תפתח חלון

חלון אוברטון — By Hydrargyrum, CC BY-SA 2.0 https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=37831314

איש יקר שאל אותי אם אסכים לכתוב פוסט על "חלון אוברטון". אני תמיד שמח להענות לבקשותיהם של אנשים יקרים, אבל נתקלתי בבעיה במילוי המשאלה — מעולם לא שמעתי על המושג הזה. הפוסט שלפניכם, לפיכך, הוא יותר דובי חוקר מה זה חלון אוברטון ומגלה מה הוא חושב עליו, ולא ממש דובי מספר על משהו שהוא מומחה בו. קחו כל מה שאני אומר עם כמה גרגרי מלח, ואולי איזו פחית בירה.

חלון הזזה

חלון אוברטון הוא מושג שפותח על-ידי אחד ג'וזף אוברטון, מבכירי מכון המחקר הליברטריאני Mackinac Center, בשנות ה-90 (אוברטון נהרג בתאונה בשנת 2003). המונח לא זכה ליותר מדי התייחסות מחוץ למכון המחקר הזה — למעשה, המאמר הראשון שפרסם מכון המחקר עצמו על המושג עבור הציבור הכללי התפרסם ב-2006. סביר להניח שרוב מי שהכיר אותו בראשית שנות האלפיים הכיר אותו כשמו של רומן פוליטי שפרסם אושיות הימין האמריקאי גלן בק. אבל בשנים האחרונות הוא זכה ליותר חשיפה, אף כי הספרות האקדמית עליו עדיין מצומצמת מאוד. ואולי זה צריך להיות הסימן הראשון באשר למה שכדאי לי לחשוב על חלון אוברטון. אבל אשתדל לא לשפוט מראש.

חלון אוברטון כולל שני מרכיבים: אבחנה (טריוויאלית למדי) באשר למדיניות ציבורית, והנחיה באשר לדרך הפעולה הנכונה בעבור גורמים המעוניינים לשנות את המציאות הפוליטית, כמו מכוני מחקר.

האבחנה אומרת פחות או יותר כך: בכל תחום של מדיניות אפשר לסדר את המדיניויות האפשריות על רצף שנע מקיצוניות אחת לשניה. בוויקיפדיה טוענים שאוברטון דיבר בהכרח על רצף של מדיניות מהכי חופשית להכי לא-חופשית, אבל אני לא רואה אינדיקציה לכך במעט הפרסומים שראיתי בנושא — מרכז המחקר הוא ליברטריאני, ולכן מן הסתם מתעניין בעיקר במימד הזה, אבל אין סיבה עקרונית שזה יהיה המימד היחיד; אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו. אבל לא כל מדיניות על הרצף הזה היא אפשרית פוליטית. האבחנה של אוברטון היא שבכל רגע נתון יש חלון צר על פני הרצף הזה של דברים שנחשבים ראויים לביצוע, או לפחות סבירים, ורק הם ניתנים להשגה. פוליטיקאי סביר יגביל את עצמו אך ורק לרעיונות הללו בבואו לקדם מדיניות, כי רק סביבם יש סיכוי לגבש קואליציה מספיק רחבה. כל דבר אחר הוא בגדר "קיצוני", או כזה ש"לא יעלה על הדעת".

כאמור, האבחנה הזו בפני עצמה היא לא פריצת דרך מדהימה במיוחד. מדעני מדינה כתבו כבר הרבה לפני על מפלגות שהן "לא-קואליציונביליות" כי הן מחוץ לטווח הדעות שנחשב לגיטימי עבור רוב הציבור במדינה, לדוגמא.

המרכיב השני של מושג החלון של אוברטון הוא ההיסק מתוך האבחנה לגבי האופן בו צריכים גופים פוליטיים לפעול כדי לשנות את המציאות הפוליטית. ההמלצה הנפוצה לגופים כאלו היא לפעול באופן הדרגתי: לתמוך ברעיון שנמצא בתוך הטווח הלגיטימי ולדחוף ליישומו, כדי לפחות לקרב את המציאות המדיניותית להעדפות האמיתיות של הארגון. אבל אוברטון טען שהדרך הנכונה לפעול היא על-ידי הפעלת כוח מבחוץ כדי להזיז את החלון עצמו, באמצעות חינוך הציבור והפוליטיקאים ו"שיווק" של העמדות הפוליטיות. באופן הזה, לא רק שחלון האפשרויות הפוליטיות יתקרב לאט לאט להעדפות של הארגון (עד שלבסוף ההעדפות הללו יהפכו למדיניות רשמית), אלא שבינתיים, התזוזה של החלון תסגור אופציות שנמצאות כרגע בצד הרחוק יותר של החלון, וימנע יישום שלהן.

