שלושה חוקים ובלוג

שני קצרים:

א. פתחתי בלוג קולקטיבי חדש באנגלית עם כמה מדעני מדינה אחרים. מטרת הבלוג היא לעסוק בפוליטיקה המקומית של מדינות שונות ברחבי העולם. הבלוג הזה מגיע מעייפות מסויימת שלי מהכתיבה הפוליטית פה, ואי הנוחות שלי מהטפת המוסר מהגולה שאפיינה לא מעט מהפוסטים האחרונים שלי כאן. בבלוג החדש אני אשתדל לעסוק יותר בניתוח מנקודת מבט אקדמית. פוסט ראשון מאת ד"ר אתל טונגוהן התפרסם כבר לפני זמן מה, והפוסט הראשון שלי התפרסם אתמול, על מה שעובר על הפוליטיקה ישראל בימים אלו. אתם מוזמנים לקרוא, לשתף, ולתרום פוסטים משלכם אם בא לכם.

begin

 

ובניגוד גמור למה שאמרתי למעלה – שני הסנטים שלי על הסטטוס המדובר של חה"כ עדי קול. קול הייתה צריכה לדעת למה היא נכנסת – תמיכת יש עתיד ב"חוק המשילות" לא בדיוק הוסתרה על ידי לפיד, ויש משהו פגום בח"כ שאומר שהוא חושב שהסעיף המרכזי במצע המפלגה שהוא התמודד בה הוא רע. עם זאת, עצם האמירה שהיא נאמנה לעמדת המפלגה שלה היא לא בעייתית בפני עצמה, בניגוד למה שטל שניידר טוענת. עמדת המפלגה היא חלק לגיטימי בשיקול הדעת של ח"כ בבואו להצביע.

אבל אם אני הייתי עדי קול, הנה הסטטוס שהייתי מפרסם:

"היום אני הולכת לעשות מעשה לא פשוט. בכוונתי להצביע בניגוד לעמדת המפלגה שלי, ולהתנגד לחוק המשילות. יש לכך, כמובן, השלכות. במעשה הזה, מעשית, אני פורשת מסיעת "יש עתיד", והופכת, פחות או יותר, ללווין של מפלגת העבודה. אני בטוחה שאקבל הרבה ביקורת על זה. יגידו שאני גונבת את קולותיהם של מצביעי יש עתיד. אבל אני לא רואה זאת כך. אני מאמינה שאני דווקא מצביעה בשם נתח משמעותי של מצביעי המפלגה – אלו שאיבדו את אמונם בדרכה ובמנהיגותו של יאיר לפיד. כל אותם אנשים שעל פי הסקרים נפוצו לכל עבר חודשים ספורים אחרי הבחירות וצופים בעיניים כלות כיצד מי שנשא את תקוותיהם מכזיב מיום ליום. אינני יכולה להמשיך לפעול על פי מוצא פיו של לפיד, עלי לפעול על פי צו מצפוני, ולתת קול לכל אותם מצביעים שהתאכזבו משנתה הראשונה של המפלגה שהם האמינו בה. יאיר, אני מעריכה אותך ומכבדת אותך, אבל אני חושבת שאיפשהו, איבדת קצת את הדרך, ועשית טעויות שמצריכות חשבון נפש. היום אני נותנת קול לכל אותם מצביעים ששמו את נפשם בכפם ושמו פתק של מפלגה לא מוכרת, בהנהגת אדם שמנהיגותו מעולם לא הועמדה במבחן. כל אותם מצביעים שאתה מסרב לראות ולדבר איתם. היום אני מפסיקה להיות מריונטה. היום אני אני, עדי קול."

די, תמשיכו

אני מדבר הרבה על כסף לאחרונה, אז בואו נדבר על כסף אחר. הכסף שלכם, ספציפית. לפני אי אלו אשתקדים הוספתי לבלוג כפתור תרומה של פייפל למען תוכלו להרעיף עלי מכל טוב ליבכם אם אתם נהנים מקריאת הבלוג. כבר אז הייתה לי בעיה עם התרומה באמצעות פייפל: היא הייתה גדולה מדי. אני לא איש עשיר, בלשון המעטה, וכשאני נתקל בבלוג שאני רוצה לתרום לו, תמיד יש התלבטות: הייתי מאוד שמח לתרום סכומים קטנים לעיתים קרובות, והרבה יותר כבד לי לתרום סכום יחסית גדול אחת לכמה זמן. אבל תרומות קטנות – פחות מ-10 ש"ח, למשל – מאבדות חלק משמעותי מערכן כשהן מועברות דרך המערכת של פייפל. התוצאה, מבחינתי, היא שאני תורם לעיתים די רחוקות, ותרומה לבלוג היא בדרך עניין די חד פעמי.

אם לשפוט לפי התרומות הנכנסות לבלוג שלי, המצב דומה גם אתכם: שטף התגובות המשמח בתחילת הדרך הפך לטפטוף איטי, ולמיטב זכרוני בלי תרומות חוזרות. אז נכון שבאמצע היה גיוס הכספים לקמפיין הפריימריס שלי, שהיה הצלחה מסחררת מבחינתי, ורבים מהאנשים שתרמו שם תרמו קודם לכן גם לבלוג, אבל עדיין.

בזמנו עידוק ראיין אותי לטור שהוא כתב על אופנת ההתרמות בבלוגים. אחד הדברים שאמרתי שם הוא שהייתי שמח אם מישהו היה מרים מערכת שתאפשר מיקרו-תרומות לבלוגרים. כבר אז היו שהיפנו אותי לפלאטר (Flattr) אבל לא עשיתי עם זה כלום. כשהעליתי את הנושא שוב לפני מספר ימים בפייסבוק, שוב היפנו אותי לשם, והחלטתי לבדוק קצת יותר לעומק.

