ארבע נקישות

אמרתי או לא אמרתי? המאסטר הזה, קרציה רצינית. ברגע שהחזירו אותו לסדרה, זה היה ברור שהוא יופיע שוב ושוב ושוב. הוף. כבר היה עדיף דאלק קאן.

(פוסטים קוהרנטיים יותר מובטחים בקרוב).

חלקי חילוף

(אזהרה: ספוילרים לספיישל חג המולד האחרון של דוקטור הו ועוד כמה פרקים ישנים יותר)

הסייברמן (cybermen) הם, כנראה, המפלצת עם סיפור הרקע הכי מעניין בדוקטור הו, גם בעולם של הסדרה, וגם מבחינת ההשראה של התסריטאים. למרבה הצער, שני סיפורי הרקע הללו הלכו והפכו בלתי רלוונטיים עם השנים, והסייברמן, עקב כך, הפכו למפלצת המיותרת ביותר בסדרה: הם נעשו גרסא חיוורת של הדאלקים, סתם עוד גזע של יצורים שהרגש נעקר מתוכם כדי שיוכלו להיות יותר מוכווני-מטרה ולוגיים, וכך הפכו למפלצות חסרות מוסר, בלה בלה בלה. לפחות לדאלקים יש את המלחיות שלהם. מה יש לסייברמן? ידיות על הראש? אל מול הדאלקים שמאז ומתמיד היו בנויים על בסיס המודל של הנאצים, הסייברמן הלכו והפכו למעין מפלצת קומוניסטית. הבורג של מסע בין כוכבים נוצרו בהשראתם, אבל עשו את זה הרבה יותר טוב.

אבל בואו נחזור להתחלה. כדור הארץ היה פעם פלנטה בינארית – יחד במסעו סביב השמש רקדה איתו פלנטה בשם מונדאס. מונדאס הייתה מאוכלסת גם היא בבני-אדם (או לפחות יצורים דמויי-אדם), אבל מסיבה לא ברורה מונדאס סטה ממסלולו והחל מפליג החוצה ממערכת השמש, אל מעמקי הגלקסיה. תושבי הפלנטה נאלצו להתמודד עם התנאים הקשים שנוצרו עם ההתרחקות מהשמש. הפתרון שמצאו המדענים המונדאסיים היה תכנונם של איברים מלאכותיים שיוכלו לעמוד בתנאים הקשים יותר. יותר ויותר מאיבריהם של בני-מונדאס הוחלפו בחלקי חילוף מתכתיים. לבסוף, גם המוח טופל באמצעים קיברנטיים. כדי לשמר אנרגיה ולשפר את שרידותם, בני-מונדאס הסירו את הרגשות ממוחותיהם. הם הפכו למין חזק, חכם, רציונלי, וקר. בניגוד לדאלקים ששאפו לשלוט בעולם, למונדאסיים הייתה שאיפה אחת: לשרוד, וכדי לשרוד, הם היו צריכים להמיר אנשים אחרים לסייברמן – זו דרכם להתרבות. ((ההשראה לבורג, כן? גם המשפט "התנגדות היא חסרת תועלת" מגיע מהם, למרות שבמילים אחרות מהגרסא הסטאר-טרקית.))

בעולם האמיתי, בשנות ה-60 החלו רופאים לנסות טכנולוגיות חדשות של השתלת איברים ויצירת איברים מלאכותיים שנועדו להארכת חיים. היו שהאמינו שניתן יהיה להחליף את הלב במכונה שאדם יכול לשאת איתו, במקום לב שכשל. קיט פדלר, מי שהמציא את הסייברמן, דאג מפני מצב שבו אנשים יחליפו איברים רבים כל כך ב"חלקי חילוף" עד שהם יהיו דומים יותר למכונה מאשר לאדם. הוא מימש את הפחד הזה בדמויות שיצר. אבל הפחד הזה היה קצר טווח. בשנות ה-70 הוא כבר הפך לבלתי רלוונטי בעליל, אך במקום לזנוח את הסייברמן בעקבות זאת, שינו יוצרי הסדרה את המהות שלהם. הם נתפסו על מוטיב ההמרה והשרידה באמצעות כיבוש, והפכו את הסייברמן למטאפורה לאימפריה הסובייטית. בד בבד איבדו הסייברמן את חוסר-הרגשות שלהם (למרות שבסדרה הם עצמם ואחרים סביבם המשיכו להתייחס אליהם כחסרי-רגשות), ופעמים רבות ניתן היה לראות סייברמן מפחדים, כועסים ובעיקר – מרוצים מעצמם. אולי המילה שהכי מתחברת לדמות הסייברמן היא "EXCELLENT" תוך דחיפת אגרוף אחד לתוך כף יד פתוחה. וכן, זה נראה פאתטי כמו שזה נשמע.

