באדר, עופר, העבודה, יש עתיד ו-32 מפלגות אחרות

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל ((למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום)) חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

חזל"ש – פוסט סיכום

נתחיל מהשורה התחתונה: 534. זהו מספר הקולות שקיבלתי בפריימריס של מפלגת העבודה. זה לא מספר גדול. אם לומר את האמת, זה מספר קצת מביש. אמנם לא האמנתי שאגיע למקום ריאלי ברשימה, וראיתי במערכת הבחירות הזו במידה לא קטנה חווית למידה ומקפצה לקראת הפעם הבאה, אבל אני חייב להודות שציפיתי לקבל קצת יותר. 1000-2000 קולות היה הטווח ששאפתי אליו, ו-3000 זה הרף שהגדרתי לעצמי כ"הישג משמעותי". אבל לא הגעתי אפילו למינימום שקבעתי לעצמי, וזה אומר שדרושה חשיבה מחדש. אני לא אעשה אותה כאן ולא עכשיו, אבל אי אפשר להגיד שהמספר הזה לא ישליך על ההתנהלות העתידית שלי בתחום הפוליטיקה.

בואו ננסה להסתכל על התוצאות בפריזמה קצת יותר רחבה, ואולי אוכל להסיק מכך מסקנות גם לגבי ההתמודדות האישית שלי. מפלגת העבודה תציג בבחירות הבאות רשימה מוצלחת למדי – זו לא רשימת החלומות שלי: יש שם כמה וכמה שמות שהייתי רוצה לראות ולא נכנסו, ויש שם כמה שמות שהייתי מעדיף שלא יופיעו שם אבל בכל זאת הצליחו. ככה זה בפוליטיקה: משחק של פשרות. אבל אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הרשימה הזו, הרי הוא המוכרות של הפרצופים. עם מעט מאוד חריגים, המועמדים שהצליחו להתברג ב-20 המקומות הראשונים הם או פוליטיקאים מכהנים, או אנשי תקשורת, או אנשים שקיבלו הרבה מאוד זמן מסך אינטסיבי בשנים האחרונות. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אחת הבעיות הקשות של שיטת הפריימריס היא הצורך בנראות. מועמד שאין לו נראות תקשורתית גבוהה נדרש להוצאות כספיות גדולות מאוד כדי "לייצר" אותה, וגם אז הוא יוותר בנחיתות אל מי שפרצופו נישא מכל מסך טלוויזיה. מועמדים הרבה יותר חזקים ממני שסבלו מהבעיה הזו נדחקו למטה ברשימה למקומות לא רלוונטיים. כמויות אדירות של כסף נשפכו על הניסיון לגרום ל-60,000 אלף אנשים שלרובם הגדול אין באמת כוח או זמן לברור בין יותר מ-80 מועמדים, לזכור את שמו של מועמד מסוים ולשקול, לפחות, להצביע גם לו.

מתפקדי המפלגה יוכלו להעיד על השטף האינסופי של מסרונים שנשלחו אליהם לאורך תקופת הקמפיין, במיוחד עם סיום "עמוד ענן", כשברבים מהם כמעט שלא היה מידע מלבד שמו של המועמד ועובדת היותו מועמד. אבל כמו בטרגדיה של האחו המשותף, הרצון של כל מועמד להתבלט הוביל בסופו של דבר לכך שכולם הסתירו את כולם. כשאני ויהונתן יצאנו כנגד השימוש הקלוקל ברשימת הבוחרים כדי לשלוח מסרונים, טענו כנגדנו שאין למועמדים דרך סבירה יותר לתקשר עם המצביעים ולהציג את עצמם. אבל המציאות היא שאל מול שטף כזה, כלי התקשורת הזה הופך חסר משמעות.

המציאות היא שאי אפשר לבחור בין 80 מועמדים מבלי להעזר בעזרים חיצוניים כלשהם, ובהעדר חלוקה אידאולוגית, מחנאית או אחרת קלה לזיהוי, רוב המצביעים העדיפו לבחור רק מבין השמות שהם כבר הכירו. התארגנויות שונות (ומבורכות, חרף הביקורת שלי) ניסו לספק עזרים כאלו באמצעות בחינה מקיפה של כלל המועמדים ויצירת "רשימות מומלצים" על בסיס עמדות קונקרטיות שהביעו. אבל ההתארגנויות הללו עצמן סבלו מאותה בעיה של חוסר חשיפה. רובן, כמוני, היו כלואות בתוך הבועה המקוונת, וגרוע מכך: בתוך פייסבוק לבדה. אבל פייסבוק היא תיבת תהודה ותו לא. היא נותנת תחושה של המון פעילות והמון תקשורת, אבל בסופו של דבר היא משיגה תוצרים מאוד מצומצמים, במיוחד אם היא עומדת בפני עצמה.

החלופה הקלאסית, מצד שני, גם היא לא באמת אפקטיבית. חוגי הבית שהמתמודדים נדדו ביניהם בתזזיתיות סובלים מאותה בעיה כמו ההצבעה עצמה: לאנשים אין זמן להגיע לכל חוגי הבית, ולכן רק חוגי הבית בהם משתתפים מועמדים מוכרים זוכים לנוכחות משמעותית. דווקא המועמדים שהכי זקוקים לחשיפה לקהלים חדשים, לפיכך, אינם יכולים להשיג אותה. כאשר הבחירה היא פרסונלית גרידא (ואם יש משהו שנכשל בצורה בולטת בפריימריס הללו, הרי הם הדילים והמחנות), אי-חשיפה היא מכת מוות.

מה שמעלה את השאלה: מה הדרך הטובה ביותר להצליח בפעם הבאה? אם בשלב כלשהו בקמפיין האמנתי שאולי אני צריך לעבוד על הרזומה הציבורי שלי, שהוא, יש להודות על האמת, מצומצם ומוגבל לתחום אחד, וגם זאת באופן בעייתי משהו — הרי שעכשיו עולה שהתשובה היא אחרת: אני צריך להשתלב באופן קבוע בכלי התקשורת. עלי להפוך לבן בית אצל כלל אזרחי ישראל, אדם ששמו ופרצופו מוכרים לכל אדם במדינה, ואז אוכל לשפר משמעותית את סיכויי ב-2017. יש, כמובן, כמה בעיות עם זה, חלקן אישיות וחלקן עקרוניות, וחלקן גם וגם. עבודה על הרזומה הציבורי שלי היא דבר שאני יכול להצדיק משום שמדובר על צורה אחרת של קידום אותם דברים שרציתי לקדם דרך הבחרות לכנסת. כלומר, יש להם ערך עצמאי בלי קשר לשאלה אם אחליט להתמודד שוב או לא. לעומת זאת, להופיע בתקשורת זו לא משאת נפש שלי ולא משהו שאני מאמין שיכול להוביל לשיפור החברה והדמוקרטיה בישראל. זו תהיה פעולה שהיא ב-100% מכוונת קמפיין, ריקה מכל ערך בפני עצמה. זה בעייתי עבורי, משום שאינני מעוניין לשעבד את עצמי לאורך שנים בשביל הסיכוי שאולי זה יקדם אותי בנסיונותי להבחר לכנסת בלי שום ערך מעבר לכך, ((וגם משום שאין לי מושג איך מגיעים למצב שבו אני מופיע בטלוויזיה באופן קבוע…)) אבל חשוב מזה – זה בעייתי מבחינה עקרונית משום שזה מצביע על כשל בצורת בחירת המועמדים שלנו, ועל קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת. לפחות אחד מהשמות ברשימה שאני לא מרוצה ממנו הוא כזה שנראה לי, על פניו, שלא יצליח לבצע את המעבר בין שני מערכות הכישורים הללו (וספק אם הוא בכלל חושב שהוא צריך, על פי מה ששמעתי ממנו).

ישנם, כמובן, גם הרבה דברים טכניים שלמדתי בדרך הקשה בקמפיין הזה. גיוס הכספים המאוחר, ((למעשה, את עיקר הכסף שאספתי קיבלתי רק לפני מספר ימים, מה שאומר שנאלצתי לממן את הקמפיין מכספי שלי, תוך ידיעה שאוכל להחזיר לעצמי את חלקו הגדול עם קבלת הכסף ממימונה.)) אי השימוש שלנו במתנדבים שהביעו נכונות לעזור, המחסור בעבודת שטח כדי להגיע לחוגי בית ולאירועים שארגנו סניפים שונים, והעובדה שבעצם לא הצלחנו לגבש חלופה רצינית להספמה שהחלטנו שלא לעשות. ספק אם לדברים הללו הייתה השפעה מכרעת, אבל אין ספק שהתוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו עושים שימוש נאות בכלים (ההגונים) הזמינים לנו.

היו גם כמה כלים פחות הגונים שהוצעו לנו בדרך. אף אחד לא הציע לנו לשלם עבור קולות (אולי לא נראינו כמו יעד מתאים להצעה כזו, אולי לא היו כאלו הצעות במפלגת העבודה), אבל כן קיבלנו הצעות "לטייב" את ספר הבוחרים בעזרת הצלבת מידע עם מאגרי מידע אחרים. אין לי מושג אם מדובר במעשה חוקי או לא, אבל הוא מסריח לי ממרחקים (מה גם שאני לא רואה איך אני יכול לעמוד בהתחייבות שחתמתי עליה שלא להעביר את המידע בספר הבוחרים לגוף שלישי אם אני רוצה לקבל את השירות הזה – בסופו של דבר, גם ספק הטיוב מרוויח מהעסקה הזו משום שלמאגר שלו נוספו 60,000 נתונים איכותיים כולל פילוח פוליטי — מידע יקר ערך!). אני לא יודע מה עמד מאחורי ההצעה הזו, אולי באמת נעשתה בתמימות מתוך תמיכה בנו, כפי שהדבר הוצג, אולי לא. אבל העדפתי לא להתקרב לזה.

