הנון סקוויטר של צ'חנובר

חתן פרס נובל אהרן צ'חנובר כתב טור דעה בהארץ על המסלול המזורז של יאיר לפיד לדוקטורט באונ' בר-אילן, ללא צורך בתואר ראשון. צ'חנובר כותב דברים נכונים בתכלית: אין סיבה להאמין שהאוניברסיטה היא מקור הסמכות היחיד. יש מקום לחריגים ויחידי סגולה שהוכיחו את יכולותיהם מחוץ לאקדמיה לדלג על המשוכות העומדות בפני אחד האדם ולקפוץ ישר לשלב שבו הם יכולים לתרום לידע האנושי בצורה מהותית. הכל נכון, והכל דברים שלפרופ' צ'חנובר יש בהחלט זכות לקבוע מסמרות לגביהם (אם כי חייבים לתהות כמה סטודנטים חריגים כאלו יצא לו עצמו ללמד, בביה"ס לרפואה, שלא עברו בדרך המלך של תואר ראשון קודם ללימודי הדוקטורט). אבל אז מגיעה האמירה שאין לפרופסור כל זכות לטעון:

אינני בקיא בפרטי הדיונים באוניברסיטת בר אילן שהביאו להחלטה לפטור את לפיד מתואר ראשון בדרכו אל השני והשלישי, אך אני בטוח – על סמך היכרותי המעטה את פועלו – כי ההחלטה היא יותר מראויה. לימודים לתואר ראשון הם בבחינת בזבוז בעבור אנשים שכמותו.

ההחלטה האמורה, להזכירכם, היא כי בשל "הישגיו העיתונאיים והספרותיים" של מר לפיד, הוא כשיר להתקבל לתוכנית ל"לימודי פרשנות ותרבות". תוכנית זו, על פי האתר שלה, "מאגדת תחת קורת גג אחת חוקרים וחוקרות שהעניין האינטלקטואלי שלהם מפגיש בין דיסציפלינות של ידע וכלים תיאורטיים ופרשניים שונים"; היא "עוסקת במרחב התרבותי והפרשני על מכלול היבטיו: תיאוריות של פרשנות, פרשנות של טקסטים, ניתוח של מוסדות ופרקטיקות חברתיות".

פה, כמובן, נכנס המקום לביקורת. איזה הישגים עיתונאיים וספרותיים, בדיוק? יאיר לפיד הוא לא עיתונאי. למעט שנותיו ב"במחנה" ומספר שנים קצרות לאחר שחרורו, הוא כלל לא עסק בעבודה עיתונאית, אלא בכתיבת טורים (חביבים, אבל הוא לא בדיוק זוכה פוליצר) ובהגשת תוכניות טלוויזיה. מבחינה ספרותית, שוב, אף גוף אחר לא זיהה עד כה את הישגיו הניכרים של לפיד, ולמיטב ידיעתי הוא מעולם לא זכה בפרס או בהכרה אחרת על הישגיו הספרותיים. מוזר הוא שההכרה הרשמית הראשונה לה יזכה סופר מן המעלה הראשונה תהיה באמצעות קבלתו לתוכנית אקדמית יוקרתית.

איך בדיוק הרזומה הזה נותן ליאיר לפיד "ידע וכלים תיאורטיים"? איך הוא הופך אותו למישהו שראוי לדלג על כל הקורסים של תואר ראשון ושני כדי להגיע ישירות לדוקטורט? מילא, אילו היו ספריו יישום של תאוריות פרשניות שונות. אילו דן בתופעות תרבותיות והפגין בכתביו יכולת ניתוח ופרשנות אינטואיטיבית מרשימה, ניחא. אבל קשה לי להאמין שאפשר להגיד דברים כאלו על "הגותו" של יאיר לפיד בטורו בידיעות אחרונות. ((בזמנו, בראשית שנות ה-20 שלי, דווקא חיבבתי מאוד את הטור של לפיד, שהזכיר לי בסגנונו את דייב בארי הנערץ. לצערי, הטור הלך ואיבד מעוקצו תוך מספר שנים, והפך לטרחני ומייגע.))

כלומר, כל מה שאומר צ'חנובר על מקומה של האוניברסיטה, ועל עצם קיומו של מסלול עוקף תואר ראשון ברמה העקרונית – כל זה אמת לאמיתה. אבל הזינוק הלוגי שהוא עושה מהאמירה הזו להשלכתה על הלגיטימיות של התואר של יאיר לפיד, על סמך הכרותו האישית (המצומצמת במוצהר) עם פועלו של לפיד, הוא נון סקוויטר בלתי נסבל. יש לי חשד מנדנד ((כן, אינגלישיזם, אני יודע. אז מה?)) שצ'חנובר לא היה ממהר כל כך לתת אמון באוניברסיטה לו הייתה מקבלת עיתונאי מדע לתוכנית במדעי החיים ולא במדעי הרוח. נראה שהוא מאמין שכדי להיות דוקטורנט בתוכנית לתרבות ופרשנות מספיק להיות סתם אדם שכותב למחייתו – בין כה וכה אין הרבה מעבר לכך ב"לימודים האקדמיים" הללו. הלא כך? ואולי אני סתם חושד בכשרים. בכל מקרה, המסקנה של צ'חנובר, שקבלתו של לפיד לתוכנית לדוקטורט היא מוצדקת, כלל אינה נובעת מעצם הטענה שעילויים צריכים להיות מסוגלים לעקוף את המסלולים שמתווה האקדמיה לאנשים רגילים. ומזוכה פרס נובל הייתי מצפה לזהות כשל לוגי שכזה.

האם כל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים?

רציתי לתת לפוסט הזה את הכותרת "האוטופיה הנורווגית", אבל מטעמי SEO שיוסברו להלן, העדפתי לבחור כותרת אינפורמטיבית יותר. אז תדמיינו שקוראים לו "האוטופיה הנורווגית".

בדיון באייל הקורא הפנה אפופידס לרשומה בבלוג של יהודה בלו, רשימות מן התיבה הלבנה, תחת הכותרת המבטיחה "המוסלמים ממשיכים לאנוס בתולות נורבגיות ללא הפוגה". בפוסט מספר בלו על דו"ח של משטרת נורווגיה, שלטענתו קובע כי כל מקרי האונס של נערות נורווגיות אתנית בנורווגיה בחמש השנים האחרונות בוצעו על-ידי מוסלמים (תחת מילת הקוד "לא-מערביים" – כאן בלו מתעלם מהעובדה שהקבוצה הזו כוללת גם אפריקאים ואסיאתים, כמובן). בדיון באייל נטען שהפוסט טוען שכל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים, אך זו טעות בקריאה – בלו מייחס את הנתון רק לנערות מתחת לגיל 16.

בלו נתן קישור לדו"ח אחד, שעוסק אך ורק באוסלו. הדו"ח, כמובן, כתוב בנורווגית. למזלי, יש לי ידידה נורווגית ושאלתי אותה מה נאמר בדו"ח בסוגיה. כפי שהיא הסבירה לי, הדו"ח מצביע על כך שבשנת 2010 כל מקרי ה"אונס בתקיפה" (כלומר, אונס על-ידי זר – לא כולל "אונס דייט", אונס של קבוצות סיכון כמו זונות, אונס במשפחה וכן הלאה) באוסלו אכן בוצעו על-ידי לא-מערביים, אלא שמדובר בשישה מקרי אונס שבוצעו על ידי חמישה פרטים, בעוד שבסוגי האונס האחרים נורווגים, כמו גם לבנים אחרים, מהווים את רוב האנסים. ((לקבוצת ה"לא-מערביים" יש ייצוג יתר, ללא ספק, בנתונים הללו.))

בלו, שכמובן עומד מאחורי דבריו, אינו מאפשר תגובות בבלוג שלו. לכן נאלצתי לפנות אליו דרך טופס יצירת הקשר בבלוג שלו, והוא הגיב לדברי והדגיש שהוא דיבר על כלל מקרי האונס במדינה, אבל רק של נערות ממוצא נורווגי, ושכולם בוצעו על-ידי לא-מערביים. כשביקשתי ממנו להפנות אותי לעמוד בדו"ח שמציג את הנתון הזה, בלו טען שהוא אינו מוכן לדבר עם מי שאינו דובר נורווגית, ודרש לשוחח ישירות עם ידידתי הנורווגית. הסברתי לו שאני בר הפלוגתא שלו, ושהיא סתם סייעה לי כמתורגמנית ואין לה כל רצון או צורך לדבר איתו על הנושא, אך הוא סירב. הסברתי לו שאין כל הגיון לסרב לדבר עם דוברי עברית כאשר את הפוסט המקורי שלו הוא עצמו פרסם לקהל קוראי העברית – שברובו הגדול, אני יכול רק לשער, אינו דובר נורווגית, אך ללא הועיל. הוא גם סירב לבקשתי לפרסם את דבריו בפומבי. כשביקשתי ממנו תגובה רשמית לשאלה איפה הדו"ח אומר את מה שהוא אומר שהוא אומר, הוא מסר את הדברים הבאים:

אני שומר לעצמי את הזכות לפרסם את המקור בתרגום משובח לעברית אחרי שתטען כי אין מקור כזה. לדעתי, הדבר עשוי להיות משעשע, אם כי אשתדל לא להיראות נלהב מדי. בכל זאת, מדובר במעשי אונס חמורים.