אובדן הדרך של הסייברמן השתקף גם בעיצוב החיצוני שלהם. בהופעה הראשונה שלהם, "הפלנטה העשירית", הסייברמן נשאו על חזם מכשיר עצום מימדים ששימש אותם בין השאר כנשק. ה"ידיות" שהפכו לאיקוניות כל כך בעיצוב שלהן היו מחוברות לפנס ענק מעל ראשם, והם כולם עטו בד כסוף על כל גופם. אבל מה שהיה הכי מפחיד בהם, וזה פועל אפילו היום, הוא הדיבור שלהם: בלי אפקטים קוליים, השחקן פשוט עיוות את הקצב והמשקל של דיבור רגיל (בטונים גבוהים), ויצר משהו שנשמע בלתי אנושי בעליל. לכך הצטרף האופן שבו הם הפיקו דיבור: הסייברמן נראה פוער את פיו לעיגול מושלם, ואז בקע הקול המתנגן המוזר מבלי שהשפתיים יזוזו. כשסיים לדבר, הוא סגר את הפה.

ככל שהתקדמה הסדרה הלכו הסייברמנים והפכו מאנשים עם חלקי חילוף למשהו שנראה כמו סתם רובוטים. כבר במופע הבא שלהם, צורת הדיבור הוחלפה בסתם קול מטאלי יותר, ואת הפה החליף "פתח דיבור" שנפתח כדי להשמיע קול ונסגר כשהסתיים המשפט. אבל האפקט המצמרר של פעירת הפה אבד. גם המכשיר על החזה נעשה קטן ונוח יותר.


האבולוציה של הסייברמן, מהגרסא המקורית (ימין), דרך גרסאות ביניים, ועד לסייברמן של הסדרה החדשה (שמאל)

הסיפור של הסייברמן הוא מרתק, אבל הוא מסובך מדי כדי להסביר בחצי משפט. לכן בסדרה החדשה, כשהחליטו להחזיר אותם, עשו להם "ריבוט". בדרך כלל ריבוט עושים לעולם שלם (ראו, למשל, הריבוט שעשו לעולם של באטמן עם "באטמן מתחיל"). לעשות ריבוט רק ליצור אחד בלי להרגיז את המעריצים הנאמנים זה קשה. בדוקטור הו עשו זאת בטענה שהדוקטור הגיע ליקום מקביל, שם הסייברמן הרגילים מעולם לא היו, ובמקום זאת, הדוקטור מעורב בסיפור היווצרותם של סייברמנים חדשים לגמרי, על-גבי כדור הארץ (המקביל). הסייברמן הללו דומים יותר הן מבחינת מראה והן מבחינת התנהגות לסייברמן המאוחרים יותר (אם כי הם בהחלט נראים הרבה יותר טוב). הם גם מוצר של חברה מסחרית (סייבוס תעשיות), ולכן יש להם לוגו על החזה.

הסיפור החדש שלהם, לכאורה, אמור היה להחזיר אותנו למקור שלהם: איש עשיר אך חולה שחושב שהוא יצליח להשיג חיי נצח אם ישתיל את המוח שלו לתוך חליפה רובוטית. אבל הרעיון הזה אובד כמעט מיד, והסייברמן חוזרים להיות סוג של דאלק קצת פחות מוצלח. ((התחושה הזו רק החריפה בסיפור שבו הדאלקים והסייברמן נפגשו לראשונה ונלחמו אלו באלו – הדאלקים לקחו אותם בגדול.)) מכיוון שאפילו איום קומוניסטי כבר אין בימינו, באמת שאין סיבה הגיונית לקיומם של הסייברמן בעולם הסדרה. אם היו מחזירים אותם לפרק אחד בשביל הנוסטלגיה ושוכחים מזה, ניחא, אבל יוצרי הסדרה מתעקשים להחזיר אותם שוב ושוב ושוב, למרות שלכאורה הם סגורים ביקום מקביל.

וככה אנחנו מגיעים לספיישל חג המולד האחרון. לראסל ט. דיוויס, מי שאחראי להחזרת הדוקטור למרקע, יש נטייה לעשות סיפורים עצומים, בהם הדוקטור משמיד מאות ואלפי ומיליוני דאלקים/סייברמן/מה שלא יהיה בבת אחת, ולכן שמחתי לראות שהשנה הסיפור הוא הרבה יותר קטן, הרבה יותר ממוקד ופחות גראנדיוזי (למרות שהרובוטריק סייברמן היה מגניב לאללה). ההתרכזות בפסיכולוגיה של הדוקטור היא כיוון מאוד מעניין שאשמח לראות בהמשך עונת הספיישלים הזו. אבל הסיפור רק הדגיש את אובדן הדרך של הסייברמן כדמויות. בעין הדג היו קוראים לזה "טוסטר" – זה היה יכול להיות כל דבר. זה שהמפלצת הייתה סייברמן ולא טוסטרמן לא הוסיף דבר וחצי דבר לפרק, בגלל שחוץ מזה שהם סייבורגים שצועקים "דיליט!" (במקום "אקסטרמינייט!") ורוצים להמיר אנשים (במקום סתם להרוג אותם), אין בהם שום דבר מיוחד או מעניין שהופך אותם לשונים ממפלצת גנרית. אפילו הדיבור שלהם – שעכשיו מתבטא סתם בנורה כחולה שנדלקת ב"פה" שלהם, בדומה לנורות הראש של הדאלקים, לא יחודי יותר. הם לא מתנהגים אינטליגנטיים במיוחד. הם אף פעם לא מפתיעים – הדאלקים פיתחו עם השנים טכנולוגיות שהפתיעו את הדוקטור כל פעם מחדש. כשהדוקטור השביעי נתקל בהם לראשונה, הוא ברח במעלה גרם מדרגות וסיפר בעליצות לאייס שהדאלקים לא מסוגלים לעלות במדרגות – ואפשר היה לחוש באימה שלו כשראה שהדאלק מסוגל לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע ולעלות במדרגות אחריו. אצל הסייברמן אין את זה. המקסימום שהם יודעים לעשות זה לשרוד, לא להתפתח.