עד כה, עדיין לא נראית כל רעידת אדמה רעיונית. אם מפרקים את הרעיון הזה למונחים הבסיסיים ביותר, כל מה שהוא אומר הוא שרוב האנשים חושבים א', ואם אתה רוצה שהם יחשבו ב', אתה צריך לשכנע אותם ש-ב' הוא נכון. אין כאן שום הדרכה איך משכנעים אנשים שמה שאתמול היה עבורם בגדר לא יעלה על הדעת הוא בעצם הדבר הנכון לעשות, ואין כאן כלים לזיהוי החלון. האלמנטים שנשמעים הכי מעניינים, למשל, הרעיון שהגודל של החלון הוא קבוע ולכן תזוזה לכיוון אחד בהכרח תמנע אימוץ רעיונות מהקצה השני של החלון, אינם נתמכים בדבר ונראים, על פניו, משוללי יסוד. יתר על כן, אין שום סיבה לחשוב שתחום מדיניות כלשהו מתקיים רק על רצף אחד. מספר עקרונות שונים יכולים להתחרות ביניהם בהכרעה על תחום מדיניות אחד, והאופן שבו כל אדם ידרג את האופציות על הרצף ישתנה על בסיס המשקל שינתן לכל עקרון שכזה. קחו, למשל, את נושא התחבורה הציבורית בשבת בישראל. יש מי שיסדרו את הפתרונות האפשריים בין "דתי" ל"חילוני". אחרים, למשל שלי יחימוביץ', יעדיפו לסדר אותם על הרצף בין "קפיטליסטי" ל"סוציאליסטי". הסדר של הפתרונות, ומכאן גם מה נופל בתוך החלון ומה נופל מחוץ לו, יהיה שונה בין עקרון לעקרון. כיצד נתייחס לרעיון שנחשב סביר על פי מימד אחד, אבל קיצוני על פי מימד אחר? לא ברור.

קונספירציית אוברטון

עד כאן, "חלון אוברטון" נשמע כמו גרסה בשפה אדקמית יתר על המידה של הפתגם slow and steady wins the race: רק תתמידו במה שאתם עושים, ובסוף תצליחו. אל תתפשרו, אל תוותרו. הצדק עמכם, והצדק ינצח.

מרגש במיוחד זה לא. ועושה רושם שגם אחרים חשבו כך, כי ברגע שהמונח יצא מתחומי מכון מקינק עצמו, הוא עבר מוטציה מיידית. גלן בק, באופן אירוני הפופוליזטור המרכזי של המונח, ראה ברעיון של אוברטון סכנה לחירות, ולא הזדמנות לקדם אותה. ברומן שלו הוא מתאר כיצד גופי שמאל משתמשים ברעיונות של אוברטון כדי לשלול את חירותו של העם האמריקאי. אבל אולי משום שבק לא יכול לדמיין איך אפשר לשכנע אנשים ברעיונות שמאלניים, המנגנון שהוא מתאר שונה בנקודה קריטית אחת: טכניקת אוברטון אצלו עושה שימוש בדעות מוקצנות בכוונה. גופי השמאל אינם מנסים לשווק את מרכולתם בכנות, אלא הם מציבים בפני הציבור עמדות קיצוניות הרבה יותר ממה שניתן היה אפילו להעלות על הדעת כמה שלא יעלה על הדעת. כתוצאה מכך, חלון אוברטון נמתח, וכולל עמדות שקודם לכן חרגו ממנו, אבל עכשיו נראות סבירות ביחס לנקודת הקיצון החדשה. כלומר, חלון אוברטון, בגישה הזו, מכסה תמיד אחוז דומה מתוך כלל הרצף. הדרך להכניס את הדעות הקיצוניות שלך לתוך החלון הוא להגדיל את הרצף מהצד שלך עד שהדעות האמיתיות שלך יראו מספיק מרכזיות באופן יחסי.

