מי אשם בשחרור האסירים? (רמז: אתם)

עוד יבוא מעמוד הפייסבוק שלי. סליחה עם הקוראים פעמיים.

רבים מוחים כנגד שחרור האסירים כתנאי לתחילת השיחות. ובצדק: איזה מין שיחות שלום מתחילות בשחרור רוצחים מתועבים שאפילו אינם מביעים חרטה על מעשיהם?

אבל דעו לכם שישראל אחראית במאה אחוז לדרישה הזו. היא יצרה אותה. זוכרים איך כל עם ישראל יצא בהפגנות למען שחרור גלעד שליט "בכל מחיר"? זוכרים את כל הרוצחים המתועבים שחבים את חירותם לחמאס?

במהלך ההוא, ישראל הציגה את אבו מאזן והרשות כחלשים, ואת ישראל ככזו שמגיבה רק לכח. הרשות חייבת להוכיח לציבור הפלסטיני שגם בדרך שלהם, הדרך המדינית, אפשר להשיג את אותם ההישגים, ויותר מכך. הם היו חייבים להראות שאת מה שהחמאס הוציאו מישראל אחרי שהקיזו הרבה דם פלסטיני, הרשות יכולה להשיג עם לא יותר מקצת זיעה אמריקאית.

אני התנגדתי לשחרור אסירים בעסקת שליט, ואני מתנגד לשחרורם כעת, אבל מי שרצה לשחרר אסירים אז לא יכול להתלונן היום שאבו מאזן הוא בכל מקרה נשיא חלש ברחוב הפלסטיני, כי לזה אנחנו גרמנו, ושזה לא ראוי ששיחות שלום יותנו בשחרור רוצחים, כי גם את זה אנחנו גרמנו, ושני הדברים הללו מזינים האחד את השני.

בוקר טוב ישראל, למעשים שלכם יש השלכות. מדינה שמוכיחה את חולשתה אל מול אלימות לא יכולה להזכר פתאום לעמוד על שלה דווקא כשהלחץ הוא דיפלומטי. כמו שקבע רבין בזמנו, זה צריך להיות בדיוק להפך.

מה עובר על מצרים

דמוקרטיה זה לא דבר קל. דמוקרטיזציה זה עוד הרבה יותר קשה. קל לנו להסתכל על שכנינו וללעוג להם על מה שמתרחש שם – מפגינים שקוראים לדמוקרטיה ומריעים, בבת אחת, לצבא שמבצע הפיכה ומפיל נשיא נבחר; האלימות הקשה בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו; וכמובן, מקרי האונס הקשים עליהם דווח בתקשורת בימים האחרונים. כל אלו משקפים חברה שטרם הטמיעה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, עקרונות בסיסיים של שלטון החוק ושל שיוויון. מעטים העמים שמגיעים לשלב הדמוקרטיזציה כשהם כבר בשלים ומוכנים עם הערכים הללו. ישראל, מהבחינה הזו, היא פלא לא קטן, ועם לא מעט מזל. עם כל הביקורת המוצדקת על הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בראשית דרכה, אין ספק שהרבה מאוד דברים נעשו אז נכון, ואיפשרו את שרידתו של המשטר הדמוקרטי בסביבה לא ממש ידידותית. במרבית המקרים, הציבור צריך ללמוד דמוקרטיה תוך כדי עשיה. וזה, כאמור, ממש לא פשוט.

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה"חצי") פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

בניגוד לתקוות האופטימיות שלי, מורסי הלך לקואליציה איסלמיסטית. בממשלה שהקים ראש הממשלה שמינה, הישאם קאנדיל, היו חברים בעיקר טכנוקראטים, אבל היו גם נציגים לשלוש מפלגות – מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת אל-וואסאט האיסלמיסטית, ומפלגת אל-נאהדה הסלאפית (לה כלל אין נציגים בפרלמנט – לא לבלבל עם מפלגת אל-נור, השניה בגודלה בפרלמנט). מורסי והאחים המוסלמים כשלו ביצירת גשרים בינם לבין המפלגות החילוניות, ובכך סללו את הדרך למחאה שאכן קמה והפילה את ממשלם. הנשיא הבא, או ראש הממשלה הבא, שיבחר יעשה בחוכמה אם לא יסתפק בסתם רוב, אלא ידע גם לגבש קואליציה שתגשר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ולא תוגבל רק לזרם אחד בחברה המצרית המשוסעת. רק כך הוא יוכל לייצב את הדמוקרטיה המצרית ולהתחיל להטמיע (אם אכן הוא מעוניין בכך) ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיה.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.

פוסט אורח: להיפטר מהקלף המיותר של הסגר

אני עדיין מתאושש ממוראות הפריימריס. בקרוב פוסט סיכום. בינתיים, הנה פוסט אורח מאת יוני אשפר, מנהל המחלקה הציבורית של ארגון "גישה". ((פוסטים קודמים של יוני ב"לא שומעים!": הפיתוי שבגינוי; איך לשחרר את סוריה ולהרגיש טוב.))

יש סיכוי שבימים או בשבועות הקרובים נשמע על הקלות בהגבלות התנועה שמטילה ישראל על תושבי עזה. האזור שבו מותר להם לדוג כבר הורחב, ויש סימנים ראשונים להבנות שיאפשרו להם לעבד אדמות חקלאיות קרוב יותר לגדר הגבול. היו גם דיווחים על כך שהצד הישראלי במשא ומתן לא יתנגד לבטל את האיסור שהוטל לפני חמש שנים על שיווק סחורות מעזה בגדה המערבית. ההגבלות האלה, שהוצגו במשך שנים ככורח ביטחוני, הופכות עכשיו לקלפי מיקוח שאפשר בעצם להסתדר גם בלעדיהם.

אותו הדבר  קרה גם אחרי תקרית המרמרה במאי 2010. בעקבות ההסתבכות הכריז נתניהו ש"הסגר האזרחי", למעשה, "פגע בסגר הביטחוני". אמר והסיר כמעט בין לילה את מרבית ההגבלות על הכנסת סחורות לרצועה. העובדה שהיום עומדים כנראה להתחיל לנהל משא ומתן על הסרת הסגר מלמדת שלא הוסרו אז כל הגבלות התנועה שאינן חיוניות לביטחונה של ישראל.