כמובן, אני מעולם לא טענתי שאין מקור כזה, רק שאני לא יכול לבקש מהידידה שלי לקרוא את כל הדו"ח בשביל הויכוח הקטן שלי, וביקשתי הפניה לעמוד הרלוונטי. אבל בלו מסרב להתדיין עם אנשים בזויים שאינם דוברים נורווגית.

שמתי את הסיפור הזה כאן בגלל שכאמור, בלו אינו מאפשר פרסום תגובות בבלוג שלו, ורציתי שיהיה לפחות מקום אחד באינטרנט שגוגל יוביל אליו אנשים שיחפשו מידע שידגיש את הפרטים הבעיתיים בפוסט של בלו, כמו גם את חוסר נכונותו לתת מידע מלא תוך כדי ניצול יתרונו בהכרת השפה הנורווגית.

המעניין בנושא הזה הוא שבלו לא ממש מתעניין במנהגיהם המיניים של המוסלמים – מבחינתו זה שהם כולם חיות אדם ופדופילים זה כנראה הנחת יסוד ולא משהו שצריך להוכיח באותות ובמופתים. הסיבה שבלו פרסם את הרשומה שלו היא דווקא כדי להלעיז על הנורווגים עצמם. לטענתו, הנורווגים (שהם, לטענתו, נאצים ברובם — לא ניאו-נאצים, נאצים ממשאנטישמים שרואים בכל היהודים עלי אדמות סחי רע ותו לא!) ((את הטענה שהם נאצים ממש ולא סתם ניאו נאצים שמר בלו לשוודים דווקא. סליחה על הטעות, תודה לבלה לה על התיקון.)) כל כך אכולים שנאה ליהודים, עד כי ממשלתם הסתירה מהציבור הנורווגי מידע שלילי על מוסלמים רק כדי שלא יעצרו רגע לחשוב שאולי המוסלמים הרעים, ומכאן עוד יגיעו למסקנה שאם המוסלמים הם הרעים, סימן שהיהודים הם דווקא בסדר, ועוד יהפכו, רחמנא ליצלן, לציונים.

כי כל המוסלמים (ובטח שכל הערבים) הם אותו הדבר. כי כל העולם סובב אך ורק סביב שאלת היהודים, ואין לממשלת נורווגיה שום דבר לעשות חוץ מלדאוג שאזרחיה ישנאו יהודים – והיא אף תקריב את בטיחותם ואת טובתם כדי לשמור על השנאה הזו. אין לי מושג מה עשו הנורווגים לבלו, מה מקור הפסיכוזה הנוירוטית הזו שלו. אני מקווה שזה היה משהו ממש נורא, שיצדיק את השנאה היוקדת הזו. ((בלו נראה בעיני כתמונת ראי של דינה ביכל שונרא, למי שמכיר את הרטוריקה האנטי-ישראלית שלה.))

אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, התחלתי לתהות איך זה שבקריאה הראשונה לא הבחנתי בעניין ה"נערות עד גיל 16" הזה. ובכן, מסתבר שלמרות שמר בלו האשים אותי בליקוי בהבנת הנקרא, האשם לא לגמרי בי. מר בלו שינה את הרשומה שלו בעקבות התכתובת עימי. חלילה לי מלהתלונן על אדם שמקבל ביקורת ומתקן את הראוי תיקון, אך בלו לא ציין בשום הזדמנות במהלך התכתובת עימי שהוא תיקן את הרשומה, אלא ניסה לתת את הרושם שהכל היה בסדר מלכתחילה ורק אני לא קראתי נכון את הדברים.

אבל בדיקה של המטמון של גוגל העלתה שינויים משמעותיים בין הנוסח המקורי לנוכחי. לעיונכם, הנה שתי הגרסאות, זו לצד זו. הדגשתי את הביטויים שנוספו או נעלמו בין שתי הגרסאות:

גרסה מקורית:

לפני ימים אחדים פרסמה משטרת נורבגיה דו"ח העוסק בפשיעה המינית (קובץ PDF בן 88 עמודים, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו) ובו נחשפו הפרטים המלאים אודות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, וביניהם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מאות מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

גרסה מעודכנת:

בחודש האחרון פרסמה משטרת נורבגיה מספר דו"חות העוסקים בפשיעה המינית שבשטח פיקוחה (לדוגמא, קובץ PDF בן 88 עמודים הדן באוסלו בלבד מתוך 11 קבצים הדנים גם בשאר המחוזות, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו). בדו"חות נחשפו הפרטים המלאים אודות מאות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, בכללם מעשים שבוצעו בנשים בוגרות, אך ביניהם גם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות הנוצריות (מתחת לגיל 16) – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה, ומיעוט שבמיעוט שזהותו טרם נתבררה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

שימו לב במיוחד לנשירת המילה "מאות" בין הגרסה המקורית לחדשה. להכרעתכם כמה אמון אתם רוצים לתת באדם שכזה. ומר בלו, אם אתה קורא: הייתי מסתפק בהתנצלות, באמת.

(יצויין גם שהדו"ח על אוסלו, לכל הפחות, אינו מדבר כלל על דת אלא על מדינת/אזור מוצא, כך שקשה לטעון שמדובר על "מוסלמי מאפריקה ומאסיה" – יש מספיק אסיאתים ואפריקאים בנורווגיה שאינם מוסלמים.)

חופשי כמו בדיבור, לא כמו בבירה

בחברה הדמוקרטית לאדם יש חירויות מסוימות – חופש הדיבור היא מן המוכרות שבהן. החירויות הללו משמען שהשלטון לא יפגע באדם אם יאמר משהו (במגבלות מסויימות הנובעות מחוקי לשון הרע, סודות בטחוניים וכיו"ב), ולא ימנע ממנה להגיד את שעל ליבו.

אבל החירויות הללו אינן מטילות חובה על החברה בכללותה. אין בעקרון חופש הדיבור, למשל, כדי לחייב עיתון לפרסם מאמר שנוגד את עקרונותיהם של העורכים. יתר על כן, העובדה שהדיבור הוא חופשי (כלומר, אינו מוגבל על-ידי המדינה) אין משמעה שלא יכול להיות לו מחיר, אלא רק שהמחיר הזה לא יושת על-ידי המדינה עצמה. אם חבר שלי אמר דברים נאלחים בעיני, אין חופש הדיבור כופה עלי להמשיך להיות חבר של אותו אדם, אפילו שיש בכך משום פגיעה (נניח) באותו חבר-לשעבר. אם חברה מסחרית כלשהי פצחה בקמפיין פרסומי שוביניסטי ומעליב, מותר לי להפסיק לרכוש את מוצריה למרות שבכך אני לכאורה מעניש אותה על חופש הדיבור שלה.

בימים האחרונים דובר רבות במקרה של אלון עוזיאל, איזה עיתונאי בחצי גרוש שנקט בפרובוקציה פחדנית ברבע גרוש ועשה "מסיבת ריקודים" במרפסת ביתו שמשקיפה על בית קברות בזמן שלמטה נאספו מוקירי זכרו של סמי עופר כדי להפרד ממנו. מדובר במעשה גועלי בכל קנה מידה. אין מדובר במחאה אלא בטנטרום אינפנטילי ומעורר שאט נפש. גם אם נקבל את טענת הסנגורים שצצו לעוזיאל אחרי המקרה ונסכים שסמי עופר הוא אוייב העם, עדיין אפשר לנהוג לפי אותו כלל בסיסי שאומר כי "בנפול אויביך אל תשמח". במיוחד אין שום הצדקה לפגיעה ברגשותיהם של קרוביו של עופר שבאו להפרד ממנו – הם, או חלקם לבטח, אינם "אויבי מעמד הפועלים" או משהו כזה.

