רק שמאל ושמאל

היום הבלוג מציין שבע שנים לקיומו, ולכבוד המאורע החלטתי לקיים סוף סוף חוב ישן שלי (לפני שתגיע שנת שמיטה). מדובר בפוסט שהוזמן על ידי אחד התורמים לקמפיין הפריימריז שלי (זוכרים את זה? הוי, משובות נעורים…). הוא שאל אותי למה, בעצם, אני חושב שהעמדה הליברטריאנית, של ימין כלכלי ושמאל חברתי, היא לא עקבית. כלומר, למה אדם שמאמין בשלל זכויות וחירויות לא יכול להאמין באותה מידה במרכזיותה של הזכות לקניין.

טיוטא של הפוסט הזה ישבה לי כבר הרבה זמן בקרביים של הבלוג, וכל פעם שהתקרבתי אליה חטפתי בלקאאוט מוחלט ולא הצלחתי להתקדם. אז החלטתי למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. נקודת הפתיחה שלי היא דיון שנערך לאחרונה בפייסבוק שנגע, בין השאר, בשאלת ההבדל בין השמרנים לליברלים בארה"ב (המונחים קצת מבלבלים, כי ליברלים, אבל הכוונה בארה"ב במונח הזה היא בד"כ ליברליזם חברתי עם יותר נכונות לפגוע בזכויות הקניין כדי לקדם זכויות אחרות; מרצ כאלה). בר הפלוגתא שלי בדיון טען ששמרנים מחוייבים לחירות, בניגוד לליברלים. אני קבלתי על העמדה הפשטנית הזו, בין השאר באמצעות בדיחה ישנה: איך קוראים לשמרן שגילה שהבת שלו לסבית? ליברל.

כמו כל בדיחה, יש בה גרעין של אמת – אבל כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. שמרן (כלומר, מי שהוא גם ימין כלכלי וגם ימין חברתי) שיגלה שבתו היא לסבית עשוי לשנות את עמדותיו בנושאים מסויימים. למשל, ההכרות האישית הקרובה עם צרכיה של לסבית עשויה להוביל אותו אותו לתמוך בזכויות להט"ב. אבל, כמובן, הדבר לא מחייב אותו לבצע את המעבר המלא לשמאל חברתי ושמאל כלכלי. המהלך יכול להעצר בכל מיני מקומות. אבל קשה יותר להצדיק תמיכה בזכויות של מיעוטים מיניים מבלי להצדיק גם תמיכה בזכויות של מיעוטים מגדריים או מיעוטים אתניים. לכן, תחנת העצירה הנוחה ביותר בדרך מימין לשמאל היא בעמדה הליברטריאנית. זוהי עמדה שהיא על פניה עקבית לגמרי בפני עצמה: המושג המרכזי הוא החרות, והוא משמש באופן זהה עבור כל האספקטים של החיים: חירות מינית, חירות דתית, חירות אמנותית, וגם, כמובן, חירות כלכלית.

למעשה, היא כל כך עקבית ורציונלית, במבט שטחי, עד כי ליברטריאנים רבים מתפתים להאמין שזו עמדה א-אידאולוגית, שהליברטריאניזם הוא נקודה ארכימדית, מחוץ למערכת, שמבטלת למעשה את האידאולוגיה כגורם משפיע, ומכאן שהיא "רציונלית" יותר מהעמדות האידאולוגיות מימין ומשמאל. כי הרי מה הוא הדבר שגורם לשמרן שגילה שבתו היא לסבית להפוך לליברל? אמפטיה. רגש. חוסר רציונליות. ומהו הדבר שגרם לאותו אדם להיות שמרן מלכתחילה? מסורת. דת. חוסר רציונליות. זו הסיבה שליברטריאנים רבים יאשימו אנשי שמאל בכך שהעמדות שלהם מעוותות על ידי אידאולוגיה, ובמרומז יטענו שהעמדות שלהם עצמם הן האמת הטהורה, שיקוף מדעי ונטול רגשות של המציאות. העניין הוא שגם בתקופה שאני עצמי הייתי ליברטריאן לא יכולתי להסכים לגישה הזו. הליברליזם, טענתי, צריך להיות "דת מדינה", ((אז קראתי לזה הומניזם.)) כי הוא אידאולוגיה לא פחות מאשר השמרנות או הסוציאליזם. צריך ללמד אנשים להיות חופשיים — או, ליתר דיוק, צריך לחנך אותם לאפשר לאחרים לפעול בחופשיות. ומכאן – שליברטריאניזם הוא אידאולוגיה ככל האידאולוגיות. כלומר היא קובעת את "הראוי" ולא רק משקפת את "המצוי". היא יוצרת היררכיה של טוב. וברגע שמכירים בכך, מראית העין של עקביות קורסת.

כי ליברטריאן שמאמין שאפשר פשוט לתת לכל הורה לבחור את החינוך של ילדיו בעצמו, ושמהלך כזה יאפשר למדינה הליברטריאנית לשרוד, מוליך עצמו שולל. כלומר, באופן פרדוקסלי לחלוטין, כדי לקיים חברה ליברטריאנית, היא חייבת להיות ריכוזית — או לכל הפחות מהפכנית במובן הקומוניסטי של המילה, כלומר היא חייבת להתחיל מדיקטטורה של הליברטריאנים, שיהפכו את החברה בעל כורחה לחברה ליברטריאנית, ורק אז ניתן יהיה לשחרר את האזרחים לחיות את חייהם כאטומים עצמאיים.

אבל לא צריך ללכת לקיצוניות כזו כדי לראות את הכשלים של הליברטריאניזם כשיטה "טהורה". ופה אנחנו מגיעים לאינהרנטיות של תפיסה שמאלנית לעומת תפיסה ימנית. לחוסר הקוהרנטיות של "שמאל חברתי עם ימין כלכלי", כמו גם "ימין חברתי ושמאל כלכלי".

זכויות, כפי שכל אחד יודע, נוטות להתנגש אלו באלו לפעמים. מה שמנחה אותנו בקביעה איך להתמודד עם כל התנגשות כזו היא המערכת האידאולוגית שלנו. המערכת השמאל-ליברלית יוצרת סבך מורכב של העדפות וקשרים בין הזכויות השונות שמאפשר איזון ביניהם, כדי שאף זכות לא תפגע יותר מדי. יהיה זה שקר לטעון, כפי שטען אותו בר פלוגתא שלי מהדיון למעלה, שהליברלים החברתיים לא דואגים לחירות. להפך – הם דואגים לכל החירויות במידה שווה, ולכן הם מכירים בכך שלפעמים הזכות שתאלץ לוותר בהתנגשות בין כמה זכויות תהיה זכות הקניין – לפעמים ראוי לצמצם את חופש הקניין כדי להבטיח חירות אחרת שהפגיעה בה תהיה משמעותית מדי. ושימו לב: לצמצם, לא למחוק, לא להעלים. לא מדובר בקומוניזם (גם הוא, לדידי, לא אידאולוגיה קוהרנטית ויציבה, ואין זה מפתיע שבכל יישום של האידאולוגיה הזו היא הפכה כמעט מיד לגישה שדומה יותר דווקא לימין מוחלט). לקחת מס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בחופש הקניין שלי, אבל ממש לא מבטל אותו.

אבל הגישה הליברטריאנית מעמידה תמיד את זכות הקניין כזכות הראשית. הקביעה הזו נובעת מכך שמבלי התערבות חיצונית, כל התנגשות בין זכויות תוביל בהכרח לנצחון זכות הקניין. כלומר, הגנה על זכויות אחרות מצריכה התערבות אקטיבית, בעוד שהגנה על זכות הקניין היא פאסיבית. לא צריך לעשות שום דבר כדי לשמור עליה – צריך רק לא לעשות שום דבר. חוסר הנכונות הזה לנקוף אצבע כדי להגן על זכויות אחרות ברגע שהדבר יפגע בזכויות הקניין נובע מהתועלת המוסרית של האידאולוגיה הליברטריאנית. אין זה מקרה שרוב המחזיקים בה הם אנשים ש"בנו את עצמם". לא רק שלשיטתם המדינה מונעת מהם להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם, אלא שהאידאולוגיה שהם מחזיקים בה גם מאפשרת להם לטפח את הפנטזיה לפיה הם הנבחרים, כאילו העולם הוא מריטוקרטיה אמיתית וטהורה.

יסודותיה של התפיסה הזו נעוצים במה באותה אבחנה קלאסית של מקס וובר על המוסר הפרוטסטנטי. האסקטיציזם של הפרוטסטנטים נבע מכך שהם האמינו שהצלחה בחיים האלו היא אינדיקטור טוב להיותם מבין "הנבחרים" שילכו לגן-עדן. אינדיקטור, אבל לא מוחלט. כלומר, ההצלחה בחיים האלו יכולה אולי לתת להם מעט שלוות נפש, אבל הם עדיין לא יכולים לדעת בוודאות, ובוודאי שהם אינם יכולים לראות בהצלחה הכלכלית שלהם משום רשות לחטוא. מכאן נבעה צורת החיים של עבודה קשה, מבלי שפירות העבודה הזו ישמשו לדבר פרט להשקעה חזרה בעוד יותר עבודה קשה.