התפיסה הזו, הקונספירטיבית, היא זו שתפסה את הדמיון הציבורי וזכתה לפרסום. ראו, למשל, את ההסבר הזה שמספקת אשת התקשורת רייצ'ל מאדו על ההשפעות השליליות של דונלד טראמפ (המועמד) על טווח הדעות שזוכה ללגיטימיות במפלגה הרפובליקנית. (בהערת שוליים כדאי אולי לציין את האירוניה כאן, שכן דווקא הרעיון המקורי של אוברטון מסביר באופן טוב יותר את התוצאה האמיתית של הפריימריז והבחירות בארה"ב: הדעות הקיצוניות של טראמפ לא גרמו למתיחה של החלון עד לנקודת האמצע בינו לבין החלון המקורי — הן הביאו את החלון ממש עד אליו.)

חלון אוברטון הקונספירטיבי מניח שכולנו לוקים בכל עת בכשל הלוגי של שביל הזהב, ותמיד אנחנו משווים כל עמדה לעומת העמדה הקיצונית ביותר בנמצא, כדי להחליט אם העמדה היא סבירה או לא. קשה לי להאמין שהכשל הזה נפוץ עד כדי כך. רוב האנשים, אני נוטה להאמין, מחליטים אם עמדה היא בגדר הלגיטימית או לא באמצעות השוואה לעקרונות שהם מאמינים בהם, בלי להתחשב בכלל בעמדות הקיצון הקיימות בשוק הדעות.

ובין כה וכה, כאמור, חלון אוברטון הקונספירטיבי לא מסביר את התוצאות הקיצוניות שאנחנו רואים ברחבי העולם בעת האחרונה, משום שהקיצונים עצמם זוכים, ולא רק אלו שקצת פחות קיצונים מהם. מצד שני, גם חלון אוברטון הקלאסי לא מסביר את ההתרחשויות הללו, משום שהגישה של אוברטון תמיד הייתה אליטיסטית, ודיברה על "חינוך של מקבלי ההחלטות". אבל התופעות שאנחנו ראינו בעת האחרונה (טראמפ, ברקזיט) היו תופעות של מלמטה-למעלה, של גראס-רוטס.

טראמפ ותומכי הברקזיט לא הזיזו את החלון, הם חשפו מציאות קיימת ונתנו לגיטימציה לעמדות שכבר היו פופולאריות בציבור לפני שהם הגיעו. החשיפה הזו, של הציבור הגדול שפתוח לעמדות קיצוניות כאלו, ושל העדר הענישה למי שינקוט בעמדות הללו (להפך!) הם שהפכו את העמדות הללו לקבילות בעבור הפוליטיקאים. הם חשפו נישה אקולוגית חבויה, והפוליטיקאים מיהרו למלא אותה. לא היה שום אלמנט של שכנוע במה שטראמפ עשה: הוא בסך הכל נתן קול לציבור גדול שלא האמין שהפוליטיקאים יסכימו לייצג אותו (כי הוא מחוץ לחלון), והראה שהוא מספיק גדול כדי לאזן כל ענישה מצד המתונים, ולמעלה מכך.

ומה עם ישראל?

עם פרוס הבחירות החדשות (מזל טוב, אגב), עולה השאלה האם ניתן להסביר את ההקצנה ההולכת וגוברת בימין, ובמיוחד בתוך הליכוד פנימה, במונחים של חלון אוברטון. הדוקטורט שלי מתאר מנגנון שנשמע על פני השטח דומה למנגנון של אוברטון: הימין דוחק רעיונות של השמאל לאט לאט אל מחוץ לטווח הרעיונות הלגיטימיים, ובכך מכריח את השמאל לבחור בין שינוי עמדותיו ימינה כדי לא לאבד מצביעים, או להשאר מיעוט מוקצה שמודר לנצח מהשלטון. אבל בתיאור שלי אין חלון קסום בעל גודל קבוע, ואין מי שמושך אותו לכיוון אחד כדי להכניס רעיונות קיצוניים יותר לתוך הטווח של החלון.