אבל, נואל ככל שיהיה, המעשה חוקי ומותר. ומכאן שאבו מספר אנשים ביקורת על ההחלטה של וואלה, שהעסיקו את עוזיאל כפרילנסר. על כך הגיב, למשל, יוסי גורביץ:

לעוזיאל יש זכות ביטוי. הוא פגע ברגשות הציבור, והרוויח ביושר תיעוב של החלק ממנו ששם אליו לב. זה לגיטימי: החופש לומר או לעשות דברים מקוממים לא אמור להגן על בעליו מכך שאנשים יבוזו לו. אבל, בלשונו של ברטרנד ראסל, אי אפשר לדבר על חופש ביטוי אם מחירו של חופש הביטוי הוא אובדן יכולת ההשתכרות של האדם.

למעשה, גורביץ טוען כי חלה על וואלה מעין חובה חוקתית להמשיך להעסיק את עוזיאל, כדי שחופש הביטוי שלו לא יפגע. מדוע? משום שמעשיו של עוזיאל לא היו בלתי-חוקיים, ומשום שנעשו בשעות הפנאי שלו ולא במסגרת עבודתו. על הטענה הראשונה כבר כתבה יפה נעמה כרמי: הרף האזרחי אינו חייב להיות זהה לרף הפלילי. החוק קובע את המינימום שבמינימום עבור התנהגות נאותה בחברה. אוי ואבוי אם החברה תתייחס כלגיטימי לכל מה שחוקי – וגרוע מכך יהיה אם המדינה תאסור בחוק כל מה שאינו לגיטימי חברתית. תחשבו "הומוסקסואלים". תחשבו "לאכול ביום כיפור". תחשבו "מסעדה לא כשרה". כאשר הגבולות החוקיים חופפים לגבולות התרבותיים, המשמעות היא הדרה מגבולות החוק של כל מי שאינו שותף לקבוצת הרוב התרבותית. ולהפך: כאשר הגבולות התרבותיים מורחבים בכוח לגבולות החוק, המשמעות היא שלילת החופש לתרבות ולאמונה.

אך גם הטענה השניה אינה מוצדקת. העובדה שעוזיאל עשה את מעשיו בשעות הפנאי שלו אינה הופכת אותו לחסין פיטורין על ידי מעסיקיו. יש שני משתנים רלוונטיים כאן, ושניהם פועלים לרעתו של עוזיאל במקרה הזה. המשתנה הראשון הוא הנראות של האדם הנדון בפני לקוחות החברה הפוטנציאליים. אם מהנדס זוטר במפעל של אינטל כותב בבלוג שלו כתבי שטנה גזעניים נגד פועלים זרים שמגיעים לישראל, קשה לטעון שיש לכך השפעה ישירה על התדמית של אינטל, שכן אותו מהנדס אינו חתום על המוצרים שיוצאים תחת ידיו וממילא לא על נקלה יקשר הלקוח הפוטנציאלי בין הגזען החשוך לבין מוצרי החברה. אבל עוזיאל חתום על הכתבות שהוא מפרסם בוואלה. שמו מעטר את דפי האתר, וקשה להגיד שהקורא הממוצע לא יקשר בין שמו של הכותב לבין האתר שבו מופיע שמו. כך הוא הדבר גם לגבי הגזען החשוך. כך, כמובן, גם לגבי מקרים כמו יצחק לאור, שרבים כבר קראו (ובצדק!) להפסקת העסקתו על-ידי עיתון הארץ. ((כמובן, החשדות כלפי לאור הם כבר פליליים אך גם הוא, כידוע, לא הועמד לדין.))

המשתנה השני הוא הנראות של המעשה. ככל שהוא ציבורי יותר, כך סביר יותר לדבר על פגיעה (מוצדקת) בשמו הטוב של האדם, וכתוצאה מכך פגיעה (לא מוצדקת) בשמו של המעסיק. אם נאלחותו של אדם מסתכמת בכך שבביתו פנימה הוא משוחח בחופשיות על שנאתו להומוסקסואלים, ובהנחה שהוא מצליח שלא לבטא את עמדותיו במקום העבודה ולהעכיר את סביבת העבודה עקב כך, הרי שאין כל עילה לפיטורין. אבל ככל שמעשיו של העובד פומביים יותר, כך עולה חוסר הנוחות כתוצאה מהמשך העסקתו. כאשר אדם מפרסם את מעשיו המגעילים במדיה המונית, אל לו להתפלא אם להתבטאויותיו יש מחיר.

עוזיאל נכשל בשני המבחנים – הוא גם חתום על המוצר שהוא מייצר עבור מעסיקיו, והוא גם טרח לפרסם את המעשה האדיוטי שלו בציבור.

למעשים שלנו יש משמעות. הדיבור הוא חופשי, אבל חופשי אין משמעו "חינם". זה שהדיבור חופשי אין משמעו שאין לו מחיר. לכן, אפילו בחברה דמוקרטית עדיין צריך אומץ לב ועקרונות נחרצים כדי לממש את חופש הדיבור. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר החברתי שבאמירת דברים שחורגים מהטווח הלגיטימי בתרבות הסובבת אותו, מוטב שלא יפתח את פיו כלל. זו הסיבה שאנחנו מעריכים כל כך את האוונגארד, את אלו שהולכים לפני המחנה ומשנים במו גופם את ההגדרה שלנו למה לגיטימי ומה לא. אנחנו מעריכים אותם משום שיש במעשיהם הקרבה ואומץ לשלם את המחיר שאנחנו היינו מפחדים לשלם. אבל זו גם הסיבה שאנחנו בזים לאלו שמנסים לשנות את החברה שלנו בכיוונים שאינם מקובלים עלינו – זהו המחיר שאנחנו גובים מהם על טעותם (בעינינו).

צריך לזכור שההחלטה של וואלה היא כלכלית במהותה – ההנחה היא שהמשך העסקתו של עוזיאל תגרום לוואלה יותר נזק כלכלי מאשר פיטוריו. מי שחושב שהמהלך שגוי, שמעשיו של עוזיאל אינם שגויים או אינם מצדיקים פיטורין, רשאי להפעיל את חירותו ולהפסיק לצרוך את שירותיה של וואלה. גם זה, כמובן, חלק מהכלכלה החברתית של הרעיונות. גם זו "גביית מחיר" על פעולה שהיא בסופו של דבר חוקית.

גביית המחיר החברתי הזה היא המנגנון אותו פיתחנו כדי לאפשר שינויים חברתיים מבלי לכבול אותם לשינויים חוקתיים. נטילת יכולת הענישה מהחברה ככללה והעברתה באופן בלעדי למדינה משמעה הפרת האיזון העדין שבין העונש הפוטנציאלי לבין התועלת האפשרית, והפיכת שינויים חברתיים, שאינם בדרכי אלימות ומהפכה, לכמעט בלתי אפשריים. בזה כוחה של החברה הדמוקרטית. בל נשכח זאת.

מאסוקרטיה*

קורא ותיק (לטענתו) הפנה אותי לטקסט בבלוג של בן-דרור ימיני תחת הכותרת החיננית "תמוגר המיעוטוקרטיה" שלקח לי בערך שלוש קריאות כדי להבין שזה לא רצף רנדומלי של אותיות. הוא שאל אותי לעמדתי בנושא. מכיוון שאני מבין שמדובר פה בהזמנת מאמר שתלווה בתשלום נאות ((מה, לא?)), הסכמתי להתפנות מעיסוקי החשובים יותר כדי להתווכח עם הקשקושים חסרי המשמעות של ימיני.

אם עוד לא הבנתם עד עכשיו, אני לא ממש מעריך את הטקסט הזה של ימיני. יש מגוון סיבות, אבל בראש ובראשונה הוא מעצבן כי הוא בלתי עקבי לחלוטין. למה כוונתי? ימיני יוצא כנגד כל מיני דברים ש"אין מדינה בעולם" שאפשר למצוא בה דברים דומים. כפי שאראה להלן, לפחות בכל הקשור לטענות הקצת יותר עובדתיות שלו, הטענה שלו היא שטות נטולת יסוד. אבל גם אם נניח שלא כך היה הדבר, יש משהו בלתי נסבל במי שמתלונן על משהו ש"אין בשום מקום אחר בעולם", וכפתרון מציע משהו ש — כן, כן — אין בשום מקום בעולם.