היה אפשר לנצל את הריבוט כדי לקחת אותם לכיוונים מעניינים. העובדה שהם תוצר של חברה מסחרית, ושיש להם לוגו על החזה, גרם לי לחשוב בהתחלה שהם יהפכו למטאפורה לחמדנות קפיטליסטית, או לצרכנות משולחת-רסן, אבל אני לא רואה את זה בינתיים.

הספיישל האחרון של הדוקטור הוא סיפור נפלא, הוא ממשיך לבנות את דמותו של הדוקטור ביד אמן. חבל רק שאיש לא טורח לבנות את דמותם של הסייברמן. לכל הפחות, תעזבו אותם בשקט ביקום המקביל שלהם, אל תתנו להם להחליד לנו על המסך.

רוחות במכונה

בואו נעזוב את הנושאים הלא חשובים ונדבר קצת דוקטור הו. (ספויילרים לצמד הפרקים האחרון. אם טרם ראיתם, אל תקראו, אם אין לכם שום כוונה לראות, אתם יכולים לדלג, זה לא יעניין אתכם).

1. בואו נבהיר דבר אחד קודם: סטיבן מופאט, האיש הנחמד שכתב את הילד הריק, מצמוץ ו(בודק בוויקיפדיה) "הנערה באח", הוא אליל נפלא ונשגב, והייתי מקריב לו פרות וכבשים מדי ערב אם זה היה עוזר לשכנע אותו לכתוב עוד פרקים לסדרה. זה שהוא גם כתב את ג'קיל רק מוכיח שעונה שלמה של דוקטור הו בסגנון מופאט יכולה להפוך לפנינה טלוויזיונית שתזכר לדורות. מופאט יודע להפחיד, הוא יודע לשחק על החרדות של הצופים, והוא עושה את זה באלגנטיות בריטית שאף אמריקאי לא יצליח לשחזר. צמד הפרקים "שקט בספריה/יער הצללים" הוא עוד סיפור הצלחה, פחות או יותר ראשון בעונה לא היסטרית עד כה (למרות שהחזרת הסונטארנים היה צעד חביב).

2. ב"קונפידנצ'יאל" האחרון מופאט אומר שסופה של פרופ' ריבר סונג הוא סוג של גן עדן, שעבור מי שלא מאמין בקיומה של נפש (כפי שהוא, כנראה, לא מאמין), שמירה של מכלול הזכרונות והמחשבות של אדם הוא הדבר הקרוב ביותר לחיי נצח שאפשר להעלות על הדעת. עושה רושם שהוא באמת ובתמים מאמין שמדובר בסוף טוב עבורה. לטעמי, מדובר בסוף מזעזע, בהתעללות מתמשכת. זה לא גן-עדן, זה הדבר הקרוב ביותר שאתאיסט יכול לדמיין לגהינום. והמצאותם של חברי הצוות הלא מלהיבים שלה שם איתה רק מחריפה את המצב.

3. יש משהו מאוד מטריד בסיפור על ילדה ש"כל כך אהבה ספרים", שהוריה הפכו אותה לליבה של ספריה של כל הספרים בכל ההיסטוריה של היקום, אבל כל מה שרואים אותה עושה בעולם הדמיוני שלה זה לצפות בטלוויזיה. פאשלה אטומית של מופאט, לדעתי.

4. הסצינה המצמררת ביותר היא זו שבה דונה מגלה פתאום שכל הילדים בעולם שהיא חיה בו הם אותם ילד וילדה משוכפלים שוב ושוב ושוב. זו הייתה בחירה נכונה לגלות את פניה של מיס אוונג'ליסטה ברגע הזה, ולו משום שבפני עצמו הגילוי הזה לא באמת מפחיד. אפילו בקונטקסט הקיים הוא סוג של אנטי-קליימקס, והיה צפוי פחות או יותר מהרגע שגילינו מי מתחת לרעלה.