אם לשפוט לפי האופן שבו נוהל מבצע "עמוד ענן", בממשלה ובמערכת הביטחון הופקו לקחים רבים מהעבר, לפחות בכל הנוגע לתנועה במעברים. נותר כעת לראות אם נלמד גם הלקח: כשאתה מחזיק הגבלות תנועה שאתה לא באמת צריך כקלפי מיקוח הן שורפות בעיקר לך את היד. יש לכך שלוש סיבות.

קודם כל, הגבלות תנועה על אזרחים שקשה להסביר את נחיצותן גוררות ביקורת מבית ומחוץ. כשהסגר היה בשיאו, הרבה ישראלים הוטרדו מהידיעה שחיילי צה"ל מונחים על ידי הדרג המדיני למנוע מתושבי עזה לרכוש מוצרי מזון כמו כוסברה או הל. גם בתקופה האחרונה, חברי כנסת ושופטי בג"ץ השמיעו תהיות על כך שמערכת הביטחון מאפשרת למאה ועשרים סוחרים מעזה בממוצע להיכנס לישראל מדי יום, אבל מונעת מארבע סטודנטיות מעזה לעבור לגדה לצורך השלמת תארים במגדר וזכויות אדם.

באותה מידה של תימהון מתקבל בקרב חקלאים ישראלים האיסור על שיווק תותים מעזה בגדה המערבית – אותם תותים שנשלחים לאירופה דרך ישראל. כשמדיניות כזאת אינה מובנת ואינה מוסברת, היא עלולה ליצור רושם של אקראיות, של שרירות לב, או של תהליך קבלת החלטות פגום בראש הפירמידה. כל אחד מאלה אינו תורם ליחסים בין הציבור למנהיגיו, וגם לא לאמון של מפקדים וחיילים בהוראות שיורדות אליהם מלמעלה.

בנוסף, להגבלות תנועה חסרות הבחנה יש השלכות בלתי צפויות. הן לעיתים קרובות מחזקות את מי שרוצים להחליש ומחלישות את מי שרוצים לחזק. רוב המומחים והפרשנים הישראלים מסכימים שהסגר האזרחי חיזק את שלטון חמאס מבחינה פוליטית וכלכלית ולא ממש השפיע על התעצמותו הצבאית. הם מסכימים גם על כך שתמורת האין-תוצאות האלה ישראל שילמה מחיר מדיני ותדמיתי כבד. אבל למרות זאת, הממשלה הנוכחית המשיכה להטיל הגבלות שהזיקו לחקלאים, לתעשיינים, לארגונים בינלאומיים, ולאזרחים פשוטים ולא הזיזו לחמאס.

לבסוף, כשהגבלת תנועה מוגדרת יום אחד כחיונית, ורק בעקבות לחץ מתברר שבעצם אפשר גם בלעדיה, מתעורר חשד כלפי כל אמצעי שיתואר כחיוני לביטחון. את ההבחנה בין הגבלות תנועה חיוניות לכאלה שאפשר גם בלעדיהן עדיף לעשות באופן יזום.

במהלך המבצע נאמר שוב ושוב, גם על ידי שר הביטחון עצמו, שאחד מיעדי המבצע היה הבדלה מקסימלית בין לוחמים לאזרחים. הדיונים שיפתחו עכשיו בעקבות הפסקת האש מספקים הזדמנות להוכיח שאותו הגיון ישרת את המנהיגים שלנו גם כאשר הם באים לדון בעיצוב המציאות החדשה שתשרור במעברי הגבול בין ישראל, רצועת עזה ומצרים. עליהם לשאוף לכינון המנגנונים המדיניים, הביטחוניים והלוגיסטיים שיאפשרו לנו להיפטר סוף סוף מכל הגבלות התנועה המיותרות, גם בין עזה לגדה המערבית ולישראל, ולחזק את האפקטיביות והלגיטימיות של האמצעים החיוניים להמשך השמירה על הביטחון שלנו.

הערה אדמיניסטרטיבית: לא קשור בשום צורה לנושא הפוסט, אבל ידידי הטוב רד פיש, מפעילו של האתר המצוין "עין הדג", הרים פרויקט מימון במימונה. תוך שש שעות הם השיגו את המטרה המקורית שלהם, ותוך שמונה שעות כבר חצו את קו ה-20,000. אני יודע שבזמן האחרון ביקשתי ממכם לתרום כסף לכל מיני דברים ש… ובכן… לא עלו יפה… אבל כל שקל שתתרמו לקמפיין הזה הוא עוד זמן שרד יוכל להשקיע בעין הדג, וכל דקה שרד מבלה בלעשות דברים שהוא נהנה מהם במקום דברים שהוא צריך היא רווח נטו עבורנו. באחריות. תנו להם כסף!

שקט, מחליטים!

מבוא: על מוראות המדיה הישנה

ראיתי טור שעצבן אותי ב"הארץ", אז כתבתי טור תגובה. חשבתי שיהיה מגניב לשלוח אותו לפרסום בהארץ עצמו, אז אפילו הקפדתי שיהיה קצר, לפי הסטנדרטים שלהם. זה היה ביום חמישי. ביום שישי, לא קיבלתי שום תשובה והטור לא התפרסם. מקורבת למערכת אמרה לי שהטורים שמתפרסמים ביום שישי נבחרים זמן רב מראש, ולכן כדאי לי להמתין עד יום ראשון. יום ראשון! זה עוד המון זמן. אבל המתנתי. הגיע יום ראשון, וכצפוי, הארץ לא פרסם את הטור שלי. זה בטח בגלל שאני גבר אשכנזי שמאלני וקירח. אז הנה, באיחור ניכור, הטור שכתבתי.

מה, אני לא ווזווז?

שקט, מחליטים!