אכן, לאלו שלא טרחו להקליק על הקישור, אנחנו במהדורה חדשה של "בואו נמציא שיטת ממשל חדשה לגמרי לישראל". והיום: בן-דרור ימיני החליט שנמאס לו מזה שכל מיני מיעוטים חצופים שולטים במדינה, וכפתרון מציע לאפשר למיעוט לשלוט במדינה. מה? כן. אבל איך זה יתכן, ישאל הקורא הנבון? או-הו, פשוט מאוד: המיעוט שבן-דרור ימיני ממליץ שישלוט במדינה הוא המיעוט הנכון.

ימיני מתחיל בקריצה לכל הכיוונים הנכונים, ובכל הכיוונים הנכונים, אני מתכוון לאלו המתקראים השמאל הלאומי. ימיני מנסה לגשר על הפער בינו מימין לבין הגוף הערטילאי שמשמאל על-ידי לחיצה על כל הכפתורים הנכונים: חרדים, מתנחלים, משתמטים. ((אלו האחרונים, לטענתו, "מספרם הולך וגדל". על מה הוא מבסס את טענתו הזו? אלוהים יודע.)) מה עוד יכול אדם לבקש? אחרי שנתן לשמאלני המצוי כל מה שהוא יכול לרצות, הוא זורק פנימה גם את המשפטנים והערבים (האחרונים לא מתגייסים, בעוד הראשונים, לפי ימיני, "אין עוד מדינה שבה האחיזה שלהם בשלטון הופכת לכל כך אנטי-דמוקרטית"). את כל הסמטוחה השמחה הזו מערבבים ביחד וכך מהשמאל הלאומי והימין החילוני יוצא מה שאפשר אולי לכנות "המרכז הסתמי". כי כל מה שמאפיין את ה"רוב" של ימיני הוא שהוא לא אחת מקבוצות המיעוט המובחנות. אלא שימיני יודע שהוא זרק החוצה כל כך הרבה "מיעוטים" עד שגם הרוב שלו הוא מיעוט.

הרי, אם הרוב לא היה מיעוט, לא היה צורך בשינוי שיטת המשטר. ואו-הו, כמה שצריך לשנות את שיטת המשטר.

אתעלם לצורך הדיון מסוגיית ההתפקדות למפלגות. אני לא אוהב פריימריז, ואני חושב שכל שיטה של פריימריז תביא לעיוותים. אני גם לא ממש מבין איך השיטה של ימיני אמורה לעבוד ומדוע היא לא מאפשרת עיוות הרבה יותר משמעותי של רצון המצביעים, בעיקר אלו שמגיעים מישובים גדולים. בקצרה, בכל זאת, הפתרון לבעיית המתפקדים הוא להשיג יותר מתפקדים. ברגע שאחוז ניכר מתומכי כל מפלגה יתפקדו אליה, היכולת של קבוצות שוליים להשליט את האג'נדה שלהם עליה תעשה זניחה.

שינוי אחר שמציע ימיני הוא במינוי השופטים. אין עוד מדינה אחת בעולם, כך ימיני, שבה שופטים ממונים על-ידי שופטים. נו, אז אמר. ממתי עיתונאים צריכים לדעת על מה הם מדברים כשהם כותבים משהו?

אבל השינוי המרכזי שמוצע הוא מה שימיני מכנה "סילוק שיטת הקואליציה". אכן, יש בעיתיות אינהרנטית במשטר שבנוי על קואליציות. ספציפית: קשה לבוחר לדעת את מי להאשים בכשלונות ולמי לייחס הצלחות. האם העובדה שהמפלגה שלי הייתה בקואליציה אבל כשלה בביצוע המדיניות שהבטיחה לי נובעת מכך שאי אפשר לסמוך על המפלגה, ולכן לא אבחר בה שוב, או מכך שלא היה לה מספיק כח בקואליציה, ולכן אשתדל לעודד כמה שיותר אנשים להצביע לה בבחירות הבאות? ואכן, יש פתרונות לבעיה הזו, כמו השיטה הרובנית שנועדה לייצר רוב למפלגה אחת (אם כי, כפי שקנדה חשה עם מערכת בחירות רביעית בשבע שנים, שכנראה תסתיים עם ממשלת מיעוט נוספת, אף פתרון אינו מושלם). אבל לא לשם הולך ימיני. לא. הוא חושב שהדרך הנכונה היא להמציא שיטה שלא נוסתה באף מדינה אחרת בעולם: המפלגה הגדולה ביותר בבחירות לכנסת מרכיבה את הממשלה לבדה, ואי אפשר להפיל אותה אלא ברוב של שני שליש מחברי הכנסת. משמע, כדי להתמודד עם בעיית שלטון המיעוטים, ימיני מציע לתת את השלטון לידי מיעוט של שליש מחברי הכנסת. מפלגה שתזכה ב-40 מושבים בכנסת (להזכירכם, לא חלום באספמיה – זה מה שקיבלה מפלגת הליכוד תחת שרון (אחרי האיחוד עם ישראל בעליה), וזה מה שקיבלה לפחות אחת אם לא שתי המפלגות הגדולות בכל מערכת בחירות שקדמה ליישום שיטת הבחירה הישירה בישראל) תשלוט ללא מצרים וללא מגבלות על המדינה למשך ארבע שנים. אפס פיקוח על ידי הכנסת. אפס אחריות כלפי האזרחים. זו, לפי ימיני, הדרך למגר את שלטון המיעוט בישראל: שלטון על ידי המיעוט שלנו.

ימיני טוען שהוא רוצה להשלים את הפרדת הרשויות בישראל, אבל הוא לא מתאר הפרדת רשויות (מה בכל מקרה לא אמור להתקיים בישראל, לפחות לא בנוסח האמריקאי של המושג), אלא השתלטות טוטאלית של הרשות המבצעת על המדינה כולה, וזאת בלי שום מנדט מהבוחר. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה? מאותו חור אפל ממנו הגיע רעיון הבחירה הישירה: מאי הבנה מוחלטת של ההבדל בין השיטה הישראלית לשיטה האמריקאית, וניסיון נואל לדחוף חלקים מתוך האחרונה לתוך הראשונה בלי לחשוב על האינטראקציה בין החלקים השונים. כן, כמעט בלתי אפשרי להעיף נשיא מכהן. אבל נשיא מכהן מקבל את משרתו במינוי ישיר (פחות או יותר) מהציבור, ונבחר כמעט תמיד ברוב של קולות המצביעים, ואם לא רוב, אז משהו מאוד קרוב לזה. אבל השיטה של ימיני, זו ששומרת על יחסיות חלוקת המושבים אבל מלבישה עליה גם אלמנט של בחירה ישירה, היא אינה מהווה תמריץ מספיק כדי להפוך את ישראל לשיטה דו-מפלגתית. לעזאזל – אם קנדה לא מצליחה לרדת מארבע מפלגות כבר כמה וכמה עשורים, למה הוא חושב שמדינה כמו ישראל תהפוך לדו-מפלגתית בגלל שינוי שכזה בשיטה יחסית?

ימיני הופך את הטעות של הבחירה הישירה על ראשה. הבחירה הישירה יצרה "נשיא" שממונה ישירות על ידי העם אבל תלוי בפרלמנט. השיטה של ימיני היא בדיוק הפוך: ראש ממשלה שממונה באופן עקיף דרך הכנסת, אבל אינו תלוי בה כלל. שתי השיטות גרועות באותה מידה. שתיהם תהפוכנה את ישראל, ברבות הימים, לעיי חרבות פוליטיים.

האם אין מקום לשינויים בשיטת הבחירות? אולי. אפשר לשלב אלמנט אזורי בבחירות, תוך שמירה על יחסיותן. אפשר בהחלט להשלים את חקיקת החוקה הישראלית כדי להפסיק את אי הוודאות החוקתית התמידית שהמדינה נמצאת בה ולהסדיר יחסים בין הרשויות השונות בצורה קבועה ומקובלת על הכל. אבל תיקונים כאלו צריך לעשות בזהירות ובשום שכל. צריך להשוות את המצב בישראל והמצב המוצע למדינות אחרות וללמוד מהן, מהצלחותיהן ומטעויותיהן. צריך לשקול לעומק את מערכת האינטראקציות בין חלקי שיטת המשטר הישראלית הקיימים לאלו שישונו, ולראות היכן תווצרנה נקודות חיכוך אפשריות. מה שאי אפשר לעשות הוא לבנות שיטה שבנויה כל כך על כעס ונקמנות, על רצון "להפטר מהטפילים" ולהשליט את כוחנו שלנו, אחת ולתמיד, על הכלל. לא כך בונים דמוקרטיה.