5. בתסכית "המשחק" פוגש הדוקטור (החמישי) את לורד קרלייל, המתווך המפורסם ביותר בשיחות שלום בהיסטוריה של הגלקסיה (או משהו כזה). הדוקטור מגיע במיוחד כדי לצפות בו מתווך בפעם האחרונה בשיחות שלום (שקר כלשהו). אך הדוקטור מגלה עד מהרה שהמתווך די חסר אונים, ולהפתעתו המתווך טוען שהם מכירים, ושהדוקטור הוא ידידו הטוב ביותר – למעשה, אין לו מושג איך לתווך בשיחות שלום, ומאז ומתמיד הוא בסך הכל שיחק תפקיד עבור הדוקטור בעת שזה טיפל בעניינים מאחורי הקלעים. בסוף הסיפור הלורד מת בנסיבות לא נעימות, וכשהוא נפרד מהדוקטור הוא מספר לו שכל פעם שהם נפגשו, היה משהו עצוב בעיניו של הדוקטור, ועכשיו הוא מבין מדוע: כל מפגש איתו הזכיר לדוקטור את סופו של הלורד, סוף שהדוקטור עצמו גרם בכך שהפך את הלורד למתווך המפורסם שהיה.

נשמע מוכר?

לא שזה מפריע לי – זה יופי של רעיון לסיפור ואני תמיד שמח כשרעיונות מוצלחים מהתסכיתים עוברים היטב למסך הקטן. חבל רק שכמקובל בסדרה החדשה, כל אשה הופכת לאובייקט פוטנציאלי לקשר רומנטי. למעשה, הדוקטור לא ממש מקיים קשרים ארוכי טווח עם אנשים בלי שאלו יהפכו לרומנטיים. אולי זה הזמן להכניס איזה נוסע ממין זכר (וסטרייט) לתוך הטארדיס. ישנו, כמובן, גם ההבדל שהדוקטור העשירי כלל לא שמע על ריבר סונג קודם לכן, בניגוד לדוקטור החמישי ששמע רבות על לורד קרלייל ולמעשה נסע במיוחד כדי לצפות בו.

בסוף המשחק, אגב, הדוקטור פונה מיד ל"משימה" של סיוע בתיווך כל אותן שיחות שלום שהוא ידע שקרלייל תיווך. המפגש הבא של הדוקטור עם סונג, לעומת זאת, לוטה בערפל.

6. "ואשטה נראדה" זה יופי של שם למפלצת.

ר(טי)וויזיה

מילא זה שאין לי זמן לראות את כל הסדרות החדשות, זה לא מפתיע בכלל. אבל יש פה כמות מפתיעה של סדרות שאפילו לא שמעתי עליהן, וזה כבר ממש מטריד. שלא לדבר על זה שילדותי רוויית הטלוויזיה, כנראה, בוזבזה על המון המון תוכניות שלא נכנסו לרשימת 50 הגדולים. טוב, לפחות את קוואנטום ליפ ראיתי בזמן אמת. פחות או יותר. (דרך רואה שחורות)

טורצ'ווד נגמר. מחר – דוקטור הו מתחיל. ווהו!

(איימי ויינהאוס, שתככב לצד הדוקטור בעונה החדשה)

(לא, לא באמת).

כן, לא עדכנתי כבר הרבה זמן. לא, לא נטשתי את הבלוג (מה אני, יו"ר?). אין לי זמן, וגם אין לי כל כך מה לכתוב, וחוץ מזה אני גם קצת עובד על מעבר דירה (תודה לנדב). הודעה לעיתונות תצא ברגע שאני אסיים לבחור את כל התוספים שאני רוצה לבלוג החדש שלי. אללי, יש הרבה מהם…

מי?

אם אתם חובבי דוקטור הו כמוני, הנה כמה פרטים מעניינים שגיליתי זה עתה:

א. העונה הראשונה של "הרפתקאות שרה ג'יין", הספין אוף לילדים של דוקטור הו, מתחילה ב-27 בספטמבר, עם קישור לעונה הראשונה של דוקטור הו המחודש.

ב. לכבוד ספיישל חג המולד של הדוקטור, קיילי מינו(ג?) תצא לסיבוב על הטארדיס.

ג. בעונה הבאה של הדוקטור תחזור קת'רין טייט, הקומיקאית שכיכבה לצידו של טננט בספיישל חג המולד הקודם (The Runaway Bride), ואף הופיעה איתו בקטעון משעשע לכבוד איזה משדר צדקה בריטי. פרימה אג'ימן – מרת'ה ג'ונס – תחזור להופיע בשלב מאוחר יותר של העונה.

ד. החדשות הטובות: תהיה עונה חמישית לדוקטור. החדשות הרעות: ב-2009 התוכנית תצא להפסקה שבמהלכה ישודרו רק שלושה ספיישלים. העונה החמישית של הסדרה תשודר רק ב-2010, כאילו זה לא מספיק מעיק שאני צריך לחכות 9 חודשים בין עונה לעונה גם ככה.

Rule six: there is NOOOOOOOOOOOO rule six.

(מה, אני? אני חי. היום קניתי את "חוברת" המאמרים המצולמים של אחד הקורסים שלי בסמסטר הקרוב, שמצטרפת אל ארבעת הספרים שכבר רכשתי עבור אותו קורס. כל עמוד בחוברת עולה 3 סנט. החוברת עולה 82 דולר. צאו וחשבו כמה עמודים דובי צריך לקרוא בסמסטר הקרוב בקורס הזה לבדו).