בראשית מלחמת לבנון (הראשונה), כתב עמירם ניר מידיעות אחרונות מאמר מערכת שנכנס לפנתיאון הישראלי. כותרת המאמר: "שקט, יורים". ניר הפך לקריקטורה של ממסדיות התקשורת בישראל והנכונות שלה ללכת כסומאת אחרי השלטון, לפחות מהרגע שבו התותחים מתחילים לירות ועד שמשהו מתחיל להשתבש. חרף הביקורת הרבה שנמתחה מאז על הגישה המערכתית הזו בתקשורת הישראלית, עדיין אפשר היה לראות אותה בכל אחד מהמבצעים הצבאיים שישראל הייתה מעורבת בהם בעשור האחרון – מחומת מגן ועד מלחמת לבנון השניה: התקשורת בישראל ממהרת להתאחד מאחורי הממשלה ברגע שמתחילה הלחימה, ועד שהכשלים הראשונים מבקיעים את דרכם אל תודעת הציבור, לפעמים נגרם נזק רב ומיותר. הלקח של עמירם ניר נשכח כל פעם מחדש: תפקידה של התקשורת הוא לספק מידע מלא, גם כזה שמעורר ביקורת, וכמה שיותר מהר, כי רק כך יכול הציבור לגבש את עמדותיו בצורה מושכלת, ורק כך ניתן לצמצם, אם לא למנוע לגמרי, נזק מיותר.

אבל אם עוד אפשר להבין ולסלוח למי שחושב שצריך להפגין אחדות כאשר החיילים מסכנים את חייהם בחזית, הרי שאין כל הסבר ואין כל מחילה למי שרוצה להפעיל את אותו רציונל גם על תהליך קבלת ההחלטות שבסופו נשלחים החיילים לחזית. והנה, מסתבר שיש מי שרוצה לעשות בדיוק את זאת. ישראל הראל, בטור בעמודים אלו ממשהארץ תחת הכותרת "מחרחרי הפייסנות" מביע תרעומת על כך שאזרחים ישראלים נוקטים בלשון חריפה (אויה!) כנגד מתקפה באיראן. אך הוא עוד מגדיל ועושה בקובעו כי הדרג המדיני הוא זה שלו ורק לו יש "בהגדרה" את מכלול הידע הצבאי, המדיני, הכלכלי והחברתי על מנת להחליט.

לאזרחים הפשוטים, חלקם, רחמנא ליצלן, אוחזים במקצועות בזויים כגון שחקני תיאטרון ובמאי סרטים, אין לא את הכלים ולא את הזכות, אליבא דהראל, להביע את עמדתם. "שקט, מחליטים!" קורא להם הראל, ודורש מהם לסמוך את ידיהם מראש ובגאווה על כל החלטה של הדרג המדיני, בלי לנסות להשפיע על דעת הקהל, ובטח שלא על מקבלי ההחלטות עצמם. לכל היותר הם רשאים להביע ספקות, וגם זו בענווה ותוך שהם מכירים בנחיתות ידיעותיהם.

מר הראל הופך את היוצרות. הדרג המדיני הוא זה אשר אוחז בכוח, ולכן עליו להקפיד בדבריו ולהתבטא בזהירות. לאזרחים הפשוטים, לעומת זאת, אין כל כוח, ולכן עליהם להתבטא בנחרצות ככל האפשר, שכן אחרת קולם לא ישמע כלל. ואם כבר ניתן לדרוש איפוק בהתבטאויותיהם של אזרחים פשוטים, מוטב לבקש דווקא שימנעו אלו משימוש בהשוואות לתקופת מלחמת העולם השניה, לצ'מברליין ולתומכי הפייסנות. היו, בכל זאת, עוד כמה אירועים בהיסטוריה האנושית, ולא בכל דור ודור קם היטלר על העם היהודי חסר המגן לכלותו.

הון שלטון ואישתון

קורא הפנה אותי לפוסט של אישתון על "הלאמה אזרחית", ושאל לדעתי בנושא. אני מודה שנרתעתי מהרטוריקה האלימה משהו בתחילת הרשומה: אינני שואף למהפכה, קל וחומר ל"מהפכה אלימה", ומי שמקדש אסטרטגיה כזו, גם אם הוא טוען שהיא אינה ישימה בתנאים הקיימים, אינו בן-ברית אמיתי שלי.

אבל אחרי שעוברים את הפתיח המהלל את המהפכה האלימה, עוברים לסדרת הצעות מינוריות יותר, שכולן מכוונות למטרה של הפלת "הדיקטטורה הקפיטליסטית". אצהיר מראש שאינני מציב יעד כזה כמטרה שלי. אינני רוצה להחריב את הקפיטליזם, אלא לרסן אותו. אני מצהיר בריש גלי שהחלום הבורגני עדיין קורץ לי, ואין לי שום רצון להחליפו. אין לי שום רצון להחליף את האדם הליברלי באדם הבולשביקי. אני כן רוצה שאנשים יחשבו רווח והפסד במונחים שחורגים מהמשמעות הכלכלית הצרה שלהם, אבל אינני מצפה או שואף לשנות סדרי עולם. אישתון, לעומת זאת, כן מעוניין לשנותם. "לאחר שיושג הכוח, נצטרך לעבוד על שינוי תרבות הצריכה ברמה החינוכית ובמאבק על בתי הספר שלנו – רק שם נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה," הוא כותב בסיום דבריו.

אבל המטרות שאנחנו שמים לפנינו נקבעות על ידי הנחות היסוד מהן אנו יוצאים. דומני שהסיבה למטרה שמציג אישתון, וההבדל ביני לבינו, נעוצה בהנחת היסוד שלו, השונה כל כך מהנחת היסוד שלי. למרבה האירוניה, הנחת היסוד של אישתון היא היפוך על היפוך של המיזנטרופיה הניאו-ליברלית:

הקפיטליזם הקיצוני ימשיך גם בלי ביבי.  ראש הממשלה הוא לא המנוע של המערכת הזאת, אלא ביטוי שלה, וההסבר התולה את כל האחריות עליו, או את כל הפיתרון על החלפתו, מתעלם מקריסות קפיטליסטיות מסביב לעולם או בהיסטוריה הישראלית, בהן לנתניהו לא הייתה שום מעורבות.