אידאולוגיה ליברטריאנית היא פחות או יותר מה שקורה כשלוקחים את הגישה הפרוטסטנטית הזו ומורידים ממנה את השכבה של אימה מוחלטת לגורלה של נפש האדם הנצחית: חטא היוהרה. האמונה שההצלחה שלי כרגע מוכיחה שאני יותר טוב מאלו שלא הצליחו, כי ההצלחה שלי היא תוצאה של האיכויות האישיות שלי ותו לא, והכשלון שלהם הוא תוצאה של האיכויות האישיות שלהם ותו לא. לכן לקחת מההצלחה שלי ולתת להם זה לא סתם פעולה לא יעילה כלכלית – זו עוולה מוסרית מהדרגה הראשונה. עיוות מוחלט של המוסר הטבעי.

במילים אחרות, העמדה הליברטריאנית היא לא באמת שמאל חברתי וימין כלכלי. היא רק ימין כלכלי. השמאל החברתי לא יכול לבוא לידי ביטוי כל עוד עליונותה של הזכות לקניין נשמרת בקנאות. האמירות לגבי חירויות הפרט האחרות נותרות לא יותר ממס שפתיים, והתוצאה היא שמרנות חברתית מתוך מחדל (להבדיל מימין "אמיתי" שבו השמרנות החברתית היא בכוונה תחילה).

העמדה הפרטיקולריסטית של הימין נובעת מתוך אמפטיה מוחלטת לקבוצת הפנים וחוסר אמפטיה מוחלט לקבוצת החוץ. העמדה האוניברסליסטית של הליברליזם החברתי נובעת מתוך אמפטיה לכלל וחוסר נכונות להציב גבולות בין סוגים של בני אדם (אלו, כמובן, מקרי הקיצון. רוב בני האדם אינם נוקטים עמדה מוחלטת לכאן או לכאן – גם שמאלנים נוקטים במידה של פרטיקולריזם, וגם ימנים מוכנים להכיר במידה של אמפטיה כלפי קבוצות חיצוניות בתנאים מסויימים). העמדה הליברטריאנית, לעומת זאת, בנויה לכאורה על חוסר אמפטיה לכל, אך למעשה היא מבוססת על אמפטיה כלפי אלו שהצליחו כלכלית. היא מאפשרת לכלכלה לקבוע את קווי הזהות באופן מוחלט (בכך היא דומה במקצת לקומוניזם, שוב), ואז מנציחה ומתחזקת אותם. השילוב של שיח ליברלי-חברתי לתוך האידאולוגיה הזו הוא, על כן, מזויף במקרה הרע, וסתם קישוט במקרה הטוב.

מי שחושק בעמדה קוהרנטית צריך לבחור, בסופו של דבר, בין ימין ושמאל. מובן, כאמור, שגם בתוך כל אחד מהמחנות יש עמדות שונות ונקודות איזון שונות, אבל הניסיון לשבת על הגדר דינו להכשל.

וזו הסיבה שנטשתי את הגישה הליברטריאנית ועברתי להיות שמאל סוציאל-דמוקרטי. אני מקווה שההסבר הזה, גם אם אינו משכנע, לפחות נהיר דיו.

חזל"ש – פוסט סיכום

נתחיל מהשורה התחתונה: 534. זהו מספר הקולות שקיבלתי בפריימריס של מפלגת העבודה. זה לא מספר גדול. אם לומר את האמת, זה מספר קצת מביש. אמנם לא האמנתי שאגיע למקום ריאלי ברשימה, וראיתי במערכת הבחירות הזו במידה לא קטנה חווית למידה ומקפצה לקראת הפעם הבאה, אבל אני חייב להודות שציפיתי לקבל קצת יותר. 1000-2000 קולות היה הטווח ששאפתי אליו, ו-3000 זה הרף שהגדרתי לעצמי כ"הישג משמעותי". אבל לא הגעתי אפילו למינימום שקבעתי לעצמי, וזה אומר שדרושה חשיבה מחדש. אני לא אעשה אותה כאן ולא עכשיו, אבל אי אפשר להגיד שהמספר הזה לא ישליך על ההתנהלות העתידית שלי בתחום הפוליטיקה.

בואו ננסה להסתכל על התוצאות בפריזמה קצת יותר רחבה, ואולי אוכל להסיק מכך מסקנות גם לגבי ההתמודדות האישית שלי. מפלגת העבודה תציג בבחירות הבאות רשימה מוצלחת למדי – זו לא רשימת החלומות שלי: יש שם כמה וכמה שמות שהייתי רוצה לראות ולא נכנסו, ויש שם כמה שמות שהייתי מעדיף שלא יופיעו שם אבל בכל זאת הצליחו. ככה זה בפוליטיקה: משחק של פשרות. אבל אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הרשימה הזו, הרי הוא המוכרות של הפרצופים. עם מעט מאוד חריגים, המועמדים שהצליחו להתברג ב-20 המקומות הראשונים הם או פוליטיקאים מכהנים, או אנשי תקשורת, או אנשים שקיבלו הרבה מאוד זמן מסך אינטסיבי בשנים האחרונות. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אחת הבעיות הקשות של שיטת הפריימריס היא הצורך בנראות. מועמד שאין לו נראות תקשורתית גבוהה נדרש להוצאות כספיות גדולות מאוד כדי "לייצר" אותה, וגם אז הוא יוותר בנחיתות אל מי שפרצופו נישא מכל מסך טלוויזיה. מועמדים הרבה יותר חזקים ממני שסבלו מהבעיה הזו נדחקו למטה ברשימה למקומות לא רלוונטיים. כמויות אדירות של כסף נשפכו על הניסיון לגרום ל-60,000 אלף אנשים שלרובם הגדול אין באמת כוח או זמן לברור בין יותר מ-80 מועמדים, לזכור את שמו של מועמד מסוים ולשקול, לפחות, להצביע גם לו.

מתפקדי המפלגה יוכלו להעיד על השטף האינסופי של מסרונים שנשלחו אליהם לאורך תקופת הקמפיין, במיוחד עם סיום "עמוד ענן", כשברבים מהם כמעט שלא היה מידע מלבד שמו של המועמד ועובדת היותו מועמד. אבל כמו בטרגדיה של האחו המשותף, הרצון של כל מועמד להתבלט הוביל בסופו של דבר לכך שכולם הסתירו את כולם. כשאני ויהונתן יצאנו כנגד השימוש הקלוקל ברשימת הבוחרים כדי לשלוח מסרונים, טענו כנגדנו שאין למועמדים דרך סבירה יותר לתקשר עם המצביעים ולהציג את עצמם. אבל המציאות היא שאל מול שטף כזה, כלי התקשורת הזה הופך חסר משמעות.

המציאות היא שאי אפשר לבחור בין 80 מועמדים מבלי להעזר בעזרים חיצוניים כלשהם, ובהעדר חלוקה אידאולוגית, מחנאית או אחרת קלה לזיהוי, רוב המצביעים העדיפו לבחור רק מבין השמות שהם כבר הכירו. התארגנויות שונות (ומבורכות, חרף הביקורת שלי) ניסו לספק עזרים כאלו באמצעות בחינה מקיפה של כלל המועמדים ויצירת "רשימות מומלצים" על בסיס עמדות קונקרטיות שהביעו. אבל ההתארגנויות הללו עצמן סבלו מאותה בעיה של חוסר חשיפה. רובן, כמוני, היו כלואות בתוך הבועה המקוונת, וגרוע מכך: בתוך פייסבוק לבדה. אבל פייסבוק היא תיבת תהודה ותו לא. היא נותנת תחושה של המון פעילות והמון תקשורת, אבל בסופו של דבר היא משיגה תוצרים מאוד מצומצמים, במיוחד אם היא עומדת בפני עצמה.

החלופה הקלאסית, מצד שני, גם היא לא באמת אפקטיבית. חוגי הבית שהמתמודדים נדדו ביניהם בתזזיתיות סובלים מאותה בעיה כמו ההצבעה עצמה: לאנשים אין זמן להגיע לכל חוגי הבית, ולכן רק חוגי הבית בהם משתתפים מועמדים מוכרים זוכים לנוכחות משמעותית. דווקא המועמדים שהכי זקוקים לחשיפה לקהלים חדשים, לפיכך, אינם יכולים להשיג אותה. כאשר הבחירה היא פרסונלית גרידא (ואם יש משהו שנכשל בצורה בולטת בפריימריס הללו, הרי הם הדילים והמחנות), אי-חשיפה היא מכת מוות.