בימים הקרובים תערכנה בחירות, שוב, בקנדה. כמו לקראת הבחירות האחרונות בבריטניה, גם כאן מתגבשת הפתעה פוטנציאלית. מפלגת הדמוקרטיה החדשה – מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית שמדשדשת כבר עשורים מספר בשוליים הפוליטיים, הצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות, על פי הסקרים, למקום השני בבחירות, על חשבון המפלגה הליברלית, שהייתה ברירת המחדל כמפלגת השלטון לאורך המאה האחרונה. סקרים טריים אפילו מצביעים על אפשרות שהיא תהווה תחרות משמעותית גם למפלגה השמרנית, שהרכיבה את שתי ממשלות המיעוט בחמש השנים האחרונות. עיקר העלייה של ה-NDP נזקפת לזכות ההצלחה חסרת התקדים לה היא זוכה בקוויבק, שם החליפה בפער ניכר את המפלגה הקוויבקיסטית כמפלגה המועדפת על המצביעים. אם אכן תחזיות הסקרים תתממשנה, מדובר פה על ארוע חריג בעליל. מצד שני, זה בדיוק מה שאמרתי על הליברלים באנגליה, וכפי שלמדתי אז – דברים נדירים הם נדירים. אז אני חושב שאמתין עם הניתוח על לפרסום תוצאות האמת.

* מאס, ביוונית, "אנחנו". אני לא מבטיח שהביטוי הזה יובן על ידי דוברי יוונית. אני מסתמך פה על גוגל-תרגם וחופש פואטי.

גוד סייב ת'ה יהודית ודמוקרטית

באמת שאני לא מנסה להיות פרקליט השטן כאן, אבל אני פשוט לא מצליח להבין את המהומה סביב תיקון שבועת האזרחות של ישראל. להזכירכם, הדרישה המקורית של ליברמן הייתה שכל אזרח ישראלי יחוייב בשבועת נאמנות, תחת איום בשלילת אזרחותו. משמעות חוק שכזה היא דרישה מכל אזרח ישראלי ערבי להשבע אמונים למדינה יהודית. אם חוק כזה היה עובר, הייתי ממהר להצהיר על אי-נאמנותי למדינה ומבקש ממר ליברמן לשלול ממני את אזרחותי.

אבל זה לא התיקון המוצע כיום. התיקון המוצע כיום הוא למנוע מאדם שאינו אזרח המדינה את האפשרות להתאזרח באם יסרב להשבע אמונים למדינה. למעשה – כבר היום נדרשים אזרחים חדשים להשבע אמונים למדינה, כמו בכל מדינה אחרת שאני מכיר. חלק מהמדינות דורשת הרבה יותר ממה שדורש החוק הישראלי. קנדה, למשל, רוצה שאשבע אמונים למלכה, פעולה שעשויה להיות בעייתית מבחינה דתית עבור אנשים מסוימים (ובכל זאת לא חסרים יהודים ומוסלמים בקנדה). למעשה, למדינות יש וראוי ליהיה חופש מוחלט בקביעת התנאים להתאזרחות בהן. יכולה המדינה לקבוע שמי שרוצה להתאזרח בה צריך לקפוץ שלוש פעמים על רגל אחת ולקרוא קוקוריקו – ועדיין יהיה הדבר לגיטימי לחלוטין.

התיקון, אם כן, רק מבקש לשנות את נוסח השבועה כך שהמדינה תוגדר כ"יהודית ודמוקרטית". קשה לי לראות מה רבותא בכך. חוקי מדינת ישראל, ובמיוחד חוקי היסוד של המדינה, שמהווים מעין חוקה עבורה, כבר קובעים כי ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, כך ששבועה למדינת ישראל היא שבועה להגדרתה כיהודית ודמוקרטית. גם מגילת העצמאות, על אף שאינה מחייבת מבחינה חוקית, מגדירה את ישראל כמדינה יהודית.

עוד יש לזכור שהמדינה עצמה עדיין לא ממש החליטה מה המשמעות של הביטוי הזה, "מדינה יהודית", או איך הוא מסתדר עם הרעיון של "מדינה דמוקרטית", כך שקשה לייחס משמעות ברורה לשבועה למדינה ככזו. לבסוף, צריך לזכור על מי תשפיע החקיקה הזו: על לא-יהודים שמתאזרחים בישראל. מדובר על לא יותר מכמה מאות בשנה, רובם ככולם בני זוג לא-יהודים של יהודים שמהגרים לארץ, או של אזרחים יהודים שמצאו בן או בת זוג שאינם יהודים. במילים אחרות, מצביעים של ליברמן.

כן, אני מניח שיש כמה בני ובנות זוג של אזרחי ישראל הלא-יהודים שמתאזרחים בישראל מדי שנה. קשה לי להבין מה הביג דיל בכך שמזכירים להם שהם החליטו להגר למדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית. זו, הרי, האמת.

אז האם כל הסיפור הגדול הוא שאנחנו חוששים שהערבים בישראל ירגישו לא בנוח שהמדינה שלהם – זו שמפלה אותם חדשות לבקרים, זו שבחוקתה-המתגבשת-לעד מגדירה את עצמה כמדינה יהודית? כי אני לא רואה את כל אותם מתנגדי החוק יפי הנפש פועלים למחיקת המילה "יהודית" מחוק יסוד הכנסת, או חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. איכשהו, רק החוק הזה, חסר המשמעות החוקתית, שהוא כל כולו מכותרת ועד הערת שוליים סמלי לחלוטין, רק הוא מפריע להם. לכל היותר, אני יכול להסכים עם השר מיכאל איתן שיש טעם לפגם בכך שרק מתאזרחים שאינם יהודים ידרשו להשבע אמונים – האם אזרחיה היהודים של ישראל אינם נדרשים לשמור אמונים לאופיה הדמוקרטי? ((עזבו, אל תענו על זה.))

מעניין לבחון את תגובתו של השר ברוורמן להצעה: "הצעה זו חסרת כל תועלת למדינת ישראל, מעבירה מסר בעייתי כלפי אוכלוסיית המיעוטים ומוציאה את דיבתה של ישראל רעה בעולם". כלומר, אם זו הייתה הצעה שמועילה לישראל – כלומר, כזו שממש מהווה פגיעה ממשית במיעוטים, ולא סתם פגיעה סימבולית – כנראה דווקא כן אפשר היה לתמוך בה. אבל מכיוון שבין כה וכה היא לא באמת מועילה לנו, אז בשביל מה לנו הכאב ראש הזה? זה ההסבר היחיד שאני יכול למצוא להתנגדות הנחרצת, לעומת דממת האלחוט אל מול השימוש באותו ביטוי בדיוק בחוקי היסוד של המדינה.

באותו הקשר, כדאי להסתכל על הצעתו של ח"כ זבולון אורלב מהזמן האחרון, לפיה ישראל תשנה את שמה ל"מדינת ישראל – מדינת העם היהודי", ובכך ישראל תהיה המדינה הראשונה בעולם שכוללת בשם שלה סלוגן (סמיילי כתב על הפן המשעשע של ההצעה). אפשר לצחוק על השטות הזאת מכל מיני כיוונים, אבל אצלי עלתה תהיה קצת יותר רצינית. מכיוון שישראל היא אחד המדינות הבודדות בעולם שמגדירות את עצמן סתם ככה כ"מדינה", למה לא הציע אורלב לעשות את הדבר המתבקש, ולהגדיר את המשטר בישראל כמו שעושה כל מדינה אחרת (חוץ מקנדה, כמובן) – על ידי הצבתו לפני שם המדינה בנוסח המלא: הרפובליקה היהודית של ישראל. (אולי בגלל שכך תצטרף ישראל לרפובליקה העממית או לרפובליקה האיסלמית כמדינות שלא כל כך ברור על מי הן עובדות.)

עדכון: באיחור גיליתי שנעמה כרמי כתבה פוסט הרבה יותר מלומד ממה שאני יכול להציע, ושאומר פחות או יותר מה שאני רציתי להגיד אבל יותר טוב, וגם שהיא כתבה אותו כבר לפני מספר ימים. אז הנה כפרתי.

איך מבקשים סליחה

פרוייקט יום כיפור של "לא נסתום", אני חייב להודות, גורם לי למידה לא מועטה של אי נוחות. יש משהו לא נאות בכך שאדם יאמר לאדם אחר על מה הוא צריך להתנצל, במיוחד כשהאווירה הכללית היא תוקפנית ומאוד לא מתנצלת.