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

 

פלאטר (טוב, זה נראה רע בעברית. מעכשיו אני קורא להם "פרְגנוּ") — פרגנו היא חברה שוודית שמציעה שירות חביב למה שמכונה "יוצרי תוכן" ברשת: בלוגרים, יוטיוברים, פליקריסטים וכן הלאה. הרעיון הוא שמי שאוהב את אחת היצירות שלהם יכול לתת לה "פרגון". בסוף כל חודש אוספים את כל הפירגונים שחילק המשתמש, ומחלקים ביניהם את תקציב התרומות שהוא הגדיר עבור אותו חודש. אם המשתמש הגדיר תקציב של 10 אירו (כן, זה רק באירו) ונתן רק פירגון אחד, הם יעברו במלואם למפורגן המאושר. אבל אם הוא חילק 20 פירגונים, כל מפורגן יקבל רק חצי אירו. שזה עדיין נחמד.

מתאפשרת כך הרבה יותר שליטה על צד ההוצאות, אם כי במחיר של אובדן השליטה על כמה כל נתרם מקבל.

חדי העין שביניכם אולי הבחינו שהוספתי לאחרונה לבלוג כפתורי פרגון שכאלו. אבל כמובן שהמערכת לא שווה כלום אם אין לה הרבה משתמשים – גם מצד התורמים, אבל במיוחד מצד הנתרמים הפוטנציאליים. לכן בפוסט הזה אני רוצה בעיקר לנסות ולשכנע את קהילת הבלוגרים האוספים תרומות לנסות גם את המערכת הזו, לצד כפתור הפייפל הותיק שימשיך לשמש מי שמעוניין לתת תרומה גדולה. ברגע שתהיה אקוספירה משמעותית של מתרימי פרגנו בעברית, אני מאמין שיותר אנשים יאמצו את המערכת כתורמים, וכולנו נרוויח.

אז מה צריך לעשות? קודם כל, להציב את כפתורי הפרגון אצלכם בבלוג. שנית, לכתוב על המערכת ולהסביר אותה לקוראיכם – גם בבלוג עצמו, וגם ברשתות החברתיות. ושלישית, להפיץ הלאה, לבלוגרים אחרים שעשויים להיות מעוניינים להצטרף למערכת.

ואם אתם רוצים להתחיל להשתמש במערכת כתורמים, אתם כמובן מוזמנים להשתמש בבלוג שלי כניסוי הכלים הראשון שלכם. אהם.

אפרופו, התקבלה לאחרונה תרומה של ספר קינדל מאחת מקוראות הבלוג, ואני רוצה להודות לה מקרב לב. ועל הדרך להזכיר לכם שאם אין לכם מספיק דרכים לתרום לבלוג, אפשר גם להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבחור לי משם משהו, או אפילו סתם להפתיע אותי באיזה ספר קינדל שנראה לכם שאני אוהב. אני פתוח להצעות.

חזל"ש – פוסט סיכום

נתחיל מהשורה התחתונה: 534. זהו מספר הקולות שקיבלתי בפריימריס של מפלגת העבודה. זה לא מספר גדול. אם לומר את האמת, זה מספר קצת מביש. אמנם לא האמנתי שאגיע למקום ריאלי ברשימה, וראיתי במערכת הבחירות הזו במידה לא קטנה חווית למידה ומקפצה לקראת הפעם הבאה, אבל אני חייב להודות שציפיתי לקבל קצת יותר. 1000-2000 קולות היה הטווח ששאפתי אליו, ו-3000 זה הרף שהגדרתי לעצמי כ"הישג משמעותי". אבל לא הגעתי אפילו למינימום שקבעתי לעצמי, וזה אומר שדרושה חשיבה מחדש. אני לא אעשה אותה כאן ולא עכשיו, אבל אי אפשר להגיד שהמספר הזה לא ישליך על ההתנהלות העתידית שלי בתחום הפוליטיקה.

בואו ננסה להסתכל על התוצאות בפריזמה קצת יותר רחבה, ואולי אוכל להסיק מכך מסקנות גם לגבי ההתמודדות האישית שלי. מפלגת העבודה תציג בבחירות הבאות רשימה מוצלחת למדי – זו לא רשימת החלומות שלי: יש שם כמה וכמה שמות שהייתי רוצה לראות ולא נכנסו, ויש שם כמה שמות שהייתי מעדיף שלא יופיעו שם אבל בכל זאת הצליחו. ככה זה בפוליטיקה: משחק של פשרות. אבל אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הרשימה הזו, הרי הוא המוכרות של הפרצופים. עם מעט מאוד חריגים, המועמדים שהצליחו להתברג ב-20 המקומות הראשונים הם או פוליטיקאים מכהנים, או אנשי תקשורת, או אנשים שקיבלו הרבה מאוד זמן מסך אינטסיבי בשנים האחרונות. כפי שכתבתי פעמים רבות בעבר, אחת הבעיות הקשות של שיטת הפריימריס היא הצורך בנראות. מועמד שאין לו נראות תקשורתית גבוהה נדרש להוצאות כספיות גדולות מאוד כדי "לייצר" אותה, וגם אז הוא יוותר בנחיתות אל מי שפרצופו נישא מכל מסך טלוויזיה. מועמדים הרבה יותר חזקים ממני שסבלו מהבעיה הזו נדחקו למטה ברשימה למקומות לא רלוונטיים. כמויות אדירות של כסף נשפכו על הניסיון לגרום ל-60,000 אלף אנשים שלרובם הגדול אין באמת כוח או זמן לברור בין יותר מ-80 מועמדים, לזכור את שמו של מועמד מסוים ולשקול, לפחות, להצביע גם לו.

