בלוגים זה לגיקים זקנים (או: מעגל החיים הטכנולוגי)

כל מיני אנשים נזעקו לאור תוצאות מחקר חדש של פרוייקט Pew, ממנו עולה כי מספר בני הנוער ובני ה-20 ומשהו שכותבים בלוג צנח בארבע השנים האחרונות בעשרות אחוזים, לעומת עליה משמעותית במספר הבלוגרים בקרב בני 30-ומשהו. אלי הסביר כבר בבלוג שלו למה זה לא בהכרח דבר רע ושמוקדם להצהיר על מותו של הבלוג בידיה של הרשת החברתית.

ניק קאר מודאג יותר מכך שלהיות בלוגר זה כבר לא מאגניב כמו שזה היה לפני כמה שנים. במילים אחרות: כיום, בלוגים זה לזקנים.

אבל האמת היא שהמספרים לא צריכים להפתיע אף אחד, והם די מתאימים לתבנית של כל טכנולוגיה חדשה. הפופולריות של כל הטכנולוגיות (המצליחות), למעשה, עוקבות אחר אותו תוואי בדיוק: התחלה איטית כאשר הטכנולוגיה נבחנת על ידי מאמצים מוקדמים וגיקים אחרים, כניסה למיינסטרים, שאז כל העולם וסבתו משתמשים בטכנולוגיה גם אם אין להם שום דבר טוב לעשות איתה, ולאחר מכן דעיכה. הראשונים לעזוב הם תמיד הצעירים, שעוברים לדבר הבא, בהמשך דועך השימוש בקרב המבוגרים שקלטו שהם נשארו מאחור. בסוף נשאר רק גרעין קטן של גיקים (במובן הרחב של המילה) שהטכנולוגיה מתאימה היטב לצרכים שלהם. זה נכון לגבי התקליט, זה נכון לגבי הבלוג – זה אפילו נכון לגבי הטלוויזיה, או אפילו הספר.

המשמעות היא שהדעיכה הנוכחית של הבלוג בקרב קבוצות מסוימות אינה סממן לכך שבלוגים זה לזקנים לא מאגניבים, אלא שבלוגים זה כרגע לגיקים הרלוונטיים (גיקים של כתיבה). וטוב שכך: מי שאינו גיק של כתיבה, לא צריך בלוג. מספיק עדכוני סטטוס בפייסבוק.

בשביל מה הייתי צכה את זה?

נתחיל מהדברים החשובים: תמונת הכותרת של הבלוג, כמו גם כותרת המשנה שלו, התחלפו. הראשונה היא פרט מתוך תמונה שאשתי צילמה בטיול שעשינו בשבוע שעבר למיססאגה (Mississauga), עיר סמוכה לטורונטו, לרגל הסתיו והשלכת. השניה, אם איכשהו אתם לא יודעים את זה – תתביישו! – היא מתוך זה:

ועכשיו לשאר פרפראות.

גל מור ((עוד פעם?!)) כתב היום על הנרגבלוגים, הבלוגייה החדשה של מעריב עבור העיתונאים שלהם. ספציפית, הוא הפנה לפוסט הראשון של קובי אריאלי, איש אהוב ומוערך במקומותינו. התגובה הראשונה שלי הייתה זעף – מדובר בפוסט שכל כולו אי הבנה של בלוגים (בלוג, לדעתו של אריאלי, הוא שורת הכותרת של הפוסט הזה, ועם הרבה סוגריים. טוב, החלק השני הוא נכון), התנשאות (אני דווקא אוהב התנשאות), ועלבון למדיום שבו הוא כותב, כאומר "אמרו לי לכתוב פה, אבל זה קצת קטן עלי, אז אני אעשה כאילו אני כותב פה, אבל בעצם רק ארד על אחרים שעושים את זה – זה לא פוסט בבלוג, זו פארודיה על בלוג".

אבל אז נרגעתי קצת, וחשבתי על ההתחלה שלי בעולם הבלוגים. זה היה בלייבג'ורנל, אחרי תקופה ארוכה של קריאת ג'ורנלים של כל מיני צעירים מלאי זעם קיומי על החיים ורחמים עצמיים (כי זה סוג האנשים שהכרתי אז, כי זה סוג האדם שהייתי אז בעצמי). כשסוף סוף החלטתי לעשות את הצעד הזה ולפתוח בלוג, חשבתי שככה אמורים לכתוב, שזה מה שמצופה ממני, כי זה מה שהכרתי. לא הכרתי שום דבר אחר שנכנס תחת ההגדרה של בלוג אז – אם כי, להבדיל מאריאלי, אני לא ניזונתי משמועות ומערכונים בארץ נהדרת בלבד – אז זה מה שניסיתי לכתוב. אך שוד ושבר! הייתה זו דווקא תקופה טובה בחיי. בדיוק התחלתי לצאת עם מי שלימים הייתה לאשתי, החיים נראו טובים מאי פעם, הייתי, סך הכל, די מרוצה. אז מכיוון שלא היה לי שום דבר רע להגיד, לא אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר בין הפוסט הראשון, המהוסס שלי, לפוסט הבא, ומשם התחלתי לאט לאט לגבש את מה שהפך לבסוף למוטו של הבלוג הנוכחי שלי: תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

אז מה לי כי אלין על אריאלי, אם הוא עובר את אותו תהליך שאני עברתי (או לפחות מתחיל מאותה נקודה)? אולי זה בגלל שדברים באמת השתנו מאז שנת 2002, שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי למצוא בלוגים איכותיים עכשיו, שבאמת הגיע הזמן שגם במדיה המסורתית כבר יפרדו מהסטריאוטיפ הדי דבילי הזה כשכל הממצאים מצביעים על מציאות שונה מזו שאריאלי מדמיין. אולי זה בגלל שאריאלי לא רק לועג לתוכן, אלא מטיל ספק בעצם היכולת של בלוג להכיל משפט תקני בשפה העברית, כאילו עצם המדיום מנוגד לכך.