מה שמעלה את השאלה: מה הדרך הטובה ביותר להצליח בפעם הבאה? אם בשלב כלשהו בקמפיין האמנתי שאולי אני צריך לעבוד על הרזומה הציבורי שלי, שהוא, יש להודות על האמת, מצומצם ומוגבל לתחום אחד, וגם זאת באופן בעייתי משהו — הרי שעכשיו עולה שהתשובה היא אחרת: אני צריך להשתלב באופן קבוע בכלי התקשורת. עלי להפוך לבן בית אצל כלל אזרחי ישראל, אדם ששמו ופרצופו מוכרים לכל אדם במדינה, ואז אוכל לשפר משמעותית את סיכויי ב-2017. יש, כמובן, כמה בעיות עם זה, חלקן אישיות וחלקן עקרוניות, וחלקן גם וגם. עבודה על הרזומה הציבורי שלי היא דבר שאני יכול להצדיק משום שמדובר על צורה אחרת של קידום אותם דברים שרציתי לקדם דרך הבחרות לכנסת. כלומר, יש להם ערך עצמאי בלי קשר לשאלה אם אחליט להתמודד שוב או לא. לעומת זאת, להופיע בתקשורת זו לא משאת נפש שלי ולא משהו שאני מאמין שיכול להוביל לשיפור החברה והדמוקרטיה בישראל. זו תהיה פעולה שהיא ב-100% מכוונת קמפיין, ריקה מכל ערך בפני עצמה. זה בעייתי עבורי, משום שאינני מעוניין לשעבד את עצמי לאורך שנים בשביל הסיכוי שאולי זה יקדם אותי בנסיונותי להבחר לכנסת בלי שום ערך מעבר לכך, ((וגם משום שאין לי מושג איך מגיעים למצב שבו אני מופיע בטלוויזיה באופן קבוע…)) אבל חשוב מזה – זה בעייתי מבחינה עקרונית משום שזה מצביע על כשל בצורת בחירת המועמדים שלנו, ועל קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת. לפחות אחד מהשמות ברשימה שאני לא מרוצה ממנו הוא כזה שנראה לי, על פניו, שלא יצליח לבצע את המעבר בין שני מערכות הכישורים הללו (וספק אם הוא בכלל חושב שהוא צריך, על פי מה ששמעתי ממנו).

ישנם, כמובן, גם הרבה דברים טכניים שלמדתי בדרך הקשה בקמפיין הזה. גיוס הכספים המאוחר, ((למעשה, את עיקר הכסף שאספתי קיבלתי רק לפני מספר ימים, מה שאומר שנאלצתי לממן את הקמפיין מכספי שלי, תוך ידיעה שאוכל להחזיר לעצמי את חלקו הגדול עם קבלת הכסף ממימונה.)) אי השימוש שלנו במתנדבים שהביעו נכונות לעזור, המחסור בעבודת שטח כדי להגיע לחוגי בית ולאירועים שארגנו סניפים שונים, והעובדה שבעצם לא הצלחנו לגבש חלופה רצינית להספמה שהחלטנו שלא לעשות. ספק אם לדברים הללו הייתה השפעה מכרעת, אבל אין ספק שהתוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו עושים שימוש נאות בכלים (ההגונים) הזמינים לנו.

היו גם כמה כלים פחות הגונים שהוצעו לנו בדרך. אף אחד לא הציע לנו לשלם עבור קולות (אולי לא נראינו כמו יעד מתאים להצעה כזו, אולי לא היו כאלו הצעות במפלגת העבודה), אבל כן קיבלנו הצעות "לטייב" את ספר הבוחרים בעזרת הצלבת מידע עם מאגרי מידע אחרים. אין לי מושג אם מדובר במעשה חוקי או לא, אבל הוא מסריח לי ממרחקים (מה גם שאני לא רואה איך אני יכול לעמוד בהתחייבות שחתמתי עליה שלא להעביר את המידע בספר הבוחרים לגוף שלישי אם אני רוצה לקבל את השירות הזה – בסופו של דבר, גם ספק הטיוב מרוויח מהעסקה הזו משום שלמאגר שלו נוספו 60,000 נתונים איכותיים כולל פילוח פוליטי — מידע יקר ערך!). אני לא יודע מה עמד מאחורי ההצעה הזו, אולי באמת נעשתה בתמימות מתוך תמיכה בנו, כפי שהדבר הוצג, אולי לא. אבל העדפתי לא להתקרב לזה.

במקרה אחר, קיבלתי פניה לקראת סוף הקמפיין לקבל (תמורת תשלום) רשימת חברי מפלגה ש"כבר הוכיחו" את יכולתם להביא בין 50-400 מתפקדים לקלפי ביום פקודה. התגובה הראשונה שלי הייתה להניח שמדובר במכירת קולות (או מכירת קבלני קולות), והעברתי את הדבר למזכ"ל המפלגה לבדיקה. מאז הסתבר, לפי ההסברים שקיבלתי מהמציע, שמדובר לא במכירת קולות אלא במכירת אוויר. רשימת השמות לא הייתה אלא רשימת המועמדים בבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה שהשיגו כך וכך קולות. לא ברור אם אלו שביצעו את ה"מחקר" הזה (כך הם קראו לו, חי נפשי!) באמת חושבים שיש ערך למידע הזה, כלומר, באמת לא מודעים לכך שרוב האנשים שנכללו ברשימה שלהם פשוט הופיעו ב"רשימות מומלצים" (דילים, בלעז) וקיבלו את קולותיהם בדרך זו ((אני, למשל, ככל הנראה הופעתי ברשימה שלהם…)), או שהם מודעים לדביליות של המתודולוגיה שלהם אבל סומכים על זה שמועמדים שמגיעים לקו הגמר עם הלשון בחוץ יסכימו להשליש לכיסם כמה שקלים תמורת "מידע" שכזה.

אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. בטווח המיידי, כמובן, אני חוזר להשקיע את כל זמני הפנוי בהשלמת הדוקטורט שלי. ((ובבלוג, כמובן, שקצת הוזנח בעת האחרונה ושועבד לענייני הקמפיין.)) אחר כך נראה. אין לי כוונה לבזבז את הכסף שלי ו(חשוב מכך)שלכם על התמודדות נוספת אם לא תהיה לי סיבה טובה לחשוב שיש לי סיכוי. מה שאומר שיתכן שבסיבוב הבא אני אשאר בחוץ, ואמשיך לפעול עד שאשיג רזומה ציבורי מספק לצד ניראות ציבורית ניכרת.

עכשיו יש בחירות, והן מספיק חשובות כדי לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שארבע השנים הבאות תהיינה טובות יותר מארבע השנים האחרונות (אני יודע, זו לא מטרה נשגבת במיוחד, והנה, בכל זאת, לא ברור עד כמה היא ניתנת להשגה). בחודש הקרוב אפעל בדרכים הזמינות לי כדי לחזק את מפלגת העבודה בפרט ואת גוש השמאל בכלל בבחירות הקרבות. אחר כך נחשוב על אחר כך.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים שתמכו, תרמו, עזרו ועודדו, לאנשים שיצאו ביום הבחירות ובאו לסייע לנו ולהביע את תמיכתם פנים אל פנים. וכמובן: אני רוצה להודות לאותם 534 אנשים שנתנו בי את אמונם ורצו לראות אותי בכנסת. אני מקווה שלמרות הכל, לא תרגישו שהקול שלכם התבזבז. תודה לכולכם.

אה, כן, יש לי יום הולדת היום. יומולדת שמח לי.

מצביעים 50-50

יומיים לפני הפריימריז אפשר היה לצפות שאנסה לדרבן אתכם, אלו מקוראי שהתפקדו למפלגת העבודה, להצביע עבורי. אני, כמובן, מאוד אשמח אם תצביעו עבורי, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע.

בחודשים שקדמו לועידת מפלגת העבודה הייתי שותף בהתארגנות שביקשה להכניס לחוקת המפלגה שהבטחת הייצוג לנשים, העומדת על 40% במוסדות המפלגה, תחול גם ברשימה. לצערנו, לא הצלחנו להעביר החלטה כזו, והבטחת היצוג עומדת כיום על 20% בלבד – כלומר, רק ארבע נשים ב-20 המקומות הראשונים (לא כולל שלי יחימוביץ').

מה שאומר שהנטל עובר אלינו, כלל המצביעים בפריימריס. כל מצביע יכול לבחור בין 8-12 מועמדים בפריימריס. למעלה מ-20 נשים מתמודדות – מועמדות מצויינות אחת אחת. הייתי יכול למלא רשימת מועמדים מלאה רק בנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת, בין אם חדשות כמו אסתי קירמאייר ולילי בן-עמי, מוכרות כמו סתיו שפיר ומרב מיכאלי, פעילות ותיקות כמו לאה פדידה ואליס גולדמן, וחברות כנסת בהווה ובעבר כמו נינו אבסדזה, מלי פולישוק בלוך ונאדיה חילו – ועוד רבות אחרות. אין שום סיבה שבין כל המתמודדות המצויינות הללו לא תוכלו למצוא 4-6 שתוכלו להכניס בראש שקט ובשמחה לרשימה שלכם בפריימריס.

