעיתון.

לבחור את המלחמות שלנו

כן, זה חוק רע. דבילי. מושחת. שפגיעתו רעה. אבל זו לא המלחמה הנכונה עכשיו. אם החוק יעבור, הוא ישיג את מטרתו המוצהרת: צמצום טווח החופש של כלי התקשורת הגדולים לפרסם דברים שעשויים להביא עליהם תביעת דיבה מצד בעלי הון ושררה. כן, זה רע מאוד, ובבוא היום, אין ספק שנפעל לביטול החוק הזה.

אבל הרבה לפני שהוא עבר, הוא השיג שתי מטרות הרבה יותר משמעותיות עבורנו: 1. הוא גילה לרבים מאיתנו שיש חוק במדינת ישראל ששמו "חוק איזור לשון הרע", שמקנה לכל מי שמתחשק לו אפשרות לתבוע אותנו דיבה ולזכות לסכום של עד 50,000 ש"ח (ללא הוכחת נזק), אם אנחנו, הצד הנתבע, לא נוכיח ש-(א') אמרנו אמת, (ב') נהגנו בתום לב ו-(ג') יש בדברים עניין ציבורי. לא יודע לגבי שאר הבלוגרים בישראל, אבל לי אין 50,000 ש"ח בדיוק כמו שאין לי 300,000 ש"ח, כך שהחוק החדש לא ממש משנה לי משהו מבחינת מערכת השיקולים שלי. אני מנחש שזה נכון לגבי רוב הבלוגרים האחרים גם כן. ויותר מכך – אין לי את הסכומים הנכבדים הנדרשים כדי לממן את ההגנה המשפטית במשפט דיבה — אפילו אם אצא זכאי.

קוראים נאמנים של הבלוג שיעיינו בהיסטוריה שלו יגלו שפוסט אחד מהתקופה האחרונה נעלם כלא היה. מדוע? משום שהוא גרם לנשוא אותו פוסט לאיים עלי, בלא-כל-כך-מרומז, בתביעת דיבה. אני יודע לבחור את המלחמות שלי, ולכן לא אמרתי לו ללכת לחפש את עוכרי-הדין שלו, למרות שאין לי ספק שהייתי מנצח במשפט (גם אמרתי אמת, גם יש עניין ציבורי, עד כמה שאני מבין את המושג, ואפילו הסכמתי לאפשר לו לפרסם תגובה – דבר שהוא סרב לו). זה לא היה פוסט פוליטי. זה היה פוסט צרכני פשוט, שהתריע בפני הקוראים על עסק מסויים שנהג בצורה שאני חשתי שהיא אינה הגונה, והמליץ להם (לכם) לא להכנס לשם. ופה עיקר האיום של החוק הנוכחי (איום שמחמיר רק במעט עם התיקון המוצע) – בהתנהלות היומיומית שלנו כאזרחים, כצרכנים, כבני-אדם, שלפתע מצריכה ייעוץ משפטי צמוד.

אז עצם החשיפה שקיבל חוק איסור לשון הרע הקיים בזכות הצעת החוק, גם בלי שיעבור התיקון המוצע, יש בה כדי להשיג את אותו אפקט מצנן עליו מתריעים בלוגרים רבים. היחידים שהתיקון המוצע עשוי להזיז להם הם כלי התקשורת הגדולים, שיכולים להתמודד עם הוצאות משפט בקלות יחסית, ואינם מתרגשים מ-50,000 ש"ח פה ושם.

2. הדבר השני שהדיון סביב החוק (הזה, וזה שקדם לו) השיג, הוא הסטת הדיון הציבורי מצדק חברתי חזרה אל "השמאלנים הבוגדים האלו". ופה כבר מדובר בנזק שהרבה יותר קשה לתקן. כבר כתבו לפני על התגובה האינסטינקטיבית של אומת האינטרנט השמאלני, על הנביחות הללו ששוב מציבות אותנו מעברו השני של מתרס שמאחוריו עומד רוב הציבור ולא ממש מבין מה אנחנו רוצים. כן, זו פגיעה בעקרון ליברלי מקודש. אבל רוב הציבור לא מתעניין בעקרונות ליברליים. כן, אי אפשר להשיג צדק חברתי בלי שמירה על העקרונות הדמוקרטיים הליברליים. אני מבין את זה, אתם מבינים את זה, אבל רוב הציבור שתומך ברעיון של "צדק חברתי" לא מבין את זה. מה שהמחאה של הקיץ התחילה לעשות זה לגבש בקרב ציבור גדול יותר את הרעיון ש"דמוקרטיה" זה לא משהו שצריך לעניין רק שמאלנים, שזכויות אדם זה משהו שמגן על כולנו, לא רק על פלסטינים ואנרכיסטים, ושהיריב האידאולוגי האמיתי של רוב הציבור נמצא בקריית הממשלה, לא בשייח ג'ראח. אבל המחאה רק התחילה בכך, והיה זה מתפקידנו להמשיך ולטפח את הקואליציה החדשה הזו, לעודד אותה ולהפוך אותה, לאט לאט, לכח אלקטורלי שיתנגד לממשלה המכהנת.