אריאלי כותב כאחרון הטרולים – למעשה, אני ברגעים אלו ממש מאכיל את הטרול – אבל מה שמרגיז זה שיכול מאוד להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא טרול; יכול להיות שהוא באמת מאמין בדברים האלו שהוא כותב, וזה מעצבן. לא מעצבן שהוא מאמין בכך – מעניין את התחת שלי מה חושב קובי אריאלי – אלא זה שהוא מקבל במה פומבית כדי להביע את זה.

לא שזה הדבר הכי מטריד שקיבל במה פומבית בנרגבלוג.

פרק  דל"ת: נגד ההומוסקסואליות, בעד ההומואים

1)      הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה , האסור מכאן ואילך על פי חוק, גם אם האיסור לא ייכפה על מי שנתפסו להומוסקסואליות בתקופה שבה היתה מותרת , וכמובן, לא על מי שנתונים כבר במערכת יחסים הומוסקסואלית.

2)      איסור על הדחה למעשה הלסבי, גם אם לא יהיה איסור על המעשה הלסבי עצמו.

3)      איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות, על מצעדי גאווה הומו-לסביים, על מועדונים ייחודיים להומו-לסביים  .

4)      מטפלת  מינית (סרוגייט) סקסית חינם לכל הומו שיהיה מעוניין.

5)      מטפל מיני סקסי חינם לכל לסבית שתהיה מעוניינת. .

6)      איסור חמור על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג

7)      הקפדה על אי אפליית ההומו-לסבים בכל מערכות חיינו והבלטת הישגיהם הגדולים בתחום האמנות והתרבות

8)      איסור מוחלט על שינויי מין וניתוחי מין במובן הטראנס-ג'נדרי.

9)      איסור חמור על זנות הומוסקסואלית והתחזות קוקסינלים כנשים לצורכי זנות

10)  איסור חמור על החצנת הומוסקסואלים (אאוטינג) בניגוד לרצונם

(אגב, מנחם בן, אתה צריך עורך – אפילו לשים נקודה (אחת) בסוף כל משפט אתה לא מסוגל).

(אגב2, בואו נחזור על זה שוב: "מטפלת מינית סקסית לכל הומו שיהיה מעוניין".)

היפה הוא שבן מצליח להאחז באמונה שהוא ליברלי ומתקדם (כי אסור להפלות או להעליב הומואים, חוץ מהקטע הזה שלוקחים אותם לבית כלא אם הם עושים את מה שעושה אותם להומוסקסואלים). אבל זה לגמרי אשמתי – אחת לכמה זמן אני שוכח למה אני לא מתקרב לטקסטים של מנחם בן עם מקל, וקורא אחד מהם בטעות.

לא על זה רציתי לדבר.

השוו את הטקסט הדבילי וחסר התוכן של אריאלי לפתיחת הבלוג של בן כספית – עיתונאי ממש, לא פובליציסט בגרוש. האיש מכיר באי הידיעה שלו, מנסה להתמודד איתה בצורה אינטליגנטית, ולבסוף מצליח למצוא את המקום שלו בתוך הרעיון הזה של "בלוג". לראות עיתונאי שאינו מבין בבלוגים מכיר בכך שאין הבדל עצום בין בלוג לבין הכתיבה שלו בעיתון, זה סימן לבגרות ותבונה נדירים להפליא בנוף העיתונאי של ימינו. ההערכה שלי אליו, רק מקריאת הפסקאות הבודדות הללו, עלתה פלאים.

בהמשך להמולה האינטרנטית סביב אותה רשומה של שליו בן ארי בחורימבה ((כן!)), עלו ברחבי הרשת כל מיני ניתוחים פסיכולוגיסטיים של הרוגז שהיא עוררה. רבים טענו שמדובר בקנאה על כך שמישהו עושה כסף מהאינטרנט ואנחנו לא. כדרלעומר מלך עילם כתב שמה שמפריע לנו זה שאנחנו היינו פה קודם, ולכן ל"הם" אין זכות לייעץ ((זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש יותר פז"ם, ומפריע לנו שהם נכנסים לנו לטריטוריה. והוא הגיוני באותה מידה.)). לי נראה שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פשוטה.

בתגובות פה ושם הועלתה תהייה על איך זה יכול להיות שמצד אחד הרבה אנשים מודאגים מירידה ברמת התוכן של אתר שמתמסחר, ומצד שני אחרים אומרים שכשאתר הופך למסחרי, הציפיות ממנו הופכות גבוהות יותר. ואני חושב שהפרדוקס הזה הוא לב הבעיה. כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר: עכשיו זו כבר לא פעילות לשעות הפנאי של הבלוגר, אלא העבודה שלו. הוא אמור להשקיע יותר תשומת לב לפרטים, יותר מחשבה על כל מילה. הוא אמור לנפק לנו עכשיו טקסט איכותי יותר, כי יש לו אינטרס כלכלי שאנשים ירצו להמשיך לקרוא אותו. אבל המציאות (לדוגמא, אותו פוסט של בן-ארי) מלמדת שקורה דווקא ההפך: שהאתר מתמלא בפילרים, שאיכות הטקסט יורדת כי צריך יותר טקסטים בפחות זמן. מסתבר ששעות הפנאי שלנו שוות יותר מכסף – שאם אנחנו כבר מבזבזים אותן על משהו כמו בלוג, אנחנו מצפים מהתוצר שלנו להיות יותר איכותי מאשר כשאנחנו מבזבזים את "זמן העבודה" שלנו על זה.

בדיוק הפער הזה בין מה שאנחנו אמורים לצפות לו על פי האידיאל הצרכני עליו התחנכנו, לבין מה שאנחנו יודעים שאפשר לצפות לו (ואכן מתרחש), הוא מה שמרגיז – אותי לפחות – בהתמסחרות של חורימבה, ובזו שפוסטים כמו אלו של בן-ארי מטיפים לה אצל אחרים. הייתי מת לדעת שהפיכת חורימבה לפרובלוג תביא לעלייה באיכות הפוסטים (או לפחות להשארותם באותה רמה), לצד רווח נאה לגל מור וחבריו לפרוייקט. המציאות לימדה אחרת, ועל כך יצא זעמי – וזעמם של אחרים.