לשיטתי, ישנן בכל מערכת פוליטית מספר מושגי יסוד שמגדירים מה לגיטימי ומה לא. בישראל, מונחי היסוד הללו הם דמוקרטיה, בטחון, וזהות יהודית. כדי להביע עמדה שנופלת לתוך הטווח הלגיטימי, חובה על המביע להבהיר כיצד העמדה הזו תומכת בשלושת העקרונות הללו. השינויים בטווח הלגיטימי, אם כן, נובעים מתוך שינויים באופן בו האליטה הפוליטית והציבור תופסים את המשמעות של המושגים הללו. זהות יהודית, למשל, נקשרה בעשורים האחרונים באופן הרבה יותר חזק לטקסים דתיים, לעומת תקופת בן-גוריון שביקש לנתק את התנ"ך (כמסמך היסטורי וכמעט משפטי — "זה הקושאן שלנו!") מחד ואת הקמת המדינה מאידך מסך ההיסטוריה היהודית שחלפה ביניהם, וליצור קשר ישיר בין השניים. בטחון הלך והתרחב מבטחון פיזי גרידא לבטחון רוחני, שנקשר יחד עם הזהות היהודית. ואילו הדמוקרטיה נעה בתנועת מטוטלת, מדמוקרטיה "מתגוננת" לכיוון דמוקרטיה ליברלית ובחזרה, כאשר השיח של הימין מצליח לגדוע את הקשרים הטריים יחסית בין דמוקרטיה לזכויות אדם בתפיסה הציבורית הישראלית, ותחת זאת קושר את עצם המושג של זכויות אדם עם דו-לאומיות ואפילו אנטישמיות.

בהתאם, ההצעות האופרציונליות שלי עוסקות גם הן בשינוי השיח באמצעות יצירת והזזת קשרים בין רעיונות שונים בשיח הציבורי בישראל. לפעמים, ההצעות הללו נשמעות דומות מאוד לרעיונות של חלון אוברטון: הצהרה על עקרון מסויים, הנכחתו בשיח הישראלי באופן עקבי וללא מורא, יכולה בסופו של דבר להביא לשינוי בשיח עצמו, והעקרון יזכה להכלל ברעיונות הלגיטימיים בשיח. לדוגמא, מפלגת העבודה יכולה לשבור את הטאבו המתמשך על הכללת הייצוג הערבי בכנסת בממשלה, ולהכריז במפורש שהיא דוחה את הרעיון שהרשימה המשותפת אינה יכול להיות שותפה לקואליציה בשום תנאי. יתכן בהחלט שהצהרה כזו תרחיק ממנה מצביעים מסויימים בטווח הקצר, אך בו בזמן היא תגרור שינויים רעיוניים שיחזירו את המפלגה קרוב יותר למרכז הלגיטימיות הציבורית, ויפסיקו את המרוץ המתמשך והמביש שלה אחרי עמדת המרכז המימינה.

אבל הגישה שלי הרבה יותר מורכבת מאשר הפשטנות של חלון אוברטון, שנקודת המוצא שלו היא שיש עמדה צודקת כלשהי, ולכן צריך "לחנך" את הציבור כדי שבסופו של דבר הוא יקבל את העמדה הזו כלגיטימית ויישם אותה. היא גם לא מוגבלת כמו חלון אוברטון הקונספירטיבי שכושל בהסברת הכניסה של העמדות הקיצוניות עצמן לתוך החלון, ובין כה וכה אינו מדבר על דחיה של רעיונות מהצד המרוחק של החלון, אלא על מתיחה שלו לכיוון הגוף הפוליטי.

אני בהחלט חושב שצריך לשים לב למהלכים הרעיוניים שמובעים על-ידי נתניהו ושאר מנהיגי הליכוד (כן, גם אלו שהמונח "מהלכים רעיוניים" נשמע קצת גדול עליהם – אין סיבה להניח שהמהלכים הללו הם מכוונים, והתזה שלי אינה מציעה קונספירציה. פעמים רבות המהלכים הללו נעשים בצורה אינטואיטיבית, מתוך הבנה של התהליך שאינה בהכרח מובעת במילים). אבל כדי להבין את ההשפעה שלהם, אי-אפשר להסתפק בתפיסה חד-מימדית של הפוליטיקה, אלא צריך להבין את ההשפעות שלהם על הרשת הרעיונית הכוללת: אלו רעיונות נדחקו ואלו רעיונות התקרבו? אלו סתירות נחשפו ואלו הוסתרו? וחשוב מכל: אלו מהלכים רעיוניים יכולים לסכל את התנועות הללו, ולשנות את המפה הרעיונית לכזו שתואמת יותר את תפיסת העולם שלנו?