אז מה שאני מבקש מכם עכשיו הוא שלצד השמות שלי ושל יהונתן קלינגר, ושל עוד 2-4 מועמדים גברים אחרים, תצביעו גם למספר שווה של נשים. רק כך נוכל להבטיח רשימה שיוויונית, ונהפוך את מפלגת העבודה לדוגמא ומופת למערכת הפוליטית כולה.

ב-29.11 מצביעים 50-50.

(על רשימת הליכוד הזוועתית אני אגיב כשירגע קצת.)

תודה ועדכון

השבועיים האחרונים היו חוויה די מדהימה עבורי. העובדה שבעזרתכם צברתי כמעט 14,000 ש"ח בתרומות קטנות עבור קמפיין הבחירות שלי הפתיעה אותי, למרות שמלכתחילה ניסיתי לשמור על אופטימיות. אז רציתי להודות באופן פומבי לכל התורמים (תודה אישית תשלח לתורמים מעל 50 ש"ח בהמשך).

14,000 ש"ח זה מגניב. אבל אתם יודעים מה ממש מגניב? מליארד דולר, לא, סתם. 14,000 ש"ח זה לגמרי ממש מגניב. אבל אם בכל זאת אתם עדיין רוצים לתרום לקמפיין שלי ולעזור לי להגיע לכנסת, יש כמה דברים שעדיין אפשר לעשות.

ראשית, עדיין אפשר לתרום כספית, באמצעות העברה בנקאית לח-ן 093-04171693 ע"ש דב קננגיסר – בחירות מקדימות למפלגת העבודה, בבנק איגוד (קוד בנק: 13), סניף רחובות, או באמצעות משלוח המחאה ע"ש דב קננגיסר בדואר לרחוב ש. בן ציון 44, רחובות. (לתשומת לבכם: כל התרומות חייבות להיות גלויות וידווחו כחוק למבקר המדינה שיפרסם אותן באתר האינטרנט שלו. התרומה המקסימלית המותרת, אם תהיתם, היא ע"ס 10,000 ש"ח).

שנית, אפשר להרשם להתנדב עבורנו. אנחנו ניצור אתכם קשר כאשר יהיה צורך במתנדבים.

שלישית, אפשר להזמין אותנו לחוגי בית. אם אתם מכירים חברי מפלגת העבודה ויכולים לארגן עבורנו מפגש אצלכם, צרו איתנו קשר.

בנוסף, אפשר לעזור לנו להשתלב במפגשים שמארגנים הסניפים. נכון לעכשיו מתוכננים לי שני מפגשים שכאלו – ברמת השרון וברחובות, ואני מנסה להשתלב במפגש נוסף בדרום תל-אביב ואחד בנצרת. אם אתם חברי המפלגה בישוב אחר, אני ממליץ לכם לפנות למזכיר הסניף ולבקש להזמין אותי ואת יהונתן למפגש עם חברי הסניף.

ולבסוף, אפשר כמובן להמשיך ולהפיץ את שמענו בקרב כל בעל זכות הצבעה שאתם מכירים. אפשר להפנות אותם לעמוד הבית המשותף שלנו, למצע שלי, ו/או לעמוד הפייסבוק שלנו. אם אתם רוצים חומרים מודפסים להפיץ או לתלות – פלאיירים, פוסטרים וכן הלאה, צרו איתנו קשר ונדאג לשלוח אותם אליכם.

אנחנו נכנסים לישורת האחרונה של המרוץ, וכל סיוע הוא קריטי לקמפיין. הפריימריס יערכו ב-27 בנובמבר. אם אתם רוצים לראות אותי ואת יהונתן בכנסת, עכשיו הזמן לעשות משהו בנידון. תודה!

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

איפה הכסף?

לאור הקדמת הבחירות, קמפיין הבחירות המקדימות שלי ושל יהונתן קלינגר שהתנהל לו בעצלתיים נאלץ להתעורר ולהתחיל להזיז את עצמו. צעד ראשון והכרחי, למרבה הצער, הוא גיוס כספים. אין לי הון עצמי להשקיע בבחירות הללו, אין מאחורי שום גורם שיכול לתמוך בי, ואין לי תומכים עשירים שיכולים להרשות לעצמם לזרוק 10,000 ש"ח כל אחד על קמפיין בחירות של מישהו.

מה שיש לי זה אתכם: אלפי אנשים רגילים, אזרחים שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ואין להם הרבה כסף, אבל יש להם רצון לשנות פה, לתקן. ובדיוק אתכם אני צריך. דרך אתר מימונה פתחתי פרויקט גיוס תרומות. היעד הראשוני צנוע: 5,000 ש"ח (30% מהם כבר נתרמו), במשך שבועיים. השאיפה, כמובן, היא להגיע להרבה יותר מזה בעזרתכם. כל תרומה עוזרת ומקדמת אותנו למטרה.

בעזרת התרומות שלכם אוכל לממן הדפסת חומרים, כמו גם חוגי בית ברחבי המדינה (אגב, אם אתם רוצים לארח חוג בית כזה אצלכם, רק תגידו).

אם אתם קוראים את הבלוג הזה אתם כבר מכירים אותי, את עמדותי ואת כישורי. אתם גם בטח כבר יודעים אם הייתם רוצים לראות אותי בכנסת או לא. אז אם כן, אני אודה לכם אם תוכלו לתמוך בקמפיין.

מה עוד אפשר לעשות? להפיץ. קישורים לפוסט הזה, או ישירות לפרויקט במימונה. להפיץ לכל קצוות הארץ, ולהציק לכל החברים שלכם עד שהם זורקים אתכם מכל המדרגות על כמה ששני החבר'ה האלה ראויים לקולות שלהם בפריימריס (בהנחה שהחברים שלכם חברי מפלגת העבודה). אנחנו נמנעים מלהספים אתכם ואת חברי המפלגה בכלל, ולכן תלויים לגמרי בשיתוף הפעולה שלכם כדי להפיץ את שמענו למרחוק.

אם יש לכם שאלות, או שאתם מעדיפים לתרום באופנים אחרים (בהמחאה, או דרך התנדבות), דברו איתי בדוא"ל.

ודבר אחרון: הייתי מאוד רוצה להוסיף לעמוד הפרויקט סרטון קצר בו אציג את עצמי. הבעיה היא שהמצלמה הביתית שלי די מחורבנת. אם למישהו יש מצלמה טובה, ומוכן לפגוש אותי ברחובות או בתל-אביב כדי לצלם סרטון של כמה דקות, צרו איתי קשר.

לא רואים!

כבר כתבתי בעבר לא מעט בגנות שיטת הפריימריס ודמוקרטיה פנים-מפלגתית באופן כללי. בימים אלו מתקיימות הבחירות לגופים הנבחרים של המפלגה (ועידה ומועצות סניפים), ומזדמן לי לראות מקרוב את כל אותם הדברים שגורמים לאנשים להרתע בגועל כשהם שומעים את המילה "פוליטיקה". מהרבה בחינות, הבחירות הפנימיות במפלגה הן הדגמה בזעיר אנפין של ליקויי הפריימריס. אבל מבחינה קריטית אחת הן מהוות זכוכית מגדלת על אלמנט חשוב שהופך את הפריימריס, בעיני, לשיטה גרועה: הנראות. גם על הנראות כתבתי בעבר, אבל ראוי לחזור למושג הזה ולנסות לנתח אותו יותר לעומק.

אז למה אני מתכוון כשאני מדבר על נראות? לנראות יש שני חלקים מרכזיים, וחלק אחד "סימטרי". חלק מרכזי ראשון הוא מידת ההיכרות של המצביעים עם המועמדים לבחירה. ככל שהמועמדים השונים מוכרים יותר, וככל שיש יותר שיוויון במידת ההיכרות של המצביעים עם כל אחד מהמועמדים, כן ייטב. לכן בד"כ פריימריס לראשות המפלגה הם דווקא רעיון טוב, כי שם היכרות מוקדמת של הציבור היא אחת מדרישות התפקיד, אבל פריימריס למועמדות לבית הנבחרים בארה"ב, למשל (או בכל שיטה איזורית חד נציגית עם פריימריס, אבל אני לא יודע אם יש עוד מקומות עם שיטה כזו שמקיימים פריימריס למועמדים לפרלמנט), זה יותר בעייתי, וחוסם מועמדים חדשים שלא נחשפו לציבור בדרכים אחרות. בפריימריס לרשימות המצב נהיה עוד יותר בעייתי, כי חלק גדול מהמועמדים (אהם) הם אלמונים לגמרי, מחד, ומאידך יש יותר מדי מהם, כך שאפילו מצביע שמוכן להקדיש זמן רב יתקשה להכיר את כולם במידה מספקת כדי להכריע ביניהם. הדבר מקנה יתרון בולט למועמדים מכהנים, כמובן, אבל גם למועמדים שהגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה: קצינים בכירים, ראשי שלטון מקומי ואנשי תקשורת, אם לציין כמה קבוצות בולטות, וכן אנשים שצומחים "בתוך המערכת", שלהם אולי נראות נמוכה יותר בקרב כלל הציבור, אבל נראות גבוהה יחסית בתוך המפלגה (דומני שראש הממשלה שלנו עונה להגדרה הזו, אבל אפשר להתווכח על זה).