לבסוף, כדאי לציין לחיוב את ההענות של גל למספר קוראים שהציעו להפריד בצורה נוחה יותר את הרסס של חורימבה בין מאמרים בסגנון ה"קלאסי" של חורימבה לבין סקירות צרכניות ושאר סוגי תכנים פרובלוגיים. זו צורת התנהלות שהרבה מיזמים מסחריים יכולים ללמוד ממנה, ובדיוק תואמת ל"שיחתיות" של השימוש במדיה החדשה, לה מטיף גל כבר זמן רב.

קננמשהו

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם – יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.

ערה?

פוסט חדש בחורימבה עורר בי את חמתי – זעם של עורך מתוסכל. חורימבה עושה לי את זה הרבה, משום מה. הפוסט המדובר, תחת הכותרת "כך תעירו את הקוראים שלכם" נותן שלל עצות כיצד לגרום לקוראי הבלוג שלכם לא להרדם למרות שאתם משעממים לאללה. אני יודע שקהל היעד המדומיין של חורימבה הוא פרובלוגרים שכותבים מתוך אינטרס כלכלי, להבדיל מבלוגרים פושטים כמוני וכמו רוב הבלוגרים הישראלים האחרים, שכותבים כדי שיקראו אותם, אבל שליו בן-ארי לא עושה את ההבדלה הזו בצורה מפורשת, אלא פונה באופן כללי לכותבי בלוגים, ולכן אני מרשה לעצמי להתערב.

העניין הוא שלפחות חלק מהעצות של שליו הן, לדעתי לפחות, שגויות עד כאב. בואו נעבור עליהן אחת אחת.

תרווחו

לא חייבים לדחוס את תוכן הפוסט בגוש טקסט אחד גדול. תרווחו את השורות (130% מגובה הגופן יספיקו), אל תתקמצנו על שורות חדשות ותלמדו להשתמש במקפים. למשל, את המשפט הקודם אפשר לנסח גם כך – "את התוכן – ממש לא חייבים לדחוס בגוש טקסט אחד גדול. את השורות – תרווחו (130% מגובה הגופן יספיק) ובעניין שורות חדשות –  אל תתקמצנו עליהן." לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר.

אני בהחלט בעד "שטח לבן". הפרדה טיפוגרפית ברורה של הפסקאות בטקסט עוזרת לקורא להתמצא בטקסט, לדעת עד לאיפה לדלג אם לא מתחשק לו לקרוא את הרעיון הנוכחי עד סופו ולעבור לרעיון הבא (אצלי יש עוד חצי שורה רווח בין פסקה לפסקה. באייל הקורא הנוהל היה להכניס שורה רווח בין כל שתי פסקאות. הכי טוב, כמובן, היה הזחה של השורה הראשונה של כל פסקה ויישור לשני הצדדים, אבל אני לא בטוח שהאינטרנטים יודעים איך לעשות את זה, ובטח שאני לא ((עדכון: מישהו, אני מניח שזה נדב, תיקן לי את קובץ ה-CSS כדי לבצע בדיוק מה שהצעתי כאן. נכנסתי לתוך הקובץ כדי לראות איך עושים את זה ולתקן קצת את הגדלים, ועל הדרך גם הגדלתי קצת את הגופן שכבר קיבלתי תגובות לגביו. אשמח לקבל הערות נוספות אם יש למישהו, ותודה לנדב.))). אני גם אוהב להשתמש בפסקאות חד-שורתיות כאמצעי לייצור הפסקות בקריאה וריווח טיפוגרפי (השניים באים ביחד). כמתרגל אני מודע היטב להבדל המשמעותי בקריאות של טקסט צפוף לבין טקסט בריווח כפול. באותה מידה כדאי גם להמליץ על טורי טקסט צרים למדי – זה אומר יותר גלילה, אבל קריאת שורות ארוכות היא מועדת לפורענות עבור קוראים רבים.

אבל שליו חורג כאן מהמלצות טיפוגרפיות גרידא. הוא מציע לנו להתערב בפיסוק עצמו כדי לייצר שטח לבן מלאכותי בתוך רצפי מילים. כפי שכתבתי, ריווח טיפוגרפי מלווה בהפסקה בקריאה. קורא מיומן יודע לתרגם שטח לבן בתוךהטקסט, כמו גם סימני פיסוק שונים, להפסקה קצרה, על פי כללים לא לגמרי ברורים. להפסקות הללו, בדיוק כמו למילים שביניהן, יש משמעות. להגיד "לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר" זה לומר דבר והיפוכו. בבלוג דגש קל אוהבים לתת כדוגמא את המשפט woman without her man is nothing כמשפט ששתי צורות פיסוק שונות מניבות שתי משמעויות שונות בתכלית שלו. לזרוק מקפים בצורה רנדומלית בטקסט זו דרך מצויינת להפוך אותו לבלתי קריא ומעייף הרבה יותר עבור הקורא שגם ככה לא מי יודע מה אכפת לו ממה שאתה מדבר עליו.

הכלל הראשון, לפיכך, צריך להיות: היה ברור!

הלאה.

תפשטו

פצלו משפטים ופסקאות באורך הגלות לכמה משפטים פשוטים. חתכו בלי סנטימנטים. כתבו קצר ולעניין, אך אל תגזימו, אתם לא בצה"ל. גבוהים הסיכויים שגם אם נושא הפוסט אינו מעניין חלק מהקוראים, צורת הגשתו הקריאה והפשוטה יגרמו לקוראים להתעניין. אולי.