לקריאה נוספת: The Flaws of the Overton Window Theory, by Laura Marsh / The New Republic

מר הרצוג, עוד אפשר לעשות מהפך

לא, מר הרצוג, אני לא מתכוון להציע איזו נוסחה קואליציונית חסרת שחר שבזכותה תהפוך לראש הממשלה. חרף הספינים ועשיית השרירים המזויפת בתקשורת, הקואליציה הבאה של נתניהו די סגורה וידועה. אבל לא על מהפך כזה אני מדבר. עכשיו הזמן לעשות מהפך במפה הפוליטית של ישראל. להבהיר בצורה חד-משמעית מה הם הגושים ומה עומד על הפרק.

יש לך, כנראה, ארבע שנים לעמוד בראש האופוזיציה בישראל. עכשיו הזמן לפעול כדי להראות לישראל מה האלטרנטיבה. אני לא רוצה שתצבעו תמונה ורודה של איך הכל יהיה נפלא ומצויין תחת שלטון השמאל, איך לא יהיו יותר עניים ותשובה יחלק את כל הונו לנזקקים. אני רוצה שתקים קואליציה חלופית ותתפקד כראש ממשלת צללים. עכשיו, עם הקואליציה המסתמנת, זה יותר אפשרי מתמיד.

עכשיו הזמן להקים קבוצות עבודה עם תושבים בפריפריה, בעיירות הפיתוח, בישובים הערביים. עכשיו הזמן לגייס ולטפח מנהיגות מקומית שתוכל להביא את נקודת המבט שלה לתוך תהליך קבלת ההחלטות בכנסת. עכשיו הזמן ליצור שיתוף פעולה צמוד עם הרשימה המשותפת, להפוך את חברי הכנסת שלה לשותפים מלאים בממשלת הצללים, לצד המחנה הציוני ומרצ, עם סמכויות (צללים) מפורשות, שידגימו את שיתוף הפעולה העתידי שיהיה בין המפלגות בממשלת השמאל שתקום אחרי הבחירות הבאות.

עכשיו הזמן ליצור תוכניות רציניות, כאלו שיעמדו בכבוד אל מול התוכניות שמציגה הממשלה, ויהוו אלטרנטיבה אמיתית להן. לא תוכניות בכאילו שלא ניתן ליישם, לא מדיניות שמונחית על ידי שיקולים של יחסי ציבור. תוכניות אמיתיות, כולל כל ההחלטות הקשות שראש ממשלה אמיתי צריך לקבל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר בתנאים הקיימים.

עכשיו הזמן להוכיח מנהיגות, אומץ, חזון ויכולת, כך שלאף אחד לא יהיה ספק שאתה מתאים לעמוד בראשות הממשלה בבחירות הבאות.

מר הרצוג, אתה עוד יכול לעשות מהפך ולהשאיר חותם אמיתי על הפוליטיקה הישראלית. אבל אתה צריך להתחיל לעבוד כבר עכשיו. אתה צריך לעמוד בפיתוי ולא להבטיח הבטחות ריקות שאיש לא ייקח ברצינות. אתה צריך לראות את המטרה שלך ולהתחיל לצעוד לעברה מיד. אתה צריך לרכז סביבך מגוון רחב של אנשים שיוכלו לעזור לך להגיע אליה, ואלו לא יכולים להיות שוב אותם אנשים שהביאו אותך לאן שאתה עכשיו. מר הרצוג, אתה עוד יכול להיות האיש שיחליף את בנימין נתניהו, האיש שישנה את המפה הפוליטית של ישראל. עכשיו הזמן.

בהצלחה.

הפיצול של ש"ס, האיחוד של הרשימה המשותפת: שתי הערות

אחד הדברים המוזרים שקורים לפעמים באקדמיה זה ניבוי מדוייק שמתבסס על ניתוח עקום לגמרי. כך קרה, למשל, בפרק מתוך ספר שיצא לאור בשנה שעברה. ((הספר, יש לציין, מעניין מאוד. אני ממליץ במיוחד על הפרק של דב ווקסמן.)) הפרק, מאת מרים אלמן, מנתח את ההקצנה של ש"ס כתוצאה מלחצים מכיוון האלקטורט שלה. אבל, טוענת אלמן, ההחלשות האלקטורלית של ש"ס והפגיעה כתוצאה מכך בתקציבים הדרושים לה כדי לתחזק את המוסדות שמהווים את בסיס הכוח שלה, יחייבו את מנהיגי המפלגה לשנות כיוון ולהתמרכז חזרה.