במקרה אחר, קיבלתי פניה לקראת סוף הקמפיין לקבל (תמורת תשלום) רשימת חברי מפלגה ש"כבר הוכיחו" את יכולתם להביא בין 50-400 מתפקדים לקלפי ביום פקודה. התגובה הראשונה שלי הייתה להניח שמדובר במכירת קולות (או מכירת קבלני קולות), והעברתי את הדבר למזכ"ל המפלגה לבדיקה. מאז הסתבר, לפי ההסברים שקיבלתי מהמציע, שמדובר לא במכירת קולות אלא במכירת אוויר. רשימת השמות לא הייתה אלא רשימת המועמדים בבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה שהשיגו כך וכך קולות. לא ברור אם אלו שביצעו את ה"מחקר" הזה (כך הם קראו לו, חי נפשי!) באמת חושבים שיש ערך למידע הזה, כלומר, באמת לא מודעים לכך שרוב האנשים שנכללו ברשימה שלהם פשוט הופיעו ב"רשימות מומלצים" (דילים, בלעז) וקיבלו את קולותיהם בדרך זו ((אני, למשל, ככל הנראה הופעתי ברשימה שלהם…)), או שהם מודעים לדביליות של המתודולוגיה שלהם אבל סומכים על זה שמועמדים שמגיעים לקו הגמר עם הלשון בחוץ יסכימו להשליש לכיסם כמה שקלים תמורת "מידע" שכזה.

אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. בטווח המיידי, כמובן, אני חוזר להשקיע את כל זמני הפנוי בהשלמת הדוקטורט שלי. ((ובבלוג, כמובן, שקצת הוזנח בעת האחרונה ושועבד לענייני הקמפיין.)) אחר כך נראה. אין לי כוונה לבזבז את הכסף שלי ו(חשוב מכך)שלכם על התמודדות נוספת אם לא תהיה לי סיבה טובה לחשוב שיש לי סיכוי. מה שאומר שיתכן שבסיבוב הבא אני אשאר בחוץ, ואמשיך לפעול עד שאשיג רזומה ציבורי מספק לצד ניראות ציבורית ניכרת.

עכשיו יש בחירות, והן מספיק חשובות כדי לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שארבע השנים הבאות תהיינה טובות יותר מארבע השנים האחרונות (אני יודע, זו לא מטרה נשגבת במיוחד, והנה, בכל זאת, לא ברור עד כמה היא ניתנת להשגה). בחודש הקרוב אפעל בדרכים הזמינות לי כדי לחזק את מפלגת העבודה בפרט ואת גוש השמאל בכלל בבחירות הקרבות. אחר כך נחשוב על אחר כך.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים שתמכו, תרמו, עזרו ועודדו, לאנשים שיצאו ביום הבחירות ובאו לסייע לנו ולהביע את תמיכתם פנים אל פנים. וכמובן: אני רוצה להודות לאותם 534 אנשים שנתנו בי את אמונם ורצו לראות אותי בכנסת. אני מקווה שלמרות הכל, לא תרגישו שהקול שלכם התבזבז. תודה לכולכם.

אה, כן, יש לי יום הולדת היום. יומולדת שמח לי.

מה לא אעשה עבורכם?


(בשיר זה מסתתרת הכותרת המקורית של פוסט זה, לפני שריככתי אותה למענכם.)

כמועמד בפריימריס אני מקבל כמעט מדי יום פניות, לעיתים מאנשים פרטיים ולעיתים מהתארגנויות של מתפקדים, עם שאלות בנושאים שונים. כמובן, הפניות הללו הן מבורכות ואני משתדל עד כמה שאני יכול להשיב בכנות ובאופן מלא על השאלות הללו. אך מדי פעם מגיעה שאלה המלווה בתביעה שמרגיזה אותי נורא – "האם אתה מתחייב לתמוך בחקיקה בנושא דא והא, גם אם משמעות הדבר היא הצבעה בניגוד למשמעת הסיעתית?"

זה מרגיז אותי כי הדרישה הזו היא סמל טוב לכל מה שמקולקל בשיטת הפריימריס, והיא מה שעומד מאחורי השמות שנעשו ברשימת הליכוד ("התנועה הלאומית הליברלית", עד אתמול) השבוע. דרישה של קבוצת מתפקדים, גדולה ככל שתהיה, שמועמדים לכנסת יתחייבו מראש להפר משמעת סיעתית כדי לתמוך בעמדות שלהם היא למעשה דרישה לפרק לחלוטין את המבנה המפלגתי. זה ניסיון ללכת מאחורי גבה של המפלגה ולכפות את עמדות הקבוצה על הכלל כאשר הקבוצה אינה יכולה לשכנע את הכלל בצדקת העמדות הללו.

העניין הוא כזה: מרבית המצביעים אינם מתפקדים. הם מצביעים למפלגות על פי תמהיל של סמנים: ה"מותג" של המפלגה, ראש המפלגה, המצע הרשמי, המועמדים ברשימה וכן הלאה. בכל מקרה, אין יכול מועמד מסוים במפלגה לטעון שהוא קיבל מנדט עצמאי מהבוחר לנהוג על פי שיקול דעתו – הוא נבחר כחלק מרשימה, המחוייבת למצע מסוים ולמפלגה מסוימת. אחת המחויבויות של נציג ברשימה היא להחלטות הסיעה. אם הסיעה החליטה להטיל משמעת סיעתית (או, אם היא חלק מהקואליציה, אם הקואליציה החליטה להטיל משמעת קואליציונית והסיעה לא החליטה לפרוש מהקואליציה עקב כך), אזי חבר הכנסת צריך לפעול על פי החלטת הסיעה. הפיכת החריגה מהכלל הזה לנורמה משמעה אובדן כל המשמעות של שיטת הבחירות הרשימתית.

כמובן, אין בדבר כדי לשלול לחלוטין את האפשרות לחריגה מהמשמעת הסיעתית, אך זו צריכה להיות נשק יום הדין, אותו ניתן להפעיל רק במקרים קיצוניים, של נושאים עקרוניים ומהותיים שמהווים פגיעה פוטנציאלית בעיקר מעיקרי המדיניות הציבורית במדינה. רק כאשר הכרעה מסוימת בכנסת דוקרת את הלב ומקוממת את הנפש, אפשר להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חברת הכנסת חשה כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של הוויתה הציבורית. במקרה כזה, עם זאת, צריכה חברת הכנסת גם לערוך חשבון נפש – הכיצד קרה שמפלגתה שלה הכריעה באופן כה מקומם? בכל אופן, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר בעניין. יש לברר את הסתירה לעומק.

ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר חבר הכנסת חש כי החלטה מסוימת של הסיעה נוגדת עקרונות יסוד של המפלגה עצמה – כאשר החלטה, למשל, מנוגדת במובהק למצע המפלגה. גם במקרה כזו, לא יתכן שההצבעה החורגת תהיה סוף דבר, שהרי על חבר הכנסת לפעול בכל הערוצים הקיימים כדי להחזיר את המפלגה לדרך הישר אליה התחייבה. ואם הוא כושל בכך, הרי שעליו לכל הפחות להתריע בפני הציבור על הסטייה הזו מדרך המפלגה. כך נהגו אנשי "הדרך השלישית" בממשלת רבין, כך נהגו "מורדי הליכוד" תחת שרון. כך ראוי לנהוג לנציג ציבור.

לבסוף, ניתן להצדיק חריגה מהמשמעת הסיעתית, בדוחק, כאשר חברת הכנסת מגלה כי היא היא לשון המאזניים בהחלטה מסוימת. אין רבותא בחריגה מהמשמעת הסיעתית כאשר אין כל משמעות לחריגה – כאשר ידוע, למשל, שההצעה תעבור גם אם חברת הכנסת תתנגד. במקרה כזה, החריגה היא סמלית ופופוליסטית בלבד: היא אינה מועילה כהוא זה לנושא האמור, מחד, אך פגיעתה באמינות ויציבות השיטה הפלרמנטרית רעה בכל זאת, מכיוון שהיא ממשיכה ושוחקת את בסיס השיטה הרשימתית הנהוגה בישראל. אך כאשר חברת הכנסת מגלה שביכולתה להשפיע באופן מהותי על המדיניות בנושא מרכזי, כלומר – שביכולתה לגרום מבוכה רבתי למפלגתה, ובכל זאת היא חשה שהנושא מצדיק זאת, אזי אפשר, אולי, להצדיק את החריגה מהמשמעת הסיעתית.

לכן, כשאני מקבל פניות כאלו אני מסביר בקצרה את הדברים הללו לפונים, ואומר להם שאני מוכן להתחייב לפעול למען אותם נושאים שבקידומם אני תומך, אך אינני מוכן להשעות את העקרונות הדמוקרטיים המנחים אותי, אפילו למען הסיכוי להנות מתמיכתם. ועוד אני אומר להם שאם מישהו מהמועמדים הסכים להתחייב בפניהם להפר את המשמעת הסיעתית על נושא שאינו קריטי ובסיסי לחיים הציבוריים בישראל, הרי שמדובר במועמד בלתי ראוי שיש להוקיעו, ובודאי שאין לתת בו את אמון הבוחר.

אני מקווה שחברי המפלגה ידעו להבדיל בין פופוליזם ופיזור הבטחות לבין נאמנות לעקרונות מהותיים, גם כשהם פחות נעימים לאוזן.

מצביעים 50-50

יומיים לפני הפריימריז אפשר היה לצפות שאנסה לדרבן אתכם, אלו מקוראי שהתפקדו למפלגת העבודה, להצביע עבורי. אני, כמובן, מאוד אשמח אם תצביעו עבורי, אבל לא על זה אני רוצה לכתוב כרגע.

בחודשים שקדמו לועידת מפלגת העבודה הייתי שותף בהתארגנות שביקשה להכניס לחוקת המפלגה שהבטחת הייצוג לנשים, העומדת על 40% במוסדות המפלגה, תחול גם ברשימה. לצערנו, לא הצלחנו להעביר החלטה כזו, והבטחת היצוג עומדת כיום על 20% בלבד – כלומר, רק ארבע נשים ב-20 המקומות הראשונים (לא כולל שלי יחימוביץ').