מה שפרץ החוקים החדש שהופיע עם חזרתה של הכנסת מהפגרה עשה זה להחזיר אותנו למשבצת של "השמאלנים", וזו משבצת שממנה קל מאוד לרוב הציבור להסתכל עלינו בפרצוף חמוץ, לזלזל בנו, להתעלם מאיתנו. אם אנחנו רוצים לתקן את הדמוקרטיה בישראל, אסור לנו להשאיר אותה לבד. אנחנו חייבים לבנות ולטפח את הקואליציה של תומכי הדמוקרטיה הליברלית עם תומכי ה"צדק החברתי". לא כולם ישרדו את התהליך – רבים יעדיפו לוותר על שני העקרונות כדי לדבוק בעקרונות שהם רואים כחשובים יותר (ארץ ישראל השלמה? שנאת ערבים? לא יודע). אבל גורלנו תלוי ביכולת ליצור זיקה בין שני הרעיונות – של צדק חברתי ושל ליברליזם. ואת הקשר הזה לא נצליח ליצור אם כל פעם שהממשלה תצלצל בפעמון הקטן שלה אנחנו נרוץ כמו כלבים פבלוביים להפגין כנגד "הימין" ונשכח להסביר לציבור למה זה פוגע לא רק בנו, אלא בהם.

מה שמחזיר אותי לנקודה הקודמת – איך זה שבכל הדיון סביב החוק הזה הסכמנו לכלל שהנושא הוא פוליטי? עיקר הפגיעה היא בכלל לא פוליטית. הפגיעה הישירה ביותר היא פגיעה צרכנית. כשאני, כצרכן, כותב פוסט שלילי על בית עסק, ובכך מסתכן בתביעת דיבה ובתשלום של אלוהים יודע כמה מאות אלפי שקלים – זו פגיעה חמורה ביכולת שלנו להשיג הישגים כמו אלו של מחאת הקוטג'. תחשבו מה היה קורה אם תנובה הייתה תובעת את מארגני החרם בתביעת דיבה. תחשבו מה היו סיכוייה של ההתארגנות הבאה להתגבש. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אם אנחנו בכלל רוצים לפעול פומבית כנגד החוק הזה. לא להגיד למה הוא רע לנו, אלא למה הוא רע להם, אלו שכרגע לא מעניין אותם כל הסיפור הזה, ומאמינים, באמת ובתמים, שכל עוד אתה לא מוציא את דיבתו של איש רעה, אין לך ממה לדאוג. אלו שמאמינים שהם לא הוציאו דיבה כנגד איש — אבל קריאה מרפרפת של עמוד הפייסבוק שלהם תעלה אינספור הערות שיכולות להפוך לתביעות דיבה כנגדם. בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו חייבים לקשור את הנושאים הנוגעים לזכויות אדם ולעקרונות הליברליים חזרה לשאלות החברתיות של צדק חברתי, של המאבק הצרכני, של יוקר המחיה ושל שלטון ההון.

כי אם יש סיכוי כלשהו שהמחאה לא תלך לאיבוד, הרי הוא רק בכך שאנחנו נדאג להשאיר אותה רלוונטית לכל מה שקורה.

ממשלת קרטל

קשה לי לנסח במילים כמה אני כועס על החלטת ועדת השרים לחקיקה אתמול על הצעות החוק שנועדו למנוע מימון מארגוני חברה אזרחית, ספציפית – אלו מהשמאל.

כשלומדים על התפתחות המפלגות בשנה א' של מדע המדינה, לומדים איך מפלגות התחילו כארגונים אליטיסטיים, התפתחו לארגונים המוניים עם עליית מפלגות הפועלים, ואז החלו תהליך של שחיקה והדלדלות לכדי מפלגות שלד. הבעיה של מפלגות שלד, כאלו שפועלות בציבור רק סביב מערכות בחירות ושאר הזמן רדומות, היא שקשה להן למצוא מימון. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התפתחו המפלגות למה שמכונה "מודל מפלגת הקרטל". למעשה, יותר משמדובר על מודל של מפלגה ספציפית, מדובר על מודל של מערכת מפלגתית בה המפלגות עושות יד אחד כדי לשמור על חוזקן – הן הופכות תלויות במדינה למימונן, ויוצרות מכשולים חדשים בדרכן של התארגנויות חדשות שמנסות להתמודד על מקום בפרלמנט.