מתפקדי המפלגה יוכלו להעיד על השטף האינסופי של מסרונים שנשלחו אליהם לאורך תקופת הקמפיין, במיוחד עם סיום "עמוד ענן", כשברבים מהם כמעט שלא היה מידע מלבד שמו של המועמד ועובדת היותו מועמד. אבל כמו בטרגדיה של האחו המשותף, הרצון של כל מועמד להתבלט הוביל בסופו של דבר לכך שכולם הסתירו את כולם. כשאני ויהונתן יצאנו כנגד השימוש הקלוקל ברשימת הבוחרים כדי לשלוח מסרונים, טענו כנגדנו שאין למועמדים דרך סבירה יותר לתקשר עם המצביעים ולהציג את עצמם. אבל המציאות היא שאל מול שטף כזה, כלי התקשורת הזה הופך חסר משמעות.

המציאות היא שאי אפשר לבחור בין 80 מועמדים מבלי להעזר בעזרים חיצוניים כלשהם, ובהעדר חלוקה אידאולוגית, מחנאית או אחרת קלה לזיהוי, רוב המצביעים העדיפו לבחור רק מבין השמות שהם כבר הכירו. התארגנויות שונות (ומבורכות, חרף הביקורת שלי) ניסו לספק עזרים כאלו באמצעות בחינה מקיפה של כלל המועמדים ויצירת "רשימות מומלצים" על בסיס עמדות קונקרטיות שהביעו. אבל ההתארגנויות הללו עצמן סבלו מאותה בעיה של חוסר חשיפה. רובן, כמוני, היו כלואות בתוך הבועה המקוונת, וגרוע מכך: בתוך פייסבוק לבדה. אבל פייסבוק היא תיבת תהודה ותו לא. היא נותנת תחושה של המון פעילות והמון תקשורת, אבל בסופו של דבר היא משיגה תוצרים מאוד מצומצמים, במיוחד אם היא עומדת בפני עצמה.

החלופה הקלאסית, מצד שני, גם היא לא באמת אפקטיבית. חוגי הבית שהמתמודדים נדדו ביניהם בתזזיתיות סובלים מאותה בעיה כמו ההצבעה עצמה: לאנשים אין זמן להגיע לכל חוגי הבית, ולכן רק חוגי הבית בהם משתתפים מועמדים מוכרים זוכים לנוכחות משמעותית. דווקא המועמדים שהכי זקוקים לחשיפה לקהלים חדשים, לפיכך, אינם יכולים להשיג אותה. כאשר הבחירה היא פרסונלית גרידא (ואם יש משהו שנכשל בצורה בולטת בפריימריס הללו, הרי הם הדילים והמחנות), אי-חשיפה היא מכת מוות.

מה שמעלה את השאלה: מה הדרך הטובה ביותר להצליח בפעם הבאה? אם בשלב כלשהו בקמפיין האמנתי שאולי אני צריך לעבוד על הרזומה הציבורי שלי, שהוא, יש להודות על האמת, מצומצם ומוגבל לתחום אחד, וגם זאת באופן בעייתי משהו — הרי שעכשיו עולה שהתשובה היא אחרת: אני צריך להשתלב באופן קבוע בכלי התקשורת. עלי להפוך לבן בית אצל כלל אזרחי ישראל, אדם ששמו ופרצופו מוכרים לכל אדם במדינה, ואז אוכל לשפר משמעותית את סיכויי ב-2017. יש, כמובן, כמה בעיות עם זה, חלקן אישיות וחלקן עקרוניות, וחלקן גם וגם. עבודה על הרזומה הציבורי שלי היא דבר שאני יכול להצדיק משום שמדובר על צורה אחרת של קידום אותם דברים שרציתי לקדם דרך הבחרות לכנסת. כלומר, יש להם ערך עצמאי בלי קשר לשאלה אם אחליט להתמודד שוב או לא. לעומת זאת, להופיע בתקשורת זו לא משאת נפש שלי ולא משהו שאני מאמין שיכול להוביל לשיפור החברה והדמוקרטיה בישראל. זו תהיה פעולה שהיא ב-100% מכוונת קמפיין, ריקה מכל ערך בפני עצמה. זה בעייתי עבורי, משום שאינני מעוניין לשעבד את עצמי לאורך שנים בשביל הסיכוי שאולי זה יקדם אותי בנסיונותי להבחר לכנסת בלי שום ערך מעבר לכך,1 אבל חשוב מזה – זה בעייתי מבחינה עקרונית משום שזה מצביע על כשל בצורת בחירת המועמדים שלנו, ועל קיומו של נתק בין הכישורים הדרושים כדי להבחר והכישורים הדרושים כדי לתפקד בהצלחה כחבר כנסת. לפחות אחד מהשמות ברשימה שאני לא מרוצה ממנו הוא כזה שנראה לי, על פניו, שלא יצליח לבצע את המעבר בין שני מערכות הכישורים הללו (וספק אם הוא בכלל חושב שהוא צריך, על פי מה ששמעתי ממנו).

ישנם, כמובן, גם הרבה דברים טכניים שלמדתי בדרך הקשה בקמפיין הזה. גיוס הכספים המאוחר,2 אי השימוש שלנו במתנדבים שהביעו נכונות לעזור, המחסור בעבודת שטח כדי להגיע לחוגי בית ולאירועים שארגנו סניפים שונים, והעובדה שבעצם לא הצלחנו לגבש חלופה רצינית להספמה שהחלטנו שלא לעשות. ספק אם לדברים הללו הייתה השפעה מכרעת, אבל אין ספק שהתוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה יותר אילו היינו עושים שימוש נאות בכלים (ההגונים) הזמינים לנו.