הקפיטליזם הוא הדיקטטורה המבוזרת הראשונה. מערכת שליטה מבוססת כלכלה, המוותרת על הזכות לשאת כתר, תמורת היכולת להנציח את המלוכה; המערכת הראשונה שהשכילה להבין ששולטיה צריכים להיות הבעלים של הכסף, אך אסור שפניהם יעטרו אותו. ממש כשם שהאבולוציה של מישטרים חיוביים הובילה אותנו לבינתיים לדמוקרטיה סוציאלית, כך האבולוציה של המשטרים האפלים פיתחה ושיכללה את הקפיטליזם מבוסס השוק החופשי (ושוב – אבולוציה היא תהליך רנדומלי), כך שהיום הפוליטיקה כולה היא ספין אחד גדול, ומבחינת המערכת הגדולה יותר, המנהיגים הפוליטים הם שוליים.

… בגלל שרוב האנשים לא מבינים את השיטה הכלכלית, הם לא מבינים שפיתרונות שבנויים על הלאמות וחוקי מדינה, ריאלים בערך כמו אנשי ימין שחושבים שהפתרון לבעיה הפלסטינית הוא להרוג את כל הערבים. זה אפילו לא משנה אם זה באמת יעבוד, אלא שזה פשוט לא יקרה.

ההבדל היחיד בין הניאו-ליברלים ("אי אפשר לסמוך על אנשים, בעיקר אם נותנים להם כוח") לבין אישתון הוא שאישתון חושב שאי אפשר לסמוך על אנשים רק כאשר הם פוליטיקאים. כל הפוסט שלו הוא מתן אמון גורף אחד גדול והיפי ברוח האנושית. אבל פוליטיקאים? עליהם אי אפשר לסמוך. זה לא שהבעיה היא בפוליטיקאים שיש עכשיו – זו בעיה של כל מי שיכול להיות פוליטיקאי. כל מי שיהיה פוליטיקאי אי פעם. יש משהו — שוב אני נדרש למילה הזו — בולשביקי במיזנטרופיות של אישתון. כשאני מתעמק יותר, אני לא חושב שהוא באמת נותן אמון באנשים. בדיוק כמו הניאו-ליברלים, הוא חושב שאנשים הם כבשים שיעשו מה שטוב עבורם בטווח המיידי ובראייה צרה לחלוטין. אבל בניגוד לניאו-ליברלים הוא מאמין ב"אסטרטגים", כאלו שאינם סתם "מנהיגי רחוב", כאלו "שיעבדו 19 שעות ביום, במשך שנים על גיוס כספים, הקצאתם, העסקת אנשי מפתח וכדומה," ש"מכתיבים מדיניות ברורה מלמעלה": דיקטטורים נאורים שיוכלו להכווין את עדר הכבשים הפותות בתכסיסים ובתמריצים לעבר העתיד הסוציאליסטי הנכסף. ואותם מתי מעט יחלשו על מה שתכף יתברר כמערכת כלכלית אדירה, מדינה בתוך מדינה, וכל זאת עבור שכר צנוע של לא יותר מ-40,000 ש"ח, ומבלי שימעלו באמון הציבור. את ההתכנות של כל זאת מאשרת התיאוריה עצמה: "אם כזה ארגון הוא בלתי אפשרי, הרי שאמרתם שהסוציאליזם בכלל, הוא בלתי אפשרי ואפשר לוותר על המחאה". אם הפרדוקס האורתודוכסי מראה לנו שבהנתן הנחות היסוד של האורתודוכסיה הניאו-ליברלית, עולה כי היא לעולם לא תוכל להגיע לכדי ביצוע (משום שאם אי אפשר אף פעם לסמוך על אנשים בעמדות כוח שלא ינצלו את הכוח הזה למען עצמם, הרי שלעולם לא יהיה בעמדת כוח מישהו שיסכים להנהיג מדיניות ניאו-ליברלית אמיתית), הרי שהפרדוקס האישתוני הוא הפוך: אם כל מי ששולט על הון יפעל בהכרח למען האינטרס האישי של עצמו, הרי שלעולם לא יהיה אדם שיחלוש על הון אדיר ויפעל שלא למען האינטרס האישי שלו. וכן, הסוציאליזם, במובן הספציפי הזה של המילה, הוא בלתי אפשרי. אם לזאת מכוונת המחאה, אפשר לוותר עליה. כבר ניסינו את זה פעם אחת בברית המועצות. לא הלך. למזלנו, לא לשם רובנו מכוונים כשאנחנו דורשים צדק חברתי.

אתנחתא: הילדים מסוכנים ((כן, אני יודע שהשיר יותר דוגל בעמדה של אישתון מאשר בשלי. עדיין שיר מגניב.)) / אימאני קופולה (מתוך The Glass Wall)

שלא תבינו אותי לא נכון: אני לגמרי בעד בנק חברתי. כבר הבעתי תמיכה בכך בעבר, ואני עוקב בעניין אחרי יוזמות קיימות להקמת בנקים כאלו. בנקים חברתיים קיימים בפורמטים שונים ברחבי העולם. אפילו בארה"ב הקפיטליסטית עשרות מיליוני אנשים מפקידים את משכורתם בבנקים חברתיים. אין ספק שכבר מזמן היה צריך לקום בנק שכזה בארץ. אני בספק אם ניתן יהיה לבנות על בסיס בנק כזה את האימפריה הכלכלית שאישתון מדמיין לעצמו. אבל אני בטוח בהחלט שאם הנחות היסוד של אישתון נכונות ((וכאמור, אני אינני חושב שהן נכונות.)), הרי שהאסטרטגיה שלו שגויה בעליל: אם הפוליטיקה שבויה לחלוטין בידיו של ההון, הרי שכל מכרז שיוצג בישראל יהיה בנוי כך שיכשיל מראש את החברות החברתיות שתתמודדנה בו. ישנה תמימות נפלאה באמונה של אישתון שאם החברה שלו תהיה שלא למטרות רווח, הרי שהיא תוכל להציג את ההצעה המוצלחת ביותר למדינה ולזכות במכרז — כאילו מעולם לא הציגה חברה מועמדות במכרז על סמך הערכת חסר קיצונית של העלות, ואז ניפחה את החשבון במאות אחוזים במהלך ביצוע הפרויקט. כאילו מכרזים לא נתפרים לעולם עבור חברות מסויימות. ואם הפוליטיקאים, בהגדרה, בכיס הקטן של בעלי ההון, הרי שהם ישתפו פעולה עם הרמאויות הללו, ויתנכלו לחברות החברתיות.