מה שאומר שהנטל עובר אלינו, כלל המצביעים בפריימריס. כל מצביע יכול לבחור בין 8-12 מועמדים בפריימריס. למעלה מ-20 נשים מתמודדות – מועמדות מצויינות אחת אחת. הייתי יכול למלא רשימת מועמדים מלאה רק בנשים שהייתי רוצה לראות בכנסת, בין אם חדשות כמו אסתי קירמאייר ולילי בן-עמי, מוכרות כמו סתיו שפיר ומרב מיכאלי, פעילות ותיקות כמו לאה פדידה ואליס גולדמן, וחברות כנסת בהווה ובעבר כמו נינו אבסדזה, מלי פולישוק בלוך ונאדיה חילו – ועוד רבות אחרות. אין שום סיבה שבין כל המתמודדות המצויינות הללו לא תוכלו למצוא 4-6 שתוכלו להכניס בראש שקט ובשמחה לרשימה שלכם בפריימריס.

אז מה שאני מבקש מכם עכשיו הוא שלצד השמות שלי ושל יהונתן קלינגר, ושל עוד 2-4 מועמדים גברים אחרים, תצביעו גם למספר שווה של נשים. רק כך נוכל להבטיח רשימה שיוויונית, ונהפוך את מפלגת העבודה לדוגמא ומופת למערכת הפוליטית כולה.

ב-29.11 מצביעים 50-50.

(על רשימת הליכוד הזוועתית אני אגיב כשירגע קצת.)

אז מה אתה חושב על..?

תזכורת: יש לכם עוד ארבעה ימים לתמוך בקמפיין שלי באמצעות תרומה באתר מימונה. אם אתם חושבים שטוב שאני אהיה בכנסת, אודה לכם אם תתרמו סכום כשלהו, קטן ככל שיהיה, תביעו את תמיכתכם בי, ותסייעו לי לקדם את ההתמודדות שלי.

הערה: הרשומה הזו עברה לעמוד קבוע תחת הכותרת "מצע". שם גם יתווספו עדכונים אם יהיו.

מאז התחלתי את הקמפיין שלי שואלים אותי הרבה שאלות "אז מה אתה חושב על..?". לפעמים יש לי תשובה בשלוף, לפעמים אני צריך לחשוב קצת לפני שאני יכול להשיב, ולפעמים אין ברירה אלא להודות שאני לא מבין מספיק בנושא השאלה כדי לענות עליה תשובה ששווה משהו. הפוסט הזה יהיה פוסט מתעדכן שמרכז תשובות קצרות לשאלות כאלו שנראה לי חשוב לענות עליהן. לא בדיוק מצע, אבל לא רחוק מזה. כל הנושאים, כמובן, מורכבים מדי בשביל תשובה כל כך קצרה, אז אם יש בנמצא פוסט מעמיק יותר, אני גם אקשר אליו, ואם אין, אני אשתדל לכתוב אחד כזה מתישהו, ואז לקשר אליו. אתם גם מוזמנים להוסיף שאלות שלא עניתי עליהן, א-לה AMA.

דיסקליימר: דעות משתנות. אני פתוח לדיונים (בחלק מהנושאים יותר מאשר אחרים, מן הסתם), ואני לא יכול להתחייב, כמובן, שלא אשתכנע שדברים שכתבתי פה היו שגויים. אשתדל לעדכן אם זה יקרה.

עוד דיסקליימר: אני לא יודע הכל על הכל. כששאלתי אנשים על מה כדאי לי לכתוב, הציעו לי מגוון רחב של נושאי מדיניות, אבל לצערי ברבים מהם פשוט אין לי מושג, וגם בכאלו שיש לי קצת מושג, אני לא מרגיש שזה רציני שאני אביע דעה נחרצת בלי ללמוד את הנושא יותר לעומק. אני יכול, לפיכך, להביע עמדות עקרוניות בנושאים הגדולים, אבל קטונתי מלהציע הצעות למדיניות בכל סוגיה וסוגיה שעומדת בפני מדינת ישראל.

המשך קריאה ←

חיבור וחיסור

בסתיו 1969 מפלגת העבודה (או ליתר דיוק, המערך הראשון, שכלל את מפא"י ואחדות העבודה) התאחדה למערך השני עם רפ"י ומפ"ם. אפילו פרישתו-מחדש של דוד בן-גוריון שהקים את "הרשימה הממלכתית" לא העיבה על השמחה ועל הציפיות: לראשונה, רשימה שמונה למעלה מ-60 חברי כנסת מתמודדת בבחירות. הציפיות היו בשמיים. היו שדיברו על רוב מוחלט של 65 חברי-כנסת לרשימה המשותפת. היו שפינטזו גם על 70.

והיו להם כל הסיבות שבעולם להאמין שכך יהיה. המערך עמדה לבדה מול מערכת פוליטית נטולת כוחות משמעותיים שיאיימו עליה. לכולם היה ברור שממשלת האחדות שהוקמה ב-67' תקום מחדש גם אחרי הבחירות. האופוזיציה, אפקטיבית, לא הייתה בנמצא. גח"ל עצמה התמודדה עם פילוג בשורותיה, עם הקמת "המרכז החופשי" של שמואל תמיר, ועמדת השותף בממשלת האחדות של מנחם בגין פעלה כנגד האורטור האופוזיציונרי הנלהב שמצא עצמו ללא כלי הנשק העיקרי שלו. כל זאת, כמובן, על רקע הנצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, וההילה שעטפה את ראשי המפלגה.

כשהציפיות כל כך גבוהות, הנטייה היא לצפות או להישג אדיר, או לנפילה מטלטלת. מה שמדהים בבחירות לכנסת השביעית הוא כמה מעט באמת קרה בהן, למרות הכל. המערך לא השיג את הרוב הפרלמנטרי שרצה, בעיקר בגלל שדוד בן-גוריון, שסירב להצטרף יחד עם שאר חברי רפ"י, הצליח לגרוף, בפעם האחרונה בחייו, ארבעה מנדטים עבור "הרשימה הממלכתית" שלו. ((שנה אחרי הבחירות בן-גוריון פרש מהכנסת ואף התנער לחלוטין מהמפלגה החדשה שיצר, והצהיר כי לו היה חוזר לחיים הפוליטיים היה עושה זאת במפלגת העבודה — חישבו איך הייתה משתנה ההיסטוריה אם היה מצטרף למערך כבר ב-69'! — דבר שהוביל לפילוג בתוך הרשימה הממלכתית. ב-73', חודש אחרי מותו של בן-גוריון, התמודדה המפלגה שהקים במסגרת איחוד של מפלגות הימין שזכה לשם "הליכוד". אם אנחנו כבר בהערות שוליים, ביום הקמת הליכוד הוא מנה 31 חברי כנסת. בבחירות 73' כבר העפיל ל-37 מנדטים, ואחר כך אתם כבר יודעים. ללמדנו שאיחוד מפלגות אינו בהכרח שלילי.)) שני מנדטים נוספים זלגו ימינה לגח"ל והמרכז החופשי שפרשה ממנה. שאר המפלגות נשארו עם אותו מספר מנדטים או עם מנדט אחד או יותר פחות. וזהו. המפץ הגדול של סוף שנות ה-60 לא הסתיים בקול ענות חלושה, אבל הוא כן הסתיים בפיהוק אחד גדול. גם העובדה שממשלת האחדות שיצאה לבחירות היא גם הממשלה שהוקמה אחריהן לא עזרה.

ואז באה מלחמת יום הכיפורים וטרפה את הקלפים מחדש.

אתמול הודיעו בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן על איחוד המפלגות שבראשן הם עומדים לכדי מפלגה אחת – "הליכוד ביתנו". ((אפשר להעיר כמה דברים על בחירת השם הזו. ראשית, די ברור שאנשים יקצרו את השם הזה ל"הליכוד" וזהו. ה"ביתנו" הוא ספיח מיותר שרוב האנשים לא יחשבו עליו. בניגוד לשינוי השם שנעשה בדרך כלל במצבים כאלו, יצירת האיחוי הזה בשמות דווקא מבטיח הטמעות של המותג "ישראל ביתנו" והעלמותו בתוך המותג "הליכוד". אבל אפשר גם לתהות לגבי המשמעות הסימבולית של המעבר מ"ישראל ביתנו" ל"הליכוד ביתנו". זו בוודאי לא כוונת המשורר, אבל קשה לי שלא לקשר את זה לקמפיין המתמשך של שתי המפלגות להגדיר כל מי שלא נופל בטווח האידאולוגי שהן מגדירות כ"לא ישראלי" "אנטי ציוני" "לא פטריוטי", בקיצור: שמאלני. הליכוד הוא עכשיו ישראל, בעיני הליכוד ביתנו. מי שעמדותיו אינן מקובלות על הליכוד כאילו הוציא עצמו מקרב ישראל.)) הפרשנים התחילו את טרטוריהם הקבועים עוד לפני שהספיקה להתכנס אסיפת העיתונאים. הקביעה המרכזית של כמעט כולם היא שהשלם יהיה קטן מסך חלקיו. כמה מנדטים ילכו לאיבוד באיחוד הזה? ההערכות נעות בין שניים בקרב הזהירים ועד מספרים הרבה הרבה יותר גדולים אצל הממהרים לחגוג. אפילו בקרב חברי הכנסת של הרשימה החדשה לא נראה שאנשים מעיזים לפנטז על הגדלת מספר המנדטים לעומת מה שניבאו הסקרים לשתי המפלגות עד כה.

אז מה קורה פה? מה יש לנתניהו ולליברמן להרוויח ממהלך כזה? הצעה אחת שהעלו רבים היא שמדובר במהלך שנובע מפחד. התסריט הוא כזה: נתניהו קיבל סקרים שניבאו לו הרבה פחות מנדטים ממה שראינו עד כה, הוא נבהל מהאופציה של שיוויון מול מפלגת העבודה, וכתוצאה מיהר לסגור עסקה עם ליברמן, שהרוויח נקודת מוצא נוחה מאין כמוה להשתלטות על ראשות הליכוד תוך מספר שנים והפיכתו לראש הממשלה. זה יתכן, אבל נראה לי שהתסריט הזה נשען יותר על משאת נפש מאשר על משהו ריאלי. הסקרים בחודשים האחרונים לא הראו על צמצום משמעותי של הפער בין העבודה לליכוד (לצערנו), ואין סיבה לחשוב שדווקא הסקרים שנתניהו הזמין יראו מציאות הרבה יותר אפלה מבחינתו.

