קווי יסוד: מחקר משווה באירוניה היסטורית

שמועות שהגיעו בדרך הים מספרות שיש איזשהו בלאגן אצלכם שם, אבל אחרי יותר מדי ויכוחים פוליטיים חסרי כל תועלת, החלטתי שהרבה יותר כיף להתחפר עוד קצת בחומר ארכיוני ולערוך השוואות בין טקסטים חסרי משמעות פרקטית. כמו כן, הטקסט שלהלן התחיל את דרכו כסטטוס בעמוד "מתהום הנשיה" שלי בפייסבוק, אבל הוספתי כמה בונוסים ותיקונים, אז תקראו שוב גם אם קראתם שם.

ממשלת רבין השניה היא הראשונה שיצרה "קווי יסוד", להבדיל מסתם הסכמים קואליציוניים טכניים (לפחות עד כמה שאני יודע – באתר הכנסת אין התייחסות לממשלה הזו. כל הממשלות הקודמות שכן מופיעות שם, כולל ממשלת שמיר של 1990 וממשלת האחדות תחת פרס ב-1984, כוללות קישורים אך ורק להסכמים קואליציוניים). ((את העותק שלי של קווי היסוד של ממשלת רבין מצאתי בארכיון מפלגת העבודה בבית ברל.)) קווי היסוד של ממשלת רבין כוללים בראשיתם, אחרי פסקה קצרה של רקע היסטורי, את התיאור הזה:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי, שלום, מניעת מלחמה, מלחמה באבטלה, על ידי יצירת מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת העליה והגברתה, מניעת ירידה, צמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטית, שלטון החוק, הבטחת שיוויון מלא לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם.

הפסקה הקצרה הזו תשמש בסיס לקווי היסוד של כל הממשלות בעשרים השנים הבאות, ולכן מעניין לבחון את השינויים שחלו בה עם השנים. נבחן בקצרה את הרשימה הזו: סדר הדברים הוא בטחון (ושלום), נושאים חברתיים (שמקושרים לעליה) וכלכלה, ולבסוף, דמוקרטיה שוויון וזכויות אדם. אפשר לפרשן את המיקום הזה של דמוקרטיה וזכויות אדם בסוף כדחיקתם למקום שולי, אבל נראה לי הגיוני יותר, בהקשר של ממשלת רבין, לראות בזה דווקא מקום בולט יחסית, על תקן "אחרון אחרון חביב" – קצת בדומה למיקום שמות החוקרים במאמר אקדמי.

באתר הכנסת לא מופיעים קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה. במקום שמסומן כ"קווי יסוד" מופיע עוד מסמך חוזי של תקנון הקואליציה, שמתייחס לקיומם של קווי יסוד. אני אניח שזו טעות טכנית. הצלחתי לחפור ולאתר את קווי היסוד בדברי הכנסת:

הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור, ומתוך הכרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, המקיימת משטר דמוקרטי ומבטיחה שוויון בין אזרחיה ושיעודה המרכזי – קיבוץ גלויות ומיזוגן.

שלמות העם, אחדותו, פעולה למען צדק חברתי, השמירה על חירות האדם והחתירה לשלום אמת עם כל שכנינו, תוך קיום הביטחון הלאומי והאישי, יעמדו בבסיס מדיניות הממשלה.

הממשלה תפעל להשגת היעדים העיקריים הבאים:
א. הרחבת מעגל השלום על כל שכנינו, תוך שמירה על הביטחון הלאומי והאישי.
ב. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי.
ג. הגברת העלייה לישראל וקליטת העולים בכל מערכות החיים.
ד. יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
ה. חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
ו. טיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים.
ז. העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.

וואו. בואו נתחיל מהפתיח המפעים משהו של נתניהו, שכל כולו יהדות ויהודית ויהודים (עם משטר דמוקרטי), כולל הטענה שיעודה המרכזי של ישראל הוא קיבוץ גלויות ומיזוגן. אני חייב להודות שלא זכרתי את ממשלת נתניהו הראשונה כעד כדי כך… "יהודית". חשבתי שזה משהו שבא לו עם השנים, כולל ההתעקשות הזאת שהפלסטינים יעזרו לנו להחליט שישראל היא מדינה יהודית. אבל מסתבר שזה תמיד היה שם. אולי הדחקתי.

אם מסתכלים על הרשימה עצמה, נבחין שסדר הדברים פחות או יותר נשמר – הנושאים החברתיים והכלכליים אוחדו לפסקה אחת וסדר הדברים בין עליה וכלכלה התהפך, וכך גם שלום ובטחון שהחליפו מקומות, אבל בגדול זה עדיין בטחון-כלכלה-דמוקרטיה. אלא שלאחר כל סעיף כזה נוסף סעיף "יהודי" – ירושלים, התיישבות, חינוך למורשת ישראל וציונות. קריאת הרשימה המקוטעת הזו מרגישה כאילו מישהו יושב ומקריא את הרשימה של ממשלת רבין, ומישהו לידו צועק "ויהודית!" אחרי כל משפט. תוצר לוואי של המבנה הזה הוא שהדמוקרטיה (שהוכפפה, כמובן, ליהדות, כי לא היו מספיק סעיפים שעוסקים בזה) איבדה את המקום שלה בסוף הרשימה והפכה לעוד סעיף ברשימה, בעוד "מורשת ישראל" ו"הגשמה ציונית" הפכו לסיום הדרמטי של הסעיף. כמו כן: שיוויון בחוץ.

העובדה שהדמוקרטיה נדחקה לקרן הפינה באופן כזה עוד יותר מרשימה כשזוכרים שמדובר על שנה וקצת אחרי רצח רבין על ידי אדם קיצוני שפעל במובהק כדי למנוע הכרעה דמוקרטית. אם נבחן את קווי היסוד של ממשלת הביניים של פרס, למשל, נגלה לא רק שפסקת הפתיחה עוסקת בעיקרה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה, אלא שסעיף הדמוקרטיה שודרג ומצא את מקומו בין יעד הבטחון ליעד השלום(!).

אצל ברק (שויתר לגמרי על פסקת פתיחה, כנראה בזכות המוח האנליטי שלו) יש קווי יסוד שבבירור נבנו על בסיס קווי היסוד של רבין:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי תוך מאבק נחרץ בטרור, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי תוך השגת שלום אמת; מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מאבק באבטלה וטיפוח צמיחה יציבה היוצרת תעסוקה; צמצום הפערים החברתיים; עידוד העלייה וקליטתה מתוך שילוב ושותפות; יצירת תנאי חיים וסביבה שיתנו תחושת יעוד ותקוה ויעודדו עליה לארץ; ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק, מורשת ישראל, וזכויות האדם תוך כבוד לבתי המשפט; הבטחת שוויון הזדמנויות לכל; הצבת החינוך בראש סדר העדיפויות תוך דאגה לחינוך הדור הצעיר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; מאבק באלימות ובתאונות הדרכים.

מה שהכי בולט לי פה זו הנטייה לברברת מיותרת. לא סתם בטחון לאומי, אלא גם מאבק בטרור. לא סתם מניעת מלחמה, אלא גם שפיכות דמים! שריד מרכזי מקווי היסוד של נתניהו היא התוספת של "מורשת ישראל" לצד שלטון החוק וזכויות האדם. גם הניסוח של "יצירת תנאים" בסעיף הכלכלי השתמר, והפך להרבה יותר מעצבן בגרסא הברקית. וגם החינוך זוכה להשאר ברשימה, אך הפעם כסתם משהו פרקטי שכדאי להשקיע בו, כמו מאבק בתאונות דרכים. כנראה מבלי בכלל לשים לב לכך, ברק שימר גם את שלילת המקום הבולט בסוף הרשימה מהדמוקרטיה והשיוויון, ומשאיר את הרשימה עם סוף שהוא בגדר אנטיקליימקס.

קווי היסוד של שרון (שלא עברו כל שינוי בין שתי הממשלות שלו) מהווים שעטנז מבולגן של שתי הממשלות האחרונות:

* השגת בטחון לאומי ובטחון אישי לכל אזרחי המדינה.
* השגת בטחון ושלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה על בסיס הסכמי שלום יציבים.
* יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
* ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל.
* העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.
* מאבק בעוני ובאבטלה, צמצום הפערים החברתיים, ושיפור איכות החיים בערי הפיתוח, בשכונות ובאזורי המצוקה.
* הגברת העליה לישראל וקליטתם המוצלחת של העולים בכל מערכות החיים.
* חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
* ביצור המשטר הדמוקרטי, זכויות האדם ושלטון החוק.
* חיזוק השוויון בחברה הישראלית בקרב כל המגזרים, העדות וקבוצות האכולוסיה השונות.

בגדול סדר הדברים נשמר: בטחון ושלום כמובן, ראשונים, אבל לשרון אין שום דבר נגד מלחמות. בהמשך הכלכלה בנוסח הנתניהוי שלה, שפוצלה לראשונה מהנושאים החברתיים והעליה שמופרדים ממנה על ידי שני סעיפים לא רלוונטיים. לאחר מכן שני סעיפים שהועתקו מנתניהו – ירושלים (שבגרסא הקודמת, כזכור, הייתה במקום השני ועכשיו נדחקה לרביעי), והחינוך למורשת ישראל וציונות שאיבד את מקומו הדרמטי בסוף הרשימה. חיזוק ההתיישבות (הבטחתי אירוניה, לא?) מוצא שוב את מקומו בין כלכלה לדמוקרטיה, ואילו זכויות האדם מסופחות לסעיף הדמוקרטיה במקום לסעיף השיוויון כפי שהיה אצל רבין, אבל שניהם יחדיו חזרו לסוף הרשימה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לקטע החביב עלי: ממשלת אולמרט.

אולמרט המשיך את מגמת הברברת, ומרשימה של נקודות זה הפך לשורה של סעיפים שלמים ורבי מלל, אז אני לא אצטט הכל במלואו. אבל קווי היסוד של הממשלה הזו מהווים את השינוי המהותי ביותר מהמודל שהציבה ממשלת רבין.

כראוי למפלגת המפץ הגדול, הסעיף הראשון החדש עוסק באחדות בעם אותה תטפח הממשלה. שני סעיפים עוסקים במו"מ לשלום. הדמוקרטיה מסופחת לתוך הנושא הזה: "הממשלה תשאף להביא לעיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית". מסתבר שגם הדמוקרטיה הישראלית תלויה בהסכמה של הפלסטינים. כמו כן, אזכור של תוכנית ההתכנסות של אולמרט.