עם זה אין לי בעיות. אכן, פסקאות ארוכות יתר על המידה שמערבות רעיונות שונים, כמו גם משפטים מבולגנים שלא ברור איפה התחילו ולמה עוד לא נגמרו, הם מהרעות החולות של הרבה כותבים בלתי מיומנים. לפעמים נדמה לנו שיש לנו רעיון שהוא מורכב מכדי להסביר אותו במשפט קצר, אבל להביע רעיון מורכב במשפט אחד ארוך זה הרבה יותר גרוע. כלל האצבע שלי, לפחות עבור כתיבה אקדמית, הוא לא יותר מארבע שורות (באנגלית, פונט טיימס ניו רומן, 12 נקודות) בלי נקודה. בכתיבה "פופולרית" עדיף לא להתקרב אפילו לאורך שורה כזה.

מה שצריך לזכור, כמובן, זה בשביל מה יש לנו פסקאות ומשפטים, ומה כל יחידה כזו אמורה להכיל: רעיון קוהרנטי. המשפט הוא יחידת המידע הבסיסית ביותר של הטקסט. הוא צריך להיות לכיד, כך שלא ניתן להפיק ממנו יותר מרעיון אחד בלבד. פיתוח של רעיון הוא תפקידה של הפסקה השלמה. פסקה נוטלת רעיון ומפתחת אותו, אבל עדיין, כששואלים "על מה הפסקה הזו", התשובה צריכה להיות "רעיון איקס, ופיתוח שלו", ולא מעבר לכך. בנייה טובה של פסקה גם תדע להתקשר לפסקאות שסביבה, למשל באמצעות מילות קישור, או אזכור של מילים שהופיעו בסוף הפסקה הקודמת בתחילת הפסקה הבאה. (למשל, בפסקה הזו, המילים "מה שצריך לזכור" משמשות כדי לחבר את הרעיון של הפסקה – מה תפקידיהן של יחידות המידע בטקסט – לרעיון של המקטע בתוכו היא מופיעה, שהוא החשיבות של הפרדת טקסט לפסקאות).

כותרות משנה

חלקו את הפוסט לתת-חלקים הגיוניים ותנו לכל חלק כותרת משנה. כך תשיגו שני דברים – תאפשרו לקוראים לדלג על קטעים שמעניינים אותם פחות וגם תספקו את חסרי הסבלנות. אלה האחרונים יסתפקו במעבר חטוף על כותרות המשנה ועדיין יגיעו לסוף הפוסט.

כותרת משנה היא דרך אחת להפריד בין מקטעים (אפשר, באותה מידה, פשוט לשים סימן מפריד, כמו שלושה מקפים בשורה משלהם). זה כלי שאני משתמש בו פחות מדי, יש להודות על האמת, אולי כי הוא נראה לי רלוונטי יותר לטקסטים באמת ארוכים. טקסט בן 600 מילה (ראו להלן) לא צריך כותרות משנה. חלוקת טקסט כה קצר למקטעים קצרים עם כותרת נפרדת מסתכן בהפיכת כותרות המשנה ל"תקציר" של הטקסט, שקריאתן תחליף את קריאתו.

כאמור, אם משפט הוא רעיון ופסקה היא פיתוח של רעיון, הרי שהמקטע הוא צביר רעיונות שיחד מהווים יחידה לכידה ונהירה. מקטעים קצרים מדי מתחילים לפלוש לטריטוריה של הפסקה מבחינת התפקיד הארגוני שלהם בטקסט. אם הטקסט שלכם אכן מתחלק למספר רעיונות קצרים בני פסקה או שתיים, אולי מוטב לוותר על כותרות משנה לגמרי ולהתחיל כל פסקה במשפט בגופן מודגש שיכיל את הרעיון של הפסקה בקצרה. היתרון של השיטה הזו הוא בכך שיש יותר לגיטימציה לשימוש במשפטים אינפורמטיביים של ממש בצורה הזו מאשר בצורה של כותרות משנה. אלו, במיוחד בכתיבה הפופולרית, נוטות להיות מאוד קצרות, ולשמש דווקא לגירוי הסקרנות במקום מתן אינפורמציה.

שלבו גרפיקה

לא על טקסט לבדו. גם אם אינכם זקוקים ממש לגרפים, טבלאות או איורים אחרים על מנת להדגים את הנאמר בפוסט, שלבו בכל זאת. אפשר להסתפק באיור או בצילום פשוט הקרוב לנושא הפוסט. השתמשו ב-PicApp המאפשרת שימוש בתמונות ממאגרים מקצועיים מבלי לדאוג לעניין זכויות היוצרים.

שוב, אני בעד. גם זה כלי שאני לא משתמש בו הרבה, מתוך עצלנות בעיקר, אבל יש מי שעושה בו שימושים מופלאים בעליל, כמו תום. העניין הוא בדיוק זה: שלא מדובר פה במשהו שאפשר לזרוק סתם כך לתוך טקסט ולהניח שבכך הפכנו את הטקסט למעניין יותר. בחירת תמונות לליווי טקסט היא מלאכה לא טריוויאלית, שדורשת מחשבה ואף חוש אסתטי שלא לכולם יש. אין דבר גרוע יותר מטקסט שמלווה בצילום נדוש או בלתי רלוונטי בעליל שנותן תחושה של פרסומת.

TEEN VOGUE'S Fashion University - DAY 1

תמונה שעלתה בחיפוש המילה "בלוגינג" באתר PicApp. (אילוסטרציה)

לא עוד פוסטים של 600 מלה

חתכו פוסטים ארוכים. פשוט חתכו אותם.  אלא אם לקוראים שלכם יש זמן פנוי רב או ניחנו בסבלנות יתרה, בשלב מסוים בפוסט ארוך תאבדו לפחות חלק מהם. לכן אם הפוסט מכסה יותר מדי נושאים, פצלו אותו לסדרה של שניים או שלושה פוסטים קצרים יותר. כך תרוויחו יותר תשומת לב מהקוראים וגם יותר צפיות בבלוג.