היו גם כמה כלים פחות הגונים שהוצעו לנו בדרך. אף אחד לא הציע לנו לשלם עבור קולות (אולי לא נראינו כמו יעד מתאים להצעה כזו, אולי לא היו כאלו הצעות במפלגת העבודה), אבל כן קיבלנו הצעות "לטייב" את ספר הבוחרים בעזרת הצלבת מידע עם מאגרי מידע אחרים. אין לי מושג אם מדובר במעשה חוקי או לא, אבל הוא מסריח לי ממרחקים (מה גם שאני לא רואה איך אני יכול לעמוד בהתחייבות שחתמתי עליה שלא להעביר את המידע בספר הבוחרים לגוף שלישי אם אני רוצה לקבל את השירות הזה – בסופו של דבר, גם ספק הטיוב מרוויח מהעסקה הזו משום שלמאגר שלו נוספו 60,000 נתונים איכותיים כולל פילוח פוליטי — מידע יקר ערך!). אני לא יודע מה עמד מאחורי ההצעה הזו, אולי באמת נעשתה בתמימות מתוך תמיכה בנו, כפי שהדבר הוצג, אולי לא. אבל העדפתי לא להתקרב לזה.

במקרה אחר, קיבלתי פניה לקראת סוף הקמפיין לקבל (תמורת תשלום) רשימת חברי מפלגה ש"כבר הוכיחו" את יכולתם להביא בין 50-400 מתפקדים לקלפי ביום פקודה. התגובה הראשונה שלי הייתה להניח שמדובר במכירת קולות (או מכירת קבלני קולות), והעברתי את הדבר למזכ"ל המפלגה לבדיקה. מאז הסתבר, לפי ההסברים שקיבלתי מהמציע, שמדובר לא במכירת קולות אלא במכירת אוויר. רשימת השמות לא הייתה אלא רשימת המועמדים בבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה שהשיגו כך וכך קולות. לא ברור אם אלו שביצעו את ה"מחקר" הזה (כך הם קראו לו, חי נפשי!) באמת חושבים שיש ערך למידע הזה, כלומר, באמת לא מודעים לכך שרוב האנשים שנכללו ברשימה שלהם פשוט הופיעו ב"רשימות מומלצים" (דילים, בלעז) וקיבלו את קולותיהם בדרך זו3, או שהם מודעים לדביליות של המתודולוגיה שלהם אבל סומכים על זה שמועמדים שמגיעים לקו הגמר עם הלשון בחוץ יסכימו להשליש לכיסם כמה שקלים תמורת "מידע" שכזה.

אז מה הלאה? לא לגמרי ברור. בטווח המיידי, כמובן, אני חוזר להשקיע את כל זמני הפנוי בהשלמת הדוקטורט שלי.4 אחר כך נראה. אין לי כוונה לבזבז את הכסף שלי ו(חשוב מכך)שלכם על התמודדות נוספת אם לא תהיה לי סיבה טובה לחשוב שיש לי סיכוי. מה שאומר שיתכן שבסיבוב הבא אני אשאר בחוץ, ואמשיך לפעול עד שאשיג רזומה ציבורי מספק לצד ניראות ציבורית ניכרת.

עכשיו יש בחירות, והן מספיק חשובות כדי לעשות מה שאפשר כדי להבטיח שארבע השנים הבאות תהיינה טובות יותר מארבע השנים האחרונות (אני יודע, זו לא מטרה נשגבת במיוחד, והנה, בכל זאת, לא ברור עד כמה היא ניתנת להשגה). בחודש הקרוב אפעל בדרכים הזמינות לי כדי לחזק את מפלגת העבודה בפרט ואת גוש השמאל בכלל בבחירות הקרבות. אחר כך נחשוב על אחר כך.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל האנשים שתמכו, תרמו, עזרו ועודדו, לאנשים שיצאו ביום הבחירות ובאו לסייע לנו ולהביע את תמיכתם פנים אל פנים. וכמובן: אני רוצה להודות לאותם 534 אנשים שנתנו בי את אמונם ורצו לראות אותי בכנסת. אני מקווה שלמרות הכל, לא תרגישו שהקול שלכם התבזבז. תודה לכולכם.

אה, כן, יש לי יום הולדת היום. יומולדת שמח לי.

  1. וגם משום שאין לי מושג איך מגיעים למצב שבו אני מופיע בטלוויזיה באופן קבוע… []
  2. למעשה, את עיקר הכסף שאספתי קיבלתי רק לפני מספר ימים, מה שאומר שנאלצתי לממן את הקמפיין מכספי שלי, תוך ידיעה שאוכל להחזיר לעצמי את חלקו הגדול עם קבלת הכסף ממימונה. []
  3. אני, למשל, ככל הנראה הופעתי ברשימה שלהם… []
  4. ובבלוג, כמובן, שקצת הוזנח בעת האחרונה ושועבד לענייני הקמפיין. []

דמוקרטיה לא בונים על שקרים

עדכון: ניסים דואק מיוניק כתב תגובה (ניתן לראות אותה במלואה מתחת לפוסט), ומכחיש כי התגובה האמורה נכתבה בתשלום או כי יוניק קיבלו תשלום ממיה"א לכתיבת תגובות. שאר סימני השאלה לגבי התגובה של מאיה עומדים, אבל כאן כבר מדובר בסתם התנהגות מוזרה של מגיבה, ולא בקניית טוקבקים, אז זה לא ממש חשוב. אני מתנצל בפני יוניק על ההאשמות השגויות.

אז אתמול כתבתי פוסט על המרכז הישראלי להעצמת האזרח והקמפיין החדש שלהם לשינוי שיטת הבחירות. היום קיבלתי תגובה חדשה תחת הפוסט ההוא, מאת אחת "מאיה", שזה תוכנה:

הקמפיין של המרכז להעצמת האזרח מעולה, מעביר את המסר ומנוסח היטב.