Caesar is the new Master

(זהירות, ספוילרים לדוקטור הו. כן, שוב דוקטור הו, שקט אתם).

OMG, דרק ג'קובי – יוליוס קיסר מ"אני, קלאודיוס", בשבילכם – היה לרגע קט המאסטר החדש. כל הפרק הפרצוף שלו נראה לי מוכר, ורק בקרדיטים הבחנתי לחצי שניה בשם הזה, והכל חזר אלי. איזו בחירה מופלאה.

אבל עזבו זה – צדקתי. כמה צפוי, כמה עלוב. כמה נאלץ לסבול את המאסטר החדש הזה? האם למישהו אכפת שהמאסטר הושמד ופוצפץ מליארד פעמים, כולל בסרט הטלוויזיה מ-96'? האם למישהו זה משנה שכבר בזמנו של הדוקטור הרביעי המאסטר גמר את הגלגול האחרון שלו? (כן, כן, זה האנרגיה הרגנטיבית מהיד הקטועה של הדוקטור, יאללה יאללה). אולי די? מספיק. הוא היה דמות גרועה מלכתחילה, ויש לו נטייה מעצבנת להשתלט על קווי עלילה – היו עונות שלמות של הדוקטור (בעיקר השלישי, דומני), שהמאסטר הופיע בכל אחד ואחד מהפרקים, או לפחות משך בחוטים (כמו ב"משפטו של שליט זמן" של הדוקטור השישי). עכשיו אנחנו נצטרך לסבול אותו גם בסדרה המחודשת? הוף.

אגב, זה רק אני או שהמאסטר החדש (אחרי הגלגול העשרים טריליון שלו) נראה קצת כמו תום יורק?

Dalek is the new Master

תסלחו לי, אבל אני הולך לרטון קצת על דוקטור הו עכשיו. (ספוילרים מפה עד הודעה חדשה. ראו הוזהרתם)

בסדרה המקורית של הדוקטור היו הרבה אויבים נפלאים לדוקטור, אבל היה אויב אחד מעיק, מעצבן וחביב במיוחד על הכותבים: המאסטר. המאסטר היה שליט זמן סורר עם שגעון גדלות, שהפך לאחד האויבים העיקריים של הדוקטור עם השנים. למעשה, הייתה עונה אחת שהמאסטר הופיע בכל אחד ואחד מסיפוריה. אני מניח שהעובדה שלא צריך שום מסכת גומי מטופשת כדי לכלול את המאסטר בתוך עלילה הועילה לקידומו בדרגות האויבים המועדפים על ההפקה, וגם השחקנים שגילמו אותו לאורך השנים משום מה נחשבו למאוד מוצלחים. אפילו בסרט הטלוויזיה של 1996 האויב היה לא אחר מאשר המאסטר (והפעם אפילו לא בגילומו של שחקן חביב במיוחד).

אבל עם עלייתה של הסדרה החדשה הוברר, כנראה, שהמאסטר לא ישוב: הדוקטור הוא אחרון ילדי גאליפריי. המאסטר, כמו שאר בני מינו של הדוקטור, איננו עוד. זה הזמן להתחיל לחשוב על מפלצות חדשות וליצור מיתולוגיה חדשה עבור הדוקטור.

או, לחלופין, אנחנו יכולים להפוך את הדאלקים למאסטר החדש. זאת אומרת, אם רק נתעלם מהעובדה שדוקטור טען שהוא השמיד את כל הדאלקים במלחמת הזמן הגדולה. אז פעם אחת החזרנו את הדאלק הבודד ש"נפל דרך חריץ בזמן". זה בסדר, זה בשביל המעריצים, כי צריך להפרד מהדאלקים. בסדר.

אבל אז הם חזרו שוב. והדוקטור חיסל את כולם. ואז הם חזרו שוב, וגם אותם הדוקטור שלח לעזאזל. ועכשיו, כן, כן, הם חזרו שוב, ורק אחד הצליח לברוח, והוא, מעכשיו, יהיה המאסטר החדש – האויב החוזר ונשנה של הדוקטור. התרוץ העלוב לכל עלילה שהם לא הצליחו להמציא עבורה חייזר חדש. וחבל, כי העלילות בלי הדאלקים (ואלוהים, בלי הסייברמן בגרסתם המחודשת והמטופשת), הן הרבה יותר טובות (סתם כדוגמא, העלילה של Gridlock הייתה נפלאה). לא סתם הדאלקים הופיעו לעיתים די רחוקות בסדרה המקורית. זה לא רק בגלל שהיה נורא לתפעל אותם וקשה להוציא אותם לצילומי חוץ. סיפורי דאלקים הם טובים במנות קטנות. לא שלוש פעמים בעונה.