נאה דורש נאה מקיים. הפוסט של שליו הוא בן כ-350 מילה בלבד. הפוסט הנוכחי כבר מתקרב לכפליים המגבלה שניתנה. האם זה הופך אותו לפחות מעניין?

השאלה שצריכה להשאל, כמובן, היא למה לעזאזל שאני ארצה שהקוראים שלי ירפרפו עד סוף הפוסט אם מה שאני כותב בעליל לא מעניין אותם. כל כללי הכתיבה שאני מכיר, כולל כתיבה "פרסומית" יותר, פועלים בכיוון ההפוך: כדאי לשים כותרת משנה לטקסט (באקדמית מדברים על אבסטרקט) כדי לתת את עיקרי הדברים, אולי עם איזה גירוי סקרנות קטן כדי לעודד קריאת הטקסט המלא; כדאי לרכז את כל הפרטים החשובים בראשית הטקסט (באקדמיה ממליצים גם לתת תקציר של הטיעון ומבנה המאמר איפשהו במקטע הראשון, אם לא בפסקה הראשונה. בעיתונות הנחת היסוד היא שהעורך חותך בלי לחשוב, והוא עובד מהסוף להתחלה. כלומר – את הדברים שהכי פחות אכפת לך שיחתכו שים בפסקה האחרונה וכן הלאה); כשמוסיפים כותרות ביניים בעיתון, בדרך כלל הן ההפך מאינפורמטיביות: המטרה היא לעורר את סקרנות הקורא ולגרום לו לקרוא עוד מקטע, גם אם הוא החליט לדלג על הקודם (בניגוד להצעה של שליו שמעודדת רפרוף על הטקסט והסתפקות בקריאת כותרות ביניים אינפורמטיביות פחות או יותר); גם השימוש ב"אינסרטים" (ציטוטים בגופן גדול שמשולבים בינות לטקסט), כמו גם בציטוטים לצד תמונות, נועד לגרום לי לפתח עניין בטקסט, ולא סתם "להשאיר אותי ער" בזמן שאני מרפרף עליו.

בסופו של דבר, הדרך להשאיר את הקוראים שלך ערים היא לכתוב מעניין. אפשר לכתוב מעניין גם על נושא לא מעניין (למשל, באמצעות הומור, או הפיכת נושא לא מעניין ליותר רלוונטי לקוראים על ידי הקבלתו למשהו שקרוב יותר לליבם), אבל אף כלי טיפוגרפי לא יעשה את העבודה הזו עבורכם, ואי אפשר להחליף עבודה על טקסט בכלי אוטומטי שיהפוך אותו למעניין יותר בלי מאמץ. רוצים לכתוב בלוג מעניין? הנה העצה שלי: תתאמצו.

(1380 מילים, כולל).

איך לזהות טעויות באינטרנט, מדריך לקרציה המתחיל

כל מי שקורא את הבלוג הזה, ויותר מכך מי שנתקל באינספור התגובות שאני משאיר אחרי במגוון מקומות באינטרנט, יודע כבר שאני קרציה מהסוג שמתואר באילוסטרציה לעיל. אני לא מסוגל להתעלם משגיאה (ועוד באינטרנט!), ואני לא נוהג להיות מאוד נחמד כשאני מתקן אותן (e.g.).

שתי שאלות עולות: א. למה אני עושה את זה? ו-ב. איך אדם סנילי כמוני מאתר טעויות כל הזמן?

על השאלה הראשונה אני לא אענה, כי זר לא יבין זאת, ואם אתם לא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את השונה, או אנשים עם מגבלות כמוני, אז תתביישו לעצמכם.

התשובה לשאלה השניה היא שצריך להפעיל את השכל הישר שלכם. מסתבר שכלל האצבע שלי לגבי פמיניסטיות נכון לגבי הרבה דברים אחרים: אם משהו נשמע מדהים, מפתיע ומוכיח בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה של הדובר, יש סיכוי טוב מאוד שזה בגלל שזה לא נכון. כך למשל, אם מישהו מספר לכם ש-42% מהסיסמאות בהוטמייל הן 123456 (אפילו אם מדובר רק בפלח של המשתמשים שנפלו קורבן לפישינג), זו סטטיסטיקה כל כך נפלאה, שפשוט אין סיכוי שהיא נכונה. והיא אכן לא נכונה. באופן דומה, אם מישהו מספר לכם שהאו"ם, לא פחות, מגדיר פליט כמישהו שגר במדינה ממנה הוא נפלט "מאז ומקדם", זה צריך להדליק לכם כמה עשרות נורות LED אדומות, כי זו פשוט לא שפה שהגיוני שהאו"ם ישתמש בה, ולו משום שאין לזה שום משמעות אופרטיבית בבואנו להחליט מי אכן פליט ומי לא. הפער בין "מאז ומקדם" לבין "בשנתיים האחרונות" נשמע כל כך נפלא כאמצעי רטורי, שפשוט אין שום מצב שזה יקרה באמת ביקום שאבן היסוד העיקרית שלו היא לא נרטיביום.

כמובן שאם אתם מתעקשים, אתם יכולים לנצל את התובנה הזו לדברים קצת פחות מרגשים מאשר למצוא טעויות באינטרנט, כמו למשל ביקורת עצמית על הטיעונים שאתם עצמכם מציגים. אבל אם תעשו את זה, אני לא אוכל לתקן אתכם, ואז אני אהיה עצוב. תתביישו לכם!

(דיסקלייזמר: אני לא טוען שאני לא עושה טעויות. להפך, אני עושה המון מהן. אבל לזכור שהיקום לא מורכב מנרטיביום זה משהו שמומלץ לכל מי שמנסה לתאר אותו. גם קצת ענווה לא תזיק, אבל עוד לא הצלחתי למצוא כזו. מצד שני, גם הזמנה לגוגל ווייב עוד לא קיבלתי כדי שגם אני אוכל לספר לכולם כמה משעמם בגן הסגור שרק לי מותר להכנס אליו ולכם לא ניה-ניה-ניה-ניה! — אז זהו.)