בבחירות פנים-מפלגתיות כמו הבחירות לועידת העבודה, המצב, כצפוי, חמור במיוחד. נבחן, לשם הדוגמא, את הסניף שלי – סניף רחובות. מתוך 55 מועמדים רק 14 טרחו לתת פרטים ביוגרפיים על עצמם, ורק 12 הוסיפו גם תמונה (וגם זה שיפור מהותי לעומת המצב לפני שבוע בלבד, בעקבות לחץ מצד מזכירת הסניף). בסניף ישנם כ-700 בעלי זכות בחירה. בדוחק אפשר להגיד שמאה אנשים ממש פעילים בסניף ואפשר לטעון שאולי הם מכירים את האנשים ולכן ידעו למי להצביע גם בלי מידע באתר האינטרנט. כל השאר, אם בכלל יצביעו, יצביעו באפלה. או, ליתר דיוק, יצביעו לפי רשימות שהם יקבלו מהמחנה אליו הם משתייכים. שזה בפני עצמו לא בעייתי בעיני, אבל העובדה שלי כמצביע אין מושג מי משויך לאיזה מחנה מקשה מאוד לבחור למי להצביע. למעשה, כמצביע "לא משוייך", אין לי שום אפשרות, גם אם ארצה להשקיע זמן ניכר בנושא, לדעת למי כדאי לי להצביע. אינני יודע דבר על רובם המוחלט של המועמדים, וגם על אלו שיש לי מעט מידע לגביהם,  הוא לא ממש מספק כדי לקבל החלטה מושכלת.

חלקה השני של הנראות הוא בנראות של בעל התפקיד לאחר שנבחר. ככל שבעל התפקיד המכהן הוא בעל נראות גבוהה יותר, כך אני כמצביע יכול לשפוט יותר טוב את תפקודו, ולהחליט אם ברצוני להחליפו או להשאירו בתפקיד. בתזה שלי לתואר השני העליתי השערה שתהליך ההצבעה למפלגה הוא דו-שלבי: קודם המצביע מחליט אם ברצונו להמשיך ולהצביע לאותה מפלגה או לא, ורק אם לא, הוא מתחיל להשוות אלטרנטיבות אחרות. כלומר, עצם היווצרותה של אלטרנטיבה טובה יותר בפני עצמה לא תספיק כדי לגרום למצביע להחליף מפלגה – צריך גם שמפלגתו שלו תאכזב במידה מספקת כדי שהמצביע ילך לרעות בשדות זרים. תהליך דומה, אני מאמין, וביתר שאת, קורה בהקשר לנבחרי ציבור ספציפיים: לנבחר ציבור מכהן יש יתרון משמעותי על פני כל מתמודד אחר, משום שקודם מחליטים אם להדיח אותו או לא, ורק אם כן, מחפשים אלטרנטיבות. אבל כדי להחליט דבר כזה, צריך לדעת משהו על תפקודו של הנבחר. כמו מקודם, גם כאן לראש מפלגה יש נראות מאוד גבוהה, ולכן בהקשר הזה גם כן פריימריס היא שיטה מתאימה לברירה בין מועמדים. גם הנציג בבית הנבחרים בשיטה אזורית חד-נציגית הוא בעל נראות גבוהה יחסית (לפחות עבור הבוחרים שלו), ומכאן שלפחות באלמנט הזה, אין בעיתיות בשיטת הפריימריס. בבחירות לרשימה בישראל, לעומת זאת, מתעוררת בעיה משמעותית. רוב הנציגים בכנסת, בעיקר מהשורות האחוריות, מתקשים להשיג חשיפה תקשורתית למעשיהם. כשהם כן נחשפים, זה בדרך כלל בהקשרים בעיתיים – פרובוקציות, סקנדלים, או במקרה הכי פחות גרוע, הצעות חוק מיותרות. כבר דובר רבות על הקשר בין הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל לבין הגידול המבהיל במספר הצעות החוק הפרטיות לאורך העשורים האחרונים, שרובן אינן אלא "הצהרות חוק" שנועדו רק להשיג חשיפה תקשורתית לחבר הכנסת בקשר לארוע אקטואלי כזה או אמר (לדוגמא).

אבל אם חברי כנסת סובלים מנראות לקויה במקרה הטוב, הרי שחברי הועידה (או המרכז, בליכוד) הם שקופים מבחינת המצביעים שלהם. אין לי מושג אם מי מהמועמדים בסניף שלי הוא חבר ועידה מכהן, וגם אם הייתי יודע, אין לי שום מושג לגבי רקורד ההצבעה שלו. האם תמך בכניסה לקואליציה או התנגד? לא יודע, ואין לי שום דרך לדעת. היחידים שהם אינם שקופים בעיניהם הם ראשי המחנות השונים ועוזריהם. הם, אני מניח, מנהלים רישום מדוקדק של מי נאמן ומי לא, ומעדכנים את רשימות ההצבעה בהתאם. ושוב, מכיוון שרשימות ההצבעה אינן ידועות אלא לחברי המחנה, הרי שמצביעים "לא משוייכים" נותרים באפלה בנוגע לנושא שהוא, לכאורה, קריטי לתפקודה של המפלגה.

המרכיב האחרון, הסימטרי, הוא החלש מבין השלושה: נראותם של המצביעים בעיני הנציגים. ככל שהמצביעים יותר נגישים לנציגים, כך קל יותר לנציגים לדעת באופן מדוייק מה רצונם של המצביעים ולהתאים את התנהגותם לכך אם ברצונם בכך. זהו המרכיב היחיד שבו שיטת הפריימריס ככל הנראה מאזנת בצורה המיטבית בין שיקולים שונים: מצד אחד, מדובר בכמות מוגבלת למדי של מצביעים, ולא גוף אמורפי כמו "מצביעי המפלגה" (או גרוע מכך – "כלל הציבור"), ומצד שני מדובר בכמות מספיק גדולה כדי שלא לאפשר למועמדים לאמץ התנהגות מושחתת ולשחד את מצביעיהם, או "להשתלט" על האלקטורט באמצעות פקידת מצביעים נאמנים בכמות מספקת. החברים, מצידם, יכולים להביע את דעותיהם בפני הנציגים בקלות יחסית, אם כי, כמובן, היחס הוא שונה בין חבר מפלגה בודד לבין גוף מאורגן של חברי מפלגה, בין אם על בסיס אידאולוגי, סקטוריאלי או אחר כלשהו. אף אחד מהיתרונות הללו, כמובן, אינו תופס לגבי הבחירות הפנימיות במפלגה. מחנה נמרץ מספיק יכול בקלות יחסית להשתלט על סניפים באמצעות פקידה מאסיבית (בעיקר נכון הדבר במפלגת העבודה, שבה סניפים רבים אינם מתפקדים כלל, אבל זה נכון לגבי כל מפלגה, משום שרוב החברים הלא משוייכים אינם מתעניינים כלל בבחירות פנימיות, כך שצריך לפקוד מספר יחסית קטן של מצביעים נאמנים בכל סניף כדי להבטיח ייצוג דיספרופורציונלי למחנה האמור).

מה אנחנו למדים מכל זאת לגבי בחירות פנים-מפלגתיות? אף אחד משלושת האלמנטים של הנראות אינו מתקיים בבחירות כאלו. לבחירות במצב כזה אין שום משמעות. הן הופכות להיות תחרות בין קבלני קולות ותו לא. לפחות אחד מממדי הנראות, אם לא שניים מהם, חייבים לזכות לתיקון כלשהו. ניתן להעלות על הדעת כמה אפשרויות:

