זה משהו שמזמן לא עשיתי

ספויילרים חופשי לפרק האחרון של הדוקטור, ראו הוזהרתם.

כבר הרבה זמן אני מנסה לנסח לעצמי מה אני לא אוהב בעונה הנוכחית של דוקטור הו, ואני חושב שהצלחתי. בעונות הראשונות זה היה קל: מה ששנאתי היה הנטייה של רט"ד לסיפורים עצומים – הדוקטור הציל את העולם שוב ושוב ושוב, הוא השמיד את הדאלקים שוב ושוב ושוב. כל איום היה צריך להיות מוחלט. כל נצחון היה חייב להיות טוטאלי. אפשר לראות את הנטייה הזו בשתי העונות האחרונות של טורצ'ווד ((עוד לא ראיתי את הפרק האחרון, אז בלי ספויילרים.)) – כל העולם בסכנה, ועכשיו שנתנו לרט"ד לשחק גם עם אמריקה (ואוי, כמה שהם גרועים בלכתוב דמויות אמריקאיות! שמתם לב איך הפרק הטוב ביותר עד כה היה זה שבו כל הדמויות היו ארופאיות?) זה נהיה עוד יותר גרוע מתמיד. היו מעט מאוד סיפורים קטנים, ואלו דווקא הסיפורים שהפכו את דוקטור הו למה שהיא. בעונה חמש של הדוקטור כמעט לא היו סיפורים גדולים כל כך (עד שהגיע סיפור הסיום שבו הדוקטור הציל לא רק את העולם אלא את כל היקום והזמן, וקצת הרס).

אבל זו לא הבעיה עם העונה הנוכחית. למעט הסיפור הפותח, בעצם, לא היו ממש סיפורים "גדולים" בפני עצמם. אבל מה שכן יש הוא סיפור אחד גדול מדי שנמתח על פני כל העונה המפוצלת הזו. אין כל כך סיפורים שמנותקים מסיפור המסגרת, וזה אומר שכל דבר שקורה הוא חלק ממשהו גדול יותר. ובמקום להנות מדוקטור הו הישנה והטובה, התוכנית הופכת למשחק בילוש שבו הצופה צריך לאסוף רמזים ולזכור הכל מפרק לפרק כדי להבין מה השאלות שמאוחר יותר יסופקו להן תשובות.

הפרק האחרון, שנכתב על-ידי מארק גאטיס, הוא בדיוק סיפור קטן כזה, שלפחות לבינתיים נראה כאילו הוא מנותק לחלוטין מהמסגרת החיצונית של העונה (למרות ששיר הילדים בסוף החזיר אותנו אל מותו הקרב של הדוקטור) — וכאילו ברמיזה לכך, הדוקטור מכריז בתחילת הפרק "זה משהו שמזמן לא עשיתי!". הפרק מזכיר מאוד את "Fear Her" שנחשב, משום מה, לאחד הפרקים הגרועים בהיסטוריה החדשה של התוכנית. ((טריוויה: Fear Her החליף פרק שאמור היה להכתב על ידי סטיבן פריי, אבל מעולם לא הופק.)) למעשה, זה די מטריד כמה שהפרקים הללו דומים, אף כי ה"פתרון" שונה בעליל, והוא הרבה יותר… נקרא לזה "מוזר" ב"ביעותי לילה".

אני מניח שהרבה מעריצי דוקטור הו לא יאהבו את הפרק הזה מסיבות דומות לכך שלא אהבו את "לפחד ממנה", אבל אני דווקא אוהב את הסיפורים הקטנים הללו, שמחזירים את דוקטור הו להיות סדרת ילדים שעושה דבר אחד ועושה אותו טוב: מפחידה ילדים.

כן, אני בארץ. חם.

זינוק אדיר לאנושות

ספוילרים ספוילרים ספוילרים ספוילרים. אם לא ראיתם את צמד הפרקים הראשון של העונה השישית של דוקטור הו, אל תקראו את הפוסט הזה. תשמרו אותו לאחרי שתצפו בהם, או משהו. אני לא הולך לחסוך בפרטים. מצד שני, אני גם לא הולך להגיד שום דבר מעניין. רק מתדיין ביני לבין עצמי לגבי הסיפור הראשון של העונה, כי אף אחד אחר לא מוכן לדבר איתי על זה.

..

כולם הלכו? יופי.

..

סטיבן מופאט עשה לנו זובור רציני. הדקות הראשונות של העונה נפתחו בארוע שכל כולו שאלות מפה עד הודעה חדשה: מי האסטרונאוט הבלתי-אפשרי? למה הוא הרג את הדוקטור? למה הדוקטור זימן את כולם כדי לצפות בארוע, ואת עצמו כדי לחזור אחורה בזמן ל-1969? הדקות האחרונות של הפרק הראשון גרמו לנו לחשוב שהכל הולך להפתר בפרק השני. שסיפור הרקע של העונה יעסוק בהריון של איימי, ואולי בהתבגרות שלה. ((קוראים בעלי זכרון טוב משלו יזכרו שטענתי בעבר שהחתונה של איימי היא היא הסממן להתבגרותה. למה צריך גם הריון?)) אבל לא.

הפרק השני פתר את כל הדברים שלא עניינו אותנו בכלל. שזה מוזר, לאור העובדה שנבואות על "הדממה" פוזרו בנדיבות על פני כל העונה החמישית – למן הפרק הראשון שלה, למעשה. הפרק החדש, לכאורה, פותר את הסיפור הזה מתחילתו ועד סופו: הדממה חדרו ליקום דרך הסדקים בזמן, השתלטו על ההיסטוריה האנושית וגרמו לה — ובכן, להיות בדיוק מה שהיא הייתה מאז ומתמיד. או אולי הם לא קשורים לסדקים והם סתם תמיד היו שם. לא ממש משנה. הדוקטור התחכם להם, המין האנושי יקום על כובשיו וישתחרר מעולו, הכל טוב ויפה. כן, כן, הם יחזרו – מופאט לא מסוגל להתאפק, אפילו כשהוא הורס את יציר כפיו במו ידיו (מישהו אמר "זמן המלאכים"?), אבל המסתורין שנבנה על פני עונה שלמה, בסך הכל, נפתר. ועכשיו נשארנו עם כמה מסתורינים חדשים לגמרי. ההריון השרודינגרי של איימי, ומה שנראה כמו שובה של הבת של הדוקטור. אה, כן, והשאלה הקטנה של מותו בעוד מאתיים שנה.

הדממה

כפי שכבר ציינו לפני, מופאט אוהב דברים מפחידים שאסור להפסיק להסתכל עליהם. המלאכים הבוכיים יהרגו אותך אם רק תמצמץ יותר מדי בנוכחותם ((למעשה, הם לא יהרגו אותך, הם ישלחו אותך אחורה בזמן ויזונו מהאנרגיה הפוטנציאלית שלך. אבל מופאט שכח את הקטע השולי הזה כשהחזיר את המלאכים בעונה חמש. הוא גם שכח שאסור להם להסתכל אחד על השני. כבר אמרתי שאני שונא את זה שמופאט החזיר את היצירה המפעימה שלו רק כדי להרוס אותה מן היסוד?)). אבל אפילו יותר מדברים מפחידים שאסור להוריד מהם את העיניים, מופאט אוהב לשחק על החרדה שלנו שאנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב – דלת נוספת בבית שאיכשהו שכחנו שהייתה שם; הקומה השניה של הבניין שאיכשהו שכחנו שבעצם לא קיימת ((אפרופו, השחקן שגילם את בעל-הבית של הדוקטור צפוי לחזור בעונה החדשה. מכיוון שהספינה שהשתכנה על הבניין שלו הייתה שייכת לדממה, סביר להניח שהדברים קשורים.)); החבר שאיכשהו שכחנו לגמרי שהיה לנו; למה לעזאזל אנחנו מתנשפים ומזיעים כאילו ראינו מפלצת לפני שניה, למרות שאנחנו לא זוכרים כלום?