זה ניתוח יפה, כי הוא מנבא, בעצם את הקרע בש"ס בלי להזדקק לנושא הפרסונלי. הפיצול הזה הוא מעניין, כי בניגוד לפיצולים בדרך כלל בישראל, הוא לא מושך מצביעים חדשים אלא מפלג את הקיימים. ש"ס ויחד, על פי הסקרים מהעת האחרונה, ישיגו יחדיו את אותו מספר מנדטים שיש לש"ס בכנסת היוצאת. מכאן, שמדובר באמת על פיצול פנימי של המצביעים, ולא במפלגה אחת שקורצת למצביעים חדשים לגמרי. החדשות הטובות הן שמרזל לא באמת מביא איתו אלקטורט משלו.

אבל רגע, איזו החלשות אלקטורלית? אלמן מדברת על התוצאות הגרועות של ש"ס ב-2009. ובכן, בבחירות ההן ש"ס אכן איבדה מנדט אחד לעומת 2006, וחזרה לאותה כמות מנדטים שהיו לה ב-2003, אבל קשה לכנות סטייה סטטיסטית כזו ככשלון משמעותי. ב-2013 שמרה ש"ס על כוחה. באופן דומה, אלמן טוענת שש"ס הרוויחה ב-2006 מהפרישה שלה מהממשלה בשל ההתנתקות, ואף מגדילה ואומרת שההתחזקות שלה הייתה על חשבון המפד"ל. ובכן, כאמור, ש"ס גדלה במנדט אחד בודד בבחירות הללו. המפד"ל אמנם התמודדה בבחירות הללו יחד עם האיחוד הלאומי, מה שמקשה במעט להחליט איך נהגו המצביעים שלה, אבל בכל אופן, הרשימה המשותפת לשתי המפלגות התחזקה בכשני מנדטים בבחירות הללו לעומת כוחן המשותף בבחירות הקודמות (אם מניחים ארבעה מנדטים לליברמן, שרק עם האיחוד הלאומי ב-2003).

באופן כללי ההסברים של אלמן לגבי ההישגים האלקטורליים של ש"ס הם מוזרים. היא טוענת כי ש"ס נפגעה כתוצאה מהעליה מברה"מ, אבל המציאות היא שלאורך שנות ה-90 ש"ס רק הלכה והתחזקה, והגיע לשיא של 17 מנדטים ב-1999. דווקא את הקריסה שלה ב-2003 ל-11 מנדטים אלמן לא מנסה להסביר בשום צורה.

בדומה, גם ההסבר שלה להקצנה של ש"ס הוא תמוה משהו. אלמן טוענת כי הגורם שמנע מש"ס להקצין מוקדם יותר היה האקלטורט המזרחי-מסורתי שלה. רק אחרי שהמצביעים הללו נטשו את המפלגה, וש"ס החלה להשען באופן בלעדי על חרדים ספרדים – רק אז נוצר לחץ מצד המצביעים הללו להקצין עמדות. על פניו קשה לי לקבל את הטענה שדווקא המסורתיים הם הקהל המתון יותר מבין מצביעי ש"ס.

אבל דווקא הטענה המעניינת שלה, שהלחץ האלקטורלי ניצב בפני לחץ הפוך להבטיח מימון למוסדות המפלגה, מנוגדת לטענה הזו. שהרי המסורתיים הרבה פחות תלויים במוסדות המפלגה, ולפיכך הם צפויים להיות הרבה יותר טהרנים מבחינה אידאולוגית. לעומת זאת, החרדים שתלויים בקבלת התקציבים הללו צריכים להיות פרקטיים יותר ולהעדיף התמרכזות שלצידה כוח עודף בקואליציה, על פני דבקות באידאולוגיה קיצונית.

היפה הוא שהפיצול בש"ס דווקא נותן לנו הזדמנות מעניינת לבדוק את התזה הזו. אם אלמן צודקת, הרי מצביעי אלי ישי יהיו ברובם המוחלט חרדים (בין כה וכה לטענתה רק חרדים תומכים בש"ס כיום הרי). אם ההפך הוא הנכון, הרי שנמצא שמצביעי ש"ס הם החרדים, ואילו בקרב מצביעי אלי ישי ימצאו בעיקר מזרחים מסורתיים.