משהו לא בסדר בהפקה של הדוקטור החדש. הם חוזרים על רעיונות. הדאלקים משלבים בעצמם דנ"א אנושי כדי לשרוד? זה לא היה בדיוק הבסיס של הסיפור האחרון של העונה הראשונה בסדרה החדשה? ולמה לעזאזל הדוקטור משמיד שוב ושוב ושוב את הגזע הזה? אחד הרגעים החשובים בבניית הדמות המוסרית של הדוקטור בסדרה המקורית, היה בסיפור "ראשיתם של הדאלקים". הדוקטור (הרביעי) נשלח ע"י שליטי הזמן אל סקארו, כוכב הבית של הדאלקים, בימים שעדיין הייתה מלחמה בין שני הגזעים המקוריים של הפלנטה – הת'אלים והקלאדים. דאברוס, המדען הקלאדי הגאון הוא שיצר את הדאלקים כשלב הבא באבולוציה של מינו, והוא שנטל מהם את הרגשות, כדי לחזק אותם. בידיו של הדוקטור הייתה האפשרות להשמיד את הדאלקים לפני שיתחילו להתפשט ביקום והרוס מכל הבא ליד, אבל הוא מתייסר על ההשלכות המוסריות של השמדת גזע שלם של יצורים, נאלחים ככל שיהיו, וכך כושל במשימתו. הדאלקים באים לעולם.

בהמשך הסדרה הדוקטור נלחם תמיד במספר מצומצם של דאלקים, תמיד ניצח אותם בקרב, אבל המערכה נמשכה. היה רק פרק אחד בכל הסדרה הישנה בו השמיד הדוקטור גזע שלם. ב"אימת הוורבואידים" (Terror of the Vervoids) נוצר בתוך ספינה גזע של צמחים בעלי תודעה, והם יצאו למסע נקם כנגד בעלי החיים שהתעמרו בבני מינם מאז ראשית הימים. הדוקטור (השישי) נאלץ להרוג את כולם ובכך להשמיד את המין כולו. יוצרי הסדרה לא שכחו להציגו מתייסר על הפעולה הזו ומסביר אותה לשופטיו (הסיפור היה חלק מסיפור המסגרת של "משפטו של שליט זמן").

אבל בסדרה החדשה לדוקטור לא אכפת. הוא משמיד את הדאלקים שוב ושוב ושוב, ואינו מניד עפעף. בפרק "דאלק" עוד היה נסיון להסביר את התנהגותו הלא רגילה של הדוקטור, להאשים את הטראומות שלו ממלחמת הזמן. אבל בהמשך, כולם פשוט מקבלים כמובן מאליו שצריך להשמיד את כל הדאלקים. אפילו רוז, שיצאה להגנת הדאלק הבודד באותו פרק ראשון.

בפרק של השבוע סוף סוף נרתע הדוקטור מלהשמיד את אחרון הדאלקים (הפעם הוא באמת האחרון! נשבעים!), וכך נוצר לנו המאסטר החדש של הסדרה, ושמו – "דאלק-קאן". כמו שהיו אומרים בסרטים של יהודה ברקן – אנחנו עוד נחזור אליו.

(מה שמשאיר את השאלה לגבי הפנים של בו והנבואה שלו שהדוקטור הוא לא האחרון. כששמעתי את זה חששתי שהם מתכננים להחזיר את המאסטר – אלוהים, כמה עלוב זה יהיה. אבל אולי הם יחזירו את רומאנה? אם יש משהו שאפשר לסמוך על ראסל טי. דיוויס זה שהוא מכיר את המיתולוגיה הדוקטורית בעל-פה (לעזאזל, אפילו סרטני הענק ב-Gridlock הם מפלצת שהופיעה אצל הדוקטור השני). אני מאוד מקווה שאם הוא יחזיר לחיים שליט זמן שאנחנו כבר מכירים, זה לא יהיה המאסטר. מספיק לנו מאסטר אחד. במיוחד אם הוא דאלק.

Ex-ter-mi-nate!

דוקטור הו והו

דוקטור הו, למקרה שאתם לא מכירים, היא סדרת מד"ב בריטית שרצה ברציפות משנת 1963 ועד 1989, בוטלה, חזרה למעין-פיילוט ב-1996, בוטלה שוב, וחזרה, שוב, למסכי ה-BBC בשנת 2005, מאז היא רצה זה שלוש עונות מצליחות ומוצלחות. הסדרה התחילה את דרכה כתוכנית חינוכית לילדים – הדוקטור המסתורי וחבריו למסע הפליגו בספינת החלל-זמן שלו, הטארדיס (TARDIS: Time And Relative Dimension in Space1 ) לעבר ולעתיד, ובתוך כך לימדו את הצופים הצעירים שיעורים בהיסטוריה ובמדע, אך עם חלוף הזמן כולם הסכימו שהפרקים ההיסטוריים גרידא יוצאים די משעממים, והם נזנחו לטובת תמות יותר מד"ביות, תוך ויתור על כל יומרה חינוכית2. הסדרה שמרה על תמימות כלשהי למרות השינויים, ובכל שנותיה נחשבה, למרות האלימות והאימה שהיו מעורבות בה תמיד, לתוכנית ילדים.