הדממה אינם מפלצת נהדרת. אני יודע שהרבה אנשים לא יסכימו איתי, אבל אם יש משהו שלמדתי מכל עניין המלאכים, הוא שמפלצות כאלו אינו מפלצות כלל – הן טריק עלילתי. טריק עלילתי משובח, ללא ספק, אבל בכל זאת, טריק עלילתי ולא יותר מכך. אין שום דבר מעניין להגיד על הדממה, בגלל שאין בהם שום דבר פרט לעובדה ששוכחים אותם ברגע שמורידים מהם את העיניים. הם מאפשרים רגעים מדהימים כמו זה שעל הטארדיס, כשלרגע אחד אנחנו חווים את העולם כפי שקנטון חווה אותו, כשהוא שוכח שלפני שניה הוא ראה תמונה של הדממה. ((גם זו וריאציה על המלאכים: אצלם, כל תמונה יכולה להפוך למלאך אמיתי.)) אבל הם לא יסחבו עונה שלמה בעצמם.

מצד אחד, טוב לדעת שהעונה כנראה לא תהיה עליהם. מצד שני, אם העונה כן תיסוב סביב מותו העתידי של הדוקטור, יש לכך רק משמעות אחת: עוד פרדוקסים גדולים. ואם לומר את האמת, נמאס לי מהפרדוקסים של מופאט.

האסטרונאוט הבלתי-אפשרי

מופאט אוהב פרדוקסים. וויבלי-וובלי טיימי-וויימי זה הדבר הכי קרוב שהוא מוכן לספק לנו כתחליף טכנו-באבל, לפחות מאז ההסבר הפסאודו-מדעי האינפנטילי של "הילד הריק". ההיסטוריה נכתבת ונמחקת בקצב מסחרר אצל מופאט, הזכרון האנושי הופך לצעצוע, הן עבור הדוקטור והן עבור יצורים אחרים שעושים בו כבשלהם. אצל ראסל טי. דיוויס, אובדן הזכרון של דונה היה טרגדיה עצומה, וגם כאשר כולם שמחו לשכוח את ארועי "אחרון אדוני הזמן", הוא דאג שמארתה ומשפחתה תזכור גם תזכור. אצל מופאט אנשים שוכחים דברים כל הזמן – הם שוכחים דברים שהיו, זוכרים דברים שאינם, ולפעמים גם שוכחים דברים שמעולם לא קרו מפני שהם נמחקו רטרואקטיבית.

האסטרונאוט שעלה מן הים הוא, בוודאות גבוהה, פרדוקס. הדוקטור שולח את עצמו ואת חבריו למסע שתחילתו במיגור הדממה, וסופו בהצלתו שלו מפני מה שזה לא יהיה שגרם לאסטרונאוט להרוג אותו. אם בסוף הפרק הקודם חשבנו שהאסטרונאוט מכיל ילדה, עכשיו אנחנו כבר יודעים שהילדה כבר לא שם, וחליפת האסטרונאוט יכולה לנוע בעצמה. אם יש שמץ של רמז בפרק הזה על מקור האסטרונאוט, אני לא ראיתי אותו. למעשה, בעוד שהפרק הקודם היה כולו בסימן מותו הקרב ובא של הדוקטור, הפרק השני כמעט ומתעלם מכך. פרט לתזכורת קצרצרה למעטפות בכחול-טארדיס, אין בעצם התייחסות לדבר. קפיצת הזמן הקטנה והנוחה בתחילת הפרק ל"שלושה חודשים אחר כך" חוסכת מאיתנו את הרגע שבו הדוקטור שואל את איימי למה היא התכוונה כשאמרה שהיא מצילה אותו בעת שירתה בילדה בחליפת האסטרונאוט. האם הוא לא שאל אותה? שאר הפרק היה יכול להתנגן באותה הצורה בדיוק, ככל שאני מצליח לראות, אם סיפור מותו של הדוקטור מעולם לא היה מסופר.

איימי, ריבר והילדה

הדמות היחידה שמופאט יצר ומצליח להחזיר בצורה מכובדת היא ריבר סונג. סיפור האהבה הטראגי שלה, שאנחנו חווים לאחור, הוא יצירה קסומה מצד מופאט, שאלמלא אודרי ניפנגר הקדימה אותו בכמה שנים, הייתי גם מכתיר כמקורי להפליא. אני אוהב שמופאט יצר כאן דמות שתוכל ללוות את הדוקטור לאורך שנים רבות (אם כי, בשלב מסויים, אני מניח שהעובדה שאלכס קינגסטון אינה בנג'מין באטן יתחיל להפוך לבעיה). מעין אלטרנטיבה מודרנית לבריגדיר של הסדרה הישנה. סונג גם שימושית כדי להפיג חששות מתמשכים של מעריצים מסויימים – למרות הכל – שאיימי תהפוך למושא אהבתו של הדוקטור. וחייבים להודות על האמת – סונג הרבה יותר מתאימה לתפקיד מאיימי או רוז.

..

אז איימי בהריון. או שלא. משהו באמצע. תינוקו של שרודינגר. ולא רק זה: איימי גם ראתה את תמונתה שלה אוחזת בתינוק בבית יתומים נטוש ב-1969. ((אגב, מופאט אוהב ילדים קריפיים, אבל בית יתומים ריק מילדים, מסתבר, זה הרבה יותר קריפי.)) מה הולך פה? אין לי מושג. והאם לתינוק יהיה ראש-זמן?

..

יש שתי אפשרויות לגבי הילדה. או שהמאסטר התגלגל לגופה של ילדה קטנה וצפוי לחזור לחיינו בקרוב – אפשרות מעניינת, אם כי זו תהיה הפעם השניה בסדרה המחודשת שאנחנו פוגשים את המאסטר דרך דמות שאינה מזדהה בשם הזה. וחוץ מזה, איכשהו קשה לי לראות את מופאט מחזיר את המאסטר שוב כל כך מוקדם. האפשרות השניה היא שהוא מחזיר את בתו של הדוקטור, זו ששוכפלה ממנו לפני שתי עונות על כוכב הלכת מסאלינה. ואולי זה משהו אחר, שקשור איכשהו לבתה העתידית של איימי? על דיוויס עוד הייתי מאמין שהוא יבנה סיפור שבו הדוקטור מכניס את איימי להריון (בלי סקס, כמובן, כי יש גבול). על מופאט? לא כל כך. אז מי הילדה הזו? לא ברור. מה היה תפקידה בסיפור שהסתיים היום? גם לא ברור.

אז זה פרק טוב או לא?

למעשה, מה שהכי מעצבן בפרק הזה הוא שלא ברור אם הסיפור הסתיים או לא. לכאורה, הדוקטור ניצח שוב, כל יצורי הדממה על כדור הארץ יושמדו על-ידי בני אדם אם רק ינסו ליצור קשר איתם. אבל ברור לכולנו שזה לא סוף הסיפור. לא יתכן שזה סוף הסיפור.

אחרי הפרק הראשון בעונה אמרתי שאני כבר לא סומך על מופאט, ושאני רוצה קודם לראות איך הוא סוגר את הקצוות שהוא פרם בחלקו הראשון של הסיפור לפני שאני מחליט אם זה פרק מצויין או פרק מאכזב. לזכותו של מופאט אני יכול להגיד שבגללו עכשיו אני אצטרך לחכות עד סוף העונה כדי להכריע האם הפרק הראשון היה מצויין או מאכזב. גם זה סוג של הישג, אני מניח.

ובעצם, מי אמר שבסוף העונה הכל ייסגר? אף אחד לא הבטיח שום דבר, נכון?

..