אופציה אחרת היא שנתניהו משחק שחמט, ובשחמט חלק משמעותי מהמשחק לא מתרחש על הלוח אלא בראשם של היריבים. נתניהו הסכים להקריב כמה חיילים במהלך הזה (ואני נוטה להסכים בהקשר הזה עם הזהירים יותר במנבאים) — ואם פייגלין יהיה אחד החיילים הללו, מה טוב! — כדי להשיג יתרון פסיכולוגי עצום. מפלגה משותפת עם 40 מנדטים מול מרכז ושמאל מפורקים למפלגות שהגדולה שבהן היא בת 20 מנדטים ועודף? קואליציה שהמפלגה המובילה אותה מהווה שני שליש ממנה, במקום פחות מחצי במצב הנוכחי? זהו יתרון ניכר שלאף מפלגה אחרת כיום, לצערנו, אין. הליכוד (ביתנו, ביתנו) תהפוך להיות מפא"י חדשה, כפי שהליכוד תחת שרון איימה להיות עד שהוא החליט לפרק את החבילה בגלל כל מיני "מורדים" מציקים שהתעקשו על שטויות כמו מצע המפלגה ומה שהם הבטיחו לבוחרים שלהם.

מה שמביא אותנו לפגם המרכזי הפוטנציאלי בתוכנית של נתניהו וליברמן: ברשימה גדולה יש גם ספסלים אחוריים גדולים, ובמציאות הקיימת של פוליטיקה פרסונלית בעיקרה, זה אומר שיהיו למפלגה למעלה מעשרים חברי כנסת שמחפשים לעשות לעצמם כותרות ושם. 20 אקוניסים ודנונים ורגבים ומיכאליים שלא יבחלו ביציאה כנגד ראש המפלגה שלהם אם ירגישו שהדבר ישרת אותם אישית, כי האלטרנטיבה היא העלמות. אני יכול להאמין שהשותפות בין נתניהו לליברמן ((זה שהעמדות שהוא מביע כשר החוץ של ישראל בנאומו בפני האו"ם "לא משקפות את עמדת הממשלה", אבל בכל זאת לא ננקטות נגדו כל סנקציות.)) תהיה יציבה. אני מאמין גם שליברמן יצליח, פחות או יותר, לשלוט בחברי המפלגה שלו – לפחות כל עוד הוא זה שקובע מי מהם ישאר ומי מהר יזרק החוצה. אבל נתניהו מעמיד לעצמו אתגר משמעותי בשמירה על משמעת בקרב המפלגה שלו. בודאי כל עוד שיטת הבחירות היא כזו שמקלה מאוד על הקמת מפלגות חדשות שיכולות לטעון לייצג מגזרים שהליכוד ביתנו מזניחה (בין אם מזרחים, דתיים, או ליברלים).

ואכן, שינוי שיטת הממשל עומד בראש מעייניהם של שני ראשי המפלגה. אבל עכשיו זה לא סתם עניין של "מה נכון לעשות", אלא זה כבר אינטרס השרדותי של נתניהו. והעובדה הזאת, בשילוב העובדה שליברמן נמצא כפסע ממשרת המנהיגות הנשיאותית ששינוי כזה ייצור, זה אחד הדברים המפחידים ביותר ששמעתי כבר הרבה זמן בפוליטיקה הישראלית.

ועכשיו משהפחדתי אתכם כראוי, ברצוני להסב את תשומת לבכם גם לעובדה שעוד נותר שבוע לגיוס הכספים שלי. אני נמצא טיפה מתחת ל-10,000, שזה מגניב ומדהים וכל מי שתרם היא/הוא אדם נפלא, אבל זה עדיין לא באמת מספיק. אם אתם רוצים לעזור להכניס לכנסת מישהו שישמור על הדמוקרטיה הישראלית ויחזק אותה מפני האיומים העומדים בפניה, מישהו שיודע מה תפקיד הכנסת ורוצה לדאוג שהיא תבצע אותו כראוי – אנא סייעו לי לממן את קמפיין הפריימריס שלי. תודה!

איפה הכסף?

לאור הקדמת הבחירות, קמפיין הבחירות המקדימות שלי ושל יהונתן קלינגר שהתנהל לו בעצלתיים נאלץ להתעורר ולהתחיל להזיז את עצמו. צעד ראשון והכרחי, למרבה הצער, הוא גיוס כספים. אין לי הון עצמי להשקיע בבחירות הללו, אין מאחורי שום גורם שיכול לתמוך בי, ואין לי תומכים עשירים שיכולים להרשות לעצמם לזרוק 10,000 ש"ח כל אחד על קמפיין בחירות של מישהו.

מה שיש לי זה אתכם: אלפי אנשים רגילים, אזרחים שקמים בבוקר והולכים לעבודה, ואין להם הרבה כסף, אבל יש להם רצון לשנות פה, לתקן. ובדיוק אתכם אני צריך. דרך אתר מימונה פתחתי פרויקט גיוס תרומות. היעד הראשוני צנוע: 5,000 ש"ח (30% מהם כבר נתרמו), במשך שבועיים. השאיפה, כמובן, היא להגיע להרבה יותר מזה בעזרתכם. כל תרומה עוזרת ומקדמת אותנו למטרה.

בעזרת התרומות שלכם אוכל לממן הדפסת חומרים, כמו גם חוגי בית ברחבי המדינה (אגב, אם אתם רוצים לארח חוג בית כזה אצלכם, רק תגידו).

אם אתם קוראים את הבלוג הזה אתם כבר מכירים אותי, את עמדותי ואת כישורי. אתם גם בטח כבר יודעים אם הייתם רוצים לראות אותי בכנסת או לא. אז אם כן, אני אודה לכם אם תוכלו לתמוך בקמפיין.

מה עוד אפשר לעשות? להפיץ. קישורים לפוסט הזה, או ישירות לפרויקט במימונה. להפיץ לכל קצוות הארץ, ולהציק לכל החברים שלכם עד שהם זורקים אתכם מכל המדרגות על כמה ששני החבר'ה האלה ראויים לקולות שלהם בפריימריס (בהנחה שהחברים שלכם חברי מפלגת העבודה). אנחנו נמנעים מלהספים אתכם ואת חברי המפלגה בכלל, ולכן תלויים לגמרי בשיתוף הפעולה שלכם כדי להפיץ את שמענו למרחוק.

אם יש לכם שאלות, או שאתם מעדיפים לתרום באופנים אחרים (בהמחאה, או דרך התנדבות), דברו איתי בדוא"ל.

ודבר אחרון: הייתי מאוד רוצה להוסיף לעמוד הפרויקט סרטון קצר בו אציג את עצמי. הבעיה היא שהמצלמה הביתית שלי די מחורבנת. אם למישהו יש מצלמה טובה, ומוכן לפגוש אותי ברחובות או בתל-אביב כדי לצלם סרטון של כמה דקות, צרו איתי קשר.

לשכנע, לא רק את המשוכנעים

And these children that you spit on as they try to change their world / are immune to your consulations, they're quite aware of what they're going through.

-David Bowie (Changes)

Public deliberation reforms the uninformed, incomplete, intransitive, and unjustified pre-political preferences of the individual citizens. Political argumentation is not logic, it does not proceed from true premises to a true conclusion. Argumentation assumes premises generally accepted by the addressed public, and need not proceed by deduction. Arguments offered are neither true nor false, but stronger or weaker, and the conclusion of argumentation is not true or false, but more or less supported by argument. Conclusions are not demonstrated, they can only be justified. Competition among candidates for representative office motivates them to offer the more general viewpoint. The deliberative process is brought to a close by a majority vote, which reflects the greater strength of one set of reasons over another. The major- ity view is not true, and the minority view is not false. The minority also has good reasons, just not reasons judged as strong as those of the majority. The result is legitimate because everyone was able to take part, all views were taken into con- sideration, and each was free to accept or reject arguments and conclusions.

– Gerry Mackie (2006)

דילמת השמאלני

מזה זמן מה, וביתר שאת מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, מתחולל ויכוח איתנים בקרב השמאל בישראל לגבי הסיכוי לשנות את זהות ראש הממשלה אחרי הבחירות. ראשית אציין שאני מאמין שאפשר לשנות, אבל כמובן מכיר בכך שיש סיכוי לא רע שנתניהו יחזור להיות ראש הממשלה. מה שאני מאוד לא אוהב, בכל אופן, היא התפיסה שרואה בליכוד מפלגת השלטון באופן קבוע. מפלגה שלא מזמן מנתה 12 מנדטים, ולא הרבה לפני זה מנתה 19 מנדטים, היא לא מפלגה בלתי מנוצחת.

בכל אופן, הבון-טון בימים האחרונים הוא לתלות את יהבנו באחוז ההצבעה. אם רק נצליח לשכנע יותר אנשים להגיע לקלפי, אומרים התומכים, יש לנו סיכוי לנצח. שלא תבינו אותי לא נכון – אני לגמרי בעד שכמה שיותר אנשים יגיעו לקלפי. יש לזה חשיבות אדירה, ויש לזה השפעה משמעותית על תוצאות הבחירות. אבל אני בספק אם זה מספיק בפני עצמו.

הסוקרים לא מספרים לנו כמה אנשים מתכוונים להצביע, ומה ההתפלגות הפנימית של אלו שלא מתכוונים להצביע, אבל אני לא לגמרי בטוח שהנחת המוצא של הדוגלים בפתרון הזה לגמרי מבוססת. יש לנו נטייה לחשוב על השמאלני התל-אביבי שמתלבט בין מרצ לתנועה הירוקה ומחליט ללכת לים במקום להצביע, אבל זה כנראה לא הפרופיל האמיתי של הלא-מצביע הממוצע. בין השאר, הנתונים מראים כי הירידה באחוז ההצבעה גדולה יותר דווקא בקרב מצביעים מהשכבות החלשות ובעלי השכלה נמוכה – כלומר, קהלים שנוטים יותר להצביע לימין. ((ומאידך, גם ערבים, אבל יצויין שהירידה אצלם אינה שונה מאשר בקרב היהודים הלא חרדים, כאשר מחזיקים קבוע את המאפיינים הסוציו-אקונומיים.)) אפשר להעריך שמדובר על מצביעים שאיבדו אמון בימין, מצד אחד, אבל סולדים מהשמאל מצד שני. אם רק נסתפק בלעודד אותם ללכת לקלפי, סביר להניח שהם יצביעו לימין. כפי שכבר אמרתי – אני תמיד בעד הגדלת אחוז ההצבעה, וכדאי להשקיע בכך משאבים, אבל לא מכאן תבוא ישועתו של השמאל.