העניין הוא שבעוד שאני לגמרי מסכים עם הביקורת של אישתון על תנועת המחאה, לפיה "כל השמאל כולו מאוחד כרגע מאחורי הדגל של 'הון-שלטון' ובו זמנית, כל אסטרטגיות השמאל מתעלמות מהקשר הזה לחלוטין וחותרות לשינוי החברה דרך הכנסת – אותה הכנסת שרגע לפני כן הסבירו לכולם שמסורסת על ידי קשרי הון החזקים ממנה," הרי שהוא נוקט בקיצוניות השניה. כל האסטרטגיה שלו כולה מכוונת לצד ה"הון" של המשוואה, ומתעלמת מהשלטון, כאילו ניתן יהיה להשתלט על ההון מבלי לנטרל את שיתוף הפעולה של השלטון איתו.

אישתון מאמין כי "מחאה בצורת הפגנות שקטות, עצומות, דיון ושאר כלי הביטוי הדמוקרטים, היא לא כלי לשינוי. אני יודע שכולם אומרים את זה אבל זה פשוט לא נכון." הוא טוען שהבעיה היא שאימצנו את הפיקציה הדמוקרטית. אני טוען שההפך הוא הנכון: הבעיה היא שאימצנו את הפיקציה של חוסר האונים הדמוקרטי, והפקרנו את הפוליטיקה לבעלי ההון, שרק להם, כביכול, יש את היכולת לשלוט בה. אישתון, למעשה, מחזק את הפיקציה הזו לאורך כל הפוסט הזה. אבל היא שגויה, והיא שקרית. היא מבוססת על הנחת היסוד שאנשים הם מטומטמים, שהם זקוקים לרועה, למנהיג הנאור שידריך אותם – לא באמצעות שכנוע, אלא באמצעות נדנוד גזר מול אפם שיגרום להם ללכת כעיוורים בכיוון הנכון. אישתון, אם כן, כאחרון הבולשביקים, דוחה את הדמוקרטיה לאיזה עתיד לא ידוע, אחרי יצירת ה"אדם החדש", זה שאינו מזוהם על-ידי הסרטן הקפיטליסטי. לכן הוא דוחה את האפשרות להשתלט על המדינה באמצעים דמוקרטיים. הוא אינו מאמין שניתן יהיה לשכנע את הציבור לתמוך במדיניות חברתית אמיתית בבחירות, ולהביא אנשים בעלי מודעות ומחוייבות חברתית לעמדות השפעה בכנסת ובממשלה. במקום זאת, הוא דוגל בבניית מדינה חלופית מתחת לאפם של האזרחים, עד שיתעוררו ויגלו שמאוחר מדי, והמנהיגות ה"חברתית" כבר הלאימה באופן פרטי את המדינה כולה – עד לרמת המטבע. או אז יהיה אפשר להתחיל בפרויקט של יצירת האדם החדש באמצעות מערכת החינוך, שהיא, כאמור, המקום בו "נעשים שינויים של חשיבה, בהיקפים שמשנים תרבות שלמה."

אז הבה אגלה לכם את המיזנטרופיה שלי: אני לא סומך על אף אדם אחד בעמדת כח כה משמעותית. לא אם הוא פוליטיקאי ולא אם הוא בעל הון ולא אם הוא מנהיג חברתי בעל חזון. אף אחד. אני מעדיף להפקיד את גורלי בידי כלל הציבור, שידע לבחור מנהיגים שינהיגו מדיניות שגם אם לא תהיה לגמרי לרוחי, גם לעולם לא תהיה לגמרי מנוגדת לכל נימי נפשי, משום שקטן ככל שיהיה קולי במדינה הדמוקרטית, הוא עדיין שם, והוא עדיין נשמע, והוא עדיין משפיע. לכן אני גאה להקרא סוציאל-דמוקרט.

ואם אנחנו כבר בנושאי הון: מאז פרסום הרשומה האחרונה נתקבלה תרומה בקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לתורם ומאחל לו את התגשמות החלום הבורגני.

אין אנסים, אין אונסים

מיני-שערוריה פרצה לאחרונה סביב טקסט שפרסם דניאל עוז בבלוג שלו. הטקסט המקורי הוסר והוחלף ברשומה אחרת (שכוללת את הטקסט המקורי, בתוספת דברי הקדמה), אבל עושה רושם שהתוספת לא ממש עוזרת לעוז. הוא אולי חושב שהסיבה שאנשים יצאו כנגדו כי לא הבינו מה הוא ניסה לעשות, אבל האמת היא שכולם הבינו היטב מה הוא ניסה לעשות, וזה היה אווילי לחלוטין.

יתכן שהטריגר להתפרצות של עוז היה הגרף הזה, שמסתובב בימינו בפייסבוקיה העברית. מדובר על וריאציה על גרף ישן יותר באנגלית, ובין כה וכה הרעיון שמגולם בו ותיק, אבל אין לי הסבר אחר להופעת הפוסט הזה דווקא בעת הזו. הרעיון, בפשטות, הוא שמי שאשם באונס, הוא האנס, ורק האנס. הקורבן של האונס אינה אשמה באונס, ואין לבוא אליה בתלונות אם נהגה באופן כזה או אחר (השתכרה, התלבשה באופן מסוים, וכן הלאה), משום שהדבר לא הופך אותה לאשמה באינוסה שלה עצמה.