בישראל אנחנו רואים משהו חדש מתרחש: ממשלת קרטל. ממשלה שמנצלת את כוחה כדי למנוע מצב שבו יהיה עליה איום אלקטורלי כלשהו, שדוחקת את מפלגות האופוזיציה ליישר איתה קו או שגם הן וארגונים הקשורים בהן יינזקו. למעשה, הממשלה אומרת שמי שאינו משרת את האינטרס של הממשלה או של בעלי ההון, אינו יכול להתקיים כלכלית. זה נכון בחוק איסור התרומות לארגונים, וזה נכון בחוק החרם.

דמוקרטיה היא מערכת שמתבססת על לגיטימיות. הלגיטימיות במערכת הדמוקרטית נובעת מההכרה בכך שהשיטה הוגנת, שהמיעוט יכול להפוך לרוב באמצעות כח השכנוע. זו, הרי, בדיוק המגבלה של אזרחי ישראל הערבים: הם לעולם לא יוכלו להפוך לרוב, ולכן כל עוד השיטה מבדילה בינם לבין היהודים על פי מוצאם, השיטה אינה יכולה לזכות ללגיטימציה מהם.

אבל עם חקיקת החוקים החדשים, מנוטרלת עוד קבוצה בדמוקרטיה הישראלית. עכשיו גם ארגוני זכויות אדם אינם רשאים לנסות ולשכנע את הציבור בעקרונותיהם. נאסר עליהם, אפקטיבית, לדבר על ליבו של הציבור, לחשוף את המציאות כפי שהם מבינים אותה, ולנסות להפוך לרוב שיתקן את המדיניות הציבורית בתחומים היקרים להם. אם בערב ישראל הייתה דמוקרטית ליהודייה ויהודית לערבייה, עכשיו היא אפילו לא זה. עכשיו היא יהודית לערבייה וימנית ליהודייה. מדינת כל ימנייה.

 

לא מדובשה ולא מעוקצה

מדינות אירופה וארה"ב צריכות להגיב בחריפות על החלטה כזו של המדינה. הן צריכות להודיע לישראל שאם הכסף שלהן מסריח בעיני ממשלת נתניהו כשהוא ניתן לארגוני חברה אזרחית, אז הוא מסריח גם כשהוא ניתן למדינה עצמה ולעסקים בה. כל סיוע כלכלי שניתן לישראל צריך להיות מושעה מיידית. הסכמי הסחר יושעו גם הם. מקומה של ישראל ב-OECD צריך להשלל ממנה. סנקציות יוטלו על מתן תרומות על-ידי גופים ואנשים פרטיים לארגונים במדינה – כך לפחות יהיה שיוויון בין ארגוני הימין לארגוני השמאל. לא מדובשה ולא מעוקצה,  יאמר העולם לישראל.

אם ישראל מחרימה את כספו של העולם, העולם צריך להחרים את ישראל. פשוט וקל. אי אפשר לשחק עוד במשחק הזה של כן-דמוקרטיה-לא-דמוקרטיה. אם ממשלת הקרטל שוללת מהאופוזיציה את הכלים הבסיסיים ביותר שיאפשרו לה להלחם על עקרונותיה באופן חוקי, לא נותרת חלופה אלא להלחם באופן בלתי חוקי. Bring it on.

(לא, לא באלימות.)

בחן את עצמך: האם גם אתה במעמד הביניים?

מעמד הביניים שוב בכותרות, וכמו מאליה עולה שאלה מוכרת: מה זה בעצם מעמד הביניים? האם נהג המונית שרואה את האוברדרפט שלו תופח מדי חודש הוא מעמד ביניים? ומה עם ההייטקיסט במשרה הנוחה שיכול להרשות לעצמו חופשות בחו"ל בלי לנגוס בחסכונות? ומה עם המנהל הבכיר שמרוויח בחודש מה שהקודם מרוויח בשנה? האם יתכן שכולם מעמד בינוני?