אבל הסיבה שמלכתחילה אנשים מחפשים את הפתרון באחוז ההצבעה היא היא הבעיה האמיתית שלנו. ולא רק שלנו – זהו חלק ממשבר דמוקרטי עולמי. הדמוקרטיה מתבססת על ההנחה שאם אנשים מדברים אחד עם השני, הם יכולים לשנות זה את דעתו של זה באמצעות טיעונים. כל מוסד הפרלמנט (מלשון parler – לדבר) קיים בדיוק לשם כך: כדי שהנציגים ידברו, ינאמו, יעלו טיעונים, ובסוף יצביעו איש איש על פי העמדה שגיבש בעקבות הדיון. אבל אנחנו כיום יותר ציניים, ויותר ריאליים, ואנחנו יודעים שחברי כנסת מצביעים לפי הקו המפלגתי שלהם, או לפי המשמעת הקואליציונית, ובכל מקרה אף אחד לא נוכח בדיונים במליאה או בועדה, אז גם אין בדיוק מי לשכנע. אבל גרוע מכך: התחלנו להאמין שגם סתם בני אדם לא משנים את דעתם אף פעם. אין טעם לנסות לשכנע מצביעי ליכוד לשנות את הצבעתם, כי הם לעולם לא ישנו אותה ושום טיעון לא ישכנע אותם לנהוג אחרת. ((העובדה שישראל חווה כבר קרוב לשני עשורים תנודתיות ברמה שמתאימה בדרך-כלל רק לדמוקרטיות בראשית דרכן, לפני התייצבות המערכת הפוליטית, לא מרשימה את האנשים הללו. העובדה שכפי שכבר צויין, מפלגת הליכוד הספיקה בעת האחרונה לרדת לתריסר מנדטים בלבד – בדיוק כמספר המנדטים שהעבודה קיבלו בבחירות האחרונות – ולחזור לראשות הממשלה, גם כן לא משכנעת אותם שמשהו לא מסתדר עם ניתוח המציאות שלהם.)) או, בוריאציה אחרת (שדווקא מגיעה לרוב דווקא מכיוון אנשי הימין עצמם) – הם שונאים את השמאל כי הוא שמאל, ושום דבר לא ישכנע אותם להצביע לשמאל המתנשא, האשכנזי, האליטיסטי וכיו"ב.

דעות משתנות

הטענה הזו נשמעת לנו סבירה, כי היא תואמת את הניסיון האישי שלנו. לפני זמן מה השתתפתי בערב שיח בלוד במסגרתו הנחיתי שולחן שעסק בדיוק בנושא זה: מה גורם לאנשים לשנות דעה? שאלתי את המשתתפים סביב השולחן אם אי פעם הם שינו את דעתם בצורה משמעותית על נושא פוליטי. אלו שהסכימו להודות שאכן חוו שינוי כזה הסבירו אותו בארוע טראומטי: חוויה מזעזעת בשירות הצבאי, משבר כלכלי אישי. אבל כשניסיתי לחפור טיפה יותר לעומק, מסתבר שמה שהם תיארו כלל לא היה שינוי דעה, אלא יצירת דעה. למשל, האשה שתיארה חוויה רבת משמעות שעברה במהלך שירותה הצבאי שבעקבותיה התחילה לתמוך במהלכים לסיום הכיבוש, הסבירה שלפני אותו ארוע היא "פשוט לא חשבה על זה". כלומר, זה לא שהיא התנגדה לסיום הכיבוש ובעקבות אותה החוויה שינתה את דעתה, אלא שלא הייתה לה דעה מגובשת, או שהייתה לה דעה רדומה שהתבססה על רעיונות שספגה באקראי מסביבתה, והארוע רק הפעיל את האזור הזה וגרם להתגבשותה של דעה מודעת. בנקודה אחרת בשיחה מישהו סיפר על הורים לבנות ש"התחילו להסתובב עם ערבים", שבעקבות זאת הפכו לאנשי ימין קיצוני. כשהעליתי את הסברה שהורה שמפריע לו עד כדי כך שבתו יוצאת עם ערבים בין כה וכה היו בימין, ולכן לכל היותר מדובר על הקצנה של דעה קיימת, הוא נאלץ להודות שהוא לא מכיר סיפורים כאלו על אנשים שלא היו אנשי ימין מלכתחילה. ואכן, יש בסיס לסברה שארועים חריגים בדרך-כלל אינם גורמים לשינוי דעות – בדיוק משום שהם חריגים. כל מערך דעות יכול להכיל "יוצאי דופן", ואף יש שיגדילו ויטענו שמדובר ב"יוצא מן הכלל המעיד על הכלל". ההטיה הבסיסית שלנו תהיה לפסול את המקרה החריג כהוכחה לטעותנו (ובצדק – אנקדוטות אינן בסיס טוב לניסוח הכללות). רק אם אין לנו דעה מגובשת מלכתחילה, יתכן שלארוע חריג תהיה השפעה משמעותית עלינו בבחירת צד ראשונית.

אבל אף אחד באותו דיון לא אמר שהוא שינה דעה אי פעם בעקבות שיחה עם אנשים. אף אחד גם לא הכיר מישהו ששינה את דעותיו בעקבות שיחה איתם. כלומר, אף אחד למעט אני עצמי. בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 הצבעתי לשינוי. הצבעתי לה לא משום ששנאתי חרדים, אלא בגלל שהסכמתי עם הדעות הכלכליות של המפלגה. במילים אחרות, הייתי ליברל כלכלי (וגם חברתי – כלומר, הייתי ליברטריאן). מי שיחפש דיונים בנושא באייל יגלה שבשנותיו הראשונות אני הייתי תמיד בצד השוקחופשיסטי של הדיון. אבל אפשר לזהות לאורך השנים תנודה איטית. תחילה הרחקתי את עצמי מהאיין-ראנדיסטים שנראו לי קיצונים מדי, בהמשך התחלתי לאמץ חלק מהביקורת הסוציאל-דמוקרטית על האלמנטים האוטופיסטיים יותר של הליברטריאניזם, ולבסוף, בנקודה כלשהי שמאוד קשה לי להצביע עליה במדויק, עברתי צד סופית והפכתי לסוציאל-דמוקרט שאתם מכירים היום. ((תהליך דומה אך מזורז יותר עברתי גם בנושא הדו-לאומי, אגב.)) אין דיון מסוים שאפשר למצוא שבו אני משתכנע. אני לא חושב שאפשר למצוא תגובה ספציפית שלי באיזה דיון שבה אני אומר "וואלה, צודקים", ומאמץ טיעון של הצד השני. למעשה, אילולא התיעוד הקיצוני של חיי האינטלקטואליים ברשת, היה קשה מאוד להראות שבכלל עברתי תהליך, ולא סתם "המרה" פתאומית. אבל התהליך בהחלט התרחש, ואי אפשר שלא לזהות את המקור לשינוי באותם הדיונים ממש.

הדוגמא האישית שלי, על התיעוד הנרחב שלה, היא מקרה קיצוני של התהליך שבדרך-כלל עובר על כל מי שמשנה דעה. כפי שמציע מקי (Mackie), כאשר אדם נמצא במהלך דיון, יש חשיבות גבוהה, פסיכולוגית וחברתית, לשמירה על עקביות. אנחנו נוטים לזלזל במי שאינו עקבי בדעותיו (לדוג': יאיר לפיד), בה בעת שאנחנו מצפים מבני שיחתנו להיות נכונים לקבל את טיעונינו ולאמץ אותם. כתוצאה מהלחץ הזה לשמור על עקביות במהלך השיחה, הדיון הופך לשדה קרב. המטרה היא לא ללמוד (ואולי להשתכנע), אלא לנצח. אבל, אחרי הדיון, כשכל אדם נמצא עם עצמו ומעבד את המידע החדש שנקלט, אז מתבצע תהליך של שינוי.

מקי מציע שרעיונות מסודרים ברשתות, כך שכל רעיון שקיים אצלנו במוח נתמך על ידי שורה של רעיונות אחרים שתואמים לו או סותרים אותו. סך הקשרים הללו בין הרעיונות הללו – עוצמת וכיוון הקשרים, ומידת האמינות שאנחנו מייחסים לרעיונות המקושרים השונים ((קצת כמו המערכת שמאחורי ה"פייג'רנק" של גוגל…)) – הוא שקובע את האמינות שאנחנו מייחסים לכל רעיון מסוים. מתקפה על רעיון אחד, שזה מה שקורה בדרך כלל בדיון, אינה יכולה לזעזע בבת אחת את כל הרשת, ולכן הרעיונות הללו נראים לנו יציבים ואנשים מרגישים עמידים בפני שכנוע. אבל המחקרים שמקי מצטט מראים שאם מסתכלים על הרשת כולה לטווחי זמן ארוכים יותר מהמחקר הפסיכולוגי הממוצע, אפשר לזהות את השינויים שהתחוללו. עוצמת המתקפה על הרעיון גורמת לגלים ברשת הרעיונות: רעיונות מסויימים נחלשים ואחרים מתחזקים, קשרים מתחזקים או מתערערים, ולעיתים קשרים חדשים לגמרי נוצרים. רק אחרי שהתבצע תהליך מורכב ולא לגמרי מודע של עיבוד המתקפה הזו דרך רשת הרעיונות, מתייצבת הרשת על שיווי משקל חדש. שורה ארוכה של מתקפות כאלו, שתוקפות לא רק את הרעיון המרכזי אלא גם רעיונות סובבים, שמצליחה לחזק קשרים חיוביים (מנקודת מבטו של המתקיף) ולהחליש קשרים שליליים, יכולה להוביל בסופו של דבר לשינוי משמעותי בדעות, ובלאו הכי תגרום לשינויים חיוביים קטנים יותר לאורך הדרך גם אם הרעיון המרכזי עצמו עדיין יראה איתן ויציב.

איך לשנות

לנפק מתוך התיאוריה הזו יישומים מעשיים שיובילו לשינוי דעה, כמובן, זה הרבה יותר קשה. אין לי כוונה לנסות לתת כאן מתכון פשוט וברור לגרום לאנשים לשנות את דעתם. אבל יש כמה מסקנות שאפשר להסיק לגבי מה יהיה ומה לא יהיה במתכון שכזה. אנסה להצביע על כמה מסקנות כאלו כעת.