עכשיו אפריל. אם נניח איזושהי הקבלה בין זמן-סדרה לזמן אמיתי, הלידה של איימי, אם תהיה כזו, צריכה להיות באזור חג המולד. עד היום פרקי חג המולד היו מנותקים לגמרי מסיפורי המסגרת של כל עונה. האם השנה יחרוג מופאט ממנהג זה? גם כך העונה הרשמית מחולקת לשתי מיני-עונות, באביב ובסתיו – מי אמר שאין זו בעצם עונה בשלושה חלקים, כשהפינאלה האמיתית תגיע רק בחג המולד?

היי שלום, אליזבת סליידן

אמש נפטרה אליזבת סליידן – שרה ג'יין סמית', בשביל רוב מי שהכיר אותה – ממחלת הסרטן, והיא בת 63 בלבד. אפילו טמקא הבינו שמדובר בארוע שראוי לדווח עליו, אם כי, כרגיל, חירבשו את הפרטים.

סליידן גילמה את שרה ג'יין, המלווה המוכרת והאהובה ביותר של הדוקטור, לצד הדוקטורים השלישי והרביעי לאורך 80 פרקים וארבע עונות בשנות ה-70. היא חזרה להופיע גם לצד הדוקטור החמישי בפרק האיחוד לרגל 20 שנה לדוקטור הו ("חמשת הדוקטורים"), ושוב לפרק האיחוד בשנת ה-25, אחרי ביטול התוכנית. היא אף הייתה אמורה להוביל סדרת אנימציה שמבוססת על דמותה ועל דמות הכלב הרובוטי K-9, אבל הסדרה בוטלה אחרי הפקת הפיילוט.

אחרי חזרת דוקטור הו לאוויר ב-2005, קיבלה סליידן הצעה לגלם את סמית' פעם אחת נוספת בעונה השניה של הסדרה המחודשת. הפרק, "מפגש מחזור", היה אחד המוצלחים בעונה, והביא בעקבותיו הצעה לספין-אוף נוסף בכיכובה, שיועד לקהל צעיר יותר. הסדרה "הרפתקאות שרה ג'יין" זכתה להצלחה מפתיעה וחודשה שוב ושוב. בסוף העונה השלישית הכריז ה-BBC כי התוכנית תחודש לעוד שתי עונות לפחות. חצי מהכמות הזו הופיעה כעונה ארבע ב-2010. במהלך עונה זו הספיקה סמית' לככב גם לצד הדוקטור ה-11, שהגיע להופעת אורח בסדרה שלה. מסיבות תקציביות, מחצית מעונה חמש הוסרטה מיד עם סיום הסרטת עונה ארבע. החצי השני אמור היה להיות מצולם באביב 2011 לקראת שידור העונה בסתיו.

אבל, כאמור, סליידן נפטרה אתמול. הפרק האחרון של הרפתקאות שרה ג'יין ששודר נקרא, באופן נבואי משהו, "היי שלום, שרה ג'יין", ובו סמית' החלה לגלות סימני זיקנה מפתיעים ושקלה לפרוש מעסקי ההגנה על כדור-הארץ. בסוף הסיפור הזה, כמובן, גילתה סמית' שסימני הזיקנה היו תוצר של התערבות חיצונית על ידי גורם זדוני, והיא חזרה לקו הבריאות ולתפקוד מלא כמגינת המין האנושי. מסתבר שבחיים האמיתיים, לא התמזל מזלה של סליידן עד כדי כך.

לא ברור עדיין אם ה-BBC מתכנן לשדר את ששת הפרקים שכבר צולמו לעונה החמישית. לא יפתיע אף אחד אם הערוץ יעדיף שלא לשדר חצי עונה, ו"היי שלום, שרה ג'יין" ישאר לעד הפרק האחרון וההולם של הסדרה.

אני בטוח שעבור אנשים רבים סליידן הייתה הרבה יותר משרה ג'יין סמית'. היא הותירה אחריה בעל ובת. אך גם בשבילה הדוקטור היה חלק משמעותי מחייה – הסדרה הזו, והעולם שנבנה סביבה, ליוו אותה משנות ה-20 לחייה ועד ליום מותה.

ראסל טי. דיוויס, המפיק של הסדרה החדשה בשנותיה הראשונות ושל הרפתקאות שרה ג'יין, אמר בעקבות מותה: "ליקום היה מזל שהייתה לו שרה ג'יין סמית. לעולם היה מזל שהייתה לו אליזבת סליידן."

היי שלום, אליזבת סליידן. יהי זכרך ברוך.

אליזבת סליידן, בוויקיפדיה

הרפתקאות שרה ג'יין, בקיצור תולדות (המסע ב)זמן

טום בייקר, הדוקטור הרביעי, נפרד מסליידן ושרה ג'יין

 

זכרון, עצמאות, נאכבה – על הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס

כפי שרבים מכם יודעים, בעת האחרונה הופיעו סדקים בלתי-מוסברים במרקם היקום. אחד מהם הופיע גם בביתי, וגיליתי כי הוא מוביל ליקום מקביל לשלנו. למרבה פליאתי גיליתי שהמחשב שלי מסוגל להתחבר לרשת הווי-פיי שמעבר לסדק, וכך הצלחתי לגלות מספר דברים מעניינים על המקום המעניין הזה. בין השאר, ביקום המקביל נבחרו בזו אחר זו סדרה של ממשלות שמאל בשנות ה-90. ממשלות אלו קידמו, במקביל לתהליך השלום המקרטע מול הפלסטינים שמעבר לקו הירוק, גם תהליך של פיוס וקירוב עם ערביי ישראל. לשמחתי גיליתי שהדובי המקביל פרסם בבלוג שלו (שם קוראים לו "למה לא?") פוסט לרגל פרסום הדו"ח המסכם של ועדת הפיוס שהוקמה במסגרת התהליך הזה. מצאתי לנכון להביא כאן את הפוסט הזה, בתוספת הסברים שהשלמתי דרך אתרים אחרים ברשת המקבילה.

היום, שבוע לפני הרצף השנתי של יום הזכרון-יום העצמאות-יום הנאכבה, פרסמה "הוועדה לחקר היחסים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ולפיוס בין העמים" (המוכרת יותר כוועדת הפיוס) את הדו"ח המסכם שלה. כשהוקמה הוועדה, ב-1999, היא הונחתה להגיש דו"ח מלא כולל המלצות לקידום הפיוס בין העם היהודי לבין הערבים אזרחי ישראל עד לסוף 2004. כידוע, הוועדה הגישה דו"ח לנשיא וליו"ר הכנסת בראשית 2005, אך הגדירה את הדו"ח כחלקי וצירפה אליו בקשה להרחבת המנדט של הוועדה כך שיכלול מחקר מעמיק יותר של שאלת הפליטים הפלסטיניים, כמו גם התייחסות לשאלת הקשר בין הערבים אזרחי ישראל לפלסטינים שמעבר לקו הירוק. [תהליך השלום בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית הגיע למבוי סתום כבר בראשית 1998. מלחמת אזרחים זוטא שפרצה בין פת"ח לחמאס הביאה לעצירה מוחלטת של התהליך ב-1999 ולבסוף להתערבות צבאית של ישראל. בסופו של דבר חזרו השטחים להיות תחת שלטון צבאי של ישראל כאשר הרשות הפלסטינית מתפקדת כלא יותר מממשלת בובות ישראלית. מתקפות טרור הן כנגד הממשל העצמי הפלסטיני והן ישירות כלפי ישראל נמשכו במידה כזו או אחרת מאז ועד היום, חרף נסיונות מצד ערביי ישראל לקדם שלטון עצמי דמוקרטי יציב בשטחים. ד"ק.] הכנסת נתנה לועדה ארכה של חמש שנים והרחיבה את המנדט כך שיכלול "חקר של כל פן של היחסים בין מדינת ישראל לבין הערבים אזרחי ישראל וקרוביהם" – ניסוח עמום מספיק כדי לאפשר לוועדה לחקור, פחות או יותר, כל מה שמתחשק לה.