אם אתם חושבים שהמונח "מעמד הביניים" הוא מבלבל, אתם בחברה טובה. גם מדעני החברה לא ממש סגורים על המשמעות של המושג הזה. ויש לכך סיבה טובה: מדובר במושג ארכאי שמוחזק בהנשמה בערך מאז מלחמת העולם השניה, וגם לפני כן הוא חרחר כמה עשרות שנים לפחות. מעשית, אין לו משמעות אמיתית, וזה מאפשר לאנשים לצקת לתוכו איזו משמעות שמתאימה למסר שהם מנסים להכתיב.

פעם היו שני מעמדות. היו להם כל מיני שמות לאורך ההיסטוריה, אבל בגדול קראו להם "המעמד העליון" ו"המעמד התחתון". לפעמים המעמד העליון היו האריסטוקרטיה, האצולה, או בעלי האדמות. לפעמים המעמד התחתון היה הצמיתים, מעמד העובדים או הפרולטריון. חדי העין הבחינו בחסרונה של קטגוריה אחת ברשימה הזו: בעלי ההון. בעלי ההון, מבחינה היסטורית, לא היו "המעמד העליון", אלא להפך, הם הם המעמד הבינוני. מעמד הביניים נוצר כאשר שכבה של "פשוטי העם" הצליחו לצבור ממון באמצעות מסחר והרפתקנות. ((פעם שני הדברים היו קשורים אחד בשני, למרות שבעצם גם היום מסחר, בעיקר בבורסה, מתבסס במידה לא קטנה על יצר הרפתקנות מפותח.)) עם השנים נוצרה מערכת של תלות של המעמד העליון בממונם של בני מעמד הביניים, ואלו האחרונים הצליחו לנצל את המצב הזה כדי להשיג לעצמם זכויות שהיו שמורות קודם לכן רק לבני מעמד האצולה. המהפכה המהוללת האנגלית (1668), אף שנסובה סביב סוגיה דתית, למעשה היא זו שגיבשה את המעמד הבינוני ככח המרכזי בפוליטיקה האנגלית ובעקבותיה נוסחו זכויותיהם של בני המעמד הזה ועוגנו בחוק.

כלומר, המעמדות נסבו לא רק סביב רכוש, אלא גם סביב זכויות. המעמד העליון נהנה מהכי הרבה זכויות, המעמד התחתון לא נהנה מאף זכות, והמעמד הבינוני נהנה מסט מסוים של זכויות. אבל בעוד שההבדל בין המעמד העליון למעמדות האחרים היה הבדל של סוג (אצולה לעומת פשוטי העם), ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך היה הבדל של כמות: אם בן המעמד העליון ירד מנכסיו, הוא עדיין שמר על התואר. אם בן המעמד הבינוני איבד את כל רכושו, הוא חזר להיות בן המעמד הנמוך. ההבדל בין המעמד הבינוני למעמד הנמוך, לפיכך, הוא שלמעמד הבינוני היה רכוש (ומכאן זכויות), ואילו למעמד הנמוך לא היה כלום ((אין לכם דבר להפסיד פרט לשלשלאות שלרגליכם, כתב מרקס.)) (ומכאן גם לא זכויות).

אך מתן הזכויות לבני המעמד הבינוני התחיל תהליך מתגלגל של הרחבת הזכויות הללו, משום שהוא עיקר את הבסיס המוסרי של זכויות היתר של המעמד העליון, מצד אחד, ואת חוסר השיוויון של המעמד הנמוך מצד שני. כשם שהמעמד הבינוני הצליח למנף את מאזן הכוח המשתנה כדי להשיג לעצמו זכויות, כך גם המעמד הנמוך הצליח למנף את החשיבות העולה שלו להצלחתו הכלכלית של המעמד הבינוני (וגם, אין לשכוח, להצלחה הצבאית בעידן של מלחמת שוחות וצבאות המוניים) כדי להשיג לעצמו זכויות. לכך תרם, ללא ספק, האיום המתמשך במהפכה של הפרולטריון. המהלך המבריק של הקפיטליזם, מהלך שהראשון להתחיל אותו היה ביסמארק בגרמניה ושמרקס היה מראשי מתנגדיו, הוא מה שאנחנו מכירים כיום בשם סוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. משמעותו האמיתית של המהלך הזה הוא שהמעמד הבינוני מוותר על חלק מהונו ומעביר אותו למעמד הנמוך, ובכך הוא הופך בעצם את המעמד הנמוך לחלק מהמעמד הבינוני, על כל המשתמע מכך.

במקביל לכך, כמובן, גווע לו לאיטו המעמד העליון והפך לבלתי רלוונטי. תארי אצולה, אם המשיכו להתקיים, הפכו לחסרי משמעות פרקטית.