Elman, Miriam Fendius. 2014. “Does Democracy Tame the Radicals? Lessons from the Case of Israel’s Shas.” In Democracy and Conflict Resolution, edited by Miriam Fendius Elman, Oded Haklai, and Hendrik Spruyt, 101–32. Syracuse: Syracuse University Press.

קוראים קבועים של הבלוג ושאר קשקושי ברחבי הרשת לא יופתעו בודאי לגלות שאני חושב שזה יהיה נפלא אם הרשימה המשותפת תצטרף לקואליציה כחברה מלאה. אני חושב שהגיע הזמן שמדינת ישראל תמחק את החוק הלא-כתוב הזה, לפיו מפלגות ערביות אינן יכולות להיות שותפות בניהול המדינה.

מה שעצוב הוא שיש סיכוי שדווקא האיחוד (המבורך בפני עצמו) של שלוש המפלגות ברשימה המשותפת, הוא שיהפוך תסריט כזה לעוד פחות סביר ממה שהוא גם ככה. היה אפשר לדמיין מצב שבו מנהיג של אחת המפלגות מצטרף לממשלה ומקבל משרת שר באחד המשרדים הקטנים יחסית. נגיד, משרד הבריאות, או משרד התחבורה. מדובר במשרדים שיש להם השפעה ממשית על חייהם של הישראלים כולם, ובוודאי גם על חיי האזרחים הערבים. במשרד כזה היה יכול בראכה או טיבי, או מי שלא היה נבחר לשם, לשפר באופן מהותי את שגרת חייהם של הערבים בישראל, ובד בבד לצבור את הקרדיט הציבורי הדרוש כדי להתקדם משם למשרות בכירות יותר, ולהגביר את הלגיטימציה לשיתוף של אזרחי ישראל הערבים ברשות המבצעת באופן מלא.

אבל אם הרשימה המשותפת תכנס לקואליציה תחת הרצוג עכשיו, הם יגיעו לשם כשותפה בכירה, ומן הסתם ירצו ייצוג בהתאם. זה עלול להיות קצת יותר מדי עבור חלק גדול מאוד מהיהודים בישראל.

אני רוצה לקוות שהרשימה המשותפת, אם הדבר בכלל יתאפשר, תשכיל למחול מכבודה ולמכור את עצמה בזול. בממשלת רבין ערביי ישראל השיגו התקדמות אדירה, וזאת על בסיס הסכם לתמיכה מבחוץ בממשלה. אין סיבה שממשלה עם שר או שניים ערביים לא תשיג הרבה יותר עבור האוכלוסיה הערבית ומדינת ישראל באופן כללי, גם אם המשמעות היא שהרשימה המשותפת תקבל הרבה פחות ממה שמגיע לה בשולחן הממשלה עצמו. אפשר, אפילו, לעשות זאת על בסיס הסכמה בעל-פה שבהמשך הקדנציה, ולאחר שהציבור התמודד בהצלחה עם הרעיון החדש הזה, יעשה סבב תיקים והרשימה המשותפת תקבל משרדים נוספים או בכירים יותר.

ואולי הכל חלומות באספמיה בכל מקרה, ושום דבר מזה לא יתכן כלל. אני רוצה להאמין שלא כך הוא. הגיע הזמן לשינוי מהותי ביחסי יהודים-ערבים בישראל, והדרך לשותפות אמיתית בין שני העמים צריכה לעבור קודם כל בשינוי הסטטוס קוו באשר להכללת המפלגות הערביות בקואליציה.

הערה טכנית: לאחרונה פנו אלי מספר קוראים והתלוננו שכשנכנסים לבלוג ממכשיר סלולרי, רושעה כלשהי מקפיצה פרסומות. אין לי מושג איך למנוע את זה. התקנתי מחדש את הוורדפרס, ביטלתי את רוב התוספים והתקנתי מחדש את האחרים, והחלפתי את ערכת העיצוב. שום דבר לא עזר. אם מישהו מכך חושב שהוא יוכל לעזור לי להפטר מהמטרד, אנא צרו עימי קשר.