מה שעוז רצה לעשות בדרכו הלא כל כך אלגנטית, זה לטעון שישנם גורמים שמגדילים את הסיכון לאינוס, והציע לנשים לפעול כדי לצמצם את הסיכויים הללו על ידי המנעות מאותם גורמים. יש, כמובן, כמה בעיות עם התזה הזו. הבעיה הראשונה היא סימבולית. עבור רבים, עצם ההכרה בכך שפעולה היא כזו שכדאי להמנע ממנה הופכת אותה לפעולה שחובה להמנע ממנה, ובעצם מתרגמים את היחס "X גורם ל(סיכוי גבוה יותר ל)אונס" ל"מי שעושה X אשם באונס". ועל כך אולי ראוי שנגיד שאם "ייחוס קשר בין מעשים מסויימים להאנסות גורם לכך שנשים מואשמות באונס של עצמן", אז הפעולה הזו של ייחוס קשר היא פעולה שכדאי ולכן חובה שנמנע ממנה…

הבעיה השניה היא הבעיה הפרקטית. היות אישה בגילופין, לבוש "מיני", הליכה לבד ברחובות חשוכים – כל הדברים הללו אינם גורמים מספיקים ואינם גורמים הכרחיים כדי להאנס. נשים עושות כל אחד מאלו ואפילו את שלושתם ביחד בלי להאנס כלל. וחשוב מכך: נשים שלא עושות אף אחד מהדברים ה"רעים" הללו נאנסות. כל הזמן. למעשה, אם אנחנו רוצים לקחת את רשימת כל הדברים שעלולים להגביר את הסיכון של אשה להאנס, נגיע די מהר למחוזות האבסורד. והזוועה? יש אנשים שכבר הגיעו לשם. ברצינות, הכנסו לקישור הזה. הוא מתאר מכתב שהופץ לפני מספר שנים עם כל מיני "עצות" שהגיעו, לכאורה, מפיהם של אנסים אמיתיים, מה לא כדאי לעשות. כמו למשל: להסתובב עם שיער ארוך. כן. מסתבר ששיער ארוך מקל על אנסים לתפוס ולהכניע נשים. ויש עוד כאלו שם. השורה התחתונה: אל תצאי מהבית, וגם אז, חיי בפחד מצמית ומתמיד פן תאנסי. ואם נצרף זאת לבעיה הראשונה: כי אם לא, זו אשמתך שנאנסת.

אבל יש רק גורם אחד הכרחי לקיומו של אונס. ויש רק גורם אחד מספיק לקיומו של אונס. ושניהם הם אותו גורם עצמו. האנס. ומכל הגורמים שמגדילים את הסיכוי לאונס, הגורם היחיד שהוא מכוון לביצוע האונס, שיש בו מה שמשפטנים מכנים "יסוד נפשי", הוא האנס עצמו. ולכך מכוונים כל אלו שאומרות ואומרים שהיחיד שאשם באונס הוא האנס עצמו. ואסור לשכוח זאת לעולם, ואסור להאשים את הקורבן לעולם. כן, ראוי להעצים נשים, לתת להם כלים ובטחון עצמי עד כמה שאפשר. אבל התפיסה שמקדם עוז היא בדיוק ההפך מכך. לא להעצים אלא להפחיד. לא לתת כלים אלא לאסור עליהן דברים. לא לתת להן בטחון עצמי, אלא לנטוע בהן חרדה תמידית.

ואשמתם הטוטאלית והמוחלטת של האנסים אינה משנה כהוא זה מהאחריות שקיימת עלינו כחברה לפעול כנגד תרבות האונס הפושה בכל. אבל גם בתוככי תרבות האונס הזאת, עדיין כל אחד ואחד מאיתנו נושא באחריות מלאה למעשינו, ומי שפוגע באדם אחר אינו יכול לאמר להגנתו "אבל החברה אשמה". הוא עצמו אשם. החברה נושאת באחריות, אבל הוא נושא באשמה. ומי שאומר אחרת הוא חלק מתרבות האונס עצמה.

או, עכשיו שומעים!

כשהתחלתי עם קרן מלגת המחיה שלי, הבטחתי שכל אימת שירכש עבורי ספר מרשימת המשאלות שלי באמאזון, אפרסם סקירה של הספר תוך פרק זמן בלתי סביר בעליל. לפני זמן מה רכשה עבורי קוראת וידידה את ספרו של פרנסיס פוקויאמה "The Origins of Political Order". לכן, כאשר דפנה שיזף פנתה אלי כדי לערוך ראיון על ספר לבחירתי עבור הפודקאסט המצויין שלה, "הכוורת – רדיו רעיונות", קפצתי על ההזדמנות והצעתי את הספר הזה כנשוא הראיון.

אז אתם מוזמנים להאזין לראיון איתי כאן. ואם אתם כבר שם, אני ממליץ להאזין גם לראיונות הקודמים בסדרה – כולם מעניינים ומחכימים, מעניקים זוויות מבט חדשות ומעוררים את בלוטות החשיבה. ותודה לדפנה על ההזדמנות ועל החוויה. האזנה נעימה!

(ואם אתם רוצים עוד, יש עוד ספר שמחכה שארכוש אותו, אז תרגישו חופשיים לתרום.)

 

 

קצרצר: לילה מטריד

הפוסט הזה נכתב כדי להתריע ולפעול לגיבוש תוכנית פעולה כנגד מה שמתסמן כמתקפת הטרדות מיניות מאורגנת בארועי "לילה לבן" ש(אולי) יתקיימו בתל-אביב. כמובן, קיימת ההתארגנות להחרמת "לילה לבן" מסיבות ידועות אחרות, אבל אם בכל זאת אתם (ובעיקר אתן) מתכוונות ללכת, שימו לב לכך שתומר קורון מתכנן מה שהוא מכנה "אימון שטח מתקדם" (כי תקשורת עם נשים היא מבצע צבאי, כמובן):

דמיין לעצמך את רחובות ת"א מלאות באלפי נשים צעירות, סקסיות ופנויות.

וכעת דמיין איך אתה פורץ את הגבולות האישיים שלך – ניגש, יוזם, פונה, מדבר,
מפלרטט, נוגע, מתקרב, מתחבק, וממשיך צפונה כרצונך – לטלפון, אינסטנט-דייט, נשיקה..

[הדגשות, ועילגות, במקור, ד.ק.]

כך מזמין קורון את שותפיו הפוטנציאליים להטרדת רחוב המונית. שימו לב במיוחד למילה "כרצונך" – כי רצונה של האשה אינו משחק תפקיד ב"שפת החיזור" של קורון.