בוררים עובדות

זאב גלילי פרסם בבלוגו רשומה תחת הכותרת המבטיחה "ג'ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים". ברשומה הוא מספר באריכות על ספרה של פיטרס, "מאז ומקדם" ועל מעלליו של גלילי בניסיון להביא את הספר, שהתפרסם לראשונה ב-1984, לתודעתם של הישראלים.

לא קראתי את הספר, אז אני יכול לספר רק מה טוען גלילי שיש בו:

הדבר שעורר את תשומת לבה של פיטרס שמשהו לקוי בתפיסות הרווחות לגבי הסיכסוך היה מיסמך של או"ם שמצאה, בו הוחלט לשנות את ההגדרה של פליטי 48.

ההגדרה המקובלת של פליט לפי או"ם היתה כל מי שבגלל מלחמה, פעולות איבה או גרוש נאלץ לעזוב את המקום בו התגורר מאז ומקדם.

הדגש היה על "מאז ומקדם". דהיינו פליט הוא מי שהתגורר במקום כל שהו מאז ומתמיד ולא נמצא במקרה במקום בעת שגורשו ממנו אנשים.

ההגדרה החדשה של האו"ם שחלה אך ורק על הפליטים הפלסטינים קבעה כי פליט הוא כל מי שהתגורר משך שנתיים בשטחה של ישראל לפני קום המדינה. מטרת השינוי בהגדרה היתה ברורה. מדינות ערב באמצעות הליגה הערבית שלחצו על שינוי ההגדרה ידעו את האמת . והיא: שחלק גדול מאלה שכינו עצמם "פלסטינים" היגרו לארץ ישראל בתקופת המנדט, בעידוד השלטונות הבריטיים. חלקם הובאו לארץ במהלך מלחמת העולם השניה לעבודה במחנות הצבא הבריטי ונשארו כאן.

גלילי טועה, או מטעה. הרי התגובה ששלחתי בבלוג (במקור היא הייתה מפוצלת לשתיים, אבל זה לא משנה):

קשקוש מקושקש. הרי ההגדרה של פליט לפי ה-UNHCR:

A person who owing to a well-founded fear of being persecuted for reasons of race, religion, nationality, membership of a particular social group or political opinion, is outside the country of his nationality and is unable or, owing to such fear, is unwilling to avail himself of the protection of that country; or who, not having a nationality and being outside the country of his former habitual residence as a result of such events, is unable or, owing to such fear, is unwilling to return to it..

שום מאז ושום מקדם. לא קראתי את הספר של פיטרס, אבל אם זה אכן הבסיס לכל הטענה שלה, אז הנה הרגע ממש שמטתי את כולו ואפשר להמשיך הלאה. אני מקווה עבור הגברת פיטרס שיכולות הבנת הנקרא והסיכום שלך גרועות עוד יותר מאלו של אנשי משרד החינוך.

אה, ורצוי גם לציין שההגדרה לא "שונתה בלחץ הליגה הערבית" ולא "במיוחד" בשביל הפלסטינים, ובטח שלא בנוסח שמובא בפוסט הקודם שלך שאתה מקשר אליו ("כל ערבי שעזב את פלסטינה-א"י בשנת 1948 ושהה בה שנתיים ייחשב גם הוא לפליט") – ולו משום שההגדרה של פליט פלסטיני היא נפרדת לחלוטין מהגדרת הפליט הרגילה. זו האחרונה כפופה ל-UNHCR, בעוד שהגדרת הפליטים הפלסטינים היא עניינו של ה-UNRWA. ההגדרה של UNHCR בכלל הייתה מוגבלת לגבולות אירופה בלבד עד שנות ה-60, בעוד שההגדרה של אונר"א נכתבה בראשית שנות ה-50 – ומכאן מובן מאליו שאי אפשר לדבר על "שינוי" ההגדרה הגלובלית עבור המקרה הפלסטיני. לא הייתה הגדרה גלובלית כשאונר"א הגדירו את הפליט הפלסטיני כפי שהגדירו.

כמובן, כל העסק הזה לא צריך לעניין אתכם בכלל. העניין הוא שתגובות שנשלחות לבלוג של גלילי מעוכבות לפני הפרסום, ומתפרסמות רק אחרי שהן מקבלות את אישורו של גלילי עצמו. שתי התגובות שלי נמחקו. רק במקרה מותקן אצלי תוסף ששומר עותק של כל טקסט שאני מכניס לתיבת טקסט (TextArea Cache – תוסף מומלץ בחום!). אילולא התוסף הזה, מה שכתבתי לגלילי היה הולך לאיבוד.

העניין הוא שיש חסך משמעותי באינטגריטי של מישהו שטוען בעד הכתבת תוכנית לימודים מסויימת לילדי ישראל (וחייליה), אבל אינו מוכן לתת במה לביקורת אלמנטרית לחלוטין על הדברים שהוא כותב. שלא תבינו אותי לא נכון – זה שהוא כותב בלוג לא אומר שהוא חייב לתת במה לכל מגיב. זה האתר שלו והוא יכול לעשות בו מה שהוא רוצה. אבל יש טעם משמעותי לפגם במי שרוצה להשפיע על הדיון הציבורי אבל לא מסכים לאפשר קיומו של דיון ציבורי שכזה מעל הבמה הציבורית שלו. בכלל, לו הייתי מתעניין בתכנים של גלילי, הייתה לי בעיה משמעותית להמשיך לעשות כן כעת משאני יודע שהתגובות לבלוג שלו מסוננות לא רק על סמך אי אלו שיקולים לגיטימיים כלשהם, אלא גם על סמך אי הסכמה עם דעתו של הכותב.