לאורך השנים פרסומה הוועדה כמות מרשימה של מחקרים, מעבר לאותו דו"ח חלקי, שכבר הוגדרו כמאגר הנרחב והאמין ביותר של עדויות בנושא היחסים בין ישראל לאזרחיה הערבים. בין השאר עודדה הוועדה פריחה מחודשת של מחקר אקדמי עצמאי בתחום. למרבית פליאתם של רבים, על אף הביקורתיות הצפויה של רוב המחקר בתחום, עולה מן הספרות הזו גם תמיכה רבה בעצם הלגיטימיות של הקמתה של מדינת ישראל. יש שיאמרו שישראל לא זכתה ללגיטימציה בינלאומית כזו מאז ימי הזוהר של סוף שנות ה-60.

ספרי הלימוד לבתי הספר שפורסמו על-ידי הוועדה גם הם זוכים לשבחים רבים על הטיפול העדין בסוגיות הסבוכות הקשורות בהקמת מדינת ישראל, ומצליחים מצד אחד לעורר רגשי פטריוטיות וגאווה בקרב הנוער בישראל, ומצד שני לתאר את השגיאות שנעשו ולעורר אמפתיה לכאבם של הערבים אזרחי ישראל לאורך שוב שנות קיומה של המדינה. אולי גולת הכותרת של פועלה של הוועדה (לפחות עד לפרסום הדו"ח המסכם) הייתה קידום "היום לציון קורבנם של ערביי ישראל עם הקמת המדינה" (אחד השמות הפחות מוצלחים ששמעתי ליום זכרון, אם כי רוב ההצעות המתחרות, יזכרו רבים מהקוראים, היו גרועות הרבה יותר), או בשמו העממי, יום הנאכבה. עצם העובדה שהיום הזה נקבע ליום שאחרי יום העצמאות, ועוד על-ידי ממשלת ימין, הוא דבר שעד היום מפתיע אותי. הוועדה, ובצדק לדעתי, טענה כי לא ניתן לבנות תהליך אמיתי של פיוס רק על בסיס חינוכו של הדור הצעיר, וכי דרוש אמצעי ממלכתי להעברת המסרים שעלו מפרוייקט המחקר שלה גם לאזרחי ישראל המבוגרים. יש לציין שנוסף לכך גם האפקט החשוב של הדגשת המחויבות של מדינת ישראל לתיקונו של הטעון תיקון גם בעיני ערביי ישראל עצמם: תהליך פיוס לא יכול להיות רק בין הערבים לבין המדינה – הוא צריך להיות גם בין הערבים לבין היהודים כעם.

מן הסתם לא הספקתי לקרוא את הדו"ח המסכם, אם כי כבר טרחתי להדפיס עותק מלא – כל 764 העמודים – לקריאה בימים הקרובים. מקריאת התקציר ומן הפרסומים בעיתונות, עם זאת, כבר ניתן היה ללמוד לא מעט על מסקנות הוועדה (שלא הפתיעו את מי שעוקב אחרי הפרסומים שלה בשנים האחרונות). ללא ספק ההמלצה שתעורר הכי הרבה תרעומת היא זו הנוגעת לביסוס נוהל לשיבה לפליטים. צריך יהיה לחזור ולהדגיש בימים הקרובים בויכוחים שיתעוררו ללא ספק, כי המדובר אמנם בהחזרה של בין חמישים למאה אלף פלסטינים, אך מדובר בתהליך שימשך עשר שנים, וכי ישראל תשמור בכל עת על הסמכות המכריעה באשר לזהותם של השבים על סמך שילוב של קריטריונים אישיים של המועמדים (השכלה ומקצוע), קריטריונים הומניטריים (קשרי משפחה עם אזרחים ישראלים, מצב בריאותי או כלכלי) וקריטריונים בטחוניים. עיקר ההמלצה, ומה שיידחק לקרן זווית בדיון הציבורי (כפי שכבר התחיל לקרות) נוגעת לפיצוי הכספי לפליטים ולקידום הסדרים בשיתוף עם אירופה, ארה"ב, קנדה ומדינות האזור להשתקעות סופית של הפליטים במקום מושבם הנוכחי וביטול מעמד הפליטות התורשתי שמייחד את הפליטים הפלסטינים.

מדינת ישראל לא נולדה בחטא, קובעת הוועדה, אך חטאים רבים, ובעיקר טעויות רבות, אפיינו את העשורים הראשונים לקיומה. הוועדה הדגישה את ההוקרה של אזרחי ישראל לקורבנם של אנשי המחתרות של חיילי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, אך בד בבד הדגישה את הקורבן שנכפה על תושבי ארץ ישראל הערבים כדי לאפשר את הקמת הבית היהודי בתוכה. אין אשמים ב"אסון" הפלסטיני, על פי הוועדה, אלא אם אפשר להעמיד את ההיסטוריה עצמה על דוכן הנאשמים. אין גם טעם כעת לנסות ולאתר את אותם אי אלו שניצלו את מעמדם כלפי הפלסטינים כדי לבצע פשעים בהם. הוועדה קוראת לעמים בישראל להישיר מבט לעתיד ולבנות חברה משותפת על בסיס כבוד הדדי ושותפות אמיתית. לא לחינם היא מצטטת בהרחבה מתוך מגילת העצמאות — במידה מסויימת, אפשר לומר שדו"ח זה הוא מגילת העצמאות החדשה של מדינת ישראל, גרסא 2.0.

כל אדם מוסרי ורודף שלום חייב להצטרף לקריאתם של חברי הוועדה. מדובר כאן במאמץ משותף ואדיר שהביא להסכמה רחבה בקרב נציגים של מספר קבוצות משני העמים. הדו"ח הזה מייצג את הסיכוי הטוב ביותר שהיה אי פעם לפיוס והשלמה, ולחיי שלום במדינת ישראל. אימוץ של עיקרי המלצות הוועדה (גם אם בתיקונים קטנים) יהווה את פריצת הדרך אותה חיפשנו כבר למעלה מעשור להשלמת תהליך השלום מול הפלסטינים בפרט והעולם הערבי בכלל. זמן קצר אחרי יציאת הדו"ח כבר הופיעו סנוניות ראשונות של עניין מצד מדינות המפרץ, ואין לי ספק שהטפטוף הזה רק יגבר בימים הקרובים.

היום ישראל סוגרת את המעגל אותו פתח יצחק רבין ז"ל לפני למעלה מ-15 שנה. מחר, אם נרצה, יוצאים לדרך חדשה.

אגב, ראוי לציין שגם ביקום המקביל העונה החדשה של דוקטור הו מגניבה לאללה.

11א (זהירות, ספוילרים)

עבר

כשסטיבן מופאט אמר שהוא מתייחס לעונה החדשה של דוקטור הו כעונה הראשונה, או כעונה 31, אבל בשום מקרה לא כעונה מספר חמש, היו שצחקו עליו, או שהתלוננו על ההיבריס שבגישה שלו. האמת היא שיש הרבה הגיון בדברים. ארבע העונות הקודמות של הדוקטור היו במידה מסויימת אנומליה. התוכנית אמנם התנהגה כהמשך של הסדרה הישנה, אבל בהרבה דברים היא הרגישה כמו רימייק, או אפילו ספין-אוף על הסדרה המקורית. היו לכך סיבות לגיטימיות לחלוטין. ראסל ט' דיוויס רצה לעשות תוכנית עבור הדור שלא ידע את ד"ר יוסף, לא תוכנית עבור המעריצים השרופים מלפני עשרים שנה – הם יצפו (ויתלוננו) בכל מקרה. לשם כך התוכנית הייתה חייבת להיות מנותקת במידה רבה מההיסטוריה שלה, לפחות בתחילת הדרך. לאט לאט, על פני ארבע עונות וחצי, הוסיף דיוויס עוד ועוד אלמנטים מתוך הסדרה הישנה כדי לחבר את הצופים להיסטוריה שלה בלי להדיר את אלו מהם שלא רוצים להשקיע את הזמן הדרוש כדי להכיר את המיתולוגיה המסועפת של התוכנית. אין זה פלא שאקורד הסיום של דיוויס היה החזרתם – ולו רק לרגע – של אדוני הזמן עצמם, על תלבושותיהם המופרכות. אדוני הזמן היו, כנראה, אחד האלמנטים היותר מטופשים בסדרה המקורית, ומעטים הפרקים המוצלחים שהם מופיעים בהם. ((אנשי דוקטור הו מעולם לא היו מוצלחים בבריאת תרבויות. בגלל זה אולי, טוב שהם דבקים בכדור הארץ כרקע לרוב הרפתקאותיו של הדוקטור.)) אם אינני טועה, הפעם הראשונה שהדוקטורים הישנים הופיעו בסדרה החדשה הייתה באיורים שהדוקטור בדמותו האנושית צייר מתוך זכרונו המתעתע בפרק "טבע האדם".