התוצאה היא חברה חד מעמדית: כולם (כמעט) הם בני המעמד הבינוני. משמע: לכולם (כמעט) יש רכוש, ולכולם יש זכויות שוות. ה"פינוקים" האלו, שמבקרי המאבק הנוכחי מאשימים אותנו בכך שאנחנו רוצים בהם? זה בדיוק מה שעושה אותנו למעמד בינוני. זה חלק מהפשרה שמאפשרת לקפיטליזם העולמי להמשיך לתפקד. לחם ושעשועים, החלום האמריקאי, החלום הבורגני – תקראו לזה איך שתרצו, זה מה שהמעמד הבינוני ההיסטורי הבטיח לכולם בתמורה לשימור השיטה שאפשרה להם לצבור ולהחזיק בהון שלהם. ובמשך הרבה שנים זה עבד יפה מאוד. העשירים המשיכו להיות עשירים, אבל קצת פחות, והעניים יכלו לחיות חיי רווחה, וכן, גם קצת מותרות, ואפילו לחלום להפוך לעשירים בעצמם, ולכולם היה שקט תעשייתי.

אבל בשנים האחרונות אחד הצדדים כבר לא ממש מקיים את החלק שלו בעסקה. מעמד הביניים הולך וחוזר להיות שכבה דקה בראש החברה, ובעצם הופך להיות המעמד העליון בשיטה דו-מעמדית חדשה – כזה שאינו יכול לאבד את מעמדו, כי מי שמפסיד כשהוא נכשל הוא הציבור כולו, בעוד שהאציל החדש שומר על הונו האישי לעצמו. אם הייתי מרקסיסט הייתי שמח, כי זה שם את המהפכה בחזרה על השולחן. אבל אני לא מרקסיסט, ואני לא רוצה מהפכה. אני רוצה, אם יורשה לי, את החלום הבורגני שלי חזרה.

כפי שחלקכם זוכרים, יש לי ידידה נורווגית פה, וכך יצא שחוויתי את הארועים האחרונים בנורווגיה בזמן אמת ודרך פריזמה מאוד אישית. אני לא יודע למה היא חזרה ופנתה אלי ביומיים האחרונים האלו שוב ושוב. אולי בגלל שהייתי זמין, אולי בגלל שהיא יודעת שיש לי נסיון מקרוב עם ארועים כאלו, להבדיל מרוב האנשים האחרים שהיא מכירה. ההזדהות שלי איתה עברה שינויים ניכרים ביומיים האלה. בתחילה, כשהאפשרות הסבירה ביותר עוד נראתה כעוד מקרה של טרור מוסלמי, ((אם כי, בניגוד לטוקבקיסטים, לי היה ברור שגם אם זו אפשרות סבירה, אנחנו רחוקים מוודאות באשר לזהות המפגעים ועילת הפיגוע.)) חזרתי בזכרוני לפיגועי האוטובוסים של ראשית תקופת אוסלו. אבל ככל שהתבהר שהמפגע הוא בכלל נורווגי אתני ((מעניין היה לראות כמה זמן לקח לטמקא לוותר סופית על הסיפור הנוח ההוא של "ארגון מסייעי הג'יהאד הגלובלי" – שעות רבות אחרי שהנורווגים כבר הכריזו בוודאות על זהות המפגע, בטמקא עוד הציבו סימני שאלה וניסו לטעון שיכול להיות שזה בכל זאת מוסלמים, כי איך אפשר אחרת?!)) כך עברתי לחשוב יותר על רצח רבין, על התחושה מוחצת הלב שהייתה לי בלילה שאחרי הרצח שמשהו מהותי השתנה, אובדן של תמימות כלשהי, וחשש תהומי מפני אויב שאי אפשר להבדיל בינו לבין כל אחד אחר. לא יכולתי לחלוק עימה יותר מאשר את התחושות הלא נעימות שעדיין מלוות אותי כל אימת שאני נזכר בימים ההם, ולראות איך הלב שלה נקרע, ולהזכר איך נקרע הלב שלי.

מדהים היה לראות איך הטבח בנורווגיה העלה אצל כל כך הרבה אנשים את אותם הסטריאוטיפים, אותה השנאה ואותו הפחד, שהניע, כפי שהסתבר, את הרוצח עצמו לבצע את המעשים הללו. זו, אם תרצו, האירוניה במיטבה. אם הייתי איש אופטימי הייתי אומר שאולי אנשים ילמדו לקח מהאופן שבו קפצו למסקנות ברגע ששמעו על פיגוע. אבל אני לא, ובמקרה הזה, אין ספק, הפסימיות הזו מוצדקת לגמרי.