לאחרונה בישמאל התפרסמו תגובות של מגיב אחד שכללו הכחשת שואה ושאר ביטויים של אנטישמיות. חברי הבלוג כולם הסכימו מיד שמדובר בחציית גבול שלא נסכים לתת לה יד, והתגובות הוסרו. באייל הקורא הוגדרו תנאים פחות או יותר ברורים להסרת תגובות, תחת המטריה הכללית של ההצהרה שהמטרה של האתר היא לקדם דיון ציבורי פתוח ורציני. זה לא שאני מתנגד באופן כולל ומוחלט להסרת תגובות, וברור לי כי צריך וראוי לפעמים לסנן דברים שחוצים קווים אדומים. אבל מי שמסנן תגובות פשוט בגלל שהוא לא מסכים עם כותבן, לדעתי האישית, לא שווה את תשומת הלב שלי.

(טמבל שכמותי, שכחתי את הסיומת שתכננתי!) האירוניה פה היא שגלילי אשם בדיוק במה שפיטרס הואשמה בו: העדפה מופרזת לעובדות שתואמות את התזה שלה תוך התעלמות מוחלטת מכל מה שסותר אותה. אי אפשר לנהל ככה דיון.

קורא אדיוט יקר

אם יש טקסטים שמעלים לי את הנרווים, אלו טקסטים שמניחים שאנשים אחרים הם מטומטמים. חוק הדמוקרטיה של דובי, למשל, הוא נגזרת אחת של זה: אם הכותב חושב שאני, הקורא, מספיק דביל כדי שלא אדע מה מקור המילה דמוקרטיה (אהם, אהם), אז לי, כקורא, לא ממש אכפת מה יש לו לומר. באופן דומה, כאשר כותב נוטל טקסט שאנשים חכמים השקיעו בו את מיטב זמנם, ופוטר אותו בזלזול (אהם), זה לא ממש עושה לי חשק להתעמק במה שיש לאיש לומר. זה בעיקר עושה לי חשק לדפוק לו את הלפטופ בראש.

אני רואה את הבעיה הזו הרבה פעמים אצל סטודנטים. אומרים להם "תבקרו את הטקסט", אבל כשהם שומעים "ביקורת" הם מבינים "ביקורת שלילית", כי זו אחת המשמעויות הנפוצות של המילה. להיות ביקורתי, עבורם, משמעו להיות שלילי. אני לא מוציא את עצמי מהקבוצה הזו. במשך תקופה ארוכה מאוד אני הבנתי את המטרה של כתיבת טקסט ביקורתי כניסיון להצביע על כל הכשלים של הטקט המקורי, ולהראות שהכותב הוא טמבל. עד שאחד המרצים שלי גער בנו פעם בעקבות איזו עבודה שהגשנו: אתם צריכים לנסות קצת להסתובב עם התאוריה עליכם, לראות עד כמה היא מתאימה לכם, לראות עם מה היא מסתדרת ומה מחמיא לה. אחר כך אתם יכולים להתעסק עם איפה היא לוחצת ואיך רמת הגימור.

אפשר — צריך — להצביע על כשלים של תאוריה. אבל לכל טקסט שנראה כאילו הוא מכבד את קוראיו צריך לגשת, ראשית כל, במידה של כבוד. צריך לתת לכותב להנות מהספק, שאם הוא מתעלם ממשהו שנראה לנו מובן מאליו, אולי יש סיבה שהוא לא מתייחס לנושא; אולי אנחנו טועים? אולי ההסבר טוב גם בלי לכלול את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות שם? בסופו של דבר, הרי, אנחנו צריכים לזכור שהכותב הטוב אינו מתייחס לקוראים כאילו הם אימבצילים, ומכוון את הטקסט לרמת ידע מסויימת. טקסט שמכוון לקורא אקדמאי יניח מספר הנחות יסוד לגבי הידע של הקורא, שלאו דווקא מתקיימות אצל הקורא ההדיוט, וזה לגמרי לגיטימי. בדיוק בגלל זה צריך ללמוד את היסוד לפני שמתחילים לקורא טקסטים מתקדמים יותר. אבל אם קרה המקרה ואתה קורא טקסט מתקדם לפני שלמדת את היסוד, אולי עדיף להאשים את עצמך ולא את הטקסט.

רק אחרי שנתנו את כל הקרדיט האפשרי, וזיהינו את התרומה של הטקסט להבנה שלנו את הנושא, והצלחנו, אולי, אפילו לחשוב על שימושים נוספים לתאוריה הזו מעבר למה שתואר בה, ועדיין נשארנו עם כשל כלשהו בתאוריה, אפשר להצביע עליו ככזה. שוב, תמיד, מתוך כבוד לכותב הטקסט. אין משפט שמרגיז אותי יותר אצל סטודנט מאשר "מה ש-X (מומחה בעל שם עולמי בתחום) לא קולט זה ש…". שלא לדבר על אלו שמקטלגים זרמים שלמים של מחשבה כמפגרים. כי כאשר אתם מזלזלים בטקסטים שאתם קוראים וכותבים ביקורת מזלזלת בהם, אתם בראש ובראשונה מזלזלים בקורא שלכם.

בפעם הבאה שאתם מתבקשים לבקר טקסט, הוסיפו נדבך נוסף לתרגיל: נסו למצוא שימוש מקורי לתאוריה המוצגת, מעבר לשימוש שהוצע על-ידי הכותב עצמו. אני, למשל, ניסיתי להראות כיצד ה"לוגיקה של הפעולה הקולקטיבית" של אולסן יכולה לשמש להסביר תופעות כמו קוד פתוח או וויקיפדיה – דוגמאות שאצל רבים יכולות דווקא לשמש ההוכחה לקוצר הראייה של אולסן. תאמינו לי, זה מרענן. ולעזאזל, תנו לי, כקורא שלכם, קצת קרדיט. אני לא כזה אהבל.

מקלות ואבנים

מילים שמנות
מילים רזות
מילים ש –
רעבות
נורא,
מילים קצרות
וארוכות
בשביל ההתחלה. ((מילים רעות, יונה וולך.))