בכל הגלגול הראשון של הסדרה, מ-1963 ועד 1989, היה רק ניסיון אחד ליצור סדרת "ספין-אוף" מדוקטור הו, תוכנית בשם "K-9 and Company" שהתבססה על דמותו של הכלב המכני K-9 שליווה את הדוקטור הרביעי, כשלצידו דמותה של העיתונאית שרה ג'יין סמית', שהייתה שותפתם למסע של הדוקטורים השלישי והרביעי. לתוכנית הופק פיילוט שאף שודר ב-BBC ב-1981, אבל הפיילוט לא פותח לסדרה מלאה.

לעומת זאת, לסדרה החדשה, שרצה זו העונה השלישית, כבר פותחו שתי סדרות-בת. מול האופי הטינאייג'רי של דוקטור הו, שתי הסדרות פותחו כדי להרחיב את המשיכה של העולם של דוקטור הו לכיוון עולם המבוגרים ועולם הילדים. לצערנו, בשני המקרים הצורה בה עשו זאת היא באמצעות הסתמכות על קלישאות של הז'אנרים. דוקטור הו הייתה תוכנית מהפכנית, ועדיין מנסה (ומצליחה, לעיתים) לחדש. קשה לחשוב על משהו דומה לה3. ככזו, קשה גם להתאים אותה בדיוק לקבוצת גיל מסויימת (וזה, אולי, חלק מסוד קסמה). הנסיון לבנות סדרות על בסיס העולם של דוקטור הו שיפנו במופגן לקבוצות גיל מוגדרות כמעט נועד לכשלון.

טורצ'ווד (Torchwood – אנאגרמה של Doctor Who) מיועדת לקהל הבוגר. היא זכתה לנחיתה רכה כאשר כל העונה השניה של הסדרה החדשה של הדוקטור כללה טיזרים לקראת עלייתה לאוויר, כולל פרק שהוקדש כל כולו לסיפור הרקע שמסביר כיצד נוצר ארגון "טורצ'ווד" – הארגון הבריטי הסודי שנועד לאסוף ולהשמיש טכנולוגיה חוצנית לשימוש האימפריה הבריטית. בפרסומים המוקדמים הסדרה הוגדרה כ"בוגרת ואפלה יותר" מהדוקטור, אבל לא לקח הרבה זמן כדי לראות שמה שהמשווקים התכוונו ב"בוגרת" היה "מינית". הסדרה מלאה בכמויות אדירות של מין. הדמות המובילה, קפטן ג'ק הרקנס (שהופיע כמלווה של הדוקטור כבר בעונה הראשונה של הסדרה החדשה) הוא חייזר רב-מיני (הוא ישכב עם כל מגדר של כל גזע), ומין בגרסאות שונות ומשונות (בעיקר משונות) מהווה חלק מרכזי משני הפרקים הראשונים של הסדרה (לא טרחתי לראות את השאר, אבל הבנתי שהם לא שינו ממנהגם הנלוז בהמשך). ההשוואה בין "מין" לבין "בוגר" היא די מעצבנת, ותמיד הנחתי שהיא בעיקר אמריקאית. מעיק לראות אותה גם אצל הבריטים. יש פה טעות לוגית: זה שפורנוגרפיה זה למבוגרים בלבד, לא אומר שכל מה שמיועד לקהל מבוגר חייב להיות פורנוגרפי.

"הרפתקאות שרה ג'יין סמית'" מיועדת לקהל הצעיר. שרה ג'יין (אליזבת' סליידן) היא אולי אחד המלוות האהובות ביותר של הדוקטור (היא גם כיכבה לצידו בעונות הפופולריות ביותר של הסדרה, בעיקר עבור הקהל האמריקאי). היא גם אהובה מאוד על מפיקי הסדרה לדורותיה. המפיק המקורי של דוקטור הו רצה להחזיר אותה לסדרה בעונה של 1981, כדי להקל על הקהל את המעבר מהדוקטור הרביעי לחמישי4. סליידן סרבה, ובמקום זאת הוצע לה לחזור לתפקיד של סמית' בסדרת הבת עם K-9. אמנם הרעיון הזה לא יצא לפועל בסופו של דבר, אבל חיבתם של המעריצים והמפיקים לסליידן לא פגה. סליידן חזרה להופיע בסדרה באחד מפרקי הסדרה החדשה (יחד עם K-9), בדיוק שלושים שנה אחרי הופעתה האחרונה בסדרה. כאשר ה-BBC פנו למפיק של דוקטור הו בהצעה להפיק תוכנית ילדים חדשה, הציע להם המפיק ראסל ט. דיוויס תוכנית המבוססת על דמותה של סמית', בהמשך לארועי אותו הפרק בסדרה החדשה (K-9 הודח לתפקיד אורח קטן בלבד, לפחות לפי שעה).