שינוי לוקח זמן. העובדה שאף אדם שדיברת איתו במהלך קמפיין שינוי הדעות שלך לא השתכנע באופן מיידי לא צריכה לרפות את ידיך: השינוי יתרחש, אם יתרחש, בימים שאחרי השיחה, לא במהלכה.

שינוי דורש מגע מתמשך. לשלוח מנשר אחד, לקיים שיחה אחת, להריץ קמפיין אחד – אלו לא יעבדו. שינוי דעה דורש מגע מתמשך עם האנשים שאת דעתם אנחנו רוצים לשנות. עדיף גם שפעולת השכנוע תתבצע על-ידי מספר אנשים ולא על-ידי אותו אדם כל פעם – הנטייה של אנשי ימין לנסות לשייך כל שמאלני לקרן החדשה לישראל היא אסטרטגיה להפוך את כל האנשים השונים הללו לגוף אחד (למען הסר ספק: אותו הדבר קורה גם בכיוון ההפוך. כל מי שמביע דעה נגד המחאה מוכרז אחר כבוד כ"טוקבקיסט בתשלום", למשל).

כדי לשנות צריך לתקוף מכיוונים שונים. זוכרים כמה הועילו לשמאל צעקות ה"כיבוש! כיבוש!" שלנו? עכשיו שינינו מטרה, אבל הטקטיקה נשארה אותה טקטיקה: לירות שוב ושוב ושוב על אותה הנקודה בתקווה שכל הקיר יקרוס. לא יקרה. רוצים להוביל שינוי? תדברו עם אנשי ימין על כל מיני דברים, תראו להם איך הם מתקשרים אחד לשני. נסו להצביע על דברים שחשובים להם ותראו להם איך המדיניות של הממשלה פוגעת בהם. תראו להם איך דברים שהם לכאורה תומכים בהם בעצם פוגעים בדברים אחרים שהם היו רוצים. ערערו קשרים קיימים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלהם, וצרו קשרים חיוביים חדשים בין רעיונות פריפריאליים לרעיון המרכזי שלכם. אם תצליחו לשכנע אותם ששיוויון לערבים הוא טוב ליהודים תעשו הרבה יותר למען שיוויון בין העמים בחברה הישראלית מאשר עשרת-אלפים קמפיינים מהוקצעים למען מודעות ציבורית למגילת זכויות האדם הבינלאומית.

אנשים לא אוהבים להרגיש לא עקביים. שינוי דעה זו חוויה אישית קשה. היא דורשת מאדם להגיד שמה שחשב עד כה היה טעות, ולא ברמה של "היי, הנה עובדה שלא ידעתי. מצחיק," אלא יותר בכיוון של "משהו שהאמנתי בו הוא אולי לא נכון, למרות שאי אפשר להוכיח את זה באופן מובהק, אבל זה כן נשמע יותר הגיוני כשמסתכלים על זה בצורה מסוימת". אנשים ילחמו בציפורניים כדי לא להודות בזה. ככל שהצד השני יותר קרוב לשינוי, כך הוא יאבק יותר חזק נגד ההשלכות הפסיכולוגיות שלו. אנחנו מכירים את זה מדיונים שכולנו חווינו: כשלצד השני (או לנו) אין איך לענות, אנחנו מתעצבנים. זו תגובה טבעית שנועדה להגן עלינו מפני תחושת חוסר האונים הגלומה בהכרה בחוסר העקביות שלנו. אל תדרכו לאנשים על היבלות. אם הגעתם לשלב בדיון שבו נראה לכם שהאדם נסגר בפניכם, תנו לו לסיים בכבוד את השיחה. השינוי יתחולל אחרי שתלכו.

לא את כולם אפשר לשנות. אחת הטעויות הנפוצות ביותר שעושים המתייאשים משכנוע היא לבלבל בין ה"גרעין הקשה" לבין רוב התומכים של הימין. כן, יש כאלו שלעולם לא יפסיקו להצביע ליכוד. אבל הם מעטים. למרבה הצער, הם גם אלו שהכי סביר שיכנסו איתכם לויכוח, כי הם רוצים להשיג בדיוק מה שאתם רוצים להשיג: לשכנע את הצד השני. אנשים שאינם משוכנעים במאה אחוז ירתעו יותר מכניסה לדיונים (ראו סעיף קודם). אבל הם עדיין יאזינו לשיחה שלכם ויושפעו ממנה. אולי אפילו יושפעו ממנה יותר מאשר משיחה ישירה איתכם, כי הם ירגישו פחות מחוייבים לעקביות אם הם לא הביעו עמדה מפורשת. זה במיוחד נכון לדיונים בפורומים מקוונים. בין עשרות לאלפי אנשים (תלוי בפורום) יקראו את הדיון שלכם, ויש לכם סיכוי לא קטן להשפיע משמעותית על חלק גדול מהם. אל תוותרו על העברת המסר שלכם בצורה המשכנעת ביותר שאפשר, אפילו אם בר הפלוגתא שלכם לא מרגיש שווה את זה.

הערה ביקורתית: נקודת המבט הפמיניסטית

במהלך קריאת מאמרו של מקי תהיתי מה יכולה להיות הביקורת הפמיניסטית על הטענות שלו. קיימת טענה לפיה סגנון הדיון הנשי הוא שונה במובהק מסגנון הדיון הגברי. ((לא נכנס כאן לשאלת המהותנות הגלומה בטענה הזו.)) סגנון הדיון שתיארתי לעיל, זה שבו המטרה היא "לנצח", לפי הטענה הזו, הוא סגנון דיון גברי. זו גם הטענה שעומדת מאחורי ביקורת פמיניסטית על השיטה המדעית כשיטה גברית. גם היא, הרי, מבוססת על דיון שבו כל אחד מנסה להוכיח את הטענות שלו, והמנצח הוא זה שמצליח להפריך הכי טוב את טענות הצד השני תוך הגנה על טענותיו שלו. ((מדענים אוהבים להציג תמונה קצת יותר שלווה של דיון מדעי מקצועי, אבל אל תאמינו להם.)) לעומתו, הנשים מעדיפות סגנון דיון שבונה קונצנזוס, ובמסגרתו עדיף לדחוק למטה חילוקי דעות ולהדגיש את המשותף והדומה.

אם אכן קיימים הבדליים מגדריים שכאלו, מה המשמעות שלהם על הדרך לשכנע? האם ניתן לשכנע במצב שבו עצם קיומם של חילוקי דעות נדחף מתחת לשולחן? ואולי דווקא הדרך ה"נשית" מתאימה הרבה יותר ליצירת קואליציות רחבות ומכילות, שאינן נדרשות לשדות קרב דיוניים בין טוב ורע. דפני ליף, למשל, יכולה לייצג אסטרטגיה כזו. יש הרבה מאוד מה להגיד בזכות גישה כזו (שנתמכה גם על ידי לקלאו ומוף, למשל) שבמקום לנסות להעביר אנשים מצד אחד לצד השני, מציעה פשוט למחוק את הגבולות עצמם וליצור שיתופי פעולה בין הצדדים ה"יריבים".

יש פה, כמובן, מקום לעוד הרבה מחשבה וניתוח.

לקלאו, ארנסטו ושנטל מוף. הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית: לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית. רסלינג: 2004.

Mackie, Gerry. “Does Democratic Deliberation Change Minds?Politics, Philosophy & Economics 5, no. 3 (2006): 279–303.

תקציב עכשיו!

בנאומו שלשום אמר בנימין נתניהו משהו שראוי להקדיש לו תשומת לב: הוא אמר שהוא לא יכול להעביר את תקציב המדינה, כי אנחנו נכנסים לשנת בחירות. לטענתו, בזמן בחירות שמים כולם את האינטרס המפלגתי לפני האינטרס הלאומי, ולכן תקציב שיחקק עכשיו הוא תקציב פופוליסטי, חסר אחריות, שיפגע בכלכלה הישראלית.

יש סיבה לחשוש שכשנתניהו אומר "כולם", הוא בעיקר משליך מעצמו. נתניהו הולך לבחירות כי הוא יודע שאם ידחה את הבחירות לאחרי שיעביר תקציב, הוא יאלץ לעשות אחד משני דברים: או להעביר את התקציב שהציבור רוצה (נו, זה ה"פופוליסטי", "חסר האחריות"), או, אם הוא מעביר את התקציב שנתניהו עצמו רוצה, ((ושלא יהיו לכם טעויות, זה לא "התקציב שצריך", זה התקציב שנתניהו רוצה מתוקף האידאולוגיה שמנחה אותו. שזה בסדר, אבל צריך להדגיש זאת.)) לספוג פגיעה אלקטורלית פוטנציאלית ואולי אף להפסיד את ראשות הממשלה.

אבל אולי אני חושד בכשרים! אולי נתניהו באמת חושב שהמפלגות האחרות בקואליציה שלו הן פשוט לא אחראיות, ואילו הציבור דווקא ייתן לו גיבוי כדי להעביר את התקציב שהוא רוצה להעביר. יש דרך פשוטה לבדוק את זה: נתניהו צריך להציג לציבור את התקציב שהוא מתכוון להעביר אם וכאשר יבחר. לא תוכניות מעורפלות, לא הבטחות לטווח לא ידוע. תקציב. אם נתניהו יחזור לכסא ראש הממשלה בפברואר 2013, איזה תקציב הוא יציג בפני הכנסת? בלי עיזים ובלי שטויות. התקציב כפי שנתניהו רוצה להעביר אותו. כן, יתכן שיהיו שינויים כתוצאה מהמשא ומתן הקואליציוני, כמובן. אנחנו חייבים – ויותר מכך חייבים מצביעיו הפוטנציאליים של נתניהו –  לדרוש מנתניהו לכל הפחות להציג תקציב ולהתחייב שזה יהיה הבסיס למשא ומתן הזה. נתניהו אפילו יוכל לטעון שהוא קיבל מנדט מובהק מהציבור לתקציב הספציפי הזה!