תביעות כאלו להתנצלות גורמות לצד השני להכנס למגננה, ואינן תורמות בשום צורה לקידום השיח בין הצדדים, גם עם יש מקום להתקדמות שכזו (ולפחות במקרה של בן-דרור ימיני, להבדיל, למשל, מאלי ישי, אני מאמין שיש מקום להתקדמות שכזו). גם האינסטינקט הראשון שהיה לי כשנחשפתי לרעיון – לכתוב פוסט שמתנצל בסרקסטיות על כל הדברים שגרמתי לאנשים כמו החבר'ה של אם תרצו לעשות – גם זה לא מועיל באותה מידה. זה אולי יקנה לי מעט הנאה מההתחכמות המוצלחת (אם היא אכן תהיה מוצלחת), וכמה אנשים שבכל מקרה מסכימים איתי אולי יטפחו לי על השכם, אבל אם הטקסט אי פעם יגיע למי מיעדיו, הוא לא ישיג את המטרה המיועדת.

מצד שני, גם האלטרנטיבה ההפוכה לא ממש מוצלחת. מאז רצח רבין נתרקמה מסורת של "אוהלי הדברות" בין ימין לשמאל בתקופת הימים הנוראים. המטרה היא לגשר על הפערים כדי למנוע אלימות להבא. הבעיה היא שכשצד אחד מאמין לחלוטין בצדקת דרכו והצד השני רוצה להגיע להקשבה הדדית והדברות, אזי התוצאה, אם תהיה, לעד תהיה התקרבות של הצד השני לצד הראשון ולא להפך. הידברות היא רעיון יפה, אבל אני לא בטוח שבתנאים הללו היא מועילה. אם תנאי היסוד להדברות בין הדתיים לחילונים, למשל, הוא קבלת ריבונותו של האל, אזי אין אפשרות אמיתית להדברות.

אז אם לא מתקפה ולא הדברות, מה כן אפשר לעשות? אפשר לפנות לאנשים שפגעו בנו ולהסביר מדוע נפגענו. להסביר מה ציפינו שיעשו ואיך היינו רוצים שינהגו להבא. לבוא אליהם לא מנקודת מוצא של תביעות והאשמות, אלא בהסברים. לא מה לא בסדר בהם, אלא מה אנחנו חשים, איך אנחנו רואים את הדברים. מכאן הם יכולים להחליט אם הם מקבלים את הלגיטימיות של התחושות שלנו, ורוצים להתנצל, או אולי הם רוצים להתווכח עם הנחות היסוד שלנו, או אולי הם חושבים שאנחנו הבנו את הפעולות שלהם לא נכון, או אולי הם פשוט לא שמים עלינו. אבל המרכז של הדיון צריך להיות הפגיעה עצמה, ולא הפוגע. לא צריך להיות לנו עניין לפגוע בבן-דרור ימיני, להעליב את אלי ישי או להאשים את "אם תרצו". יש לנו עניין שהפגיעה בנו תפסק. ואת זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק עם שיתוף הפעולה של ימיני, ישי ו"אם תרצו". אז זה אפשר להשיג, אם אפשר, רק אם נסביר להם מדוע אנו תופסים את מעשיהם כפוגעים.

וגם, כמובן, רק אם הם יסכימו להקשיב. אבל זה כבר מעבר להישג ידינו. הפרוייקט של לא נסתום מקבל כהנחת מוצא שהם לא יקשיבו בכל מקרה, אז לפחות שנהנה על הדרך. אני לא חושב שזו דרך פרודוקטיבית במיוחד להשיג את המטרות שלהם, ושלנו.

Huzzah

חבר'ה, בואו רגע. אני רוצה לדבר אתכם. שבו, שבו. זה נושא חשוב. אני רוצה לבקש ממכם משהו, ואני יודע שעבור חלקכם זה יהיה קשה, כמו לוותר על חבר טוב. כמו לוותר על הקפה של הבוקר. אבל זה למטרה טובה. זה לא סתם בגלל שאני נוירוטי, באמת.

אני מבקש ממכם, אנא, תפסיקו להשתמש במילה "הזוי". באמת. זה לא שהמילה הזוי היא מקור כל הרע, זה לא שאם אנשים יפסיקו להשתמש בה השמש תזרח ותנשב בריזה נעימה והחמאס יחלק פרחים לעוברים ושבים בחוצות תל-אביב. לא, זה יהיה הזוי. אבל אם יש מילה אחת שנעשה בה שימוש עודף, נטול הקשר ומשמעות, וחסר כל תועלת, הרי שהמילה היא "הזוי". אין לי מושג איך היא החדירה את עצמה לשיח שלנו בצורה כה משמעותית, אבל בעת האחרונה הכל הזוי – השמאל הזוי, הימין הזוי, השיחה הזויה, המסיבה הזויה, הקטע הזוי, התמונה הזויה. אפילו על חלום שמעתי מישהו אומר שהוא הזוי.

יש לי תאוריית מחמד, שהמילה הזוי, במיוחד בהקשר הפוליטי הנפוץ במיוחד שלה, נכנסה כקונטרה מתחרזת ל"שפוי". יש את השמאל/ימין הקיצוני ההזוי, ויש את ה"רוב השפוי". אני שפוי, אתה הזוי.

בכל מקרה, המילה הזו מקפיצה לי את הנרווים. עושה רושם שהיא משמשת כתחליף הרשמי של הקיץ לטיעונים כנגד עמדות שהדובר אינו אוהב, אבל אין לו כוח ממש לסתור אותן, או לפחות להמציא שם תואר מקורי עבורן. ברגע שאמרת על משהו שהוא הזוי, אין צורך, מסתבר, להראות מה לא בסדר בזה, או מדוע הדבר ההזוי-לכאורה אינו מסתדר עם המציאות. כמו מעין תאום רשע של ה"מהמם" הריקני-גם-הוא, ה"הזוי" מרוקן את התוכן מכל דיון.

אני אודה לכם את תמנעו משימוש במילה הזו בסביבתי המיידית.

הטיית הרוב הדומם בדיונים אינטרנטיים

בעקבות מספר דיונים שהייתי מעורב בהם, עלה בדעתי לנסח הטייה קוגניטיבית חדשה: הטיית הרוב הדומם. בהנתן פורום אינטרנטי שגודלו אינו ידוע (למשל, פורום פומבי, או רשימת דיוור שאינה אקסקלוסיבית), כלל אצבע טוב הוא שבערך חמישה אחוז מהקוראים גם ישתתפו בדיונים. את כלל האצבע הזה לימד אותי טל כהן בהקשר של האייל הקורא, והוא שירת אותי היטב בכל הזדמנות שיצא לי לבחון אותו. מעבר למעגל המרכזי של אותם חמשת האחוזים, יש מעגל מעט גדול יותר של קוראים חצי-פסיביים – הם לא ישתתפו ישירות בדיונים, אבל הם ישלחו תגובות עידוד מחוץ לרשימה למי שהם מסכימים איתו.

אפשר להתייחס לזה כאל שני המודלים של דיון ששמעון גלבץ הגדיר בזמנו כ"גברי" לעומת "נשי" (ואני לא אכנס כאן לסוגיה המגדרית) – דיון "גברי" הוא עימותי יותר, ובנוי כתחרות בין המתדיינים (או, לעיתים קרובות יותר, מתווכחים); דיון "נשי" הוא דיון  שבנוי על בניית קונצנזוס, על חיזוק הדדי ומציאת קווי דמיון. במילים אחרות, אם בדיון ה"גברי" מתחילים מעמדות מנוגדות בתכלית ואז בתהליך של כתישה הדדית מגיעים, אולי, לעמק השווה, בדיון ה"נשי" מתחילים מיד בהסכמה, ואז מנסים לפתח אותה הלאה. כל פעם שאני מעיף מבט בפורומים שאשתי קוראת אני רואה את זה – את השורות הבלתי נגמרות של "אני כל כך מבינה אותך!" ו"כמה את צודקת!" – לא משהו שתראו אי פעם, נגיד, בבלוג הזה.

כך יוצא שבמעגל הפנימי פועלים המתדיינים בפורמט ה"גברי", בעוד שבמעגל האמצעי פועלים המתדיינים בפורמט ה"נשי" (ואל כולם עוטפת שכבה עבה מאוד של קוראים פאסיביים). הטיית הרוב הדומם נובעת מהפער שבין שלושת המעגלים הללו. במעגל הפנימי ניטש ויכוח מר בין אנשים שאוהבים להתווכח. כל אחד מהאנשים הללו נחשף, בנפרד ובהסתר, לקבוצה שלמה של "מעודדים" שתומכים בעמדות שלהם אבל לא מביעים את התמיכה הזו בפומבי. התחושה של כל משתתף, לפיכך, היא ש"הרוב הדומם" עומד לצידו ופשוט מפחד להצטרף לדיון פן יבולע לו. האמת היא שהרוב הדומם אכן דומם, וקשה להעריך מה עמדותיו, וגם המעגל האמצעי חלוק בעמדותיו.