סעיף הכלכלה החופשית של נתניהו ושרון נעלם חזרה אל תהומות הנשיה, ובמקומו חזר הדיון בנושאים חברתיים למקומו מיד אחרי נושאי השלום, אבל עם טוויסט מעניין: סוגיית שיוויון ההזדמנויות, שעד כה התלוותה תמיד לסעיף ביצור הדמוקרטיה, הועברה לסוף הסעיף הזה, והפכה לשאלה כלכלית גרידא: "ותניח את היסודות למתן הזדמנות שווה לכל האזרחים בלא הבדל של גזע, דת או מין." על הדרך אולמרט מאבד כל אזכור של עליה – נו, הדבר הזה שנתניהו טען שהוא הפונקציה המרכזית של מדינת ישראל. עוד דבר שהלך לאיבוד באופן חסר תקדים הוא הבטחון הלאומי (אי אפשר להגיד שהוא לא עמד באי-ההתחייבות שלו). קווי היסוד מבטיחים מלחמה בפשיעה ובאלימות והגנה על הבטחון האישי, אבל בטחון לאומי אין. גם החינוך הוחזר לסוף הרשימה, בנוסח פרקטי שקרוב יותר לזה של ברק מאשר לאלו של נתניהו ושרון. שוויון וזכויות אדם אין.

אבל ללא שום תחרות, החידוש החביב והאירוני ביותר של אולמרט הוא צמד הסעיפים 5 ו-6, אותם אצטט במלואם כדי שגם אתם תוכלו להנות:

5. הממשלה תאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי.

6. הממשלה מכבדת ותכבד את רשויות השלטון בישראל: את הכנסת ואת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של ישראל. הממשלה תפעל לחיזוק גורמי אכיפת החוק.

מה עוד אפשר לבקש?

קווי היסוד של ממשלת נתניהו השניה זוכים לתואר קווי היסוד הקצרים ביותר. למעשה, בעוד שבממשלות הקודמות הסעיפים שציטטתי היו רק הפרק הראשון שהציג בכלליות את יעדי הממשלה, בממשלת נתניהו השניה הרשימה הקצרה הזו היא כל מה שיש. נתניהו כנראה הפנים שאף אחד חוץ מדוקטורנטים משועממים לא יקרא את זה בחיים בכל מקרה, אז בשביל מה לטרוח?

הממשלה תפעל באופן אקטיבי כדי לבצר את הביטחון הלאומי ולהקנות ביטחון אישי לאזרחיה תוך מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור.
הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל.
הממשלה תקדם תוכנית להתמודדות עם המשבר הכלכלי ותפעל ליצירת התנאים הכלכליים שיאפשרו צמיחה בת קיימא, וכן יצירה ושמירה על מקומות העבודה במשק.
הממשלה תחתור לצדק חברתי על ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני באמצעות חינוך, תעסוקה והגברת הסיוע לשכבות החלשות באוכלוסייה.
הממשלה תעמיד את נושא העלייה והקליטה בראש מעייניה ותפעל בנחרצות להגברת העלייה מכל מדינות תבל.
הממשלה תעמיד את החינוך במרכז סדר העדיפות הלאומי ותפעל לקידום רפורמות במערכת החינוך.
הממשלה תשמור על צביונה היהודי של המדינה ומורשת ישראל, וכן תכבד את הדתות והמסורות של בני הדתות במדינה בהתאם לערכי מגילת העצמאות.
הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות.
הממשלה תפעל לביצור שלטון החוק בישראל.
הממשלה תפעל להגנה על איכות הסביבה בישראל, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולהשתתפות ישראל בתרומה למאמץ הגלובלי בנושאי אקלים וסביבה.

אז כמובן שבטחון לאומי חזר, לצד "מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור". נתניהו גם הואיל בטובו להתייחס בקווי היסוד לסוגיות חברתיות, למרות שמחאת הצדק החברתי טרם הגיעה. גם את העלייה החזיר נתניהו לרשימה, ואפילו סעיף ירוק אחד נדחס שם בסוף. ((למעשה, כל קווי היסוד כללו התייחסות גם לנושא איכות הסביבה, תמיד בסוף המסמך, אבל עד כה הסוגיה לא נכנסה לרשימת הנושאים המרכזיים.)) נתניהו גם הצליח לרסן את עצמו וריכז את כל נושאי היהדות לסעיף אחד מרוכז (ובדרך נוטש את ירושלים!), וכמובן שהוסיף סעיף על שיפור היציבות והמשילות, כי זה מה שהיה חסר בקנדציה שלו. מה אין? נכון – דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם.

ולבסוף, אנחנו מגיעים לממשלת נתניהו השלישית (זהירות, מסמך PDF. לא בזין של אתר הכנסת להדפיס את הדרעק הזה. מבין אותם). מדובר במסמך העלוב והמבולגן ביותר שראיתי מימי. אם קווי היסוד של 2009 נראו כמו ניסיון לסגור את הפינה הזו כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, ב-2013 זה אפילו לא מרגיש כמו מסמך. הוא מתחיל עם קטע מתוך ההקדמה של קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה על כמה שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לבלה בלה בלה, ממשיך עם עוד כמה סעיפים מקווי היסוד של הממשלה הקודמת, ואחרי זה מה שנראה כמו קאט-אנד-פייסט של רשימת הסעיפים ששלחו לו יש עתיד והבית היהודי בלי לבטל את מעקב הגרסאות. סעיפים מבולגנים, חוזרים על עצמם בלי סדר, ואמירות פומפוזיות חסרות משמעות כמו "הגברת העליה מכל מדינות תבל". כולן? כולל טרינידד וטובאגו? גם משם תנסו להגביר את העליה?

תשמחו לשמוע שהמילה "שיוויון" חזרה באחד הסעיפים, אגב, אבל לדמוקרטיה לא נשאר מקום. שוב.

אין לנו אלא להכריז בצער כי נדמה כי ימיו של מסמך קווי היסוד הם ספורים. נתניהו עשה בו קבורת חמור, כפי שעשה עם המצע המפלגתי. אבל לאף אחד לא אכפת, ולכן אין שום סיבה להניח שראש הממשלה הבא של ישראל יטרח לכתוב משהו מהותי יותר מ"הממשלה תעשה מה שבזין שלה".

לקריאה נוספת: האבולוציה של ההסכמים הקואליציוניים

הסינדרלה ממעמד הביניים

[אנחה…]

ד"ר יערית בוקק-כהן מהחוג לסוציולוגיה במכללת אריאל פרסמה טור בטמקא שמקונן על כך שהישראלים, לכאורה, הפסיקו להעריך את אלו שמצליחים והתחילו, באיוולתם, להעריך דווקא את אלו שסבלו הרבה בחייהם. קטונתי, כמובן, מלבקר את איכותה האקדמית של עבודתה של בוקק-כהן — אם כי אי אפשר שלא לתהות על ד"ר לסוציולוגיה שמתחילה את הטור שלה באקזוטיזציה של "שבטים במזרח אסיה", והתמיהה עוד גוברת כשמגלים שה"שבטים האקזוטיים ממזרח אסיה" דווקא חיים באזור הרי האנדים בדרום אמריקה (ושבאופן כללי התיאור שלה בטור לא בדיוק תואם את השבטים הללו, שאינם מטריארכליים כלל).

אבל אני ארהיב עוז ואבקר את הפרשנות הנוקבת של בוקק-כהן על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בתוכניות ריאליטי. כן כן, קראתם נכון. תוכניות הריאליטי – אותם תוצרים טלוויזיוניים נחותים שמהנדסים תגובות אנושיות כדי להשיג רייטינג הם, לדעתה, מראה המשקפת תמונה חדה של החברה הישראלית על חולייה. ועל מה מלינה בוקק-כהן? על כך שבתוכניות הללו מתמודדים בעלי רקע אישי קשה (מה שפעם קראו לו "באו ממצוקה") מקבלים, רחמנא ליצלן, את חמלת ואהדת הקהל, בעוד ש"ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל," המסכנים.

את זאת מכנה בוקק-כהן "יוקרת הסבל", והיא טוענת שתופעה זו מערערת את יסודות האתוס ההישגי של מוסר עבודה גבוה ותמורה נאותה. לא פחות. היא אפילו מאשימה את "גיבורי התרבות" הללו בכך שהם נותנים לגיטימציה ואף מעודדים תופעות עברייניות, באשר — אני יכול רק לשער, כי הדברים לא נאמרים במפורש — הצופה בבית עשוי לרצות להפוך לפושע ומסומם כדי שבבוא היום יזכה לאהדת הקהל בתוכנית ריאליטי בה יפרוש את סיפורו האישי קורע הלב.

בוקק-כהן מתעלמת לחלוטין מכך שלא מדובר פה על שני אתוסים שונים, אלא על שני חלקים של אותו האתוס. אתוס ההצלחה, או יותר נכון מיתוס ההצלחה, אינו עוסק באותם אלו שנולדו עם כפית זהב בפיהם ובעבודה קשה וסיזיפית קיבלו משרת סמנכ"ל בחברה של אבא שלהם. הוא עוסק בדיוק באותם אלו שחצבו את דרכם מהתחתית לפיסגה, מעוני לעושר, מכלום להכל. בדיוק את האנשים הללו המיתוס הזה מבקש להלל, ובדיוק על המיתוס הזה בונות תוכניות הריאליטי שבמכוון מעמידות את המועמדים הללו במרכז, מייצרים סיפורי סינדרלה בין אם הנעל מתאימה ובין אם לא.

בוקק-כהן, אם כן, מבכה — וסליחה על שאני משתמש במילה הזו כאן — את זה שהפריבילגיות שלה אינן מוחלטות. שהמוצא, ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי שלה מציבים אותה בעמדת נחיתות כלשהי, ואפילו תהא זו עמדת נחיתות מדומיינת, בשולי שוליו של העולם הכלכלי והחברתי, במסלול אחד זניח של מוביליות חברתית שרוב האנשים עם רקע סוציואקונומי מיטבי לא זקוקים לו כלל בין כה וכה. שיש כאן משהו שאולי עשוי להראות בעיני מישהו כאיזון, ולו קל שבקלים ומגוחך ומופרך לחלוטין במהותו, של היתרונות שלה (ושלי, יש להודות) על אלו שהיא רואה בהם כנחותים ממנה.

כי הניאו-ליברל אוהב להאמין שהשוק הוא שקובע את ערכו של האדם, אבל רק כל עוד השוק חושב שהניאו-ליברל שווה יותר מאשר כל האחרים. אחרת מתרחש "כשל שוק", "אנומיה שמובילה לאנומליה", שיש לתקן אותה מיד, כי הרי לא יתכן שהשוק יעדיף, ולו בצל צילו של קמצוץ, מישהו אחר, "אקזוטי", על פני מישהו מבני דמותה של ד"ר יערית בוקק-כהן.

לא קשור בשום צורה: יו! פרק 50 השנה של דוקטור הו! הנה טעימה קטנה ונטולת ספוילרים:

אשליית העיתונות

אני חושב שהגענו לשפל חדש בעיתונות הישראלית. אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני לא עוקב.

כלכליסט פרסמו כתבה, מאת "סוכנויות הידיעות", שמדווחת… טוב, אני אתן לכם לקרוא את המקור, כדי שלא תגידו שאני ציני:

10 תאגידי ענק שולטים בייצורם של כל מה שהעולם רוכש (כמעט), החל ממוצרים לבית, מזון לחיות וכלה בג'ינסים, כך עולה מתרשים שפורסם באתר החדשות החברתי Reddit תחת הכותרת The Illusion of Choice

מישהו העלה תמונה לרדיט. זה נושא הכתבה של כלכליסט. טוב, אני מגזים, עושה רושם שהם ליקטו גם כמה נתונים מויקיפדיה כדי לרפד את הכתבה הזו, כי בכל זאת צריך למלא במשהו את כל מכסת 240 המילים שממלאים את הטקסט הזה בכל טוב.