עוד צעד לכיוון השינוי

(המחסור בנקודה בסוף המשפט השני במקור). משהו נראה לי מסריח בתגובה העלובה הזו – בעיקר בחוסר ההתווכחות איתי על אף אחד מהנקודות שהעליתי (בדיעבד, גם ההתרכזות באלמנטים התקשורתיים של הקמפיין, במקום בתוכן שלו, היו צריכים להרים כמה דגלים אדומים. אלוהים, כמה שהאנשים האלו רדודים!). מבט שני בדוא"ל שקיבלתי עם התראה על התגובה החדשה העלה סימן שאלה נוסף: למה השם בכתובת הדוא"ל שונה כל כך מהשם שניתן? ניסיתי לחפש את השם מהדוא"ל בגוגל, והגעתי לעמוד פייסבוק של מישהי. שום דבר חשוד שם… חוץ מאשר – רגע, מה זה? היא "עבדה" ב-Unik Public Image. רגע רגע, למה זה נשמע לי מוכר? חזרה לדוא"ל ההתרעה שקיבלתי. אה – התגובה בבלוג נשלחה מכתובת IP של unik.co.il1. אה, עכשיו הכל מסתדר.

רגע, רגע, רגע – קמפיין לקידום הדמוקרטיה בישראל מעסיק טוקבקיסטים בתשלום כדי לקדם (באופן מאוד עלוב) את הקמפיין תחת כסות שקרית? ברצינות? זה גם כלול בתפיסה הדמוקרטית שלכם, לשקר לציבור?

בעצתו של נדב, הנדיב באדם, שלחתי לכתובת הדוא"ל שניתנה לי הודעה שמבקשת הסבר והתנצלות. הוספתי גם אולטימטום: אם לא תתקבל התגובה תוך שעה, יבוצע אאוטינג לאלתר. תגובה לא נתקבלה, אז הנה האאוטינג.

הבהרה: אינני טוען שמיה"א שכרו את UNIK כדי לכתוב טוקבקים בתשלום, או בכלל. אני מעלה כאן סדרה של עובדות שביחד מתחברות לחשד מעניין, ואני משאיר לקוראים את האפשרות להכריע מה דעתם בנושא. ביקשתי תגובה מ-UNIK וממיה"א. אם וכאשר תתקבל, אני אפרסם אותה כאן במלואה.

  1. לשם הבהרה: בד"כ אני לא חושף כתובות IP או דוא"לים של אנשים שמפרסמים תגובות בבלוג, אלא אם אני חש שהם מנצלים את האנונימיות שלהם לרעה, ובעיקר למטרות יחצ"ניות []

להחזיר את האיזון לחוקי לשון הרע בישראל

אתר סלונה מקדם היום את מה שהם מכנים "מחאת הבלוגרים" כנגד התיקון המוצע לחוק איסור לשון הרע. כפי שכבר כתבתי, אותי קצת פחות מעניין התיקון – שפגיעתו רעה בעיקר בכלי התקשורת הממוסדים, ולא בבלוגרים, כפי שדן בכך יפה חיים הר-זהב – ויותר מעניין לדון בחוק שכבר קיים, בפגיעתו הרעה, ובעיקר באיך אפשר לתקן את המצב.

הבעיה העיקרית עבור בלוגרים בחוק איסור לשון הרע, כידוע, היא האפקט המצנן שלו על כתיבה פומבית. הבעיה אינה בכך שאנשים ימנעו מלכתוב דברים שקריים – בכך אין כל רע – אלא בכך שהם ימנעו מלכתוב דברים בכלל, מתוך חשש שהם יתבעו ויאלצו לממן את ההגנה הלא פשוטה במשפט דיבה. המצב נעשה חמור עוד יותר לאור האבטלה הלא-כל-כך-סמויה של עורכי דין רבים, שדירדרה רבים מהם להציע למי שמגיע אליהם עסקה נאה: ייצוג משפטי בתמורה לאחוזים מתוך הסכום שיפסק לתובע. לתובע כאן כמעט אין סיכון: למעט אגרות שונות שעליו לממן, הוא לא ידרש להוצאות, ואילו עורך הדין, שבין כה וכה יושב מובטל במשרדו, יקבל סיכוי להשלים הכנסה.1 עם ההבטחה הזו, יכול התובע ללכת בשקט אל הנתבע הפוטנציאלי ולהגיד לו שאין לו שום סיבה לא לתבוע אותו. פתאום עומד לרשותו כלי עוצמתי מאוד – הוא יכול לתבוע כמעט בלי סיכון, בעוד שהסיכון על הנתבע, גם אם הוא בטוח לגמרי בצדקתו, גדול מאוד – לא רק 50,000 ש"ח פלוס הוצאות משפט, אלא גם, ובעיקר, מימון ההגנה המשפטית שלו עצמו.

סתם, שידה עם חתולה. לא קשור לכלום, למה אתם שואלים?

סתם, שידה עם חתולה. לא קשור לכלום, למה אתם שואלים?