איכשהו לא נראה לי שנתניהו יאהב את הרעיון שלי. מי שכן צריך לבצע את הרעיון היא מפלגת העבודה. על המפלגה להציג כחלק מקמפיין הבחירות שלה תקציב מפורט ולהתחייב שתקציב זה יהיה, לכל הפחות, נקודת המוצא למו"מ קואליציוני אם וכאשר שלי יחימוביץ תתפוס את כסא ראש הממשלה.

מהלך כזה, לדידי, יהיה לא רק ראוי והגון, אלא גם נכון מבחינה טקטית: העברת הויכוח לדיון סביב נקודות כאלו או אחרות בתקציב שתציע מפלגת העבודה יאפשר לה לקבוע את האג'נדה של מערכת הבחירות. גם אם ימצאו פגמים בתקציב, הרי שהליכוד יאלץ להצביע על ה"פגמים" הללו, ולהציע להם חלופות, ובכך לחשוף את כוונותיהם בנוגע לתקציב 2013. מפלגת העבודה תהפוך למפלגה האחראית, בעוד שהליכוד יוצג כמי שמתחמק ומנסה למכור לציבור הבטחות ריקות. הדבר גם יקבע את הכלכלה כנושא המרכזי של קמפיין הבחירות, ויקשה על נתניהו להסיט את הדיון להפחדות על איראן.

למפלגת העבודה יש קאדר גדול ואיכותי של כלכלנים ומומחים שיוכלו לגבש תקציב שכזה בזמן יחסית קצר, מה גם שזה זמן רב שקבוצות חברתיות שונות פועלות לנסח תקציבים חברתיים שיכולים לשמש בסיס להצעה מפלגתית שכזו. זהו המהלך הנכון, הראוי, והכדאי ביותר להובלת מערכת הבחירות הנוכחית.

לא רואים!

כבר כתבתי בעבר לא מעט בגנות שיטת הפריימריס ודמוקרטיה פנים-מפלגתית באופן כללי. בימים אלו מתקיימות הבחירות לגופים הנבחרים של המפלגה (ועידה ומועצות סניפים), ומזדמן לי לראות מקרוב את כל אותם הדברים שגורמים לאנשים להרתע בגועל כשהם שומעים את המילה "פוליטיקה". מהרבה בחינות, הבחירות הפנימיות במפלגה הן הדגמה בזעיר אנפין של ליקויי הפריימריס. אבל מבחינה קריטית אחת הן מהוות זכוכית מגדלת על אלמנט חשוב שהופך את הפריימריס, בעיני, לשיטה גרועה: הנראות. גם על הנראות כתבתי בעבר, אבל ראוי לחזור למושג הזה ולנסות לנתח אותו יותר לעומק.

אז למה אני מתכוון כשאני מדבר על נראות? לנראות יש שני חלקים מרכזיים, וחלק אחד "סימטרי". חלק מרכזי ראשון הוא מידת ההיכרות של המצביעים עם המועמדים לבחירה. ככל שהמועמדים השונים מוכרים יותר, וככל שיש יותר שיוויון במידת ההיכרות של המצביעים עם כל אחד מהמועמדים, כן ייטב. לכן בד"כ פריימריס לראשות המפלגה הם דווקא רעיון טוב, כי שם היכרות מוקדמת של הציבור היא אחת מדרישות התפקיד, אבל פריימריס למועמדות לבית הנבחרים בארה"ב, למשל (או בכל שיטה איזורית חד נציגית עם פריימריס, אבל אני לא יודע אם יש עוד מקומות עם שיטה כזו שמקיימים פריימריס למועמדים לפרלמנט), זה יותר בעייתי, וחוסם מועמדים חדשים שלא נחשפו לציבור בדרכים אחרות. בפריימריס לרשימות המצב נהיה עוד יותר בעייתי, כי חלק גדול מהמועמדים (אהם) הם אלמונים לגמרי, מחד, ומאידך יש יותר מדי מהם, כך שאפילו מצביע שמוכן להקדיש זמן רב יתקשה להכיר את כולם במידה מספקת כדי להכריע ביניהם. הדבר מקנה יתרון בולט למועמדים מכהנים, כמובן, אבל גם למועמדים שהגיעו מתחומי עיסוק בעלי נראות גבוהה: קצינים בכירים, ראשי שלטון מקומי ואנשי תקשורת, אם לציין כמה קבוצות בולטות, וכן אנשים שצומחים "בתוך המערכת", שלהם אולי נראות נמוכה יותר בקרב כלל הציבור, אבל נראות גבוהה יחסית בתוך המפלגה (דומני שראש הממשלה שלנו עונה להגדרה הזו, אבל אפשר להתווכח על זה).

בבחירות פנים-מפלגתיות כמו הבחירות לועידת העבודה, המצב, כצפוי, חמור במיוחד. נבחן, לשם הדוגמא, את הסניף שלי – סניף רחובות. מתוך 55 מועמדים רק 14 טרחו לתת פרטים ביוגרפיים על עצמם, ורק 12 הוסיפו גם תמונה (וגם זה שיפור מהותי לעומת המצב לפני שבוע בלבד, בעקבות לחץ מצד מזכירת הסניף). בסניף ישנם כ-700 בעלי זכות בחירה. בדוחק אפשר להגיד שמאה אנשים ממש פעילים בסניף ואפשר לטעון שאולי הם מכירים את האנשים ולכן ידעו למי להצביע גם בלי מידע באתר האינטרנט. כל השאר, אם בכלל יצביעו, יצביעו באפלה. או, ליתר דיוק, יצביעו לפי רשימות שהם יקבלו מהמחנה אליו הם משתייכים. שזה בפני עצמו לא בעייתי בעיני, אבל העובדה שלי כמצביע אין מושג מי משויך לאיזה מחנה מקשה מאוד לבחור למי להצביע. למעשה, כמצביע "לא משוייך", אין לי שום אפשרות, גם אם ארצה להשקיע זמן ניכר בנושא, לדעת למי כדאי לי להצביע. אינני יודע דבר על רובם המוחלט של המועמדים, וגם על אלו שיש לי מעט מידע לגביהם,  הוא לא ממש מספק כדי לקבל החלטה מושכלת.

חלקה השני של הנראות הוא בנראות של בעל התפקיד לאחר שנבחר. ככל שבעל התפקיד המכהן הוא בעל נראות גבוהה יותר, כך אני כמצביע יכול לשפוט יותר טוב את תפקודו, ולהחליט אם ברצוני להחליפו או להשאירו בתפקיד. בתזה שלי לתואר השני העליתי השערה שתהליך ההצבעה למפלגה הוא דו-שלבי: קודם המצביע מחליט אם ברצונו להמשיך ולהצביע לאותה מפלגה או לא, ורק אם לא, הוא מתחיל להשוות אלטרנטיבות אחרות. כלומר, עצם היווצרותה של אלטרנטיבה טובה יותר בפני עצמה לא תספיק כדי לגרום למצביע להחליף מפלגה – צריך גם שמפלגתו שלו תאכזב במידה מספקת כדי שהמצביע ילך לרעות בשדות זרים. תהליך דומה, אני מאמין, וביתר שאת, קורה בהקשר לנבחרי ציבור ספציפיים: לנבחר ציבור מכהן יש יתרון משמעותי על פני כל מתמודד אחר, משום שקודם מחליטים אם להדיח אותו או לא, ורק אם כן, מחפשים אלטרנטיבות. אבל כדי להחליט דבר כזה, צריך לדעת משהו על תפקודו של הנבחר. כמו מקודם, גם כאן לראש מפלגה יש נראות מאוד גבוהה, ולכן בהקשר הזה גם כן פריימריס היא שיטה מתאימה לברירה בין מועמדים. גם הנציג בבית הנבחרים בשיטה אזורית חד-נציגית הוא בעל נראות גבוהה יחסית (לפחות עבור הבוחרים שלו), ומכאן שלפחות באלמנט הזה, אין בעיתיות בשיטת הפריימריס. בבחירות לרשימה בישראל, לעומת זאת, מתעוררת בעיה משמעותית. רוב הנציגים בכנסת, בעיקר מהשורות האחוריות, מתקשים להשיג חשיפה תקשורתית למעשיהם. כשהם כן נחשפים, זה בדרך כלל בהקשרים בעיתיים – פרובוקציות, סקנדלים, או במקרה הכי פחות גרוע, הצעות חוק מיותרות. כבר דובר רבות על הקשר בין הדמוקרטיזציה הפנימית בישראל לבין הגידול המבהיל במספר הצעות החוק הפרטיות לאורך העשורים האחרונים, שרובן אינן אלא "הצהרות חוק" שנועדו רק להשיג חשיפה תקשורתית לחבר הכנסת בקשר לארוע אקטואלי כזה או אמר (לדוגמא).

אבל אם חברי כנסת סובלים מנראות לקויה במקרה הטוב, הרי שחברי הועידה (או המרכז, בליכוד) הם שקופים מבחינת המצביעים שלהם. אין לי מושג אם מי מהמועמדים בסניף שלי הוא חבר ועידה מכהן, וגם אם הייתי יודע, אין לי שום מושג לגבי רקורד ההצבעה שלו. האם תמך בכניסה לקואליציה או התנגד? לא יודע, ואין לי שום דרך לדעת. היחידים שהם אינם שקופים בעיניהם הם ראשי המחנות השונים ועוזריהם. הם, אני מניח, מנהלים רישום מדוקדק של מי נאמן ומי לא, ומעדכנים את רשימות ההצבעה בהתאם. ושוב, מכיוון שרשימות ההצבעה אינן ידועות אלא לחברי המחנה, הרי שמצביעים "לא משוייכים" נותרים באפלה בנוגע לנושא שהוא, לכאורה, קריטי לתפקודה של המפלגה.