אבל, אתם יודעים מה, זה אפילו לא היה מפריע לי אילולא היה מדובר בתמונה שמסתובבת ברדיט כבר למעלה משנה. ולא, אין שום ערך מוסף לטקסט שאחרי התמונה.

אני לא הראשון שמתלונן על "עיתונות הפייסבוק" שנעשתה כבר נורמה במקומותינו – כתבות שמספרות לנו על משהו שמישהו כתב בפייסבוק ומרגישות קצת כמו משהו מה-Onion. אבל פה אנחנו יורדים רמה אחת למטה – זו "כתבה" עיתונאית שמשתווה ברמתה לסטטוס פייסבוק, ולא מהמוצלחים שבהם.

אבל מה לגבי המהות עצמה? האם התמונה הזו באמת מוכיחה שיש לנו רק אשליה של בחירה ולא בחירה אמיתית? מה המשמעות של ריבוי המותגים של כל אחת מהחברות הללו? לא הצלחתי למצוא אפילו הערכה מלומדת עד מספר המותגים הכולל בעולם, ובכל זאת אני יכול להעריך שיש הרבה יותר ממה שמופיע פה בתמונה, ושהאמירה ש"כמעט כל המוצרים שאנחנו רוכשים מיוצרים על ידי לא יותר מ-10 תאגידי ענק" היא פשוט שקרית. על פי המחקר המצוטט כאן, ישנם 147 תאגידים בינלאומיים ששולטים בכ-40% מההון העולמי, ו-737 תאגידים ששולטים ב-80% מההון הזה (אם כי ההגדרה של "שולטים" לא ממש ברורה כאן. "מושקעים ב" זה כנראה יותר מדויק). אבל אנחנו גם למדים שבעולם יש לא פחות מ-43,000 תאגידים בינלאומיים, וזה עוד לפני שספרנו חברות מקומיות. גם בדיקה של המותגים העולמיים המובילים לא מראה שליטה מוחלטת של אותם עשרה תאגידים גדולים, אפילו אם נגביל את עצמנו רק לתחום המזון.

אבל מה בעצם המשמעות ש"אשליית הבחירה" בהקשר של מותגים? הטענה המשתמעת היא שבכך שמציגים לנו הרבה מותגים של אותה חברה יוצרים בפנינו מצג שווא כאילו יש לנו בחירה, אבל בעצם הכל אותו דבר. זו אמירה שגויה משתי בחינות.

מבחינה אחת, זה פשוט לא נכון שבמקרים רבים אין לנו בחירה בין מוצרים של שתי חברות שונות. כמעט בכל קטגוריית מוצר נוכל למצוא לפחות שתי חברות שונות שמתחרות על כספנו, ובדרך כלל הרבה יותר. יתר על כן, עצם ריבוי המותגים של חברה אחת אינו מהווה חסם לכניסה של חברה אחרת לאותו שוק. ריבוי מותגים פשוט מאפשר לתאגיד להתחרות במקביל בכמה מתחרים פוטנציאליים – להתחרות על הלקוחות אניני הטעם באמצעות מותג יוקרה ועל הלקוחות הרגישים למחיר באמצעות מותג עממי. אין בכך אף שמץ של פסול.

כשם שלא נתלונן על כך שמסעדה שנכנסנו אליה מציעה תפריט מגוון, כך אי אפשר להתלונן שתאגיד גדול מייצר הרבה מוצרים שנבדלים אחד מהשני במאפיינים כאלו או אחרים, ואפילו אם ההבדל היחיד בין שני מוצרים הוא השיווק שלהם: זה שאין שום הבדל בין "קולה דיאט" ל"קולה זירו" חוץ מזה שהאחד מכוון לקהל הנשי והשני שחור ו"גברי" (כביכול) זה בעיה של הצרכנים שמושפעים מדברים כאלו, לא בעיה אתית של התאגיד.

האמירה שגויה גם מבחינה אחרת, משום שהיא מניחה שהחברה המייצרת היא שיקול במערך ההחלטות שלנו מה לקנות. "אני לא אקנה קוקה קולה כי אני נגד קוקה קולה, ולכן אני אקנה ספרייט". עבור רובנו, רוב הזמן, השיקול בין מוצר אחד למוצר אחר (מתחרה או "מתחרה") הוא שיקול של עלות ותועלת – מה איכות המוצר ומה המחיר שלו. אני מניח שיש מקרים מסויימים בהם זה יכול לקרות שלזהות היצרן תהיה משמעות: אנשים שמבקשים להחרים חברה מסיבה כלשהי, למשל, או אם הם רוצים להעדיף חברות מקומיות על פני זרות. אבל אז הסוגיה היא בכלל לא סוגיה של בחירה ותחרות. זו סוגיה של זמינות מידע – שהיא סוגיה חשובה, אבל אחרת. ובכל מקרה, זה מקרה שולי. לא זו הסיבה לריבוי המותגים של התאגידים הגדולים.

יש מקרים בהם הסוגיה הזו נהיית משמעותית, אבל מוצרי צריכה הם בדיוק איפה שזה לא קורה. זה קורה כשאנחנו צורכים שירותים, ובעיקר כאלו שאנחנו לא יכולים לבחון את האיכות שלהם לעיתים קרובות ולשנות את דעתנו בקלות. ביטוח רכב, לדוגמא. העובדה ששני המותגים המוכרים ביותר בארץ – 9,000,000 וביטוח ישיר – הם בעצם אותה חברה עצמה, גורמת להטעייה ומנצלת לקוחות באופן בלתי הגון. אדם אחראי שיבקש להשוות מחירים לפני שיבחר בחברת הביטוח שלו עשוי להתקשר לשתי ה"חברות" מבלי לדעת שהשיחה שלו מגיעה לאותו טלפן בדיוק, לקבל הצעת מחיר קצת יותר נמוכה באחת השיחות ולהאמין שהשיג דיל טוב, כאשר למעשה הוא תומרן על ידי איי.די.איי, שמפעילה את שני המותגים, להפוך ללקוח שלה כמעט בעל כורחו. זו, הרי, המטרה של ה"תחרות" בין שני המותגים, שמתאפיינת במתקפה בלתי נפסקת של פרסום: לגרום לנו לחשוב על שני המותגים גם יחד בבואנו להשוות מחירים, ולא לזכור אף מותג אחר. כאן באה לידי ביטוי "אשליית בחירה" אמיתית. אבל היא יכולה להתקיים רק משום שאין לנו אפשרות ריאלית לבחון את איכות המוצר עד שזה מאוחר מדי, והחלפת המוצר היא לא טריוויאלית.

אבל אולי אשליית הבחירה הכי גדולה היא האשליה שאנחנו יכולים לבחור בין רשתות חברתיות עם מידע זמין, לעיס אבל מפוקפק, לבין מקורות אמינים ורציניים שמספקים מידע שנבדק ונמצא ראוי לפרסום, כשהמציאות היא שיש לנו "כתבות" על תמונה שמישהו מצא ברדיט.

גרמניה: לא מסובך כמו שחשבתם

עיתון הארץ פרסם לאחרונה כתבה לקראת הבחירות שיערכו בגרמניה החודש. הכתבה כוללת הרבה רקע מעניין וצבעוני על הבחירות ועל המערכת הפוליטית הגרמנית באופן כללי, ובאמת שהייתי שמח לשבח אותה וזהו, אילולא היא הייתה נפתחת באופן תמוה לגמרי: גם הכותרת, גם כותרת המשנה, וגם הפסקאות הראשונות בכתבה, כולן מוקדשות לקביעה כי שיטת הבחירות הגרמנית היא "אחת השיטות המסובכת ביותר" – כל-כך מסובכת עד שהכתב עופר אדרת אפילו לא מנסה להסביר איך היא עובדת מעבר לכמה נפנופי ידיים כלליים. עולה הרושם, ובאמת שהייתי רוצה לתת למר אדרת להינות מהספק, אבל קשה לי לראות איך, שהבעיה המרכזית היא שאדרת עצמו לא הצליח להבין את השיטה, והשליך מעצמו על קוראיו של העיתון לאנשים חושבים.

אז מה הדבר שעורר כאלו חרדות אצל שליח הארץ לברלין? ובכן, השיטה הגרמנית, שימו לב, היא כזו שבה מספר חברי הפרלמנט (הבונדסטאג) עשוי להשתנות בין מערכת בחירות אחת למשנתה. ((משנהה? איך מטים את זה בנקבה?)) כך, לדוגמא, כיום יש בבונדסטאג 622 חברים. בבחירות 2002 נבחרו אליו רק 603. מספר חברי הבונדסטאג המינימלי כיום הוא 598 (מאיחוד הגרמניות עד 1998 כולל, המספר המינימלי היה 656, לפני כן הוא היה נמוך הרבה יותר).

אוקיי, זה נראה מוזר, אני מסכים. אבל מכאן לא נובע שהשיטה היא מסובכת. בסופו של דבר, את עיקר השיטה קל מאוד להסביר. השיטה הגרמנית היא מה שמכונה "שיטה יחסית מעורבת" (Mixed Member Proportional). למעשה, גרמניה היא החלוצה בתחום של שיטות MMP, ושימשה כמודל למדינות רבות אחרות שאימצו שיטות דומות או זהות ברחבי העולם. גם בישראל רוב ההצעות לשינוי שיטת הבחירות מציעות וריאציה על השיטה הגרמנית. שיטות מעורבות הן שיטות בהן חלק מחברי הפרלמנט נבחר ישירות בבחירות אזוריות חד-נציגיות, וחלק אחר נבחר בבחירות ארציות או אזוריות רב-נציגיות.

במקרה הגרמני, 299 חברי בונדסטאג נבחרים בבחירות אזוריות חד-נציגיות. יתרת חברי הפרלמנט נבחרים בבחירות יחסיות ארציות. ((עד 1989 המושבים חולקו לפי שיטת ד'הונדט, הזהה מכל בחינה פרקטית לשיטה בישראל. בין 1989 ל-2005 עברו לשימוש בשיטת העודף הגדול ביותר שהייתה נהוגה בישראל קודם לחוק באדר-עופר, ומ-2005 נהוגה שם שיטה שלישית, בשם סנט-לאגי, שדומה לשיטת באדר-עופר, אבל לא נותנת יתרון למפלגות גדולות.)) כל מצביע מקבל שני קולות: אחד למועמד ספציפי במחוז הבחירה שלו, והשני למפלגה בבחירות הארציות. ((בדרך מספר המועמדים יהיה נמוך ממספר המפלגות, כי לא כל מפלגה מעמידה מועמד בכל מחוז. טכנית, רשימת המפלגות היא על בסיס הלאנד (ה"סטייט" הגרמני), אבל מעשית היא כמעט זהה בין הלאנדר השונים, למעט מפלגות בודדות שמתמודדות רק בלאנד אחד. דוגמא בולטת היא ה-צה.אס.או, מפלגת האחות הבווארית של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית, שמתמודדת רק בבוואריה, בעוד שה-צה.דה.או אינה מתמודדת שם כלל.)) עד כאן די פשוט. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא נותנת יתרון משמעותי למפלגות הגדולות: הן גם זוכות ברוב המושבים החד-נציגיים – כי המועמד עם הכי הרבה קולות לוקח את כל המחוז – וגם בחלקן היחסי מהמושבים הארציים. שזה אמנם יותר טוב מבחירות בסגנון האמריקאי או הבריטי, אבל הגרמנים רצו משהו דומה יותר לשיטה יחסית טהורה, מבלי לוותר על התועלת שבנבחרים ישירים שמייצגים אזורי בחירה מוגדרים.