 

לפיכך, יש הכרח לאזן במעט את החוק הקיים, ולמנוע שימוש לרעה במנגנון (החשוב, לכשעצמו) של תביעת לשון הרע. דוגמא לפתרון אפשרי ניתן למצוא בהצעת החוק של שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ ואורי אורבך – לא במקרה, שלושה עיתונאים לשעבר – למניעת שימוש לרעה בהליך משפטי. ההצעה מציעה מנגנון לפיו נתבע שמאמין כי התביעה נועדה למנוע השתתפות ב"תהליך הדמוקרטי" יוכל להגיש בקשה לדחייה על הסף של התביעה, ואף לדרוש פיצוי של עד 50,000 ש"ח מהתובע במקרה שהבקשה תתקבל. לא ברור מדוע דווקא ה"תהליך הדמוקרטי" זוכה כאן להגנה, ולא כל פרסום שיש בו עניין לציבור, אבל ניחא. אפשרות אחרת, אולי פשוטה יותר, היא לקבוע כי כאשר מוגשת תביעה בגין לשון הרע יראה זאת בית המשפט כאילו הוגשה במקביל תביעת נגד על-ידי הנתבע על אותו הסכום בגין תביעת שווא. והיה ומצא בית המשפט כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, מתוך רצון למנוע פרסום של דבר אמת בעל עניין ציבורי, יפסוק בית המשפט כנגד התובע את אותו הסכום שביקש לזכות בו בזכות התביעה.

למהלך כזה תהיינה מספר השלכות חיוביות. ראשית – האיומים ירדו מהאולימפוס של עשרות (או מאות) אלפי שקלים לתחומים שבהם גם לתובע הממוצע יהיה קל יותר להתמודד איתם, וכך יורידו במעט מהאיום על הנתבע. שנית, מספר האיומים עצמו יפחת באופן מהותי, מכיוון שיהיה ברור לשני הצדדים שלתובע יש מה להפסיד מתביעה. שלישית, גם במקרים בהם ימומש האיום ותוגש תביעה, הרי שנתבע שבטוח בחפותו יוכל ביתר קלות למצוא עורך-דין שייצג אותו כיאות באותו הסדר שיכול להשיג התובע – כלומר, תמורת אחוזים מהסכום שיפסק. בכך יוחזר האיזון למערכת שעוותה.

הצעת חוק שכזו גם תחשוף את הצביעות של מגישי הצעות החוק הנוכחיות לחיזוק חוק איסור לשון הרע. הטיעון המרכזי של התומכים בהצעות, הרי, הוא ש"מי שלא משקר, לא צריך לפחד". אותו הטיעון בדיוק צריך לפעול גם לזכות הצעות החוק המאזנות: מי שלא תובע כדי להשתיק אלא מכיוון שהוצאה דיבתו רעה, אין לו מה לפחד מהחוק הזה. התנגדות לו כמוה כאמירה שמקובל על המחוקק שחוק איסור לשון הרע ישמש ככלי נשק בידיהם של בעלי הון, קטנים כגדולים, כנגד אזרחים המנסים לפרסם דבר אמת שיש בו משום עניין ציבורי. העובדה שהחוק של יחימוביץ, הורוביץ ואורבך תקוע בוועדה מאז אמצע 2010 מוכיחה מעל לכל ספק שתומכי החקיקה המחמירה דואגים לא לאמת אלא לבעלי הכח והממון בחברה, ושופכת אור נוסף על הדיון הדו-פרצופי סביב החקיקה העומדת על הפרק כיום.

  1. יש שיאמרו שאני מוציא כאן את דיבתם של עורכי הדין בישראל רעה. לשמחתי, החוק אינו מאפשר לציבור שהוגדר באופן כללי לתבוע דיבה, ולכן, לפחות בנושא הזה, אני מוגן. []

Does the internet run on stupid?

עידוק פרסם כתבה בהארץ על כפתורי התרומות שצצו לאחרונה בכל מיני בלוגים (אהם אהם), ופנה גם אלי כדי לראיין אותי. מכיוון שאני לוקה בלוגוריאה, ומכיוון שהנושא נגע למשהו שכבר כמה זמן מתבשל לי כפוסט, שלחתי לו תשובה בת כמה מאות מילים – רובן, כמובן, נפלו בעריכה (אך חלקן חזרו לחיים פה). אז הנה פיתוח של התשובה ששלחתי לו. אפשר לראות בזה סוג של מניפסט.

בימי הקיץ יש אזורים בטורונטו (ובהרבה ערים אחרות, אולי אפילו בתל-אביב – לא בדקתי) שאם הולכים לטייל בהם בסוף השבוע יש סיכוי גבוה מאוד להתקל במופע רחוב – להטוטן או שניים שירימו באיזו רחבה פנויה מופע של עשרים דקות עם בדיחות, טריקים, שעשועים ולהטוטים. מופעי הרחוב הללו תמיד ימשכו כמות לא קטנה של אנשים שיעמדו שם לאורך כל המופע ויצפו בו. רגע לפני הפינלה, יגיד הלהטוטן "אם אני שורד את הלהטוט הזה, אני אודה לכם מאוד אם תשלפו את הארנק, תוציאו ממנו שטר ותניחו כאן – לא משנה איזה שטר, חמישים דולר, מאה דולר, הכל מתקבל בברכה." אם הלהטוטן מרגיש פולני במיוחד באותו יום, הוא גם יוסיף "תחשבו כמה הייתם מוכנים לשלם על המופע הזה אם הייתם הולכים אליו במיוחד כדי לצפות בו, במקום שהוא יבוא אליכם בהפתעה, ותתייחסו לכסף שאתם נותנים לי כתשלום."

קל לראות שיש הבדל בין מופעי הרחוב הללו לבין, למשל, אנשים שמנגנים בפינות רחוב. ההנחה של נגני הרחוב היא שאנשים יעברו על פניהם ויזרקו איזה מטבע לכל היותר. ההבדל בין נגן רחוב לבין סתם קבצן הוא מאוד דק. הם אמנם נותנים "שירות" בדמות המוזיקה שהם מנגנים, אבל אף אחד לא ביקש את השירות הזה, ומרבית האנשים שזורקים מטבע לא עוצרים להנות מהשירות. בדומה, קבצנים שעטים על מכוניות שעוצרות באור אדום ו"מנקים" את השמשה הקדמית שלהם נותנים שירות שאיש לא ביקש (ולעיתים, שאנשים במפורש ביקשו שלא ינתן, כי יש לו תועלת שלילית). השירות, בשני המקרים האלו, הוא יותר בשביל ההרגשה הטובה של מבקשי הנדבות, שהופכים לכאורה לנותני שירות, מאשר בשביל "מקבלי" השירות.