  1. הדרישה הפשוטה ביותר היא לחייב כל מועמד להגיש קורות חיים שיתפרסמו בסמוך לשמו. קורות החיים הללו יכללו מספר סעיפי חובה, וכן אפשרות להוסיף מידע וולנטרי לפי שיקול דעתו של המועמד. מדובר במינימום הנסבל כדי לאפשר בחירה מושכלת כלשהי מצד המתפקדים הלא משוייכים. עם זאת, הדרישה הזו עדיין דורשת מאמץ ניכר מצד המצביע הפוטנציאלי בבואו לבחור בין המועמדים השונים.
  2. אפשרות נוספת שתועיל היא חשיפת רשימות המומלצים של המחנות השונים והפיכת המידע שבהן לנחלת הכלל. כמובן שבמצב כזה אין מניעה שאותו מועמד ישוייך למספר רשימות. ישנן בעיות פרקטיות בדרישה כזו, מכיוון שאין הגדרה ברורה ל"מחנה". שתי חלופות אפשריות לפיכך, הן כדלקמן:  א. להוסיף אלמנט רשימתי לבחירות. כל מועמד יהיה חייב להצטרף לרשימה כלשהי, כאשר כל רשימה תדרש להציג מספר מינימלי של מועמדים ברחבי הארץ ו/או להציג מועמדים במספר מינימלי של מחוזות בחירה. ברגע שהמועמדים משוייכים לרשימות של מועמדים, יקל על המצביעים הלא משוייכים לבחור בין המועמדים לפי הזיהוי הרשימתי שלהם. אין חובה בשיטה זו להצביע על בסיס רשימתי – ההצבעה יכולה להמשיך להתקיים על בסיס אישי פרטני, רק שכל מועמד יזוהה רשימתית. ישנו גם רציונל שחורג מסוגיית הנראות לדרישה כזו: בועידה בת 1800 איש, נציג אחד הוא למעשה חסר משמעות. אין הגיון במצב כזה להצביע לאדם על פי אישיותו או הרזומה שלו בלבד, מרשים ככל שיהיה. זיהוי אידאולוגי, רופף ככל שיהיה, נדרש במצב כזה כדי שלהצבעה תהיה משמעות. ב. החלופה השניה היא שהזיהוי יתבצע על-ידי המועמד עצמו. כל מועמד ידרש לנקוב בשם של חבר כנסת מכהן, תא או חוג מחוגי המפלגה, כמחנה שאיתו הוא רוצה להיות מזוהה. כל אחד מהגופים הללו, כמובן, רשאי להתנער ממועמד אם יחפוץ בכך, על כל ההשלכות של התנערות רשמית שכזו על סיכוייו של המועמד.
  3. אם אחת משתי החלופות הללו תתקבל, הדבר יקל גם על קיום של נראות של בעלי התפקידים לאחר היבחרם: קל הרבה יותר לספק סטטיסטיקות על בסיס רשימות או הזדהות קבוצתית כלשהי, מאשר לתת פירוט של החלטותיו של כל פרט ופרט מתוך 1800 צירים בועידה. מידע כזה, בכל אופן, צריך להיות זמין לכלל החברים בכל עת כדי לקיים שקיפות במנגנונים הפנימיים הנבחרים של המפלגה.
  4. חייבים להתקיים ערוצי תקשורת פנימיים במפלגה, במיוחד ברמת הסניף. חבר המעוניין בכך צריך להיות מסוגל לקבל את מירב המידע על פעילות נציגי הסניף שלו בקלות ובנוחות, וליצור עימם קשר בצורה סבירה כלשהי – בין אם במפגשים פתוחים ובין אם בפורומים מקוונים כאלו או אחרים.
  5. לבסוף, ניתן לשקול הגבלה של זכות ההצבעה בבחירות פנימיות לחברי סניף שהפגינו פעילות מינימלית כלשהי במסגרתו. כמובן שלשם כך הסניפים עצמם חייבים לקיים פעילות סדירה, דבר שאינו תמיד מתקיים.

גם לגבי הפריימריס ניתן להסיק מספר מסקנות אופרטיביות ראשוניות:

  1. המפלגה חייבת לאפשר למתמודדים במה מסודרת ומאורגנת כדי להעביר את המסרים שלהם. המצב כיום הוא כזה שבו מתקיימות שלוש קטגוריות של מתמודדים: מכהנים, בעלי הון (או מקושרים לבעלי הון) ו"סתם" מתמודדים. ברור שאני, שנמצא בקטגוריה השלישית, סובל מהמצב הזה, ויכול להנות מתיקונו, אבל אני מקווה שתאמינו לי שאני באמת חושב שהמערכת כולה תהנה מתיקון של המצב הזה גם בלי קשר לאינטרס האישי שלי. למה אני מתכוון למשל? לאתר בית "מפלגתי" שיסופק לכל מתמודד המעוניין בכך (במקום להטיל את העלות של הקמת אתר מקצועי על המתמודדים עצמם. כאן, למשל, לא מדובר באינטרס אישי שלי. אני ויהונתן, אחרי הכל, די מקושרים בקהילת האינטרנט הישראלי, כך שהאתר שלנו מוקם בהתנדבות ויראה מקצועי בכל מקרה. מתמודדים אחרים עשויים להתקל בקשיים משמעותיים יותר). לכלים מרוכזים שיאפשרו יצירת קשר עם המצביעים, מחד, מבלי להטביע אותם בדואר זבל מאידך (לדוגמא, סתם בשליפה מהמותן, הפקת חוברת שתשלח לכל המצביעים עם פרטי המועמדים, תמונה וכמה מסרים קצרים מפיהם). משיחות שקיימתי עם מזכ"ל המפלגה חיליק בר הבנתי שיש בתכנון משהו שדומה באופן כזה או אחר לחלק מהדברים שתיארתי כאן. אני מקווה שאכן כך יהיה.
  2. המפלגה חייבת לטפח כלי תקשורת תוך מפלגתיים שיחברו בין החברים לבין הח"כים המכהנים ללא תיווך של כלי התקשורת על הצרכים התקשורתיים המסחריים שלהם. לחברי כנסת (ונבחרים אחרים) מכהנים צריכה להיות דרך פשוטה ליצור קשר עם חברי המפלגה שלהם, ולחברי המפלגה צריכה להיות דרך מסודרת ופומבית לתקשר עם הנבחרים שלהם. כמה ברור ככה פשוט. כלי התקשורת הללו חייבים לתפקד לכל אורך הקדנציה, לא רק לקראת הבחירות.
  3. בעבר הצעתי הצעה (בוסרית משהו, אבל עדיין כזו שאני חושב שיש בה בסיס למשהו מעודן יותר) לפיה פריימריס יערכו רק עבור המקומות העליונים ברשימה (נגיד, חמישה מקומות ראשונים), ושאר הרשימה תורכב על-ידי אותם נבחרים. בדיון בעקבות אותה רשומה הועלו הסתייגויות ובעיות אפשריות בשיטה כזו, ואני מקבל חלק מהן, ועדיין חושב שאחרי תיקונים מסוימים להצעה שלי (למשל, ביטול הדרישה לקביעת רשימת המועמדים של כל מועמד ראשי מראש) הנזק קטן מהתועלת.

כמובן, כפי שכבר כתבתי בעבר, ישנם עוד אלמנטים בשיטת הפריימריס שהופכים אותה לשיטה בעייתית (למשל, סוגיית פירור המפלגות שנגרם כתוצאה מכך). ברשומה הזו ובהצעות שלעיל התמקדתי אך ורק בסוגיית הנראות. טיפול בסוגיה הזו, בין אם באמצעים אלו או באחרים, לא יהפוך את הפריימריס לשיטה טובה, אלא לכל היותר יצמצם את נזקה. כמובן שאף אחת מההצעות כאן לא תנזק אם נשלב, כפי שהצעתי בעבר בעקבות גדולים וחכמים ממני, בין אלמנטים של פריימריס לבין אלמנטים מנגנוניים אחרים. להפך. אבל כל דבר בעיתו.

הערה אדמיניסטרטיבית: אני רוצה להודות לתורם שתרם לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי.

ועוד אחת: לשמחתי אוןלייף לקחו את הביקורת שלי ברוח טובה, ופנו אלי פעם נוספת בהצעה לכתוב להם טור, שפורסם הערב. הרי הוא לפניכם (מינוס הכותרת הפרובוקטיבית יותר אך אינפורמטיבית פחות שהצעתי אני).

תזכורת קצרצרה: אל תאמינו לנתניהו. אף פעם.

במסיבת העיתונאים היום הכריז נתניהו שמדובר בקואליציה הרחבה ביותר בתולדות ישראל. אפשר היה לתהות אם יש משהו חיובי בקואליציה רחבה בת 94 מנדטים, אבל הרבה לפני שמגיעים לזה צריך לציין שנתניהו, כהרגלו, משקר. ((ולו, בניגוד ללפיד, לא ניתן להנות מהספק שאולי הוא סתם טועה. הוא משקר.))

בסדר עולה של מספר המנדטים בקואליציה (וגם, קרה המקרה, בסדר כרונולוגי הפוך): ממשלת ישראל ה-23 (1988): 95 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-21 וה-22 (1984/6): 97 מנדטים.

ממשלת ישראל ה-15 (1969): 102 מנדטים

ממשלת ישראל ה-14 (1967): 107 מנדטים.

סתם, שתדעו.

ניסיון ראשוני לניתוח של מה שקרה: התקשיתי להאמין, עד לפני שלושה-ארבעה ימים, שאנחנו באמת הולכים לבחירות בספטמבר. זה נשמע לי בלתי הגיוני מכל בחינה, אבל בימים האחרונים התחלתי לקבל את זה כעובדה מוגמרת. אני שמח לראות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה מוצדק.