פתק הצבעה גרמני (ממחוז בוורצברג, בוואריה) ((שימו לב להתמודדות של ה-צה.אס.או וחסרונה של ה-צה.דה.או.)) לדוגמא – משמאל, הצבעה למועמד המחוזי; מימין, הצבעה למפלגה. מקור: וויקיפדיה.

הדרך להשיג את התוצאה הזו היא הקביעה כי כל מפלגה שמצליחה להשיג לפחות 5% מהקולות הארציים (אחוז החסימה הנודע של גרמניה) או לפחות שלושה מושבים באזורים חד-נציגיים תקבל ייצוג מהרשימה הארצית כך שסך המושבים שלה ישקף את חלקה היחסי מתוך הקולות הארציים. כלומר, מפלגה שקיבלה 5% מהקולות הארציים ולא זכתה באף מושב באזורים החד נציגיים תזכה לתוספת מנדטים בסך חמישה אחוזים מכלל המושבים בבונדסטאג (ולא רק 5% מ-299 המושבים שאינם מושבים אזוריים). כמובן, ככל שיש יותר מפלגות קטנות שלא מצליחות להשיג מושבים באזורים החד-נציגיים אבל עוברות את רף חמשת האחוזים בבחירות הארציות, כן יגדל מספר חברי הבונדסטאג הכולל. בבחירת 1994, למשל, שתי מפלגות – הירוקים והאף-דה-פה – לא השיגו אף מושב באזורים החד-נציגיים, אבל קיבלו כשבעה אחוזים כל אחת ברשימות הארציות, ולכן זכו לכ-48 מושבים כל אחת, בעוד שה-צה.דה.או (המפלגה הנוצרית) זכתה רק ל-67 מושבים עבור 34.2 אחוז מהרשימה הארצית, משום שהשיגה 177 מושבים באזורים החד נציגיים. כך, מפלגות קטנות מקבלות את חלקן היחסי בתוצאות הארציות. כדי להשיג את המטרה הזו מבלי "לפטר" אף אחד מהנציגים האזוריים, יש צורך להגדיל את הפרלמנט

או, במשפט אחד: בגרמניה כמחצית מהמושבים נבחרים בבחירות באזורים חד-נציגיים, ויתר המושבים נבחרים בבחירות יחסיות באופן שיבטיח שכלל המושבים בפרלמנט ישקפו את תוצאות ההצבעה הארצית באופן מדויק ככל האפשר, בלי קשר למידת ההטייה של חלוקת המושבים בבחירות האיזוריות.

זהו, פחות או יותר. כלומר, יש עוד סיבוכים, כמובן. שיטת סט-לאגי, למשל, היא קצת מורכבת להסבר, בדומה לבאדר-עופר. אבל זה בכל מקרה בשוליים של השוליים.

בנוסף, השיטה הגרמנית מוסיפה טוויסט מעניין לסוגיית אחוז החסימה, משום שבאופן עקרוני, הקולות שלא עוברים את אחוז החסימה לרשימות הארציות זורמים ישירות למפלגות הגדולות. את זה קצת יותר מסובך להסביר, אבל אני אנסה בכל זאת, בקווים כלליים. כפי שאמרתי מקודם, התוצאות הסופיות בנויות כך שמספר המושבים שכל מפלגה מקבלת משקף עד כמה שאפשר את אחוז הקולות שהיא קיבלה, מתוך סך הקולות הכשרים. זאת, להבדיל מהמצב בישראל, למשל, בו כל מפלגה מקבלת את חלקה היחסי מתוך סך הקולות הכשרים שניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה.

המשמעות היא שבסוף כל מערכת בחירות יש אחוז מסוים של קולות שלא מתרגם למושבים. בבחירות האחרונות, למשל, היו שישה אחוזים מהקולות הארציים שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מכיוון שמי שלא זכה למושבים באזורים מקבל ייצוג בדיוק לפי האחוז הארצי שלו, המשמעות היא שחלק מהמושבים האזוריים הופכים ל"מושבים תלויים" (overhang), שגורמים לכך שהמפלגה תזכה לייצוג יחסי שהוא גדול מהחלק היחסי האמיתי שלה בקולות הארציים. אחוז המושבים התלויים יהיה בהכרח זהה (או מאוד מאוד קרוב, בגלל עיגול מספר המושבים למספרים שלמים) לאחוז הקולות שלא עברו את אחוז החסימה, וככל שמפלגה קיבלה אחוז גבוה יותר של מושבים אזוריים ביחס לאחוז הבחירה הארצי שלה, כך היא תקבל חלק גדול יותר מהשלל העודף הזה.

אז כן, יש הרבה חישובים מסובכים ולא טריוויאלים שמובילים מההצבעה בבחירות לחלוקת המושבים (ואף למספר המושבים) בבונדסטאג. אבל מפה ועד לאמירה שמדובר בשיטה כל כך מסובכת שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר אותה, הדרך ארוכה מאוד. את העקרון הבסיסי של השיטה אפשר להסביר במשפט אחד שהקורא האינטליגנטי יכול להבין בקלות. כל השאר זה כבר פרפראות שמעניינות רק אנשים כמוני.

ותודה ליוסי לוי, שהפנה אותי לכתבה והציע לי לכתוב את הפוסט. קרן מלגת המחיה שלי נמצאת כאן. (:

יש לך אלף שקל לסיגריה?

פעם הייתה לי קטגוריה של "קצרצרים" כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש"ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש"ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ"ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש"ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש"ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש"ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ"ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש"ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש"ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש"ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש"ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.

הצבעה בשני מימדים היא הצבעה שטחית

בזמן שהייתי בקנדה התקיימו שם בחירות פדרליות. לקראת הבחירות פרסם ה-CBC (שזה כמו BBC, רק קנדי) כלי בשם "מצפן הבחירות". הכלי הציג לנשאלים שורת שאלות כדי לאמוד את עמדותיהם, ומיקם אותם על גרף דו-מימדי: מימד של עמדות כלכליות (ימין שמאל), ומימד של עמדות חברתיות (ליברלי-שמרן). הכלי ספג הרבה ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה חסרת שחר. מכיוון שחלק מהאחראים על הכלי הזה היו דוקטורנטים שלמדו איתי באוניברסיטת טורונטו, יצרתי סרטון יוטיוב (באיכות גרועה, כי זה מה יש) שמסביר למה החלק חסר השחר של הביקורת הוא, ובכן חסר שחר. היוצרים של המצפן הואשמו בהטייה מכוונת לטובת הליברלים שעיוותה תוצאות בכוונה כדי להציב אנשים קרוב למפלגה הליברלית. זה פשוט לא היה נכון.

אבל הייתה ביקורת מהותית יותר, כזו שלא האשימה את יוצרי המצפן בהטייה מכוונת ועיוות תוצאות, אלא במתודולוגיה שגויה ובעייתית. הביקורת הזו הייתה מוצדקת. אחד הדוקטורנטים שלמד איתי, שממשיך לעסוק בתחום, הסיק מסקנות מהביקורת הזו, ופנה לחברת kieskompas ההולנדית, שפיתחה את הפלטפורמה על בסיסה פעל המצפן, כדי שיתקנו את שדרוש תיקון. Kieskompas סרבו להכיר בשגיאות המתודולוגיות, ולכן אותו דוקטורנט החליט לנתק איתם קשר ולפתח כלי נפרד ששימש אותו בהמשך כאשר סיפק "מצפנים" לבחירות פרובינציאליות שהתקיימו מאז.

אבל kieskompas ממשיכים למכור את הסחורה המקולקלת שלהם לכל דיכפין, למרות שהם יודעים שהיא פגומה מתודולוגית. הקורבן האחרון של kieskompas הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם חדשות ערוץ 2 ותנועת עורו, שהכלי שלהם מופיע גם באתר הג'רוסלם פוסט, ואפילו אל ג'זירה.

כך נראות תוצאות המצפן של המכון הישראלי לדמוקרטיה עבור אדם שהצביע אותו הדבר על כל השאלות (לא משנה אם "נייטרלי", "לא מסכים בהחלט" או "מסכים בהחלט" – התוצאה תהיה זהה). הסיבה לכך היא פשוטה ולא בעייתית: כל אחד מהמימדים נמדד על פי שורה ששאלות שבמחציתן התשובה הכי חיובית היא הכי קיצונית לכיוון אחד, ובמחציתן התשובה הכי חיובית היא קיצונית לכיוון אחר (דוגמא היפותטית: "יש לשלול את אזרחותם של ערביי ישראל" לעומת "ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה"). עד כאן אין בעיה. הבעיה מתחילה שכמנסים להבין מה משמעות הצירים עצמם. אם תשימו לב, אין הגדרה ברורה על הצירים במצפן הישראלי. אם במצפן הקנדי יכלו לדבר על "ציר כלכלי" לעומת "ציר חברתי", בישראל אין הגדרות כאלו, ומסיבה טובה.

אבל לפני שנעסוק בזה, אסביר מה הייתה הביקורת הלגיטימית על המצפן הקנדי, ומשם יהיה קל יותר להסביר למה במצפן הישראלי הבעיה המתודולוגית הזו חריפה כפליים מאשר בקנדה. האופן שבו מחושב המיקום של כל מפלגה, ומיקומו של כל משתמש, הוא על ידי חיבור וחיסור פשוטים: על כל שאלה משיב המשתמש בתשובה שנעה בין מינוס שתיים לפלוס שתיים, וכל התשובות של כל מימד מחוברות יחדיו. לכן, אם עונים על אותה שאלה אותו דבר כל פעם, תמיד מקבלים אפס: הפלוסים והמינוסים מבטלים אחד את השני. אבל המרחק בין המשתמש לבין המפלגות נמדד על פי המרחק בין התוצאות הסופיות שלהם, ולא על בסיס המרחק ביניהן בכל שאלה ושאלה. ניקח לדוגמא שתי מפלגות ובוחר אחד. בשאלה א', הבוחר בחר מינוס אחת, מפלגה א' בחרה אפס ומפלגה ב' בחרה פלוס שתיים. בשאלה ב', הבוחר בחר פלוס אחת, מפלגה א' בחרה פלוס שתיים, ומפלגה ב' בחרה מינוס שתיים. ברור שהבוחר יותר קרוב למפלגה א' מאשר למפלגה ב' – הוא מרוחק כדי נקודה אחת ממנה בשתי השאלות, לעומת מרחק של שלוש נקודות ממפלגה ב'. אבל – שוד ושבר! – הבוחר ומפלגה ב' שניהם ימוקמו בדיוק במרכז עם תוצאה סופית של אפס, בעוד שמפלגה א' תשאר במרחק נקודה אחת מהבוחר. במקרה כזה, המצפן יציע לבוחר לבחור במפלגה שעמדותיה מנוגדות בתכלית לשלו, במקום במפלגה הקרובה אליו.