מופעי הרחוב, לעומתם, מציעים שירות. הלהטוטנים אינם מצפים מאנשים לחלוף על פניהם ולתת להם כסף, אלא מציעים שירות בידורי, ומבקשים תשלום רק מאלו שבחרו לקבל אותו.

המודל הכלכלי של מופעי הרחוב דומה להפליא למודל הכלכלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) של הבלוגרים שהחלו להציע אפשרות של מתן תרומה לבלוג. הלהטוטנים, כמו הבלוגרים, יודעים שאף אחד לא ישלם מראש עבור המופע שהם מציעים, אפילו אם ידרשו תשלום מזערי. לעומת זאת, הם מניחים, ובצדק, שיהיה מי שישלם בדיעבד, לאחר שהכיר בערך ה"סחורה". צריך להודות שיש הבדל משמעותי אחד בין הבלוגרים ללהטוטני הרחוב, והוא שהלהטוטנים כנראה יפסיקו ללהטט אם יגלו שאף אחד לא משלם, בעוד שהבלוגרים, אפשר להניח, ימשיכו לבלג בכל מקרה. אבל מה אכפת לי, כצופה, אם הלהטוטן ימשיך ללהטט בעתיד? אני כבר ראיתי את המופע. אני משלם כי אני מקבל את התכתיב הקפיטליסטי לפיו מן הראוי לשלם על שירותים, אפילו אם התשלום אינו מוצג ככורח אלא כבקשה. אבל התכתיב הזה, כפי שציין אלי, משום מה לא תופס לגבי שירותים דיגיטליים.

מה כן תופס באינטרנט? פרסומות. הרבה יותר אנשים מרימים גבה לגבי בקשה לתרומה מאשר לגבי הוספת פרסומות לבלוג. למה? אם במקום לבקש תרומות היה משלב הלהטוטן פרסומות במופע שלו, זה היה מעצבן אותי. אבל בבלוגים משום מה זה עובד הפוך – לבקש תשלום עבור השירות שהבלוג מספק לקוראיו נתפס אצל רבים (וגם, במידה מסויימת, עבורי) כדבר מה בעייתי, אבל להציג פרסומות בבלוג לא. בקשה מנומסת רע, טינוף המרחב הדיגיטלי טוב.

אבל אני חושב שנכון וחשוב לפתוח את הנושא הזה ולערער על השליטה של הפרסומות באינטרנט. הפרסומות יובאו לאינטרנט מתוך כלי התקשורת האחרים שממומנים בחלקם הגדול מפרסומות – עיתונים וכתבי עת, תחנות רדיו וטלוויזיה (אבל לא ספרים). אבל יש הבדל קריטי בין תמיכת הפרסומות במדיה הישנים לעומת תמיכת פרסומות באינטרנט, והוא נעוץ במדדים שמשמשים לקביעת התשלום. במדיה ישנים, התשלום התבסס על חשיפה ותו לא. לכל היותר, ניתן היה לדבר על פילוח של הצופים לפי אי אלו נתונים דמוגרפיים כמו גיל, הכנסה, מקום מגורים, וגם זה רק בקווים גסים למדי. המטרה של כלי התקשורת הייתה להביא את זוגות העיניים למפרסם, ואחרי זה זאת כבר בעיה שלו אם הוא משכנע אותם לקנות או לא. באינטרנט, לעומת זאת, הפרסום הוא לפי קליק. כלומר, לא מספיק שאני מספק תוכן שמביא אנשים לאתר, שאז נחשפים לפרסומת שלך – אני צריך לדאוג שלאתר שלי יגיעו אנשים מספיק משועממים ו/או טמבלים כדי שממש יקליקו על פרסומות.

כולם הרי יודעים: אף אחד לא מקליק על פרסומות. רגע, זה לא נכון. אף אדם שאני יכול לכבד אותו לא מקליק על פרסומות, אלא אם המטרה שלו היא לעזור לבעל האתר. טוב, אתם יודעים מה, זה גם לא מדוייק. אחת לשנתיים שלוש אולי אני נתקל בפרסומת שמעוררת בי עניין ואני מקליק עליה. כמעט תמיד מדובר בפרסומות שמוצגות לצד תוצאות חיפוש בגוגל. אם כל העולם היה כמוני, לאינטרנט שמבוסס על פרסומות לא הייתה שום זכות קיום. העובדה שלאתרים הגדולים יש תזרים מזומנים משמעה שמגיעים אליהם מספיק מקליקי פרסומות. מכאן שהתמריץ שנוצר לאתרים שרוצים להרוויח, הוא ליצור תוכן שייצר פרסומות רלוונטיות מצד אחד, וימשוך אנשים שעשויים להקליק על פרסומות מצד שני.

אבל אני לא רוצה להתאים את הבלוג שלי להגיון הפרסומי. אני רוצה לכתוב את הבלוג שלי, ממנו נהנים כך וכך אנשים באופן קבוע, ואני רוצה, בשאיפה, להנות גם מתמורה כלכלית פעוטה על עמלי. לא משכורת – דמי כיס. אני לא רוצה לכתוב פוסטים שמושכים מקליקי פרסומות. אני רוצה לכתוב פוסטים שיתנו לקוראים שלי ערך כה גבוה, עד שהם יחליטו שהדבר מצדיק מתן תרומה לבלוג.