לפעמים ההטייה הזו מתנגשת במציאות כשהצדדים השונים בויכוח הפנימי שולפים את הג'וקר של "עשרות פניות בדוא"ל פרטי" שכל אחד מהם קיבל שמוכיחות, לכאורה, את תמיכתו של הרוב הדומם בעמדותיהם. או אז נשארים שני הצדדים בפוזיציה קומית למדי זה מול זה כשהם מבינים שהתפיסה שלהם את אותו "רוב דומם" הייתה שגויה (אך גם אז, בד"כ, הם עדיין לא מודעים לעובדה שרוב הרבה יותר גדול טרם אמר את דברו לאף אחד, וגם לא צפוי להגיד).

כמה שאתה רוצה זה יותר מדי, תן כמה שבא לך

זאב גלילי (חבר ותיק של הבלוג) פרסם בבלוג שלו מאמר של בן-דרור ימיני שפורסם במקור במעריב, בו מצטט ימיני מתוך פוסט ישן של גלילי אודות מספר הפלסטינים שחיו בארץ ישראל לקראת סוף המאה ה-19. אינני היסטוריון, כך שקשה היה לי להתמודד עם הטענות של ימיני, אבל החלטתי בכל זאת ללכת לפוסט המקורי של גלילי — בכל זאת, יש לי ניסיון רע עם האופן שבו גלילי מפרש נתונים.

מדובר בפוסט מ-2004 שעוסק בגילוי של "אוצר" אצל "אספן מפות מרמת-גן". מה במפה? רישום מדוקדק מסוף המאה ה-19 של כל הישובים בפלסטינה וגודלם. מדובר ללא ספק בממצא מעניין (אם כי, בכל זאת, יש לקרן לחקר פלסטינה אתר אינטרנט מזה שנים רבות – להציג את זה כגילוי חדשני זה קצת מגוחך), אבל צריך לשים לב לכמה פרטים חשובים בפוסט הזה שימיני קצת מסמס, ואם לומר את האמת, מוסמסו גם על-ידי גלילי עצמו. כי הפוסט, זאת צריך לדעת ולזכור, הוא חלק מהמערכה המתמשכת של גלילי להוכיח שהפלסטינים מעולם לא היו, ולכן גם לא נושלו מדבר על-ידי הקמת מדינת ישראל. מטרתו המרכזית היא להוכיח שכמעט שלא היו ערבים בישראל בעת ההיא, ומכאן שרובם היגרו לארץ בשנים שקדמו להקמת המדינה. בכך, הוא מאמין, הוא יוכל להפריך את טענת הפליטות של הפלסטינים ולפתור את הבעיה הפלסטינית בלי שישראל תאלץ לנקוף אצבע.

אז בואו נתחיל מהקשר בין המפה למספר הפליטים שגלילי נוקב בו (במספר עצמו נעסוק מיד): אין כזה. יתר על כן, גלילי אפילו לא טוען בשום מקום באופן ישיר שיש קשר שכזה. המפה, למרות שהיא לכאורה מרכזו של הפוסט, אינה אלא אילוסטרציה לטענה הכללית של גלילי ש"ארץ הייתה שוממה". איך המפה עושה את זה? על-ידי הצגת הפיזור הגדול של הישובים הערבים המעטים (לכאורה) בתקופה ההיא, כמו גם גודלם המצומצם של הישובים המרכזיים. גלילי ספציפית מציין את חיפה כישוב שכל גודלו 440 מטר על 190 מטר, ויפו כישוב שגודלו 540 מטר על 240. ((הערה לגבי הדקדוק של גלילי בפרטים: בסוף המאמר של ימיני הוא מספר על מכתב ששלח אליו ימיני ובו סיפר לו על ויכוח שהיה לו עם אחד מקוראיו שטען שלא יתכן שיפו הייתה ישוב בגודל של 400 מטר על 190 מטר — זאת, למרות שגם גלילי וגם ימיני כתבו שהיא הייתה ישוב בגודל 540 על 240. ימיני כלל לא מבחין בשגיאה שלו, ומספר בסיפוק שמצא קטע מתוך המפה שבו מסומנת העיר יפו שמוכיח את טענתו. בעין בלתי מזויינת, אפשר להעריך בקלות את גודל העיר כמשהו שבהחלט תואם לכ-500 מטר על 250 מטר. אבל ימיני מתעקש דווקא ש"מתברר שלא רק שהיית מדויק, אולי קצת הגדלת את השטח." גלילי עצמו, מיותר לציין, גם הוא לא הבחין בשגיאה הגסה. עוד פרט מעניין לגבי המפה שסיפק ימיני הוא שהיא מציינת את גודל העיר ב-1841, בעוד שהמפה שגלילי מדבר עליה הוכנה לאורך שנות ה-70 של המאה ה-19. לא ברור מה הקשר בין המפה שהביא ימיני למפה של גלילי.)) אולי אפשר לקבל מפה מושג לגבי מספר האנשים שחיו בארץ בזמן ההוא, אך חשוב לזכור שמשרטטי המפה לא ערכו מפקד ולא כללו כל מידע דמוגרפי בתוכה, וכן שגלילי עצמו לא ביצע כל עבודה שממנה ניתן להסיק במידה כזו או אחרת של בטחון את מספר התושבים על בסיס המידע שבמפה.

אבל, כאמור, גלילי בכלל לא מנסה לטעון שהוא הפיק מספר מתוך המפה. המפה אינה אלא אילוסטרציה בתחפושת של מרכז הפוסט. ובכל זאת, גלילי נוקב במספר – מספר שלאחר מכן ימיני נטל ושייך למפה עצמה. מהו המספר הזה? 100,000 איש. בואו נבחן כיצד הגיע גלילי למספר הזה:

ראשית, הוא מתחיל בכך שיש טווח רחב של הערכות לגבי מספר התושבים בעת ההיא, ומייחס את הטווח הזה ל"דמיון המזרחי ולפסבדו מדענים, המשרתים את בעלי הדמיון הזה." אני אחסוך מכם את ההערה המובנת מאליה בהקשר של הציטוט הזה. ובכל זאת, אלו הערכות ישנן? בני מוריס, מספר גלילי, נוקב במספר ארבע-מאות אלף, בעקבות הגיאוגרף אלכסנדר שולץ. עוד הוא מזכיר את החוקר ג'סטין מקארתי שנקט במספרים 411 אלף ב-1860 ו-553 אלף ב-1890, ומעיר שלשני החוקרים גם יחד לא היו שום הוכחות לטענותיהם.

הוא ממשיך ומצטט גם ג'ואן פיטרס, עליה כבר דיברנו בהתקלות האחרונה שלנו עם מר גלילי, שנוקבת במספר 141 אלף ב-1882. על סמך מה? זה דווקא לא מפריע לגלילי. כשהמספר תואם את האידאולוגיה, אין סיבה להתווכח על מהימנותו. אבל זה לא מספיק לו – הוא ממשיך ומציין גם את משה מעוז, שהעריך את מספר תושבי הארץ הלא-יהודים כלא עולה על 100,000.

הוא מסכם את הקטע ואומר שאין אומדן מבוסס למספר תושבי הארץ בעת ההיא, ואז מפציץ אותנו באמירה המדהימה הבאה:

אם ההערכה הממעיטה נכונה, דהיינו שהיו בארץ בסביבות 100 אלף ערבים ב-1878 ( השנה בה נסתיים הסקר של המשלחת הבריטית) פרוש הדבר שבשבעים השנים שחלפו עד 1948 גדלה אוכלוסיית הערבים פי 12. אי אפשר להסביר עליה זו אלא בהגירה מאסיבית מן הארצות השכנות.

שוב פעם, עכשיו לאט – גלילי בוחר בכוונה את ההערכה הכי נמוכה שהוא יכל למצוא, ומגלה שאי אפשר ליישב את ההערכה הזו עם מספר הפלסטינים שחיו בארץ עם הקמת המדינה, ומכאן הוא מסיק, שימו לב, לא שההערכה היא כנראה הערכת חסר, אלא — ראו זה פלא! — שהנחת המוצא האידאולוגית שלו, לפיה הפלסטינים היגרו לארץ בראשית המאה ה-20 ולא ישבו בה לפני כן, היא בהכרח נכונה.

מחיאות כפיים.