השוו את הבנייה האיטית והמחושבת הזו לסרט הטלוויזיה שאמור היה לשמש כפיילוט לחזרת הסדרה ב-1996: הסרט התחיל עם דמותו של הדוקטור השביעי, שכרבע שעה לתוך הסרט עבר רגנרציה לדוקטור השמיני, שלא כל כך זכר מי הוא (שזה יופי, כי גם הצופים לא). כבר עם פתיחת הסרט נחשפו הצופים לאזכור מרומז של הדאלקים ולעיסוק אינטנסיבי במאסטר, כמו גם התייחסות לאדוני הזמן עצמם. חלקים קריטיים בפרק התרחשו בתוך מעמקי הטארדיס – דבר שאפילו בסדרה עצמה כמעט אף פעם לא קרה. הסרט הזה היה כולו מחווה (לא ממש מוצלחת) למעריצי הסדרה. מי שלא ראה לפחות כמה עונות טובות של הדוקטור (הישן) לא יבין כלום ממה שהולך שם. אם מסתכלים על זה לעומת "רוז", הפרק הראשון של הסדרה המחודשת, מבינים למה אז זה לא הצליח, אבל הפעם כן.

אבל אחרי האנומליה הארוכה הזו, ובסיועו של דיוויס, מופאט יכול עכשיו לחבר מחדש את הסדרה לשורשים שלה באופן ישיר. לא ברמיזות, אלא בישירות כמעט בוטה: הדוקטור העשירי נפרד בסוף הפרק האחרון שלו מכל המלווים בארבע העונות שלו וסתם את הגולל על בועת הזמן שאפיינה את כהונתו (כמו גם את תקופתו הקצרה של הדוקטור התשיעי – לצורך העניין אפשר להתייחס אל שניהם כאל תקופה אחת רציפה למדי); לעומתו, לקראת סוף הפרק הראשון של הדוקטור האחד-עשר, מופיעים עשרת הדוקטורים הקודמים על המסך בזה אחר זה, ומתוך התמונה בוקע מאט סמית' ומכריז: "אני הדוקטור". כולם הם הדוקטור, ומופאט, דרך סמית', מודיע לצופים שגמרנו לשחק. דוקטור הו מעכשיו היא לא סתם סדרה עם הרבה היסטוריה. דוקטור הו היא ההמשך הישיר של ההיסטוריה הזו.

הווה

דוקטור הו התחילה את דרכה כסדרת ילדים, והמשיכה להיות כזו בכל התקופה הראשונה שלה. תחת דיוויס, עם זאת, היא הפכה להיות יותר סדרת נוער. העובדה שהבי.בי.סי. מצאו לנכון להפיק ספין-אוף לילדים על בסיס דמותה של שרה ג'יין סמית' היא רק עוד הוכחה לכך. הדוקטור תחת דיוויס מזמז את המלוות שלו לעיתים מזומנות, ובאופן כללי מערכת היחסים בין הדוקטור למלווה הייתה של בני זוג (או, במקרה של דונה נובל, זוג נשוי).

אבל מופאט לא רוצה לכתוב לבני נוער. מופאט אוהב במיוחד לכתוב לילדים – ולא במובן של שרה ג'יין סמית', שם הכתיבה היא לילדים משום שהיא מגוננת עליהם ודואגת לא להפחיד אותם יותר מדי. להיפך: אצל מופאט הכתיבה היא לילדים כי ילדים יודעים לפחד יותר טוב מכל אחד אחר, והם נהנים מזה. מופאט יודע שילדים לא מפחדים מדברים אמורפיים, מרעיונות, או מכל מיני דברים בשמיים. הם אוהבים מפלצות ושיניים חדות. כשקופסא כחולה נופלת מהשמיים הם לא בורחים באימה – הם הולכים לראות מה זה. מה שהם באמת מפחדים ממנו הם דברים שמעוגנים ביומיום: פסלים שזזים כשלא מסתכלים עליהם, צללים שלא אמורים להיות שם, דלת הארון שנפתחת לספינת חלל מלאה ברובוטים רצחניים, סדקים בקיר שמאחוריהם חיזרים מאיימים, וכל אותם דברים שאנחנו יודעים שנמצאים שם – אנחנו יכולים לראות אותם בזווית העין! – אבל כשמישירים מבט, הם מתחבאים. מופאט אוהב לנגן על הפחדים הללו. כמה ילדים בילו את היומיים האחרונים כשהם מנסים להסתכל על פיסת קיר בביתם מזווית העין, כדי לראות אם אולי מתחבאת שם דלת שלא ראו מעולם? כמה הצמידו אוזן לסדק בקיר? מופאט מחזיר את הסדרה לימים בהם היא הייתה ידועה כסדרה שצופים בה ממאחורי הספה. אבל הדבר הכי טוב בכתיבה של מופאט הוא שהיא לא רק מדברת לילדים שצופים, אלא גם לילד שבתוך כל מבוגר שצופה.

מופאט לועג למבוגרים, ומציב את עצמו כשותף-סוד לילדים. "את מכירה את זה שמבוגרים אומרים שהכל יהיה בסדר אבל את חושבת שהם משקרים רק כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב? הכל יהיה בסדר." אמיליה פונד – שם כמו מתוך אגדה – יושבת לגמרי לבדה בבית. אין מבוגרים בחיים שלה. היא יודעת לבשל בעצמה ("את סקוטית, תטגני משהו!"), וכשהיא צריכה עזרה היא מתפללת לסנטה, אפילו שעכשיו פסחא. הדוקטור לא סתם נטש אותה לשתיים-עשרה שנה, הוא הקפיא אותה לשתיים-עשרה שנה. וכשהוא חוזר אליה אחרי כל אותן שנים, חרף כל מחאותיה, היא לא התבגרה מאז. אולי אפילו הייתי מרחיק לכת ואומר שהבחירה המקצועית שלה היא עוד עקיצה קטנה של מופאט לכיוון דיוויס: זה שאתה מתחיל להתנהג בצורה מינית לא הופך אותך לבוגר. בפנים, איימי פונד היא עדיין אמיליה הקטנה. "את לא רוצה להתבגר," אומר הדוקטור לאיימי, ומתכוון לזה.