לנתניהו לא הייתה שום סיבה אמיתית ללכת לבחירות, אבל היו לו הרבה סיבות לעשות שרירים מול חברות הקואליציה שלו שכבר התחילו ב"כלכלת בחירות" (במובן הרחב של הביטוי) ופתאום נזכרו בכל ההבטחות שלהן לבוחרים. הוא גם ספג לא מעט ביקורת מתומכיו על כך שהוא נראה כה שש אלי בחירות, במיוחד משום שהמהלך לכאורה התבצע כדי להמנע מקבלת החלטות קשות בנושא גיוס החרדים.

אבל לנתניהו הרבה יותר טוב לגמור את הקדנציה שלו. הייתה לו ממשלה מאוד יציבה, ועכשיו היא רק יציבה עוד יותר.

למופז היו כל הסיבות להכנס לממשלה: המפלגה שלו נעלמה לו בין האצבעות בסקרים, הוא לא הצטייר כמנהיג בעיני אף אחד, והוא היה צריך מפלט שיאפשר לו לפחות להראות כמו מישהו שעשה משהו.

אבל כל זה לא מספיק. הנה הניבוי המאוד טנטטיבי שלי: ((שזה אומר בעברית שאני מתנבא, אבל אם וכאשר שום דבר מזה לא יקרה יש לי תרוץ: זה היה טנטטיבי)) קדימה תתאחד לקראת הבחירות עם הליכוד, ורשימות המתפקדים יאוחדו. מופז יזכה לבסיס כוח שיבטיח לו את בחירתו לרשימת הליכוד, ונתניהו יזכה לכוח נגד שיחליש את כוחו היחסי של פייגלין, ויאפשר לו להציג רשימה הרבה יותר ממלכתית והרבה פחות קיצונית משהיה מקבל אם היה הולך לפריימריס היום. הרבה מצביעי מרכז שנרתעו מהתדמית הקיצונית שהתפתחה לליכוד בשנים האחרונות יחזרו להצביע למפלגה, הליכוד יעלה לכ-35 מנדטים.

מה יקרה לשמאל עוד לא ברור, ותלוי הרבה יותר בנו מאשר במי משני האדונים הנכבדים נתניהו ומופז.

הצד החיובי של דחיית הבחירות: העננה שריחפה מעל האפשרות שלי להתמודד בבחירות המקדימות, ושל המתפקדים החדשים להצביע עבורנו בהן, התפוגגה. חוזרים לעבודה!

הערה קטנטנה לסיום: קראתי היום בעיתון שאחת המועמדות שמריץ פייגלין לרשימת הליכוד היא ניצה כהנא (כלתו של). אני לא חושב שיש דבר אחד שאני והיא נסכים לגביו, אבל יהיה משעשע להקים את לובי האייל הקורא בכנסת.

טיוטת נייר עמדה: חזון מדיני חדש

אז כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, אחד הדברים שאני מתחבט בו מאז ההחלטה על ההתמודדות בפריימריס של העבודה היא איך לגשר בין העמדות המדיניות שלי לבין אלו של העבודה. אחד הדברים המשמחים שגיליתי בזכות הועידה הקרבה ובאה היא שאני לא לבד בעמדותי בעבודה. לאור זאת החלטתי לשנס מותניים ולנסות לנסח חזון מדיני חדש שיחבר בין התובנות הפוסט-ציוניות שהגעתי אליהן בשנים האחרונות לבין משהו שקרוב יותר לקונצנזוס בשמאל הציוני. התוצר לפניכם. כרגיל, אשמח להערות והצעות.

מבוא

בעוד כשנה נציין 20 שנה להסכמי אוסלו. ההסכמים, והתהליך שהם היוו את שיאו, היו צעד עצום לקראת השכנת שלום בחלקת הארץ עלינו אנו מתקיימים. לצערנו, הם מוסמסו ונדרסו על ידי המנהיגות בשני הצדדים, ווידוא ההריגה שלהם, אם תיסלח ((תסלח או תיסלח? המממ…)) לי המטאפורה, בוצע על ידי קיצונים יהודים ומוסלמים, בכיכר מלכי ישראל, באוטובוסים ובבתי הקפה בתל-אביב ובירושלים, במערת המכפלה, במלון פארק. גופתם עדיין זוכה לבעיטות, בין אם בסביבות עזה הנתונות למתקפות טילים מתמשכות ובין אם בכפרים הפלסטינים שמותקפים על-ידי פעילי הטרור היהודיים תחת הכותרת "תג מחיר".

יש המעלים ספק אם הסכמי אוסלו היו ישימים בעת חתימתם, אך כעת הדבר כבר צריך להיות מעל לכל ספק: נעילת השיח הישראלי והפלסטיני סביב מיתווה ההסכמים הללו הכניס אותנו לסחרור שאין מוצא ממנו אלא באמצעות זניחתם וחיפוש חזון אחר לפתרון הסכסוך. הסכמי אוסלו נבנו על בסיס הנחת יסוד של הפרדה מוחלטת – "אנחנו כאן, הם שם", וככאלו, לא דרשו פיתוח של יחסי אמון אמיתיים בין העמים השוכנים בין הים לנהר. פה נעוץ כשלונם. לא ניתן להשיג שלום עם שכנים באמצעות ליבוי הפחד ההדדי. החשדנות הורגת.

המפתח לשינוי: ערביי ישראל

לכל אורך תהליך השלום המתמשך של ישראל והפלסטינים, אזרחי ישראל הערבים מצאו את עצמם לכודים בפינה – מצד אחד הם לא הוחשבו כחלק מהצד הפלסטיני איתו יש לנהל שיח, ומצד אחר נאמנותם למדינה הוטלה בספק בשל הזדהותם עם הצד השני. אך שיחות השלום במתווה של "שתי מדינות לשני עמים" היוו אתגר גם עבור ערביי ישראל: בעיני רבים בישראל, הקמתה של מדינה פלסטינית אמורה הייתה להוות גם "פתרון" לבעיית ערביי ישראל, ודרך לעקוף את הסתירות שבמודל של "מדינה יהודית ודמוקרטית".

תחת זאת, חשיבה מחודשת על תהליך השלום תעלה כי על ערביי ישראל להיות במרכז אסטרטגיית השלום של ישראל. אין דרך טובה יותר להוכיח את נכונותנו לשיתוף פעולה עם עמי האזור מאשר הפיכת הערבים אזרחי ישראל לשווים שיוויון מלא, ולשגרירי אמת ליתר העולם הערבי. השינוי ביחס לערביי ישראל צריך להיות כולל: במערכת החינוך (במערכת היהודית, באמצעות הכללת הערבית כנושא לימוד חובה כבר מבית הספר היסודי, ועל-ידי לימוד ההיסטוריה של הערבים באזור שלא מתוך נקודת המבט הצרה של היישוב היהודי בפלסטינה המנדטורית; ובמערכת הערבית באמצעות מתן אוטונומיה גדולה יותר ללימודים קריטיים לזהות הפלסטינית-ישראלית); במערך השיטור (לא נוכל לצפות מהפלסטינים בשטחים לתת אמון בחיילי צה"ל כאשר אפילו היחס בין ערביי ישראל לשוטרי משטרת ישראל הוא בד"כ עויין); בכלכלה; בהעסקה במגזר הציבורי וכן הלאה.

על ישראל להכיר באופן רשמי בנזק שנגרם לערבים תושבי ישראל בעת הקמת המדינה (גם אם לא באחריותו הבלעדית של היישוב היהודי בארץ), ולפתוח במהלך שמטרתו הכרה בעוולות העבר ותיקון סימבולי לפחות שלהם.

ככל שהפלסטינים מעברו השני של הקו הירוק יראו שישראל רוצה ומסוגלת לקיים דו-קיום מכבד עם אזרחיה הערבים, כן תפחת העוינות, יגבר האמון, ותגבר הנכונות לפשרה המקובלת על כל הצדדים ואינה מבוססת אך ורק על חשדנות הדדית ודרישות משני הצדדים לבטחונות וערבויות שמהווים מכשול בלתי עביר לקידום השלום.

יתר על כן, ככל שהחיים המשותפים יראו לכל הצדדים אפשריים וסבירים יותר, כן יוכלו הגבולות בין שתי המדינות להיות יותר גמישים ו"נושמים", דבר שיאפשר הקמת הסדר מדיני שלא יתבסס על הפרדה חדה של טריטוריה ואוכלוסיה, אלא על ריבונות משותפת באזורים מסויימים, זיקה הדדית של חלקים בכל אוכלוסיה למדינה השניה וקיום מערכות קונפדרליות שיאפשרו שיתוף פעולה הדוק בתחומים שלא ניתן להפרידם בין שתי המדינות (דוגמת משאבי טבע, ערכים סביבתיים וכיו"ב).