כמו תוכניות ילדים רבות, התוכנית מתבססת במידה בלתי סבירה על דמויות של ילדים, ואם לשפוט לפי פרק הפיילוט (היחיד ששודר עד כה), גם על תמות מתוך עולמם של הילדים. לצידה של סליידן מופיעות דמויות ראשיות של ילדים בלבד, כאשר המבוגרים משמשים או בתפקידים שוליים או כנבלים. יש בכך טעות וזלזול מסויים בקהל היעד של התוכנית. כן, גם דוקטור הו התחילה כשבצוות הייתה "נערה" (נכדתו של הדוקטור), אבל תפקידה היה שולי יחסית לתפקידם של המבוגרים, ובכל מקרה, התמות שהוצגו היו תמות אוניברסליות, ולא משהו שנועד לפנות ספציפית למוחם הפעוט-לכאורה של ילדים. ילדים יכולים ורוצים להבין נושאים שחורגים מהעולם המיידי שלהם. הם לא רוצים לצפות בתוכנית מד"ב כדי לראות את העולם המשעמם שלהם, גם אם זורקים לתוכו מפלצות עם זרועות תמנון. הם רוצים שיתייחסו אליהם כמו שמתייחסים אל כל קהל אחר. אם אין הגיון וסיבה לכפות את הסיפור על דמויות בגיל העשרה, אפשר כדאי ורצוי לבנות אותו סביב דמויות מבוגרות. הילדים לא ירתעו מזה. להפך.

כן, זה אומר שהדמויות הבוגרות שלכם תאלצנה לצמצם משמעותית את ההתייחסויות שלהן לענייני ליבידו, אבל הדוקטור הצליחו לגרור ככה 26 שנה (בסרט הטלוויזיה משנת 1996, לראשונה, הדוקטור נישק את המלווה שלו. מאז, משום מה, יוצרי הסדרה החדשה נותנים לדוקטורים שלהם למזמז כל מה שזז). אין שום סיבה שדמויות מבוגרות בסדרה המיועדת לילדים פשוט יעקפו את ענייני המין ויתעסקו במה שלשמו בנו: לפוצץ חייזרים מרושעים.

על טורצ'ווד, כאמור, ויתרתי אחרי שניים-שלושה פרקים. לגבי שרה ג'יין סמית' אני אחרוץ את הדין אחרי שהפרקים הרגילים של הסדרה יתחילו וצאת. על הדוקטור, כמובן, אני לא מוותר. השאלה היחידה היא למה יוצרי הדוקטור מוצאים לנכון לדלל את השם הטוב של הסדרה הנפלאה הזו עם מוצרים נחותים כל כך. האם מתיחת המותג תורמת במשהו ליוקרה של הדוקטור? לדעתי, התשובה היא לאו גדול ועצום. היא רק פוגעת בה. יוצרי דוקטור הו צריכים להגביל את עצמם, בהקשר של העולם המיתולוגי הזה, לסדרה האחת הזו. הנסיון מלמד שסדרות בת של העולם הזה פשוט לא שוות את המאמץ – עם כל החיבה לסליידן הנפלאה.

[1] – יש לא מעט בעיות עם השם הזה, בהיסטוריה הפנימית של הסדרה. סוזן, נכדתו של הדוקטור, טוענת בפרק הראשון של הסדרה שהיא המציאה את הקיצור הזה, אבל בהמשך אנחנו לומדים שיש הרבה טארדיסים, ושכולן מכונות כך. המעריצים ניסו למצוא תירוצים לזה, אבל הסיבה האמיתית, מן הסתם, היא שהמיתולוגיה של דוקטור הו נכתבה תוך כדי כתיבת התוכנית, והתוצאה, כמו תמיד, היא שיש פאשלות מדי פעם. עצם זה שלדוקטור הייתה נכדה מעלה תהיות שלא זכו מעולם לתשובות בתוך הסדרה, ולא ידוע לי על התייחסויות בסדרה הקאנונית לילדים של הדוקטור או לבת זוגו בעבר.

2] – עם זאת, סיפור היסטורי לגמרי אחד, בלי שום אלמנט פטנסטי או מד"בי כלל, הופיע בשנת 1982 – Black Orchid. הסיפור ההיסטורי האחרון שהופיע לפניו כבר היה ב-1967.

[3] – האמת היא שקשה לחשוב על משהו דומה לה בעיקר משום שהיא קדמה לכל מה שאפשר להעלות על הדעת. אפילו הבורג של מסע בין כוכבים התבססו במידה כזו או אחרת על ה"סייברמן" של דוקטור הו.

[4] – בסוף התפקיד שונה לדמותה של דיילת אוויר אוסטרלית בשם טיגן ג'ובנקה. המשמעות של השינוי הייתה שבמעבר מהדוקטור הרביעי לחמישי, ילוו אותו שלוש דמויות שהוצגו בעונה האחרונה בלבד – שתיים מהן בשני הסיפורים האחרונים (בהתאמה) של העונה! (והשלישית, אדריק, סתם מעצבן, אבל זה לא קשור). המהלך, מן הסתם, לא תרם יותר מדי למצבה של הסדרה בטבלאות הרייטינג, שהתחיל להתערער בתקופה זו. עם זאת, יאמר לזכותו של פיטר דיוויסון, הדוקטור החמישי, שהסדרה חזרה לרייטינג טוב במהלך העונה הראשונה שלו.