יש סממנים מוכרים לחזירי החיזור הללו – ראשית כל קיומם של צופים בנסיון יצירת הקשר, אבל גם השימוש בעלבונות קטנים (נגים, בז'רגון שלהם), ה"חתירה למגע" מהרגע הראשון (מבצע צבאי כבר אמרנו, לא?), ולפחות עבור החדשים שבלקוחות, תחושה מובהקת שהאיש שמולך לא מרגיש בנוח עם מה שהוא מנסה לעשות, וכתוצאה מכך עודף אגרסיביות ואפילו סוג של כעס שמופנה כלפיך על כך שאת גורמת לו להרגיש כל כך לא בנוח כשהוא בסך הכל מנסה להשיג את מה ש"מגיע לו".

אם נתקלת במישהו כזה, תבהירי לו שאת יודעת מה הוא עושה. אפשר אולי אפילו לנסות להשיג את פרטיו כדי להתלונן נגדו אם הוא ניסה לעשות משהו מעבר ללדבר איתך. אם יש לכן או לכם רעיונות נוספים איך אפשר לפעול באופן קבוצתי כנגד ההטרדה ההמונית הזו, שתפו בתגובות. בנוסף – הפיצו את המידע הזה הלאה, כדי שכמה שיותר נשים שמגיעות לארוע תהיינה מודעות מראש למה שעומד ליפול עליהן ולא תרגשנה לא בנוח להיות אסרטיביות בהתנגדות שלהן להטרדה המינית המכוונת הזו.

(ותודה ליוסי גורביץ שצייץ על הנושא והביא אותו לידיעתי).

עדכון: העמוד הוסר מהאתר של קורון. להלן תמונת מסך של העמוד המקורי:

(קליק להגדלה)

לא גל, אוקיינוס

מי שקורא עיתונים בימינו עשוי להשתומם אל מול הגל העכור והבלתי נתפס של מקרי אונס בעת האחרונה. האחרון הגיע לכותרות ממש בשעות האחרונות. הלב מתקומם והאוזן מזדקרת למשמע הדיווחים החוזרים ונשנים, ומיד מתחיל השומע לחפש הסברים לגל החדש הזה של אלימות מינית. לא קשה למצוא קורלציה שנראית הגיונית: יש הרבה מסתננים אפריקאים בישראל עכשיו. בטח הם אשמים.

אם תסלחו לי שאני מערבב שמחה בזוועה, לזאת קוראים "אשליית הטריות". מקרי אונס הם עניין יומיומי. אם זה לא היה כה נורא להגיד דבר כזה, אולי הייתי אפילו אומר שהם עניין שבשגרה. איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית מדווח כי בחצי הראשון של שנת 2010 לבדו היו 166 פניות לגבי מקרי אונס או תקיפה מינית קבוצתיים. 166. בחצי שנה. כמעט לא עובר יום בלי מקרה כזה. 21 מתוכם, אגב, של ילדים וילדות בני 12 ומטה. ואלו רק מקרי האונס הסנסציוניים יותר, מהסוג החביב על עיתונים ((קשה יותר להאשים ילדה בת 12 שהיא "פיתתה" קבוצה של בוגרים לאנוס אותה.)). מספר הפניות לגבי "סתם" מקרי אונס ונסיונות אונס הגיע באותה תקופה ללמעלה מ-1,300. שבעה מקרי אונס ביום, בממוצע. רבים מהם, כמובן, אינם מדווחים לרשויות, בטח שלא בטווח הזמן המיידי. רובם, כמובן, אינם עונים לסטריאוטיפ של האנס הזר שקופץ על הצעירה שמסתובבת לבדה ברחוב; אותו סטריאוטיפ שנותן לנו באופן אירוני מידה של בטחון: אם ננהג נכון, נוכל להמנע מאונס (ומכאן שקורבן האונס אשמה, במידת מה, באונס של עצמה).

ובכל זאת. שבעה מקרי אונס ביום, פלוס עוד אחד קבוצתי. אז איך זה שלפי העיתונים יש "גל" של מקרי אונס דווקא עכשיו? במקרים כאלו אני חוזר לסיפור אותו סיפר רפי מן ב"עין השביעית", על אודות שני כתבי משטרה מתחרים שיצרו "גל פשע" בניו-יורק של סוף המאה ה-19. הם לא המציאו אף מקרה פשע – כל הדיווחים שלהם היו אמיתיים. אבל ההבדל היחיד בין ניו-יורק של לפני ואחרי גל הפשע לניו-יורק של גל הפשע היה שבזמן ה"גל", הכתבות של שני הכתבים התפרסמו בהבלטה בעיתונים המקומיים.

במילים אחרות, המתכון הסודי שיצר את "גל האונס" הנוכחי הוא כזה: ראשית כל, תקופת חדשות חלשה – אחרי האדרנלין של הבחירות המסתמנות, הממשלה הורידה משמעותית את מפלס הריגוש מרגע שהתייצבה מחדש עם הקואליציה המורחבת. שנית, מקרה בולט במיוחד. למשל, האונס בחניון גן העיר. מדובר ללא ספק בגץ משובח: מקום חשוך אך מרכזי, אנס זר, בחורה צעירה שאפילו הייתה עם החבר. כל מה שצריך כדי ללחוץ לנו על הכפתורים הנכונים. זה לא שלא היו מקרי אונס לפני כן. בראשית החודש, למשל, היה מקרה אונס אחר. אבל הוא לא הספיק להצית את האש – הנערה הייתה שתויה, וזה מספיק כדי להטיל ספק בטוהר שלה.

המרכיב האחרון במתכון הוא אווירה ציבורית נוחה למציאת שעיר לעזאזל. אם כל מקרי האונס הללו היו נעשים על-ידי יהודים, למשל, ספק אם היה נוצר "גל". אין כל כך את מי להאשים במקרה כזה. רק אחרי שנוצר הגל סביב שנאת הזרים, אפשר לספח לתוכו גם מקרי אונס "סתם" על-ידי יהודים, כמו זה של היום.