תקופת הביניים

כמובן שבעת שישראל עוסקת בבניית אמון מול ערביי ישראל, אין משמעות הדבר הפקרת זכויותיהם וצרכיהם של הפלסטינים בשטחים. על ישראל לעצור את הבניה בהתנחלויות ולפעול באופן נחרץ כנגד פעולות אלימות מצד אזרחי ישראל המתגוררים מעבר לקו הירוק. ישראל צריכה לפעול כדי לצמצם ככל האפשר את החיכוך בין תושבי השטחים לבין חיילי צה"ל ושוטרי מג"ב, כולל צמצום מספר המחסומים ופתיחת דרכים המקשרות בין מקומות ישוב פלסטיניים. יש לאפשר לתושבים הפלסטיניים גישה לאדמותיהם, ולמנוע השתלטות על אדמות על-ידי אזרחי ישראל. הגם שאין להפקיר את בטחונם של אזרחי ישראל, אין לנצל את הדרישה הזו לפגיעה קולקטיבית בתושבים הפלסטיניים או לשלילת חירויותיהם.

על ישראל לעודד ולתמוך באיחוד מחדש של הרשות הפלסטינית תחת הנהגה מאוחדת, גם במחיר הכרה בחמאס כגורם פוליטי לגיטימי ברשות. העקרון המנחה בפעולה מול החמאס חייב להיות נכונות להדברות עם כל גורם המעוניין להדבר עם ישראל, מחד, וסירוב נחרץ לתביעות המגובות באלימות או באיום באלימות. ניתן לדבר עם ארגוני טרור, אך אסור להכנע להם. עד היום, מדיניותה של ישראל הייתה הפוכה בתכלית: סירוב מוחלט לדבר עם ארגוני הטרור, עד שאלו פעלו באמצעים אלימים וכפו על ישראל להכנע ולקבל את דרישותיהם. מובן לכל כי מדיניות זו פוגעת בישראל, ומחזקת את גורמי הטרור בקרב האוכלוסיה הפלסטינית.

סיכום

זה מספר שנים שקבוצות שונות, יהודיות, פלסטיניות, כמו גם קבוצות משותפות, שוקדות על פיתוח רעיונות יצירתיים שמתקדמים מעבר לעקרון "שתי מדינות לשני עמים", מתוך הכרה במגבלותיו של עקרון זה בדרך ליישום פרקטי. רעיונות אלו, שבסיסם ברמות שונות של ריבונות משותפת וגמישה, הגיעו לכדי בשלות מספקת כדי להציגם בפני הציבור הישראלי כמדיניותה הרשמית של מפלגת העבודה.

איש אינו שוקל קפיצת ראש אל תוך "מדינה דו-לאומית". הרעיונות החדשים דורשים תהליך ארוך טווח שכל אחד משלביו הוא בפני עצמו חיובי – ובראש ובראשונה מתן שיוויון אזרחי מלא לאזרחי ישראל הערבים. גם רעיון המדינה הדו-לאומית עצמו אינו אלא קבוצה רחבה של רעיונות המשתרעת בין פתרונות בלתי מתקבלים על הדעת כגון "מדינת כל אזרחיה" בפורמט הנתמך על-ידי בל"ד, שמשמעו העלמת הזהות היהודית לחלוטין מעקרונות היסוד של המדינה, ועד פתרונות קונפדרטיביים הדוגלים ב"שתי מדינות לשני עמים" אך עם שיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות. על מפלגת העבודה להוביל את השיח הפוליטי בישראל אל מעבר לפרדיגמת "שתי מדינות לשני עמים" ולאמץ בשום שכל מתוך הרעיונות החדשים שהתפתחו בשולי השיח הפוליטי, כדי לפרוץ סוף סוף את המכשול שמנע התקדמות במאמצי השלום כבר למעלה מעשור ומחצה.


חתונה לבנה

ברוכים הבאים שוב לפינתנו "דובי מתלונן על טורים שחבל לשחת עליהם את הזמן, אבל הוא עושה זאת בכל זאת, כי כנראה שהזמן שלו לא שווה יותר מדי, וחוץ מזה הוא צריך לעבוד על שם קליט יותר לפינה הזו". והפעם, תמיר מנצור קישר בעמוד הפייסבוק של קמפיין הבחירות שלי ושל יהונתן לטור מאת נתנאל אלישיב במעריב, תחת הכותרת "להתחתן עם הפילגש".

בטור מתלונן אלישיב על שורה של התנכלויות מצד הממשלה הישראלית לציבור הערכי הנפלא שמיישב את שטחי הטרשים שמעבר לקו הירוק ומפריח את השממה. לטענתו של אלישיב ההתנחלויות הן המקבילה הנדל"נית של עובדי קבלן – מלוא החובות, בלי זכויות מעוגנות בחוק. או, במטאפורה אחרת שהוא משתמש בה: "הם [הממשלה והכנסת] רוצים את ההתנחלויות כפילגש, כשזה נוח – פוקדים אותה, וכשאין זה נוח – ניתן להתכחש אליה."

מכאן מגיע אלישיב למסקנתו: יש לפעול להסדרה חוקית מלאה של הקרקעות ביהודה ושומרון. או, אם לחזור שוב לאותה מטאפורה, "המסקנה המתבקשת מדחיית פשרת מגרון היא אחת: לשאת את הפילגש כדת וכדין". אלא שאלישיב לא רוצה להתחתן עם הפילגש. לא באמת. הסיבה לכך, אם יורשה לי למתוח במעט את המטאפורה, היא שאלישיב רוצה את הכלה, אבל לא את החותנת. לכל אורך הטור, קיימים שלושה שחקנים עבור אלישיב: המדינה, המתנחלים והאדמה. כל מיליוני האנשים הללו שיושבים על האדמות הללו הם, במקרה הטוב, נוכחים נפקדים. אלישיב מכיר בכך שיש מי שחושב שחלק מהאדמה היא "פלסטינית". הוא אפילו מכיר בכך שאם יש קרקע פרטית שההתיישבות עליה היא בעלת "צורך בטחוני", הדבר מחייב "להפקיע את הקרקע ולפצות את בעליו" [כך במקור]. הפילגש כבר נשואה, מסתבר! אלישיב, איש טוב שכמותו, נדיב יותר מדוד המלך, ובמקום להציע לשלוח את אוריה למותו, הוא מציע לבטל את הנישואים מכוח צו שר הבטחון ולקבל את בת-שבע לידיו תמורת "פיצוי". לצרכי בטחון, כמובן. כי אין דבר יותר טוב לבטחון מאשר להציב כמה קרוואנים ובית כנסת על גבעה באמצע אזור כבוש.

אבל אפילו אם נפטר מכל הבעלים למיניהם, אנחנו עדיין נשארים עם החותנת – נו, התושבים. אלישיב בשום מקום אינו מציע לספח את הגדה המערבית. הוא מבין, כנראה, שסיפוח משאיר שתי ברירות: או הפנמת האפרטהייד שבשטחים לתוככי שטח מדינת ישראל באופן שיחסל סופית את הקלף הישראלי של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; או מתן זכויות שוות (או, למצער, שוות לאלו של שאר אזרחי ישראל הערבים) לפלסטינים וקירוב המיעוט הערבי לקו 50 האחוז – אותו קו שמעבר לו תאבד מדינת ישראל את יכולתה להמשיך ולכפות על אזרחיה הערבים לחיות ב"מדינה יהודית". ((ומכיוון שאנחנו לא טרחנו לתת להם זכויות שוות כשאנחנו היינו רוב, אין שום סיבה לחשוב שהם יתחשבו בנו יותר מדי כשהגלגל יתהפך.)) לא, הוא רוצה לתת גושפנקא חוקית לאחזקת השטח, מבלי להדרש לכל אותם דברים שכרוכים בכך. בגלל זה בכלל לא מפריע לו שמי שיאשר את התב"ע הוא שר הבטחון ולא שר הפנים – הוא רק רוצה לחייב בחוק את אותו שר בטחון לאשר תב"ע לכל התנחלות; בדיוק כשם שלמכללת אריאל לא מפריע בכלל שהפיכתה לאוניברסיטה תלויה בהחלטה של אלוף פיקוד המרכז יותר מאשר בזו של משרד החינוך.

אלישיב מדבר במתק שפתיים ומבקש להפוך את הקרקע הכבושה ל"אישה הגונה", אבל הוא אינו מוכן ללכת עד הסוף. כאחרון הגברים המכים הוא דורש שבת זוגו החדשה תתנתק לחלוטין ממשפחתה ומחייה הקודמים ותהיה אך ורק שלו. ולא רק המטאפורה נשברת לרסיסים בשלב הזה – גם ההגינות הבסיסית של אלישיב, שעיוור לחלוטין לשוועתם של תושבי השטחים הפלסטינים.

וכן, גם לי מפריע השוביניזם שבהשוואה בין הקרקע הפאסיבית בהכרח לבין אשה בקשר זוגי (או בכלל). אז קבלו את התנצלותי בדיעבד על כך שהמשכתי עם המטאפורה האומללה הזו.