דיוויד טננט היה דומה מאוד לדוקטור החמישי, של פיטר דיוויסון – צעיר, מוקפד במראה שלו, מתוחכם אבל מאוד ידידותי. יותר מכל דוקטור אחר בסדרה הישנה, הדוקטור החמישי היה פחות דמות סמכותית עבור המלווים שלו, ויותר חבר ושותף לדרך. הדוקטור של טננט לקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, והדוקטור הפך לבן-זוג של ממש, או לפחות מושא האהבה של המלוות. הדוקטור של סמית' (באופן אירוני למדי, לאור גילו הצעיר) דומה יותר מכל דווקא לדוקטור השביעי, של סילבסטר מקקוי, ובעיקר לדמות האב שהוא היווה עבור אייס, המלווה שלו לאורך רוב שנותיו בתוכנית. גם אמיליה פונד בודדה ומנותקת בעיירה האנגלית אליה עברה עם דודתה ואחותה. מופאט הקפיד להבהיר עבור הצופים שאיימי מסתכלת על הדוקטור לא כמאהב פוטנציאלי – הוא מוזר מדי בשביל זה, פחות יפיוף ועם טעם מוזר בלבוש ("עניבות פרפר הן מגניבות!" "אתה מהפלנטה הזו?!" "לא"). אבל כשהיא מאבדת הכרה וחולמת על הדוקטור, היא חולמת את עצמה שוב כילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. גם כשהיא חולמת בלילה על שובו של הדוקטור, היא חוזרת להיות הילדה הקטנה ההיא, עם שם של דמות מהאגדות, שיושבת בכותונת הלילה על המזוודה בגינה. מעולם לא היה הדוקטור קרוב כל-כך בגיל השחקן שמגלם אותו לגילה של המלווה שלו (שהיא, יש להודות על האמת, לא בדיוק מכוערת), אבל מופאט דאג לבנות כאן מערכת יחסים של אב ובת. כך, איימי תהווה נקודת אחיזה עבור ילדים צעירים, שיסתכלו על הדוקטור דרך עיניה, ופחות עבור נערות שיוכלו להתאהב בדוקטור יחד איתה.

גם הטארדיס החדשה כוללת אלמנטים שמזכירים את הטארדיס של הדוקטורים המאוחרים בסדרה הישנה, להבדיל מהעיצוב ששימש את שני הדוקטורים הקודמים (למרות שאין על חדר הבקרה המשני ששירת את הדוקטור הרביעי לאורך חלק נכבד מכהונתו, על לוח המחוונים עשוי העץ שלו) ((בפרקון המפגש בין הדוקטור העשירי לחמישי (שכתב מופאט) מביע החמישי את מורת רוחו מהעיצוב המחודש של חדר הבקרה – "You've changed the desktop theme! What's this? Coral?". בסדרה הישנה גם הוסבר כי קיימת פרוצדורה פשוטה יחסית לשינוי המראה והמבנה הפנימי של הטארדיס, והדוקטור אף השתמש בה במספר מקרים.)). אך מה שהיה פעם עיצוב "עתידני" הופך עכשיו לעיצוב רטרו-עתידני מודע לעצמו ויש שיאמרו מתחכם יתר על המידה.

עתיד

הרבה רמזים נשתלו בפרק הראשון של סמית'. למרבה הצער, מופאט ממשיך את החיבה של דיוויס לנבואות, שלא מסתדרות כל כך עם האופי השכלתני של הדוקטור. רמז (מה רמז? אמרו לנו בפרצוף) לסיפור המסגרת של העונה ניתן בדמות הסדקים ביקום שמקורם טרם נודע לנו. רמזים קצת יותר דקים ניתנו בדמות הלוגו של חברת "Myth" שהופיע במספר מקומות (הבולט יותר, כנראה, הוא על הלפטופ שהדוקטור השתמש בו) וכנראה יהווה חלק מהעלילה בשלב כזה או אחר.

אבל אפשר ללמוד עוד דברים. הפתיח החדש, שדווקא זכה לביקורות פושרות, שימח אותי עד אין קץ. המנגינה הפחות פומפוזית ויותר אפלה מצביעה על הכיוון אליו הולך מופאט. הטארדיס המטלטלת אנה ואנה מחזירה את תחושת אין-האונים שליוותה את הדוקטור לאורך שנים רבות, בהן השליטה שלו בטארדיס הייתה הרבה פחות מדוייקת מכישורי הטיסה המרשימים שהפגין הדוקטור, למשל, ב"כלה הנמלטת". הפספוס הניכר של הדוקטור האחד-עשר בחזרתו לאמיליה מחזיר אותנו באחת לתקופה שאת השריד האחרון שלה ראינו באותו הפרק בו הדוקטור מנסה להחזיר את רוז הביתה אבל מפספס בשנה שלמה. פרט לאותו פרק, הדוקטור מיעט לפספס והטארדיס עשתה פחות או יותר כל מה שהוא אמר לה לעשות, לעיתים קרובות חרף התנאים הבלתי-אפשריים.

מאט סמית' הדאיג רבים שצפו בפרק הסיום של טננט ולא ממש התרשמו מההופעה שלו שם. ובצדק – יותר מכל הוא עשה רושם של מטורף מגושם. לא היה בו הקסם האוטומטי שבאותו "איפה היינו? אה! ברצלונה!" של טננט, וגם לא אותו החן של הדוקטור השביעי הליצני ברגעיו הראשונים. נראה לי שהדאגות הללו הוסרו לאור הפרק הראשון שלו. לאורך הפרק עובר הדוקטור של סמית' מעבר ברור מחיקוי (לא מוצלח במיוחד) של טננט למשהו… אחר לגמרי. שוב, בדומה לדוקטור השביעי, ההתנהגות הליצנית של הדוקטור של סמית' מסתירה צד אפל ומניפולטיבי.

הסיפור של הפרק הראשון של הדוקטור החדש הוא הצד החלש שלו. מדובר בסיפור בסיסי, בלי האימה האמיתית בפרקים הבאמת נפלאים של מופאט – הילד הריק, מצמוץ, שקט בספריה – אבל הסיפור פה הוא רק הרקע להתפתחות של שתי הדמויות שתלוונה אותנו בחודשים הקרובים (לפחות). מופאט עשה כל כך הרבה דברים בפרק האחד הזה, שלבקש ממנו גם סיפור מתוחכם, נראה לי, זה פשוט יותר מדי. נדמה שכל הסיפור נבנה רק כדי להגיע לאותה נקודה בה המפלצת שואבת מתוך איימי את תפיסת האני שלה ומציגה אותה בפני הדוקטור: ילדה קטנה, אוחזת בידו של הדוקטור המרופט. מופאט מבקש מאיתנו להיות הילדה הזאת, להצטרף אליו למסע עם התמימות, החדווה והאומץ שיש רק לילדים קטנים.

כל אימת שמשהו מוזר קרה אצל דיוויס, הדבר לווה באותה סצינה מטופשת של ההמונים מוכי ההלם והאימה ברחוב מצביעים על השמיים וצורחים מפחד. אצל מופאט זה לא קורה. כשהעולם כולו משדר מסר ל"אסיר אפס", והשמש משנה את צבעה פתאום, אנשים לא מתחילים לצרוח מאימה: הם שולפים את הטלפון הסלולרי שלהם ומצלמים את זה. העולם של מופאט הרבה יותר ציני, הרבה יותר קהה חושים, מאשר העולם הצבעוני והרגיש של דיוויס. אבל הוא הרבה יותר קרוב לעולם האמיתי. וכדי שנוכל לחוות את העולם כפי שהדוקטור רואה אותו, אנחנו צריכים להפוך לאמיליה פונד.

רגנרט

מעט מאוד סדרות טלוויזיה מסוגלות להתקיים יותר מעשור. רק אופרות סבון מסוגלות לשרוד יותר משנות דור (As The World Turns רצה כבר יותר מחמישים שנה!). הסיבה לכך היא פשוטה: מעטות הסדרות שיכולות להתמודד עם החלפה מאסיבית של השחקנים הראשיים בהן. באופרות סבון זו לא בעיה כלל: דמויות מוחלפות שם כעניין של מה בכך. תוכניות אחרות שסובבות סביב מקום ולא סביב דמויות ספציפיות בתוכן יכולות גם הן להתמודד עם תחלופה גבוהה של דמויות (מקרה קיצוני למדי היא ER, שנוח וויילי היה אחרון השחקנים שהופיע בעונה הראשונה כשעזב אותה בעונה ה-11).