וזה יהיה גם סופו של הגל – הוא עוד יסחוב כמה ימים על מקרי אונס "פושטים", אבל בסוף העיתונים יאבדו עניין ויעברו לנושא הבא. זה לא שהמשטרה החלה לעשות את עבודתה. זה לא שהנשים יכולות להרגיש בטוחות ברחוב. זה פשוט שה"גל" עבר. אם תחושו שחזרה לכם תחושת הבטחון זה לא בגלל שהאיום פחת, אלא משום שהפסקתם לחשוב עליו. כשם שה"איום האיראני" הפסיק לאיים עלינו כשהחלפנו אותו ב"איום הסודאני", כך יבוא לאיים עלינו משהו אחר.

מאותו רגע מקרי האונס יחזרו להיות סתם מקרים מבודדים שגרתיים. לא "גל של מקרי אונס", אלא סתם אוקיינוס שלהם.

זה לא "האם מותר", זה "האם כדאי"

ההתנקשות במזכ"ל ועדות ההתנגדות העממית שפתחה את גל האלימות הנוכחי בדרום החזירה לדיון ((בחלקים מסויימים מהציבוריות הישראלית, כמובן.)) את שאלת "מדיניות החיסולים". עידן לנדו כתב בבלוג שלו על הנושא את הדברים הבאים:

וה"ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה"ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות.

לנדו לא עושה שימוש בשפה משפטית, אמנם, אבל דומני שהוא מנסה לטעון כאן טענה כמו-משפטית (בגלל מילים כמו "לגיטימיות"). לנדו טוען שכאשר פעילי טרור עוסקים בפעילות טרור, מותר להרוג אותם, אבל ההיתר הזה נפסק ברגע שהם עוברים לעסוק במשהו אחר, כמו להכין ארוחת צהריים. ((ראוי להזכיר כאן, אגב, שהם מטרות לגיטימיות גם אם הם היו מקפידים שלא לפגוע באזרחים כלל, אלא רק במטרות צבאיות.))

אני לא בטוח שהחוק הבינלאומי מסכים עם לנדו בנקודה הזו. החוק הבינלאומי מתיר פגיעה באזרחים (כלומר, במי שאינו חלק מצבא רשמי) בשתי סיטואציות. הסיטואציה הראשונה היא מצב שבו אזרח משתתף באופן נקודתי בפעילות עוינת. אדם שנוטל נשק ומאיים על אזרחי או חיילי מדינה נופל תחת ההגדרה הזו – וכך גם אדם שמנסה לפגוע ברשתות תקשורת בטחוניות. לצבא מותר לפגוע באדם כזה כל עוד הוא עוסק בפעילות העוינת עצמה. ברגע שאותו אדם זורק את נשקו על הקרקע או מפסיק בפעולת הפריצה, הוא חדל להיות מטרה לגיטימית ויש להתייחס אליו כפי שראוי להתייחס לפושע רגיל, היינו להכניס אותו למעצר.

דומני שלכך כיוון לנדו בתיאור שלו. העניין הוא שלא בכך מסתיים העניין. הקהילה הבינלאומית החליטה, ובצדק לדעתי, שההגדרה הזו נותנת הגנה בלתי סבירה לטרוריסטים ושאר אנשי מיליציות, שיוכלו לקבל הגנה אוטומטית פשוט על-ידי הנחת נשקם. מה שלא תופס לגבי חייל – שמשמש מטרה לגיטימית גם אם הוא ישן במדים – לא צריך לתפוס לגבי חיילים בארגוני טרור או מיליציות. על כן נוצרה ההגדרה השניה, זו של בעל "תפקיד לוחמה מתמשך". מנהיג ארגון טרור שעיקר עיסוקו בתכנון פיגועים אינו מפסיק להיות מטרה לגיטימית בגלל שברגע מסויים הוא אינו חושב איך להוציא לפועל ארגון טרור אלא דווקא שוקל איזה טלפון סלולרי הוא רוצה לרכוש. הוא בעל "תפקיד לוחמה מתמשך", ולכן הוא מהווה מטרה לגיטימית לצבא נגדו הוא נלחם בכל רגע ובכל מקום. כך גם כל אדם אחר שפעילות עוינת היא חלק מהיומיום שלו (להבדיל ממי שנטל נשק באופן חד-פעמי). כל עוד אדם זה נוטל חלק בפעילויות הארגון (אימונים, תכנון פעולות, איסוף כספים וכיו"ב), הרי שהוא מטרה לגיטימית.

על פי הגדרה זו, זוהיר אל-קייסי בהחלט היה מטרה לגיטימית לפעולה צבאית. מבחינה חוקית, הפגיעה בו הייתה מותרת.

אבל הדיון בשאלת ההיתר החוקי מסיט את הדיון מהנושא החשוב באמת, ופוגע בשורה התחתונה אליה כיוון לנדו בדבריו: השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו אינה האם היה מותר להרוג את אל-קייסי, או האם הגיע לו למות. השאלה צריכה להיות שאלה של תועלת. במה הועיל לנו מותו? וכמה נפגענו מפעולת החיסול הזו? כן, היה מותר להרוג אותו. וכנראה שכן, הגיע לו למות גם אם לא היה מעורב, לא בפיגוע ליד אילת ולא בפיגוע עתידי ערטילאי כלשהו. אבל אין ספק שהוא הוביל וקידם את מטרותיו של ארגון שמטרתו הייתה פגיעה באזרחי ישראל ובבטחון המדינה, ולכן הגיע לו למות.

אבל השאלה היא האם ישראל עשתה בחוכמה כשהרגה אותו. האם איננו פשוט יורים לעצמנו ברגל. זה צריך להיות עיקר הדיון. לא האם מותר לנו להפעיל כוח צבאי כנגד ארגוני טרור, כי מותר, אלא האם כדאי לנו לעשות זאת. לעיתים קרובות מדי נדמה כאילו האפשרות הזו, שיהיה משהו שאפשר לעשות ונחליט שפשוט לא כדאי לעשות אותו, פשוט לא עולה על דעתו של הציבור בישראל.

לאחרונה התקבלה תרומה נדיבה בקרן מלגת המחיה שלי. תודה לתורם!