במילים טכניות יותר – בהנתן שאין מתאם מלא בין השאלות השונות המודדות כל מימד, המתודולוגיה של המצפן של kieskompas יוצרת הטייה למרכז המפה. ככל שהקורלציה בין המדדים השונים של כל מימד נמוכה יותר, כך הבעיה תחריף. בקנדה, כאמור, כל ציר הוגדר על ידי סדרה של מדדים שענו להגדרה פחות או יותר קוהרנטית: נטייה כלכלית ונטייה חברתית. אפשר להעריך שגם אם בשאלות מסוימות לא תהיה התאמה מלאה בין המפלגה לבין הבוחר, הרי שהתוצאה הסופית נותנת נטייה כללית של הבוחר ושל המפלגות, וניתן לדבר על התאמה אידאולוגית, גם אם לא על התאמה במדיניות המדויקת.

בישראל, כאמור, המצב הרבה יותר חמור. הציר האופקי במצפן הישראלי מוגדר על-ידי שלושה תחומים: שלום ושטחים, בטחון וטרור, ודת ומדינה. הציר האנכי מוגדר על-ידי חוק וממשל, זכויות אדם, וכלכלה ורווחה. כל אדם שבקיא אפילו במעט במערכת הפוליטית בישראל יזהה על נקלה את הכשל. מי שעדיין לא מזהה אותו, מוזמן להעיף מבט על הגרף לעיל ולגלות שישראל ביתנו מוקמה כשמאלנית יותר מאשר הליכוד. הכיצד קרה הדבר הזה? פשוט מאוד: ישראל ביתנו אמנם ימנית מאוד בנושאי שלום ושטחים ובטחון וטרור, אבל היא "שמאלנית" (או חילונית, ליתר דיוק) בענייני דת ומדינה. מצביע ימני מתון בנושאי בטחון ושלום ושמרן מתון בנושאי דת ומדינה יגלה לתדהמתו שישראל ביתנו היא המפלגה בשבילו, לפחות על המימד הזה. גם מצביע שמאלני מתון בנושאי שלום ובטחון אך שמרן מאוד בנושאי דת ומדינה יגלה שישראל ביתנו היא הקרובה אליו ביותר. כך גם אנו מגלים שמפלגת רע"מ – מפלגה ערבית מוסלמית, ממוקמת כימנית יותר ממפלגת העבודה. בעיה דומה מופיעה גם במימד השני, שם נטיות ליברליות בנושא הכלכלי תנטרלנה נטיות ליברליות בנושאי זכויות אדם. כך ימצא עצמו המצביע הפוטנציאלי של "עלה ירוק – המפלגה הליברלית" זוכה להמלצה להצביע למפלגה העבודה, וכך מרצ ורע"מ-תע"ל מוצאות עצמן כבעלות עמדות כמעט זהות.

במילים אחרות, המצפן הזה משקף ניסיון להטיל לפחות ארבעה מימדים שונים ובלתי מתואמים – בטחון ושלום, דת ומדינה, כלכלה, וזכויות אדם – על שני מימדים בלבד. ההטלה הזו מבוצעת בצורה שלומיאלית שמתעלמת מחוסר ההתאמה בין המימדים השונים.

התוצאה הזו מטעה, בלשון המעטה. אם מי ממשתמשי הכלי יטעה לחשוב שהתוצאה משקפת איזושהי אמת אובייקטיבית וישנה את הצבעתו מבלי לחקור יותר לעומק, הרי שהצבעתו עלולה שלא להתאים כלל לעמדותיו.

יש להגיד לזכות הכלי שהוא "שקוף" – כל עמדות המפלגות מפורטות, ומשתמש שמעוניין בכך יכול לגלות כיצד חושבו מיקומי המפלגות השונים וכך לזהות את ההטייה. אבל השקיפות הזו אינה יכולה לכפר על העובדה שהכלי הינו פגום, ושמי שמכר את הכלי למכון הישראלי לדמוקרטיה ידע שהוא פגום וממשיך לסחור בו. היא גם לא מכפרת על כך שאנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה כשלו באיתור הכשל הבסיסי עד מאוד הזה. יתכן שאנשי המכון חושבים שהמצפן הוא לא יותר מצעצוע, בידור לשעת הבחירות, אך בכל זאת מן הראוי שמוסד מכובד כזה לא יעניק את שמו לכלי שמטעה מצביעים ומעוות (שלא במתכוון) את התוצאות המוצגות למשתמשים.

הצגה הרבה יותר מוצלחת של קרבה אידאולוגית תמדד על מימד אחד בלבד, שיהווה את סיכום סך המרחקים בין עמדת המשתמש לעמדותיה של כל מפלגה. על פניו, נראה שהכלי שהציע מאקו עשה שימוש במימד כזה, אבל מכיוון שהכלי היה בלתי שקוף בעליל, בלתי אפשרי לבדוק ולהבין אותו, ולפיכך גם עליו לא הייתי ממליץ.

אני חושש שתאלצו להחליט בכוחות עצמכם איזו מפלגה יותר קרובה אליכם…

עיקרי הדברים נשלחו גם למכון הישראלי לדמוקרטיה וליתר הגורמים המעורבים במצפן הישראלי. אם וכאשר תתקבלנה תגובותיהם, אפרסם אותן כאן.

עדכון, 21.1.2013: מרשות השידור הפנו את תשומת ליבי לכך שהמצפן לא הופיע באתר קול ישראל, ורשות השידור לא הייתה קשורה אליו בשום אופן. הפוסט תוקן בהתאם. סליחה על הוישנה.

מתנועת "עורו" התקבלה התגובה הבאה: "המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא שותף מרכזי של עורו בתחום הממשל והדמוקרטיה, אבל עורו לא היתה מעורבת באופן ישיר בפיתוח המצפן. מתוך מודעות לבעיות המתודולוגיות הבלתי נמנעות בכלים שכאלה, פיתחנו אפליקציה משלנו לבחירה מושכלת – המשחק "פוליטקלי קורקט", שבו המשתמשים מוזמנים לדרג ציטוטים שנאמרו על ידי ראשי המפלגות, ולא לדרג את עמדתם על פי אמירות כלליות המבוססות על קביעתם של מפתחי המשחק ולבחירתם של עורכיו.

"ברור לנו שגם "פוליטקלי קורקט" אינו כלי מושלם וגם בו יש בעיות מתודלוגיות מסוימות. אנחנו איננו קוראים לגולשים לבסס את הצבעתם אך ורק על תוצאות המשחק אלא מעודדים אותם להמשיך וללמוד מי הם המועמדים לכנסת הבאה ומה הם עשו באמצעות מגוון כלי מחקר ומידע שהנגשנו בעמוד התוצאות של המשחק, כגון מבחן איכות השלטון של התנועה לאיכות השלטון, אג'נדות נבחרות מאתר כנסת פתוחה, אמון והסכמה בהתבסס על אתר כחול, רשימת תורמים מרכזיים מאתר מבקר המדינה ועוד.

"מבחינתו, משחק הציטוטים הוא שער לעמוד שבו ריכזנו מידע רלוונטי על המועמדים לכנסת הבאה. המשחק עצמו ימיו ספורים – כבר ביום שלישי הוא יהפוך לא רלונטי, אבל עמוד המידע על המועמדים ימשיך לשמש את תנועת עורו ואת חבריה גם לתוך הקדנציה הבאה."

טרם התקבלה תגובה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

עדכון נוסף, 21.1.2013: המכון הישראלי לדמוקרטיה סירב להגיב לגופם של דברים מכיוון שלא הועברו אליו טרם הפרסום.

אוטוזנופוביה

כשהייתי בטורונטו נהגתי להתבדח לפעמים על כמה שאני "שונא את המהגרים האלו". כמו כל בדיחה, יש בה גרגר של אמת. מאוד קל לפעמים להתפס לשונות של מה שמכונה "visible minorities" – מיעוטים שקל לזהותם ככאלו בגלל צבע עורם או משהו כזה ((ישראלים, בעיקר האשכנזים שבינינו, נוטים לחשוב על עצמנו כ"לבנים". האמת היא שאנחנו לא. אחד החברים הטובים שלי בטורונטו היה חאלד, מוסלמי מסודאן. לצערי אין לי תמונה שלנו, אז תאלצו להאמין לי, אבל אנחנו דומים במידה מדאיגה. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אני הייתי מיעוט מזוהה שם. אבל בד"כ מתייחסים בביטוי הזה לשחורים, ערבים ומזרח/דרום אסיאתים.

אפרופו, עמדתי פעם בתור לבנק ואיזה זקן מעורער קלות שניסה לברבר לכל מיני אנשים בשכל החליט להטפל אלי. אחרי שהתעלמתי ממנו והתעמקתי במופגן בספר שלי, הוא החליט להתעלק על העובדה שאני זר – כאמור, קל לזהות את זה – והתחיל לשאול אותי שאלות כמו "נו ספיקה דה אינגליש?" לא התרגשתי במיוחד, אבל די מהר הגיע המאבטח של הבנק – רוסי זקן, כמו בארץ! – וניסה להזיז אותו משם. גם הוא ספג מהאיש כל מיני קללות, ואז הגיעו עובדי בנק וסגן המנהל ולקחו אותו הצידה. כשהגעתי סוף סוף לכספרית אחד הבכירים ניגש אלי והתנצל על הארוע, ואף נתן לי כרטיס שי של טים הורטונס על תקן פיצוי. היה שווה!

יש לציין שזה הארוע החמור ביותר על רקע גזעני שהופנה כלפי בכל תקופת שהותי בקנדה.)), ולהשליך מהתנהגות של אחד מהם לקבוצה כולה. כמו שנאמר, בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. החוכמה בהתגברות על הגזענות היא לא שלא להרגיש את התחושה האינסטינקטיבית הזו של "האחר", אלא להיות מודע לה ולהתנגד לה באופן מודע כדי לנטרל אותה.