השאיפה של כל אחד מאיתנו, אני חושב, היא לעבוד במה שהוא נהנה ממנו. אם הייתי צייר חובב, לא הייתה שום בושה בכך שהייתי מציע את הציורים שלי למכירה – אם מישהו היה מעוניין בהם. אבל אני לא יודע לצייר. אני פובליציסט חובב, וככזה, נראה לי הגיוני להציע שמי שנהנה מהכתיבה שלי יביע את הערכתו, אולי, בין השאר, גם באמצעות תרומה לבלוג. הצייר החובב לא יפסיק לצייר כי איש לא קנה את ציוריו, ואני לא אפסיק לבלג כי איש לא תרם. ובכל זאת, בעצם מתן האפשרות לתרומה אין כל נזק, ובוודאי שיש הרבה פחות נזק מאשר הצגת פרסומות.

פוסט אורח: דבשות

פוסט אורח של אור ברקת.

בימים האחרונים מתנהל ויכוח מר בטוויטר ובבלוגספירה בעקבות טור שפרסמה רוני אלוני באתר מחלקה ראשונה. הרבה נאמר כבר בויכוח, העוסק בנושא מעניין ואף חשוב מאין כמוהו בעיני. שלא כהרגלי אני מוצא את עצמי נמנע בכוח מהשתתפות פעילה בו. אולי הדבר נובע מפחדנות יתרה מצידי ואולי לא. רוצה לומר, הבעייה היא בי, אבל יש גורמים חיצוניים המזינים אותה.

לפני כחודשיים, לאחר בקשה מפעילות בשייח ג'ראח לא לבוא בגופיות, התנהל באותם פורומים דיון דומה, דיון שלפחות בחלקו השתתפתי באופן פעיל. בשיחה שהייתה לי עם איתמר אחרי הויכוח הוא העלה אבחנה מדוייקת בעיני בנוגע לסיבה לטונים הצורמים אותם הוויכוח לבש – המשתתפים בו איבדו את הנחת תום הלב. כל צד (ואני כולל את עצמי בביקורת הזו) הציב את המתווכח שמולו בעמדה המדומיינת ההפוכה לו. כך אני לדוגמא, הרגשתי כאילו מתייחסים אלי כאל נציג הפטריארכליות עלי אדמות. הציוץ הראשון שלי בנושא היה "בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי נוטה לצד המחנה הפחות טהרני" (מצוטט מהזיכרון). הוויכוח שבהמשך כבר גרם לי לצייץ ביתר נחרצות.

אני לא אוהב למצוא את עצמי בעמדה כזו בה מתייחסים אלי כאל מישהו שאני די משוכנע שאני לא, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב את זה. בדיון של הימים האחרונים, כאמור, זה גרם לי לנהוג בזהירות יתרה בדיון שהרבה אנשים שאני מעריך השתתפו בו, בין אם בדעה קרובה לשלי (ליהי, אמיתי) ובין אם בדיעה השונה (חנה, יוסי, נמרוד, נעמה) – והחלוקה הזו נזילה, מטבע הדברים. למען האמת אחרי כמה חילופי ציוצים, עברתי למוד של קריאה בלבד.

את השתיקה הזו, שאולי יש לה משמעות רק בעיני, אני שובר רק כדי לנקוט בעמדה שגם היא זרה לי – העמדה שמדברת על הדיון במקום על נושא הדיון. תוך הסתכנות בלהשמע ניו אייג'י להחריד: תרגיעו, we’re all friends here. אין כאן ויכוח בין לאומנים גזענים או אידיוטים מועילים (ביטוי שאני השתמשתי בו בנושא, ולא, לא אעמוד מאחוריו) לבין תומכי אונס, יש כאן ויכוח בין אנשי שמאל המסתכלים על אירוע או נושא מסוים מזוויות אחרות.

אולי גם זה סוג של השתקה

למען האמת הגורם היחיד שאני מתקשה להניח את תום ליבו בנושא הוא רוני אלוני שלא רק שלא בחלה בעיוותים ושקרים גסים, עולה בי הרושם שהנושא הזה קרוב לליבה רק במידה בו היא יכולה להשתמש בו כדי לנגח את אנשי השמאל בכללם כ"תומכי חמאס". (למי שמתעקש החלק הראשון של המשפט הזה הוא עובדה – היא שיקרה בנוגע לדרישה לבורקה, היא טענה לשני אנסים בטרם שונה המאמר – ואילו החלק השני הוא פרשנות שלי).

ומומלץ לקרוא את רחביה ברמן שנראה כי הוא היחיד שחקר ושאל וניסה לברר את הדבר הזה, נו איך קוראים לועובדות. עד אז מומלץ להסתכל קצת לכיוון הגב של עצמך – יש שם דבשת.

רגע אחרי יום כיפור: שלל התנצלויות

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא1 — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

  1. תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"! []

מה אתם עושים פה?!

בהמשך לשיחה שניהלתי עם איילת1 בעקבות ציוץ שלה אלי, רציתי לשאול את המבקרים הקבועים באתר (כולל, כמובן, אלו המנויים על הרסס שלו), איך הגעתם לבלוג במקור? וכשאני אומר "במקור", אני מתכוון לפעם שבה החלטתם להרשם אליו או להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. ברור לי שלעיתים קרובות אנשים מגיעים לבלוג כלשהו מספר פעמים ממקורות שונים לפני שהם מחליטים להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. לי עצמי זה קורה לעיתים קרובות. ובכל זאת, עד כמה שאתם מצליחים לזכור, מה היה הקישור שהביא אתכם לפה בפעם שהחלטתם לעקוב בקביעות אחרי פוסטים חדשים?

[poll id="2"]

  1. טוב לך? []