אבל כשסדרה סובבת סביב דמות מרכזית אחת, הרי שלא ניתן להעלות כלל על הדעת המשך של הסדרה אחרי עזיבת השחקן שמגלם את הדמות הזו. האם דקסטר תוכל להמשיך להתקיים אם מייקל הול יחליט לעזוב? האם תהיה תקומה להאוס אם יו לורי יחליט שנמאס לו מאמריקה ויחזור לבריטניה? במקרה הטוב יצליחו להקריץ איזה ספין-אוף על בסיס דמות משנית כלשהי. רוב הזמן, עזיבתו של השחקן הראשי משמעה סוף הסיפור.

בעיה כזו עמדה בפני אנשי דוקטור הו בסוף העונה השלישית, בשנת 1966: וויליאם הארטנל, הדוקטור, סבל מטרשת עורקים שגרמה לו, בין השאר, גם לאובדן זכרון. לעיתים קרובות הוא התקשה לתפקד על הסט ושכח שורות. כותבי התסריטים אף ניסו לצמצם עד כמה שאפשר את מעורבותו של הדוקטור עצמו בעלילות שהמציאו עבורו. אף כי החוזה שלו היה לחמש שנים, מפיקי הסדרה החליטו שלא ניתן יהיה להמשיך מעבר לעונה השלישית.

ואז הייתה למפיק, אינס לויד, הברקה – הברקה שהפכה את דוקטור הו מעוד סדרת ילדים בריטית לתופעה שהצליחה לשרוד למעלה מ-40 שנה: זן החייזרים אליו השתייך הדוקטור, כך הוא החליט, מסוגל "לרמות את המוות", על ידי החלפת כל תא בגוף בבת אחת, בתהליך המכונה "רגנרציה", שבסופו הוא נראה כמו אדם שונה לגמרי, ואף מתנהג בצורה שונה. כל שנשאר הם הזכרונות והזהות. הארטנל הציע את פטריק טרופטון כמחליפו, וההפקה קיבלה את המלצתו. הדוקטור של הארטנל הפך לדוקטור הראשון, טרופטון הפך לדוקטור השני, והתוכנית דוקטור הו, כמו הדמות שעל שמה נקראה, הפכה לבת-אלמוות.

הדוקטור הראשון חזר להופעת אורח בפרק מיוחד לרגל עשור לסדרה – The Three Doctors, אך בשל מצבו הרפואי הרעוע, השתתפותו הייתה מוגבלת לקטעי דיבור שהוקלטו בנפרד, כשהוא נעזר בכרטיסיות כדי להקריא את השורות שלו. הארטנל מת ב-1975, ולכן בפרק לרגל 20 שנה לדוקטור, The Five Doctors, הדוקטור הראשון הופיע בגילומו של ריצ'ארד הרנדל. הדוקטור השישי, שבימים כתיקונם גילם אותו קולין בייקר, זכה גם הוא לכבוד המפוקפק של גילומו על-ידי שני שחקנים שונים. מכיוון שבייקר התנגד להחלפתו בתום שתי עונות בלבד, הוא סירב לשתף פעולה עם צילום סצינת הרגנרציה. הדוקטור השביעי, סילבסטר מקקוי, לפיכך, חבש פיאה לצילומי החלק הראשון של הסצינה (ובכך הפך לשחקן היחיד שגילם שני דוקטורים שונים). הדוקטור השישי הוא גם היחיד מבין הדוקטורים ה"קלאסיים" שלא ניתנה שום סיבה ברורה לרגנרציה שלו (הראשון, השלישי והחמישי הורעלו מקרינה או דברים אחרים, על הדוקטור השני נכפה לעבור את התהליך בסוף משפט על-ידי בני מינו [ואפילו שאלו אותו איך הוא רוצה להראות, אבל הוא לא הסכים לבחור], והרביעי, כמה עלוב, פשוט נפל אל מותו. השביעי נורה למוות בסרט הטלוויזיה. המעבר בין השמיני לתשיעי לא זכה להסבר עד כה בסדרה. על מותם של התשיעי והעשירי אתם כבר אמורים לדעת בעצמכם).


(סילבסטר מקקוי עם פיאה הופך כמו בקסם לסילבסטר מקקוי בלי פיאה!)

כשהדוקטורים השונים פגשו אחד את השני, הנטייה שלהם בדרך כלל הייתה לריב אחד עם השני, ללגלג זה על זה ולטעון באופן כללי שהם עצמם הגלגול המוצלח ביותר והיפה ביותר (למרות שכולם פרט לדוקטור השישי הביע מורת רוח מהמראה שלהם מיד אחרי הרגנרציה). מכיוון שמדובר תמיד בפרקים לרגל ארועים מיוחדים (פרט למפגש בין החמישי לשני – The Two Doctors – שנוצר פשוט משום שטרופטון קיבל תאבון אחרי פרק האיחוד לשנת ה-20), אף אחד לא נטר יותר מדי טינה להתנהלות המוזרה באופן כללי של הדוקטורים, כמו העובדה שאין לדוקטורים המוקדמים יותר שום בעיה לזהות את הדוקטורים המאוחרים. בסדרה החדשה, לעומת זאת, כאשר הדוקטור העשירי פגש את הדוקטור החמישי למיני-פרק, החמישי כלל לא הצליח לזהות אותו חרף רמזים גסים מצידו.

אבל הבדל הרבה יותר בולט בין הסדרה הישנה לחדשה, כמובן, הוא באפקטים. אם הדוקטורים הישנים התחלפו באמצעות סופרפוזיציה בסיסית, כשהם שוכבים מתים על הקרקע, הדוקטורים החדשים עוברים רגנרציה הרבה יותר צבעונית, כשהם עוד עומדים, וכפי שלמדנו מהרגנרציה האחרונה – עם השפעות משמעותיות לסביבה המיידית.

בראש השנה האזרחית הסתיים שירו של הדוקטור העשירי, והדוקטור האחד-עשר תפס את מקומו. על פי הסדרה המקורית לכל אדון זמן יש 12 רגנרציות (13 גלגולים סך הכל), כאשר בין הגלגול ה-12 לגלגול האחרון ניתק ממנו חלק, התגלמות הרוע שבדוקטור, שהופיע בדמות הוואליארד, התובע במשפטו של הדוקטור השישי. אך מכיוון שבשום שלב לא לגמרי הוברר האם הרגנרציה מוגבלת באופן ביולוגי או על-ידי חברת אדוני הזמן – המאסטר, למשל, קיבל סט חדש של רגנרציות מאדוני הזמן – לא ברור אם המגבלה הזו תשמר בסדרה החדשה, אם וכאשר יגיע סופו של הדוקטור ה-13.

בפוסט קודם, העליתי את האפשרות שסוף שירו של הדוקטור העשירי יביא גם לשינוי במנגינת הפתיחה של הסדרה. הסיכוי שזה יקרה הוא מזערי, אבל בינתיים הלוגו של הסדרה הוחלף לכבוד מאט סמית'. לא מדובר במשהו מהפכני – הלוגו התחלף פעמים רבות לאורך שנות קיומה של הסדרה. אך יש להודות שהלוגו החדש מכוער באופן מיוחד. חבל.

עדכון דוקטור

אם במקרה אתם חובבי דוקטור הו מורעבים כמוני, בודאי תשמחו לדעת שעד שיגיע כבר הספיישל של נובמבר, אפשר למצוא מעט נחמה בהרפתקאות שרה ג'יין סמית' – הספין-אוף לילדים  ((קצת מצחיק, לאור העובדה שדוקטור הו בעצמה הייתה תוכנית ילדים במקור…)) – ובמיוחד בצמד הפרקים האחרון, בהשתתפות הדוקטור עצמו.
סתם, שתדעו.

עדכון: ואם החלטתם לראות, אני רק אזכיר לכם, כשאתם צופים בסצינת הסיום, לזכור את הפרידה של הדוקטור מדונה נובל.