אבל יש ישראלים שגרים בחו"ל ושנאת המהגרים (האחרים) שלהם היא לא בדיחה, אלא מציאות עגומה. אקזיביט איי: ענת לוי, ישראלית שהיגרה לפני כמעט שלושים שנה לאיטליה והחליטה ברוב טובה לחזור לארץ ובדרך לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה עד כה. רוב הטור של לוי מעניין לי את העכוז: כמה קשה להסתגל לארץ חדשה, ובירוקרטיה, ופקידים לא נחמדים ויאדה יאדה יאדה ((למה, בעצם, מישהי שעזבה את הארץ בגיל 22 צריכה לעשות עליה דרך הסוכנות? היא תושבת חוזרת, לא עולה חדשה. וילדיה זכאים לאזרחות מתוקף היותם ילדיה של אזרחית, לא מתוקף חוק השבות. אלא אם – המממ… – היא ויתרה על אזרחותה אי שם בעברה כדי לעקוף כל מיני מגבלות שישראל הטילה על אזרחים שחיים בחו"ל. היתכן?)). כלומר, כן, אני בטוח שהכל נכון, אבל לא שונה באופן מהותי מחוויותיו של כל מהגר אחר בעולם. לאשתי יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים על העליה שלהם מברה"מ.

הקטע המעצבן הוא הקטע שהעורך החליט להדגיש בכותרת המשנה של הטור: "משפחת לוי עזבה את מילאנו המתאסלמת". או במילותיה של לוי עצמה:

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי [קישור שלי. ד.ק.] בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה – של זרים.

אבוי, האימה! עשרות מוסלמים מתפללים – על המדרכה! והשווקים נשלטים בידי מהגרים! והיהודים האלו עם הפאות שלהם  ששולטים בבנקים! אה, לא, סליחה, רגע.

וגם מסוכן מאד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים! כי זה לא נכון לגבי כל עיר גדולה בעולם בלי קשר לכמות המיעוטים בה!

ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, מסכמת לוי את הפסקה כך:

אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.

איום ונורא. שנאת הזרים הולכת ומתגברת, והאירופים האלו אפילו לא מבינים שהם צריכים לשנוא את הערבים, אבל לא את היהודים!

קחו מדינה נורמלית, כמו ישראל. פה כולם מבינים שיהודים זה אחלה, וערבים זה פויה. ככה צריך. בגלל זה, כנראה, בחרו לוי ומשפחתה לבוא לישראל. רק כאן אנשים כמוה ירגישו בבית. באמת מזל שיש עליה לישראל ואפשר לייבא את כל גזעני העולם היהודיים לכאן. אין לנו מספיק, פשוט.

אז האם איטליה מתאסלמת? ובכן, איטליה היא אחת המדינות עם אחוז המוסלמים הקטן ביותר באירופה. בערך 2.5 אחוז מתושבי איטליה הם מוסלמים (והרבה פחות מכך אם סופרים רק אזרחים). כדי להבהיר עד כמה המספר הזה קטן: יותר מפי שניים ממנו הוא מספרם של האנשים שמגדירים עצמם "ללא דת" כלל. וזה במדינה קאתולית אדוקה למדי. ומילאנו עצמה? החל משנות ה-70 עברה מילאנו תהליך פירבור שהקטין את אוכלוסיתה בכשליש. רק בעשור האחרון גלי ההגירה פנימה הדביקו את גלי ההגירה החוצה, ומילאנו רשמה את הגידול הראשון מזה 40 שנה, של כחמישה אחוז, באוכלוסייתה. המשמעות של שני התהליכים הללו היא שמילאנו היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר באיטליה, עם כ-20% מאוכלוסייתה שאינם איטלקים אתניים. הו, 20% זה באמת הרבה! מאין מגיעים כל אותם אנשים? ובכן, כ-34,000 מהם, או 14% מהזרים, הם מהפיליפינים. עוד 19,000 מסין. עוד ברשימת עשרת מדינות המוצא הגדולות: פרו, אקוודור, סרי לנקה, רומניה, אוקראינה ואלבניה. הקבוצות הללו לבדן אחראיות לקצת יותר מ-50 אחוז מהזרים במילאנו. שתי הקבוצות האחרות בעשרות הגדולים – מצרים ומרוקו – אחראיות רק לכ-15% אחוז מכלל הזרים. עוד 20% מהזרים במילאנו הם תושבי מדינות אירופיות אחרות. יתר 15 האחוזים – משאר העולם.

אז איך זה שכל לידה שלישית היא של זרים? וכן, ראשית – זרים, לאו דווקא מוסלמים. התשובה הפשוטה היא שהאיטלקיות יולדות ממש מעט. נכון ל-2006 מדובר היה בשיעור הילודה השלישי מלמטה באירופה. (אגב, מעניין לראות את שלוש המדינות בתחתית הרשימה, אולי הן תשמענה מוכרות לכם: יוון, ספרד, איטליה. מישהו שמע את שטייניץ?). עם שיעור ילודה כל-כך נמוך, כדי להשיג לידה אחת מכל שלוש עבור 20% מהאוכלוסיה צריך קצב ילודה של בערך פי שתיים מאשר רוב האוכלוסיה. שיעור הילודה האיטלקי נאמד בכ-1.33 ילדים לאשה, ומכאן שלמיעוטים צריך להיות שיעור ילודה אסטרונומי של 2.66 ילדים לאשה. כלומר, לא שונה מהותית מהחילונים בישראל. לא בדיוק תמונת ההשרצה הזדונית שלוי מנסה לצייר. (שימו לב: עדכון בתחתית הפוסט).

אז בהערכה המופרזת ביותר אפשר לדבר על קצת פחות משליש מ-20% מהאוכלוסיה, כלומר, כ-6%. עם קצב ריבוי טבעי רגוע למדי. הזוהי התאסלמותה של מילאנו, זו שגרמה למשפחת לוי לארוז את הפקלאות ולבוא למדינה עם מיעוט ערבי של למעלה מ-20% בתהליכי התחרדות מתקדמים? אני לא אוהב לדבר על איומים דמוגרפיים, אבל אם זה מה שמפחיד את גב' לוי, נראה לי שישראל היא לא בדיוק המקום לעבור אליו.

אבל זהו, שבישראל לא ממש רואים את הערבים. הם לא יעזו להתפלל על המדרכות שלנו. ישראל הבטיחה שהם ישארו בישובים שלהם, וגם אם הם כבר באים לאזורים יהודיים, הם כבר יודעים לשמור על פרופיל נמוך. בקיצור, הבעיה באיטליה היא לא קיומם של המוסלמים, אלא ששם הם לא יודעים את מקומם. בישראל אנחנו יודעים להיות גזענים נגד האנשים הנכונים. אז למה לא להגר למקום שבו מקבלים יחד עם הדרכון גם מעמד אוטומטי של עם אדונים?

המאזן הדמוגרפי שצריך לאיים עלינו יותר מכל הוא לא כמות האנשים עם הזקנים והכיפות ולא כמות הנשים עם החיג'אב. המאזן הדמוגרפי שצריך להדאיג אותנו הוא כמות הענת לויות הזנופוביות, ולא משנה מאיזה דת, עדה או מגדר הן, לעומת כמות האנשים הליברלים, ההומניסטים, הפתוחים, שרוצים לחיות במדינה נורמלית, עם חברה נורמלית, שמקבלת את האחר וחוגגת את השונה. לא על חשבון הזהות שלנו, אלא לצידה, ומתוך אמונה בחוזקה של הזהות הזאת.

עדכון: אוקיי, אז אחרי שישנתי וחשבתי קצת הגעתי למסקנה שפישלתי קצת בחישוב לגבי שיעור הילודה. 20% זרים יש במילאנו, לא בכל איטליה. בכל איטליה האחוז הוא דווקא בסביבות ה-8. הדבר, כמובן, משנה משמעותית את החישוב. אבל רגע, למה רק את הנתונים שלי צריך לבדוק מחדש? הרי גם את המספר "אחת מכל שלוש לידות" קיבלתי כתורה מסיני מפיה של מי שאין לחשוד בה בנאמנות יתרה לעובדות. אז בסיוע קורא נאמן מצאתי את הדו"ח הזה, של המוסד המרכזי לסטטיסטיקה באיטליה (יעני הלמ"ס שלהם או משהו כזה). הדו"ח הוא טכני, אז גוגל תרגם מספיק כדי למצוא בתוכו את הנתון הדרוש: 14%. זהו חלקם של הילדים שנולדו לזוגות זרים (להבדיל מילדים שנולדו להורים איטלקים – 82% – ועוד 4% שנולדו לאם זרה ואב איטלקי). לשמחתי, השילוב של שני הנתונים החדשים מחזיר אותנו לאותה נקודה בדיוק: בערך שיעור ילודה של בערך פי שתיים בקרב זרים. או כ-2.8 ילדים לאם זרה, בממוצע. סתם, כי אני לא אוהב נתונים לא מדוייקים.

אני סקפטי (and so should you)

ברוכים הבאים לפינתנו "דובי שורף גשרים". והפעם: אוןלייף.

אתמול קיבלתי שיחת טלפון ממספר לא מוכר. בצד השני הייתה עורכת כלשהי באתר "אוןלייף" שלא נחשוף כאן את שמה. בעבר פרסמו אוןלייף את הפוסט שלי על "גל האונס". ((אפרופו, שמתם לב שהגל חלף עבר לו ואין יותר אזכורים בעיתונות לגבי מקרי אונס, שלא לדבר על גרפיקה מיוחדת וכותרות בעמוד הראשון? אני בטח לא אגלה לכם סוד אם אגיד לכם שזה לא שנשות ישראל יכולות פתאום להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שהתקשורת עברה להתעסק בסנאי חדש.)) בעקבות זאת נכנסתי אצלם כנראה למגירה של "גבר פמיניסט", והם כבר הזמינו ממני טור אחד על הורות. אז אתמול העורכת הציעה לי נושא חדש לכתוב עליו: לטענתה, נערך מחקר חדש שטוען שלחפצון נשים יש בסיס אבולוציוני. נחרתי בבוז. זו נשמעת טענה דבילית ובלתי ניתנת להוכחה. הסכמתי לבחון את הנושא, והעורכת חיש קל שלחה לי קישור לאיזה אתר חדשות אוסטרלי (כן) שככל הנראה מרכז כל מיני פרסומים של סוכנויות ידיעות. רפרפתי על הכתבה הקצרה וחזרתי לעורכת: הם לא אומרים שום דבר על אבולוציה, קבלתי. ואני בטח לא מתכנן לכתוב טור ביקורת על מחקר בלי שהמחקר יהיה לפני ובהסתמך על מקור רזה כל-כך. העורכת עוד ניסתה להפציר בי ולהסביר לי שהמחקר הזה הוא רק מקפצה לדיון רחב יותר על חפצון נשים. אבל מה אני יודע על חפצון נשים שלא נאמר כבר מיליון פעם על ידי אנשים שחשבו על הנושא קצת יותר ממני. "אני לא חושב שיש לי יותר מדי דברים חכמים להגיד על זה." כתבתי לעורכת, וויתרתי על התענוג.

ובכן, מסתבר שיש אנשים שזה שאין להם שום דבר חכם להגיד על משהו לא ממש מפריע להם להגיד את זה בכל זאת.