פליק-פלאקים לוגיים כאלה לא ראיתי כבר הרבה זמן. חוסר הגינות מינימלי בכתיבת טקסט, כפי שאפשר לראות במהלך של גלילי כאן, הוא באמת יוצא דופן. מה שהוא עושה, אם לעשות פראפרזה על הגשש, זה להגיד ש"כמה שאתם רוצים" זה יותר מדי, אז הוא נותן "כמה שבא לו".

אבל רגע, זה לא הכל. האם באמת אין שום דרך להעריך את מספר התושבים בפלסטינה בעת ההיא? התקשיתי להאמין. מכיוון שכבר ידעתי שה"אוצר הבלום" של גלילי היה מוכר וידוע לחוקרים בתחום מזה שנים רבות, החלטתי לחפש בגוגל מאמרים אקדמיים שמציינים את המפה הזו. אחת התוצאות הראשונות היא מאמר פרי עטו של פרד גוטהיל, תחת הכותרת "אוכלוסיית פלסטין, סביב שנת 1875". בינגו.

גוטהיל אסף מספר נאה של מקורות מהתקופה הרלוונטית, כולל המפה המדוברת, והרכיב מהם מעשה פסיפס שנתן לו, בסופו של דבר, הערכה סבירה של מספר התושבים בעת ההיא. בואו נתחיל מניתוץ ההערכה של גלילי, ונעבור להערכה המלאה של גוטהיל.

בשנת 1886 ערכה הממשלה התורכית מפקד בשטחי ארץ ישראל כדי להטיל מס על תושבי השטח, לצורך שיפור תשתית הכבישים. אחד ג' שומאכר הופקד על מחוז עכו, אבל הגדיל ראש וספר לא רק את הגברים בגיל העבודה אלא את כולם כולל כולם, נשים, זקנים וטף. המסמכים שהותיר אחריו לא משאירים מקום לספק: בגזרת עכו לבדה חיו כ-150,000 איש, כשליש מתוכם מרוכזים בשש ערים בנות 3,000 איש או יותר, והיתר מפוזרים בכפרים קטנים יותר, או נמנים על האוכלוסיה הבדואית. הנה נגוזה לה תזת ה-100,000 של גלילי. מסמך פשוט וברור מזה, דומני, הוא יתקשה למצוא.

השאר, כמובן, פחות ברור. ובכל זאת, גוטהיל, בתום עבודת חישוב ששיקללה מספר מקורות, הגיע להערכה לפיה חיו בארץ ישראל קצת למטה מחצי מיליון איש בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19. מספר זה, יש לציין, כולל גם את האוכלוסיה היהודית, שמנתה, אם נהיה נדיבים, כמה עשרות אלפים.

ולעשות את הדרך מכחצי מיליון לקצת יותר ממיליון בשלושת-רבעי המאה, זה כבר קצת פחות בלתי נתפס. אבל, מצד שני, זה לא ממש מסתדר עם האידאולוגיה של גלילי (ושל ימיני), אז לעזאזל העובדות.

ניבוי: גם גלילי וגם ימיני לא יודו בשגיאתם ו/או יתנצלו על פרסום הנתונים המטעים והשגויים.

חדשות טובות לאקדמאים: הקטנו את הזין!

כנראה בעקבות ביקורות על הקריאה שיצאה לאקדמאים להרשם למאגר המידע של הועדה הבין-משרדית להחזרת אקדמאים, חלו מספר שינויים בטופס ההצטרפות למאגר, במטרה להעליב קצת פחות אנשים. מכירים את ההתנצלויות האלו שיותר גרועות מהעלבון המקורי?

אז ל"מדעני הטבע והחיים; מחשבים ותקשורת מחשבים; רפואה, רוקחות ווטרינריה; והנדסה או אדריכות", ארבע הקטגוריות שהיו עד כה, התווספו לרשימת התחומים גם "כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון", "שופטים, עורכי דין" וגם הקטגוריה "אקדמאי בתחום מדעי הרוח". ושוב הבחירה מלמדת יותר על מי שבחר מאשר על כל דבר אחר.

כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון. מה מחבר את שלושת המקצועות הללו? שלושתם בעלי מקצוע שעושים תואר בפקולטה למדעי החברה. שוב מספרים לנו החברים בועדה הבין-משרדית שמעניין את התחת שלהם אקדמאים. הם מחפשים בעלי מקצוע, ותו לא. עוד יותר מתגלה אם מסתכלים מה בתוך הקטגוריה. מי שמגדיר את עצמו ככלכלן, פסיכולוג או רואה חשבון, יכול לבחור באחת ה"שטחים" הבאים להגדרתו: כלכלן, פסיכולוג, מנתח עיסוקים, יועץ ארגוני, עובד רווחי ((הו, כמה הררי אירוניה אפשר למצוא בשגיאת הדפוס הנפלאה הזו!)) וקהילה, רואי חשבון, מבקר פנים, ולבסוף  – "אקדמאים אחרים במדעי החברה". כן, כן. אם אני סוציולוג או מדען מדינה, אני צריך קודם כל לכרוע ברך בפני ה"תחום" "כלכלנים, פסיכולוגים ורואי חשבון", ורק אחרי שהכרתי בנחיתותי בפני אלו שממש יש להם מקצוע, יורשה לי לבחור להיות "אקדמאי אחר במדעי החברה". (שם, אגב, אפשר לבחור "התמחות"(!) בלהיות "סוציולוג" או "חוקר במדעי [כך] המדינה" או "חוקר ביחסים בינלאומיים" – כך שלפחות קיבלנו הכרה מסויימת בעצם קיומנו, גם אם כתת-תת-תחום של "כלכלה-פסיכולוגיה-ראיית-חשבון").

בעיה דומה אך פחות קיצונית אפשר למצוא תחת "שופטים ועורכי דין", שם אפשר לבחור "שופט", "עורך דין" או "משפטן אחר". למה לא לקרוא לתחום "משפטים"? כי אז עלול האקדמאי לחשוב שהדגש כאן אינו על בעלי המקצוע הפרקטי.

אבל זה נעשה מופרך לגמרי כשמסתכלים מה נכנס תחת "אקדמאי בתחום מדעי הרוח". כאן אפשר לבחור בין ה"שטחים" הבאים: "אקדמאי במדעי הרוח" (כן, שוב) ((אגב, קטגוריה זו כוללת גם את המילונאי והספרן.)), "אקדמאי בחקר היהדות", ו"אקדמאי בחקר אמנויות", אבל גם: "סופר או מבקר אמנות", "פסל, צייר או דומה" ו"מלחין או דומה". אני בהחלט בעד סיוע למוזיקאים וסופרים בישראל, אבל הכללתם בהגדרה של "אקדמאים במדעי הרוח", שוב, מבהירה שלאנשים שאחראים על החזרת אקדמאים בישראל אין מושג מה משמעות המושג אקדמאים, מה עושים עם זה, וחשוב מכל – מה עושים איתם. ((עדיין לא הצלחתי לגלות איפה החביאו את אנשי החינוך, אם הם שם בכלל.))

אז כן, הזין שמדינת ישראל הציעה קטן במקצת, אבל זה עדיין מה שמציעים לי, בסופו של דבר.

מדינת ישראל היקרה, ועדה בין-משרדתית מטופשת:

  • מדעים מדוייקים
  • מדעי הטבע והחיים (אפשר להפריד לשניים, אפשר גם לשים את הנדסה ואדריכלות בנפרד, אם ממש רוצים.)
  • רפואה
  • מדעי החברה
  • מדעי הרוח
  • משפטים

ככה מחולקת האקדמיה (עם קצת מקום לויכוח על מי נופל איפה בדיוק, ואם "מדעים מדוייקים" זה באמת תחום נפרד ממדעי הטבע והחיים, אבל נעזוב). לא לבעלי מקצוע. אין "מוח בורח" אחד שלא יצליח למקם את עצמו בחלוקה הזו, ולמצוא את התחום הספציפי שלו בתוך הקטגוריות הללו תוך שניות. אולי כדאי להתייעץ עם מישהו מהאקדמיה במקום שאיזה בוגר בית ספר למנהל עסקים יכתוב לכם את התוכנית הגרנדיוזית להחזרת המוחות הבורחים ויבזבז לכם הרבה כסף בלי שום תועלת.

אפרופו, דני גוטווין כתב ביקורת מאוד מעניינת על התוכנית שדוחף האוצר לקידום החזרת המוחות ומצביע על כך שתחת הכותרת החיובית הזו, מנסה האוצר לנתק את האוניברסיטאות מהמימון הציבורי שכל כך נחוץ להן. או במילים אחרות, מדובר בתוכנית להברחת עוד מוחות.