המרכיב האחרון, הסימטרי, הוא החלש מבין השלושה: נראותם של המצביעים בעיני הנציגים. ככל שהמצביעים יותר נגישים לנציגים, כך קל יותר לנציגים לדעת באופן מדוייק מה רצונם של המצביעים ולהתאים את התנהגותם לכך אם ברצונם בכך. זהו המרכיב היחיד שבו שיטת הפריימריס ככל הנראה מאזנת בצורה המיטבית בין שיקולים שונים: מצד אחד, מדובר בכמות מוגבלת למדי של מצביעים, ולא גוף אמורפי כמו "מצביעי המפלגה" (או גרוע מכך – "כלל הציבור"), ומצד שני מדובר בכמות מספיק גדולה כדי שלא לאפשר למועמדים לאמץ התנהגות מושחתת ולשחד את מצביעיהם, או "להשתלט" על האלקטורט באמצעות פקידת מצביעים נאמנים בכמות מספקת. החברים, מצידם, יכולים להביע את דעותיהם בפני הנציגים בקלות יחסית, אם כי, כמובן, היחס הוא שונה בין חבר מפלגה בודד לבין גוף מאורגן של חברי מפלגה, בין אם על בסיס אידאולוגי, סקטוריאלי או אחר כלשהו. אף אחד מהיתרונות הללו, כמובן, אינו תופס לגבי הבחירות הפנימיות במפלגה. מחנה נמרץ מספיק יכול בקלות יחסית להשתלט על סניפים באמצעות פקידה מאסיבית (בעיקר נכון הדבר במפלגת העבודה, שבה סניפים רבים אינם מתפקדים כלל, אבל זה נכון לגבי כל מפלגה, משום שרוב החברים הלא משוייכים אינם מתעניינים כלל בבחירות פנימיות, כך שצריך לפקוד מספר יחסית קטן של מצביעים נאמנים בכל סניף כדי להבטיח ייצוג דיספרופורציונלי למחנה האמור).

מה אנחנו למדים מכל זאת לגבי בחירות פנים-מפלגתיות? אף אחד משלושת האלמנטים של הנראות אינו מתקיים בבחירות כאלו. לבחירות במצב כזה אין שום משמעות. הן הופכות להיות תחרות בין קבלני קולות ותו לא. לפחות אחד מממדי הנראות, אם לא שניים מהם, חייבים לזכות לתיקון כלשהו. ניתן להעלות על הדעת כמה אפשרויות:

  1. הדרישה הפשוטה ביותר היא לחייב כל מועמד להגיש קורות חיים שיתפרסמו בסמוך לשמו. קורות החיים הללו יכללו מספר סעיפי חובה, וכן אפשרות להוסיף מידע וולנטרי לפי שיקול דעתו של המועמד. מדובר במינימום הנסבל כדי לאפשר בחירה מושכלת כלשהי מצד המתפקדים הלא משוייכים. עם זאת, הדרישה הזו עדיין דורשת מאמץ ניכר מצד המצביע הפוטנציאלי בבואו לבחור בין המועמדים השונים.
  2. אפשרות נוספת שתועיל היא חשיפת רשימות המומלצים של המחנות השונים והפיכת המידע שבהן לנחלת הכלל. כמובן שבמצב כזה אין מניעה שאותו מועמד ישוייך למספר רשימות. ישנן בעיות פרקטיות בדרישה כזו, מכיוון שאין הגדרה ברורה ל"מחנה". שתי חלופות אפשריות לפיכך, הן כדלקמן:  א. להוסיף אלמנט רשימתי לבחירות. כל מועמד יהיה חייב להצטרף לרשימה כלשהי, כאשר כל רשימה תדרש להציג מספר מינימלי של מועמדים ברחבי הארץ ו/או להציג מועמדים במספר מינימלי של מחוזות בחירה. ברגע שהמועמדים משוייכים לרשימות של מועמדים, יקל על המצביעים הלא משוייכים לבחור בין המועמדים לפי הזיהוי הרשימתי שלהם. אין חובה בשיטה זו להצביע על בסיס רשימתי – ההצבעה יכולה להמשיך להתקיים על בסיס אישי פרטני, רק שכל מועמד יזוהה רשימתית. ישנו גם רציונל שחורג מסוגיית הנראות לדרישה כזו: בועידה בת 1800 איש, נציג אחד הוא למעשה חסר משמעות. אין הגיון במצב כזה להצביע לאדם על פי אישיותו או הרזומה שלו בלבד, מרשים ככל שיהיה. זיהוי אידאולוגי, רופף ככל שיהיה, נדרש במצב כזה כדי שלהצבעה תהיה משמעות. ב. החלופה השניה היא שהזיהוי יתבצע על-ידי המועמד עצמו. כל מועמד ידרש לנקוב בשם של חבר כנסת מכהן, תא או חוג מחוגי המפלגה, כמחנה שאיתו הוא רוצה להיות מזוהה. כל אחד מהגופים הללו, כמובן, רשאי להתנער ממועמד אם יחפוץ בכך, על כל ההשלכות של התנערות רשמית שכזו על סיכוייו של המועמד.
  3. אם אחת משתי החלופות הללו תתקבל, הדבר יקל גם על קיום של נראות של בעלי התפקידים לאחר היבחרם: קל הרבה יותר לספק סטטיסטיקות על בסיס רשימות או הזדהות קבוצתית כלשהי, מאשר לתת פירוט של החלטותיו של כל פרט ופרט מתוך 1800 צירים בועידה. מידע כזה, בכל אופן, צריך להיות זמין לכלל החברים בכל עת כדי לקיים שקיפות במנגנונים הפנימיים הנבחרים של המפלגה.
  4. חייבים להתקיים ערוצי תקשורת פנימיים במפלגה, במיוחד ברמת הסניף. חבר המעוניין בכך צריך להיות מסוגל לקבל את מירב המידע על פעילות נציגי הסניף שלו בקלות ובנוחות, וליצור עימם קשר בצורה סבירה כלשהי – בין אם במפגשים פתוחים ובין אם בפורומים מקוונים כאלו או אחרים.
  5. לבסוף, ניתן לשקול הגבלה של זכות ההצבעה בבחירות פנימיות לחברי סניף שהפגינו פעילות מינימלית כלשהי במסגרתו. כמובן שלשם כך הסניפים עצמם חייבים לקיים פעילות סדירה, דבר שאינו תמיד מתקיים.

גם לגבי הפריימריס ניתן להסיק מספר מסקנות אופרטיביות ראשוניות:

  1. המפלגה חייבת לאפשר למתמודדים במה מסודרת ומאורגנת כדי להעביר את המסרים שלהם. המצב כיום הוא כזה שבו מתקיימות שלוש קטגוריות של מתמודדים: מכהנים, בעלי הון (או מקושרים לבעלי הון) ו"סתם" מתמודדים. ברור שאני, שנמצא בקטגוריה השלישית, סובל מהמצב הזה, ויכול להנות מתיקונו, אבל אני מקווה שתאמינו לי שאני באמת חושב שהמערכת כולה תהנה מתיקון של המצב הזה גם בלי קשר לאינטרס האישי שלי. למה אני מתכוון למשל? לאתר בית "מפלגתי" שיסופק לכל מתמודד המעוניין בכך (במקום להטיל את העלות של הקמת אתר מקצועי על המתמודדים עצמם. כאן, למשל, לא מדובר באינטרס אישי שלי. אני ויהונתן, אחרי הכל, די מקושרים בקהילת האינטרנט הישראלי, כך שהאתר שלנו מוקם בהתנדבות ויראה מקצועי בכל מקרה. מתמודדים אחרים עשויים להתקל בקשיים משמעותיים יותר). לכלים מרוכזים שיאפשרו יצירת קשר עם המצביעים, מחד, מבלי להטביע אותם בדואר זבל מאידך (לדוגמא, סתם בשליפה מהמותן, הפקת חוברת שתשלח לכל המצביעים עם פרטי המועמדים, תמונה וכמה מסרים קצרים מפיהם). משיחות שקיימתי עם מזכ"ל המפלגה חיליק בר הבנתי שיש בתכנון משהו שדומה באופן כזה או אחר לחלק מהדברים שתיארתי כאן. אני מקווה שאכן כך יהיה.
  2. המפלגה חייבת לטפח כלי תקשורת תוך מפלגתיים שיחברו בין החברים לבין הח"כים המכהנים ללא תיווך של כלי התקשורת על הצרכים התקשורתיים המסחריים שלהם. לחברי כנסת (ונבחרים אחרים) מכהנים צריכה להיות דרך פשוטה ליצור קשר עם חברי המפלגה שלהם, ולחברי המפלגה צריכה להיות דרך מסודרת ופומבית לתקשר עם הנבחרים שלהם. כמה ברור ככה פשוט. כלי התקשורת הללו חייבים לתפקד לכל אורך הקדנציה, לא רק לקראת הבחירות.
  3. בעבר הצעתי הצעה (בוסרית משהו, אבל עדיין כזו שאני חושב שיש בה בסיס למשהו מעודן יותר) לפיה פריימריס יערכו רק עבור המקומות העליונים ברשימה (נגיד, חמישה מקומות ראשונים), ושאר הרשימה תורכב על-ידי אותם נבחרים. בדיון בעקבות אותה רשומה הועלו הסתייגויות ובעיות אפשריות בשיטה כזו, ואני מקבל חלק מהן, ועדיין חושב שאחרי תיקונים מסוימים להצעה שלי (למשל, ביטול הדרישה לקביעת רשימת המועמדים של כל מועמד ראשי מראש) הנזק קטן מהתועלת.

כמובן, כפי שכבר כתבתי בעבר, ישנם עוד אלמנטים בשיטת הפריימריס שהופכים אותה לשיטה בעייתית (למשל, סוגיית פירור המפלגות שנגרם כתוצאה מכך). ברשומה הזו ובהצעות שלעיל התמקדתי אך ורק בסוגיית הנראות. טיפול בסוגיה הזו, בין אם באמצעים אלו או באחרים, לא יהפוך את הפריימריס לשיטה טובה, אלא לכל היותר יצמצם את נזקה. כמובן שאף אחת מההצעות כאן לא תנזק אם נשלב, כפי שהצעתי בעבר בעקבות גדולים וחכמים ממני, בין אלמנטים של פריימריס לבין אלמנטים מנגנוניים אחרים. להפך. אבל כל דבר בעיתו.

הערה אדמיניסטרטיבית: אני רוצה להודות לתורם שתרם לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי.

ועוד אחת: לשמחתי אוןלייף לקחו את הביקורת שלי ברוח טובה, ופנו אלי פעם נוספת בהצעה לכתוב להם טור, שפורסם הערב. הרי הוא לפניכם (מינוס הכותרת הפרובוקטיבית יותר אך אינפורמטיבית פחות שהצעתי אני).