טל לוין, מבקרת מחול וסטודנטית לתואר שני בפילוסופיה, מכנה את המחקר "גזעני", וזה מה שיש לה להגיד עליו (להזכירכם, אחרי קריאה מדוקדקת של תיאור קצר של המחקר באתר חדשות אוסטרלי. לא שיש לי משהו נגד אוסטרלים):

אבל המחקר לא מוכיח שום דבר, חוץ מאת מצב העניינים הקיים. איך הגענו הנה? למה הגענו הנה? האם טוב לנו כאן? ואיך אפשר לשנות את המצב? אלה כבר כנראה שאלות למחקר אחר. אבל החוקרים לא מסתפקים בטענה הזאת, אלא רוצים לבסס אותה כעובדה פסיכולוגית, משהו שקשור לדרך הבסיסית שבה המוח שלנו עובד. ואם המוח שלנו עובד ככה, אז כנראה שאי אפשר לעשות משהו בנדון.

"ככה זה במוח"? אהה, אז למה לא אמרתם?

למה הדבר דומה? למחקרים בהם מראים לקבוצת מיקוד תמונות של מזרחיים ואשכנזים, ושואלים מי יותר מסוכן. הרי לא היה עולה על דעתו של אף חוקר להעמיד שאלה כזאת במבחן, ולא היה עולה בדעתו של אדם שפוי לקבל כעובדה את תוצאות המחקר.

 ה"ככה זה במוח" הוא נשק יום הדין של המדע בימינו, והוא נשלף לא פעם כשעושים מחקרים מגדריים. זהו ניסיון, תמים לכאורה (לכאורה מאוד), להצדיק מיני אפליות וסטטוס קוו חמור שבו העולם מתחלק לסובייקטים בעלי יכולת להביט, וכל אלה שאפשר להביט בהם – ושזוהי גם מטרתם. אגב, עוד לא התחלנו לדבר על כל הקבוצות באוכלוסייה שהמבט המחפיץ אפילו לא רואה אותן, ושהיותן "בלתי נראות" מאפשרת לגרש, לרמוס וגם להרוג אותן בלי שאף אחד ידבר.

טל לוין, ככל הנראה, לא טרחה אפילו לקרוא את האבסטרקט של המאמר, שלא לדבר על המאמר עצמו (כסטודנטית לתואר שני אני בטוח שיש לה גישה לכתבי עת דרך ספריית האוניברסיטה שלה, ואם לא אסור היה לה לכתוב טור כה נחרץ על מאמר שלא קראה). אבל גם אם עוד איכשהו הייתי יכול לסלוח על זה, הרי שבטח שאי אפשר לסלוח על כך שטל לא קראה אפילו את התיאור הקצר באותו אתר חדשות אוסטרלי, כי רזה ככל שהתיאור יהיה שם, לפחות הוא לא מוסיף דברים שלא קיימים. כאמור, המחקר אינו רומז אפילו על הסבר אבולוציוני, כמו גם התיאור שלו באתר החדשות. למעשה, כשקוראים את המאמר עצמו ברור לחלוטין שגם החוקרים חושבים שמקור החפצון הוא חברתי ולא ביולוגי. ולא רק זאת שהם לא חושבים ש"אי אפשר לעשות משהו בנדון", הרי שהם ביצעו את המחקר בין השאר כדי לתת כלים לחברה להתמודד עם החפצון הנשי ולצמצם את מימדיו. למרבה האירוניה, לאור המשפט האחרון בקטע המצוטט לעיל, החוקרים אפילו מקדישים מקום בדיון לשאלה של החפצת קבוצות מיעוט מוגזעות.

אז מה קרה? לוין ככל הנראה לא שמעה על כלל האצבע של הטענות הפמיניסטיות: כשפמיניסטית אומרת משהו שנשמע לא אמין, היא כנראה טועה. לוין שמעה את מה שאמרה לה העורכת, וזה נשמע לה כל כך מוצלח כטיעון כנגד השוביניזם המובנה של המדעים, שהיא שכחה שסקפטיות בריאה מופנית לא רק כלפי מחקר מדעי, אלא גם (ובעיקר) כלפי טענות שאינן מגובות ב–נו–עובדות. יש משהו אנטי-אינטלקטואלי, אפילו, הייתי אומר, בטור של לוין. "על זה אימא שלי הייתה אומרת בוקר טוב אליהו! באמת היינו צריכים פרופסור באוניברסיטה כדי לדעת שחוקי היופי משועבדים כולם לנקודת המבט הגברית," כותבת לוין בזחיחות שבמבט לאחור נראית יותר ויותר פאתטית. אילו לוין לפחות הייתה עושה מה שהעורכת המליצה לי לעשות, ומשתמשת במחקר שהיא לא קראה רק כמקפצה כללית לדיון על החפצת נשים. אבל במקום זאת בחרה לוין דווקא בנתיב הגרוע ביותר: היא לקחה מחקר שהיא לא קראה והשתמשה בו כבסיס להאשמה כללית כנגד כלל המחקר המדעי בסוגיות של זהות:

השאלות המדעיסטיות לכאורה (ושוב – מאוד לכאורה) צריכות לפנות את מקומן לשאלות אתיות ופוליטיות. זהו השיח היחיד שמן הראוי לקיים על שוויון בין המינים, מבלי ליפול ולהתבלבל עם טענות על איך המוח שלנו עובד.

בכך היא חושפת שוב את בורותה, בדיוק כפי שעשתה כמה פסקאות למעלה כשטענה נחרצות שאיש לא יציג בפני נבדקים תמונות של מזרחיים ואשכנזיים וישאל מי יותר מסוכן. בודאי שעושים מחקרים כאלו (אם כי, בכל זאת, טיפה יותר מעודנים). אבל המטרה, כמובן, היא לא לבדוק איזו עדה יותר מסוכנת (אם היינו רוצים לבדוק את זה, היינו אוספים נתונים על פשיעה, לא שואלים אנשים מה הם חושבים. איזה מין מתודולוגיה זו?), אלא כדי לגלות את הגזענות הסמויה שלנו ולהבין כיצד היא עובדת ואילו תהליכים מניעים אותה.

הטענה כאילו לדעת מה המכניזם הנוירולוגי שמאפשר חפצון של נשים זה איכשהו "רע", דורש חוסר הבנה טוטאלי של השיטה המדעית בפרט ושל חשיבה רציונלית בכלל. בודאי שאפשר להעביר ביקורת על מחקר שיטען שמשהו הוא "ככה" כי "ככה", ולכן מעטים הם המחקרים שיטענו זאת. אבל להעביר ביקורת על עצם הרעיון של מחקר שיבדוק האם משהו הוא כפי שאנחנו טוענים שהוא או לא ויתן לנו עוד מידע על מאחורי הקלעים של המשהו הזה? וכל זאת, כאמור, מבלי אפילו לטרוח לקרוא את המאמר הלא ממש מסובך הזה.

יש עכשיו קמפיין פרסומי כלשהו שמשתמש במילה "סקפטי" כמשהו שלילי. סקפטיות היא סם החיים של העולם שלנו, משום שהיא המאפשרת את כל ההתפתחות המדעית והטכנולוגית מאז… ובכן, מאז המהפכה המדעית. סקפטיות מובנית לתוך השיטה המדעית עצמה. אבל חייבים להפעיל אותה על כל טענה, ורק באופן מושכל. אי אפשר להיות סקפטי לגבי מאמר מדעי בלי לקרוא אותו, ומצד שני לקבל קביעה של עורכת (שגם לא קראה את המאמר) כתורה מסיני בלי לבדוק אם היא, כאילו, טועה.

 —

חשוב לי להבהיר: אין לי שום דבר נגד אוןלייף. לא מדובר פה בבעיה ייחודית להם, אלא במשהו שפושה בכל הכתיבה בתקשורת על נושאים מדעיים, שנעה בין סנסציוניות חסרת פרופורציות לביטול אנטי-אינטלקטואלי, כאשר שני הסוגים מאופיינים באי הבנת (ולעיתים אי קריאת) המחקר המקורי או אפילו מקור בר סמכה שיכול לתקצר אותו לשפת אנוש. במקרה יצא לי להחשף לתהליך מבפנים במקרה הזה. אבל הוא קורה, בווריאציות שונות, בכל רחבי עולם התקשורת.

לאן המסתננים עפים כשהאגם קפוא?

הערה בשולי הדיון על הפליטים והמסתננים הבלתי חוקיים בישראל. ((והנה אנחנו כבר מתבשרים שהיועמ"ש העביר חוות דעת לפיה אפשר לגרש את הפליטים הסודנים. להזכירכם: מדובר רק ברבע מהפליטים בישראל כיום. 57% מהפליטים מקורם באריתראה. תושבי ישראל הגיבו לידיעה בחגיגות השמחה המסורתיות.)) ידין עילם פרסם (זהירות, פייסבוק!) טקסט בו הוא מנתח מספר נתונים לגבי "בעיית הזרים" ומעלה מספר שאלות מעניינות. רציתי להוסיף עוד פרט קטן לניתוח הזה.

עד לא מזמן, פרסמה רשות ההגירה את מספר ה"מסתננים" ה"שוהים עכשיו בישראל" (הנה למשל נתוני יולי 2011) וזאת במקביל למספר ה"מסתננים" שנכנסו לישראל – המספר לפני מספר הזרים שיצאו אותה לאורך השנים. ביולי 2011 הפער בין המספרים היה כ-5,000, כלומר כ-12% מהזרים שנכנסו בדרך של הסתננות ממצרים משנת 2006 עד אותו חודש עזבו את הארץ באופן כזה או אחר מאז. איפשהו אחרי יולי 2011 נפסק הפרסום הזה, ורשות ההגירה התחילה לפרסם רק את מספר הנכנסים, בלי לציין כלל כמה מהם עזבו. הנה למשל הפרסום האחרון שזמין, מחודש אפריל.

העניין הוא שזהו נתון מצטבר. לא משנה מה נעשה כדי להקטין את מספר המסתננים – הוא תמיד ימשיך לעלות, פשוט משום שהמספר שאנחנו מסתמכים עליו הוא סך הנכנסים לאורך השנים, ולא מספר השוהים. עבור כל שאר הקבוצות, כמובן, מדווח מספר השוהים כיום, ולא סך מספר הנכנסים לאורך השנים. למשל, גם אם לא עזב ולו אפריקאי אחד את ישראל מאז אותו דוח ביולי 2011, הרי שכיום, בניגוד לנתון שנשלף רבות, אין בישראל "כמעט 60,000" פליטים, אלא 55,000. והמספר הנכון הוא כנראה נמוך עוד יותר. בדו"ח של חודש אפריל, למשל, מדווח שבחודש ינואר של השנה עזבו "מרצון" את ישראל כ-1500 זרים שאינם עובדים זרים. רוב האנשים הללו, אפשר להניח, שייכים לקבוצת התיירים שפג תוקף האשרה שלהם לפני שעזבו את הארץ (יש כ-95,000 מהם בישראל כיום), אך רשות ההגירה אינה מפרקת את קבוצת ה"זרים האחרים" בשום צורה. באותו חודש גורשו מישראל 146 זרים שאינם תיירים ואינם עובדים זרים. שוב, רשות ההגירה מסרבת לנקוב במספר המדויק של מסתננים בקבוצה הזו, אבל לא נשארות הרבה אופציות.