טא טא טא טם

אולי אחד המהלכים המבריקים ביותר שנעשו בסדרה החדשה (של דוקטור הו, על מה כבר אני יכול לדבר? אה, אגב, ספויילרים לפניך), והדבר היחיד שהפך את החזרתו של המאסטר לשווה את הטרחה, היה השילוב של שורת הבס (bassline, איך קוראים לזה בעברית?) של נעימת הנושא של הסדרה אל תוך העלילה עצמה. כפי שאתם בודאי זוכרים, המאסטר התלונן שהוא כל הזמן שומע בתוך הראש, עוד מילדותו, מעין תופים, ארבע פעימות מהירות – טא טא טא טם, טא טא טא טם, טא טא טא טם. הוא השתמש במקצב הזה גם כדי להחדיר את המסרים התת הכרתיים שלו אל ראשיהם של אזרחי הממלכה המאוחדת כדי להבחר לראשות הממשלה.

אפשר לתת כל מיני הסברים למקצב הזה בתוך מסגרת העולם של דוקטור הו, גם אם מתעלמים מהסיבה האמיתית (זה מגניב). המאסטר התחיל לשמוע את ה"תופים" אחרי שהוא הביט אל תוך המערבולת, אולי משם הגיע המקצב? אולי זהו המקצב של הזמן עצמו? זה יסביר את קיומו של המקצב בנעימת הנושא של התוכנית.

הסבר אחר, והרבה יותר מעניין, הוא שהמאסטר תמיד היה שם ברקע, שהוא לא סתם איזה ארכי-נבל שנתקל כל הזמן בדוקטור, אלא שהם קשורים באיזשהו אופן מהותי יותר. האזהרות השונות שקיבל הדוקטור על כך ש"השיר שלו יסתיים בקרוב", בתחילה מהאוד, ועכשיו מהנוסעת בעלת הכוחות הנבואיים, רומזות לכיוון הזה. ((מובן שהנעימה של הדוקטור הייתה שם הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על המאסטר. אבל כאשר מנסים ליישב שאלות כאלו, התשובה הנכונה והבנאלית היא לא מעניינת. הגישה הנכונה צריכה לקבל את העולם הפנימי כקוהרנטי, גם אם ידוע לנו שעובדות מסויימות הומצאו בדיעבד. לעזאזל – רק בעונה השישית של הסדרה נודע לצופים לראשונה שהדוקטור הוא אדון זמן, והמאסטר עצמו הופיע לראשונה רק בעונה השמינית (ואז הוא הופיע בכל סיפור בעונה…). לפעמים, יש לציין, קשה להתעלם מהעובדות האמיתיות. (זהירות! ספוילר להאוס!) הדילמה של האוס בפרק של שבוע שעבר בעקבות התאבדותו של קוטנר, למשל, היא לא מעניינת בעליל משום שטאוב צודק: זה באמת מוות חסר משמעות. בעולם הפנימי של הסדרה אין שום הגיון בכך שקוטנר התאבד. הסיבה היחידה להתאבדות הזו היא שקל פן (הידעתם? שמו הפרטי המקורי של קל פן הוא קלפן) הודיע על פרישתו מהסדרה בעקבות הצטרפותו לצוות העובדים של הבית הלבן. כל ניסיון ליצוק משמעות לתוך ההתאבדות הזו, בעיקר לאור ההתפתחות של הדמות לאורך הפרקים, חייב לא סתם "להמציא" סיבות אחורה בזמן, אלא לעוות את המציאות כפי שהיא נבנתה בסדרה, ובעצם להפוך את מה שהוצג לנו בעבר לשקר. מעין גרסא בזעיר אנפין של אותה עונה ידועה לשמצה של "דאלאס" שכולה הוכרזה בדיעבד כחלום של אחת הדמויות כי התסריטאים הכניסו את עצמם לברוך שהם לא ידעו איך לצאת ממנו. על פי וויקיפדיה קוראים לזה "רטקון".))

נעימת הנושא של הסדרה הייתה פורצת דרך בזמנה. כיום, כשמוזיקה אלקטרונית נמצאת בכל מקום, קשה להבין את זה, אך המלחינה שעבדה אז בסדנא הרדיופונית של ה-BBC הייתה צריכה ממש לבנות בעצמה את הכלים שייצרו את המנגינה הבלתי נשכחת הזו.

אם נתעלם מרעשי הרקע, יש שני אלמנטים בנעימה: פעימות הבס המאיימות, והשריקה הצורמנית והמסתורית שמתנגנת מעליהן. השילוב בין שני האלמנטים יוצר את אחת הנעימות האפקטיביות ביותר שאני מכיר ליצירת האווירה הנכונה לסדרה שנודעה מאוחר יותר ככזו שצופים בא ממאחורי הספה.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who1.mp3]
הנעימה של הדוקטור הראשון

בשלושת הדוקטורים הבאים לא נעשו שינויים מהותיים בנעימה – רק קצת הכפילו את הסיום כדי להאריך אותה, כך שתתאים לאנימציית הפתיחה המשודרגת של העונות המתקדמות יותר.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who4.mp3]
הדוקטור הרביעי.

אך החל מהדוקטור החמישי והלאה, החלו שינויים משמעותיים יותר בנעימה. ההקלטה המקורית נזנחה לגמרי, הכלים הוחלפו, נוסף אפקט רועש ומעצבן בפתיחה, והדוקטור השביעי כבר בכלל קיבל משהו מאוד שנות ה-80-מי.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who5.mp3]
חמישי

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who6.mp3]
שישי

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who7.mp3]
שביעי

אנחנו נתעלם באלגנטיות מהשמיני (שבכל מקרה היה בכלל סרט טלוויזיה, אז אין לו בדיוק נעימת נושא כמו לאחרים). הדוקטור התשיעי (והעשירי, שחולקים את אותה המנגינה עד כמה שאני מצליח להבחין) חזרו קצת יותר למקורות, אבל עיטרו את הנעימה הקלאסית בקצת כלי נשיפה וכינורות דרמטיים יתר על המידה.

[audio:http://www.drwhoguide.com/mp3/who9.mp3]
הנעימה החדשה

מה יקרה כש"יסתיים השיר" של הדוקטור? האם, לראשונה בסדרה החדשה, תתחלף מנגינת הפתיחה עם המעבר לדוקטור ה-11? ומה הקשר בין ארבע הנקישות של המאסטר לדוקטור? האם יתגלה כי צילו של המאסטר רדף את הדוקטור, בעצם, עוד מראשית ימיו כנווד בחלל ובזמן?

בעונה ה-27, זו שמעולם לא הופקה כי הסדרה בוטלה, היו אמורים להטיל מעט אור על עברו הלוטה בערפל של הדוקטור. הקשר שלו לדמות מסתורית בהיסטוריה של גאליפריי – "האחר" – אמור היה להחשף. הדוקטור, כך צריך היה להתגלות, הוא גלגול גנטי של הצלע השלישית של מייסדי גזע אדוני הזמן – ראסילון ואומגה. סוזאן, נכדתו של הדוקטור שהופיע לצד הדוקטור הראשון, הייתה למעשה נכדתו של "האחר", שזיהתה את סבה בדוקטור, הצעיר ממנה בהרבה.

העלילה הזו מעולם לא הופיעה, כאמור, על מסכי הטלוויזיה. היא קיימת בספרים שנכתבו לאחר ביטול הסדרה, אבל הספרים הללו אינם נחשבים חלק מההיטוריה הרשמית. עברו של הדוקטור ביקום של סדרת הטלוויזיה, אם כן, עדיין לוטה בערפל. מתאים לראסל ט. דיוויס לחשוף, כמחוות סיום כהונתו בראש הסדרה, טפח מעברו של הדוקטור ביקום הזה. הקישור לנעימה המפורסמת של הסדרה, אם אכן הוא יהיה כפי שאני מצפה, הוא לא פחות ממבריק. אני מקווה שגם אחרי ששירו של הדוקטור יגיע לסיום, נעימת הנושא תמשיך להתנגן עוד זמן רב.