כבר הספקתי להצהיר על יגיעה כללית מהדיון שהתפתח ביני לבין "בור" ברשומה שלי אודות הגדרת הדמוקרטיה (נמרוד, אני עדיין ממתין), אז אני חושב שהגיע הזמן לקצת מטא-דיון, שיבהיר למה אני חושב שהשיחה ביננו הייתה ותשאר עקרה. אם לא קראתם את הדיון ואין לכם חשק להכנס לתוך זה, סביר להניח שחלק ממה שאומר פה לא יהיה ברור במיוחד, עמכם הסליחה.

הסיבה נעוצה בהבדל מהותי במטרה שכל אחד מאיתנו רואה לשימוש במילים. מי שקורא אותי כבר הרבה זמן יודע שיש לי פסיכוזה קטנה של שימוש מדוייק במילים. אני נוטה לחשוב שכאשר השימוש היומיומי שלנו במילים מערבב כמה מושגים תחת מילה אחת, זה מגביל את היכולת שלנו לתפקד כחברה. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשיח אקדמי (או לפחות בניסיון לנתח את המציאות באופן כמו-אקדמי), חשוב לי שלכל מילה תהיה משמעות ספציפית עד כמה שאפשר. למשל, כאשר הייתי בהרצאה של נירה יובל-דיוויס בה היא דיברה על הרחבה של המושג "אזרחות" לכל מיני כיוונים, שאלתי אני מה התועלת בהרחבת המושג הזה דווקא – מה רע במילה "חברות" (בקבוצה), ולמה לשלול מהמילה אזרחות את המשמעות היחסית ברורה שלה. לא ממש קיבלתי תשובה על השאלה הזאת. זה לא שאני חושב שאזרחות זו מילה קדושה, אבל מילים מאבדות מהשימושיות שלהן כשהן נמתחות יותר מדי.

לכן כשאני מדבר על משהו כמו דמוקרטיה, או "מעשה פוליטי", חשוב לי שתהיה הגדרה ברורה, שימושית לעולם האמיתי של המושג. אפשר לדבר על הצורה האידאלית של הדמוקרטיה, אבל אם אנחנו מגדירים את הדמוקרטיה עצמה כאידאל בלתי ניתן להשגה, הדיון די מאבד את הערך שלו. כך גם "מעשה פוליטי" – בור טוען שהכל פוליטי, וזה נכון, במידה מסויימת. הטענה שהכל פוליטי מהווה בסיס מרכזי לביקורת חשובה על הליברליזם, אבל גם את הביקורת הזו צריך להבין: הטענה היא שחלק מהדיון הפוליטי הוא מה נשאר מחוץ לשיח הפוליטי. כלומר, ההחלטה שיחסים בתוך המשפחה הם לא חלק מהשיח הפוליטי, היא עצמה החלטה פוליטית: ההחלטה איפה החוק מתערב ואיפה לא. ובכל זאת, יחד עם הביקורת הזו, אפשר וצריך להבדיל בין פעולות שהן פוליטיות (כלומר, שנועדו להשפיע על החברה באמצעות השפעה על מוסדות השלטון) לבין פעולות שהן לא פוליטיות.

בור, אם אני מבין נכון, משתמש במילים עצמם כדי להביע ביקורת. הדמוקרטיה עבורו אינה שיטת שלטון פרקטית, אלא אידאל שמשמש אותו כדי לחבוט במי שאינו עומד בסטנדרטים שלו. בור אינו יכול להשתתף בדיון בשאלה "האם דמוקרטיה היא טובה או רעה", מכיוון שהוא משתמש במילה דמוקרטיה כאילו משמעותה היא "שיטת משטר שמובילה לתוצאות שאני רואה כצודקות". כפי שאבנר איבחן היטב באותו דיון, הגישה מזכירה קצת את הגישה של המגיב מניל בישמאל, שעשה מאמצים ניכרים להגדיר את המילה דמוקרטיה בצורה כזו שישראל לא תוכל לעמוד בה – משום שהוא לא חושב שישראל מגיעה הזכות להתהדר בתואר כה מכובד.

אבל דמוקרטיה היא לא מדליה. היא שיטת שלטון – ויתר על כן, היא שיטת שלטון שיכולה להביא לתוצאות שנוגדות לחלוטין את המוסר שלי. זה לא עוצר בעדי מלהעדיף אותה על כל שיטת שלטון אחרת, משום שגם כשהיא גרועה, היא משאירה מקום לתקווה, ואפשרות לשינוי, וסיכוי להפוך למשטר האידאלי לדעתי, הרי הוא הדמוקרטיה הליברלית. ישראל היא דמוקרטיה, ולכן עוד יש לה סיכוי. להגיד שישראל היא לא דמוקרטיה משמעו לסתום את הגולל על הפרוייקט הזה, או, למצער, לקרוא למהפכה – שתיהן מסקנות שאינני יכול לתמוך בהן.

ישמאל

הודעה אדמיניסטרטיבית: חלקכם הגדול בודאי כבר שמע על הבלוג הקבוצתי החדש שהוקם תחת הנהגתו האמיצה של נמרודני אבישר, הלא הוא IsraLeft, הבלוג בו אנחנו מכבסים את הכביסה המלוכלכת של ישראל בפומבייסט. הפוסט הראשון שלי התפרסם זה לא מכבר. לא שזה צריך לעניין אתכם – אתם, אפשר להניח, דוברים עברית. אבל אם במקרה יש לכם מכרים בחו"ל שאינם מכירים את שפתנו, ואתם חושבים שיעניין אותם לקרוא עמדות ודעות מהחלק השמאלי של המפה הפוליטית הישראלי, אתם יכולים לשלוח להם קישור.

ואם אנחנו כבר בענייני אדמיניסטרציה: מישהו מכיר תוסף טוויטר לפיירפוקס שיודע להציג את הטוויטים החדשים מהישן ביותר לחדש ביותר, במקום שאני אצטרך כל פעם לגלול עד הסוף? אם הוא גם יודע לא לסמן כקרואים טוויטים שעוד לא קראתי, מה טוב. חן חן.