אז כמה "מסתננים" שוהים כיום בישראל? שאלה טובה. עוד שאלה טובה היא למה רשות ההגירה מסרבת לתת לנו את הערכתה לגבי המספר הזה, ומעדיפה להדגיש מספר מנופח יותר.

ואם כבר מדברים על הפליטים, אני שוב אחזור למסקנות ועדת קננגיסר לטיפול בבעיית הפליטים, שהוגשו לעיון הציבור כבר ב-2007 (ופעם נוספת ב-2008; פעם שלישית גלידה?):

א. אין "בעיית פליטים". הפליטים אינם בעיה. הפליטים הם קורבנות של אסון הומניטרי. הבעיה היא איך לטפל בפליטים שמגיעים לארצנו באופן שגם יהיה הומני ונכון, וגם לא יכביד על ישראל ויכולתה לשרת את אזרחיה.

ב. הסכסוך בסודן שהפך לרצח עם (שאינו מוכר ככזה על-ידי האו"ם) הביא להפיכתם של כשני מיליון איש לפליטים. מובן כי גם אם רק חלק קטן מהם יצליחו לעשות את דרכם לישראל, הטיפול בהם יהיה מסובך, יקר ובעייתי למדינה קטנה וחלשה כלכלית כמו ישראל. יתר על כן, שטף גדול של פליטים למדינה קטנה כמו ישראל יכול לערער את מאזנה הדמוגרפי בקלות יתרה וליצור מיעוט משמעותי בתוכה. לפיכך, לא ניתן לצפות מישראל לשכן לטווח ארוך את הפליטים. מאידך, ישראל היא המדינה הדמוקרטית החופשית היחידה שהפליטים יכולים לעשות אליה את דרכם הקשה ושבה הם יכולים לקוות לקבל טיפול נאות. לישראל אסור להשיב פניהם ריקם, כמדינה שעדיין זוכרת וכואבת את אסונו של העם היהודי לפני למעלה מ-60 שנה, ישראל לא יכולה להתעלם מאסונם של אלו ההופכים קורבנות לרצח המוני כיום.

ג. לאור כל זאת, על ישראל להכריז מיד כי היא מוכנה לשמש כראש חץ של הסיוע הבינלאומי לפליטי דארפור, ולפנות לאו"ם ולקהילה הבינלאומית בתביעה לשתף פעולה איתה כדי להשיג את המטרה ההומניטרית הזו.

ד. ישראל תקים ישובים זמניים בהם יתגוררו הפליטים עד למציאת פתרון קבוע עבורם. הקהילה הבינלאומית תסייע לישראל במימון הקמת הישובים הללו תוך מינימום פגיעה בערכי הסביבה. הקהילה הבינלאומית אף תסייע בידי ישראל לספק את צרכיהם של התושבים הזמניים מבחינת מזון, תרופות, טיפול רפואי וכל צורך נוסף. לשם כך תוקם קרן בינלאומית שתופקד בידי ישראל ותשמש אך ורק לצורך זה.

ה. מדינות העולם תתחייבנה לקבל אליהן אחוז קבוע מתוך הפליטים המגיעים לשערי מדינת ישראל, באופן ובקצב שיאפשרו שימור של מספר מוגבל בלבד של שוהים בכל עת בישובים הזמניים בישראל. ישראל תיקח על עצמה גם היא מציאת פתרון קבע בתחומיה לאחוז מתוך הפליטים, תוך התחשבות בשטחה הקטן ובאוכלוסייה המקומית הקטנה יחסית של מדינת ישראל.

ו. האו"ם ונציגיו מוזמנים להשתתף בניהול היישובים הזמניים ובארגון ותיאום יישובם מחדש של הפליטים במדינות השונות המשתתפות בפרוייקט.

ז. ישראל רואה לעצמה תפקיד היסטורי לסייע לעמים וקהילות הנמצאות בסכנה, כגון פליטי דארפור – על אחת כמה וכמה כאשר היא יכולה לשמש ראש גשר יחיד עבור קהילה זו. עם זאת, ישראל אינה יכולה להתמודד עם משימה מסדר גודל כזה לבדה. באם תתקל ישראל בסירוב הקהילה הבינלאומית לא יוותר לה אלא, בלב כבד, למנוע מהפליטים להגיע לישראל, או להחזירם למקום מוצאם עם הגיעם לארץ. מדינת ישראל מודעת להשלכות המשמעותיות של פעולה כזו, ולכן אנו מפצירים בקהילה הבינלאומית לסייע לנו כך שנמנע מפעולה כזו.

ג'ורג' ברנרד הו? (וגם: מצוקי הזכוכית)

באמת שאני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ'קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא יכולתי שלא להגיב.

יוסי גורביץ קישר לקטע מנאום של יאיר לפיד בפני כנסת הרבנים, ארגון בינלאומי של רבנים קונסרבטיבים. בקטעון לפיד מצטט כלאחר יד את ג'ורג' ברנרד שאו כמי שאמר ש"אם לא היית קומוניסט בגיל 17, אין לך לב; אם אתה עדיין קומוניסט בגיל 30, אין לך שכל". משהו לא הסתדר לי עם הציטוט הזה. קודם כל, יאיר לפיד אמר את זה, שזו חתיכת אינדיקציה לכך שכנראה יש כאן טעות. אבל חוץ מזה זה לא הסתדר לי עם מה שידעתי על הדעות הפוליטיות של שאו. בדיקה זריזה בוויקיפדיה אישרה את חשדותי: שאו היה סוציאליסט, ואף תמך במשטרו של סטאלין בשנות ה-30, כששאו עצמו היה כבר בשלהי שנות ה-70 לחייו.

חפירה מעמיקה יותר העלתה את המקור. האמירה מיוחסת פעמים רבות לוינסטון צ'רצ'יל, אבל גם זה, ככל הנראה, לא ממש נכון. מי שאמר את הדברים (הוא דיבר על גיל 20, לא 17, ועל סוציאליסטים, לא על קומוניסטים, אבל זו באמת קטנוניות) היה אחד ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלה צרפתי. לזכות לפיד יאמר ש"ז'ורז' קלמנסו" נשמע נורא דומה ל"ג'ורג' ברנרד שאו".

גם קלמנסו, אגב, עשה פראפראזה על אמירה מוקדמת יותר של פרנסואה גיסו, שדיבר על רפובליקנים במקום על סוציאליסטים. סתם, שתדעו.

אבל כדי שלא תגידו שאני סתם נטפל ללפיד כל הזמן, הנה גם משהו להגיד להגנתו. לפני זמן מה התפרסם התקנון של מפלגת "יש עתיד" וכולם התחילו לצחוק על לפיד בגלל שהתקנון שלו דיקטטורי וכל הסמכויות ניתנו ללפיד ואי אפשר להדיח אותו עד 2020 ויאדה יאדה יאדה. בולשיט. הרעיון שמפלגה חדשה צריכה לקיים דמוקרטיה פנימית הוא חסר כל הגיון. ללפיד אין מתפקדים. אם הוא יודיע היום על התפקדות שבסופה פריימריס לרשימת המפלגה, הוא יסתכן באופן מאוד מהותי בהתפקדות מאורגנת של כל מיני קבוצות אינטרס שבינן לבין לפיד אין דבר וחצי דבר, שיהרסו לו את המפלגה ויכניסו פנימה כל מיני אנשים שבסופו של דבר יזכו לכינוי "גמדים", אם אכן לפיד יזכה להצלחה שמנבאים לו הסקרים כיום. הרבה יותר הגיוני שלפיד, שהוא לא סתם הפנים של המפלגה אלא כל מהותה, יבחר עם פינצטה את האנשים המתאימים ביותר לדעתו עבור המפלגה שלו. גם אז, כמובן, הוא יכול לטעות (בכל זאת, יאיר לפיד), אבל לפחות אז הטעויות הללו יזקפו בצדק לגנותו. אם הוא יפתח את המפלגה שלו לבחירות פנימיות, הוא יאבד כל שליטה על יציר כפיו עוד לפני שהמפלגה הספיקה להתגבש.

מה שלא מצדיק, כמובן, את העובדה ש"ועדת הבחירות" של המפלגה תדרש להסכים על הכל פה אחד, ואם יהיו חילוקי דעות אז קולו של לפיד יכריע. לזה לא קוראים "פה אחד". לזה קוראים "לפיד מחליט". שזה בסדר, כאמור, אבל לא ברור בשביל מה העמדת הפנים הזו.

ולבסוף, משהו שבאמת היה מגיע לו פוסט משלו אבל לא מצליח לי, אז נדחוף משהו קצרצר פה. יניב כתב על תקרת הזכוכית שניצבת בפני שלי יחימוביץ. אבל אני תוהה האם מה שמסכן את יחימוביץ הוא פחות תקרת הזכוכית ויותר מה שמכונה "מצוקי הזכוכית". מצוקי הזכוכית הם אותו מכשול בלתי נראה בו נתקלות נשים אחרי שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. ראיין, החוקרת שניסחה את המושג לראשונה, טוענת שקיימת דינאמיקה לפיה נשים ממונות לתפקידים בכירים בדיוק באותם רגעים בהיסטוריה של הארגון בהם הוא נמצא בסכנת קריסה. כשרבים מהארגונים הללו קורסים, זה מחזק את התדמית לפיה נשים הן מנהלות גרועות, ומכאן גורם לחיזוק תקרת הזכוכית.

ישנם מספר הסברים לדינאמיקה הזו. מבחינה ארגונית, ארגונית שעומדים בפני קריסה עשויים לרצות לנסות "משהו נועז", ולראות במינוי אשה לתפקיד בכיר כסוג של אופציה אחרונה — כמו שאדם שגוסס מסרטן ינסה כל טיפול אלטנרטיבי שיוצע לו, כי מה כבר יש לו להפסיד. מכיוון ההיצע, אפשר לשער שכאשר ארגונים עומדים בפני קריסה, גברים איכותיים פחות ישושו להציע עצמם כמועמדים, וכך יגדלו סיכויהן של נשים להשיג את המשרה הלא-כל-כך נחשקת.

כמובן, לא נאמר כאן שכל ארגון לקראת קריסה יעסיק נשים (או אפילו רק ארגון לקראת קריסה), אלא שיש יותר סיכוי שארגון לפני קריסה יעסיק נשים מאשר ארגון שאינו בסכנת קריסה, ויש יותר סיכוי שמינוי של אשה לתפקיד בכיר יהיה בארגון בסכנת קריסה מאשר בארגון שאינו בסכנת קריסה.

ומעניין לראות שהרנסנס הנשי בפוליטיקה הישראלית קרה בדיוק באותם מקומות מועדי פורענות: מרצ על ערש דווי, העבודה שנראתה, עד לא מזמן, חסרת רלוונטיות לחלוטין. אפילו קדימה מינתה אשה לראשותה כאשר נראה היה (בצדק, בדיעבד) שהיא הולכת לאבד את הסיבה היחידה לקיומה. מצוקי הזכוכית.

(זהו אין פואנטה. עכשיו אתם מבינים למה לא הצלחתי לכתוב את זה כפוסט עצמאי?)