מר אבא

פוסט שלי שהתפרסם במקור באון-לייף.

***

בוקר. אשתי בלימודים, אני בבית עם הקטן, הגדול בגן. אבא שלי מתקשר.

–        אז אתה בייביסיטר היום?

–        לא, אני אבא.

–        כן, אבל אבא בתפקיד אמא.

ד"ר פגי דרקסלר פרסמה טור חצי נפעם וחצי נחרד על התופעה ה"חדשה" של אבות במשרה מלאה: אבות שנשארים בבית עם הילדים בזמן שבת-זוגם יוצאת לעבודה. מה שמכונה לעיתים "משפחה הפוכה". הטור הזה הוא תערובת מעצבנת של נתונים מעוותים ושמרנות חברתית משעממת שמצליחה להתעלם לחלוטין מעשרות שנים של חשיבה פמיניסטית ולפספס את ההתרחשות המרגשת מחד והיומיומית כל-כך מאידך שאנחנו מהווים חלק ממנה בעידן הנוכחי.

דרקסלר מציינת שכ-154,000 אלף אבות הם אבות במשרה מלאה כיום בארה"ב. משם, כמעט בלי לעצור, היא ממשיכה לסטטיסטיקה לפיה נשים עדיין נושאות בנטל של 70 אחוז מעבודות הבית. יש לי שתי בעיות עם הקישור שנעשה בין שני הנתונים הללו. הראשונה היא ש-154 אלף אבות זה יפה, אבל זה עדיין פחות מאחוז אחד מכלל האבות עם ילדים בני 18 ומטה. גם אם כל אחד ואחד מהאבות הללו עושה את כל עבודות הבית לגמרי לבדו, זה לא ישפיע באופן משמעותי על הסטטיסטיקה.

הבעיה השניה היא שהסטטיסטיקה הזו היא מ-1998. כן. וגם אז, מדובר היה בסטטיסטיקה שהצביעה לא על קבעון – לא שגברים "עדיין" עושים רק שליש מעבודות הבית – אלא על שינוי מתמשך, שהוריד בחצי את מספר שעות העבודה שהקדישו נשים לעבודות הבית משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-90, מחד, והכפיל את כמות השעות שהקדישו לכך גברים. מובן שאי השיוויון עדיין בולט, אבל הכיוון הוא הכיוון הנכון, ואין סיבה לא להאמין שהמצב המשיך להשתפר מאז סוף שנות ה-90. הדור שהקים משפחות חדשות בעשור וחצי מאז נבחנה הסטטיסטיקה, הוא דור שרבים מתוכו גדלו במשפחות בהן אין שום דבר מוזר בגבר שמשתתף בעבודות הבית, ונקודת המוצא אצל רבים היא הנחה של שיוויון, גם אם לא בהכרח מגיעים אליו.

 

גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא

כי השינוי המשמעותי ביותר הוא לאו דווקא עלייתו של מודל הפוך למשפחה הבלתי-שיוויונית הקלאסית, אלא דווקא עלייתו של מודל שיוויוני חדש, כזה שבו שני ההורים הם שותפים מלאים בגידול הילדים ובעבודות הבית. לא שהגבר "עוזר", אלא ששני בני הזוג מחלקים ביניהם את העבודה.

וכן, דרקסלר צודקת, כנראה, כשהיא אומרת שגברים עשויים בסבירות יותר גבוהה להכריע שאוכל שנפל על הרצפה אבל הורם מיד עדיין כשיר לאכילה (כי ראבק, אף אחד לא מת מקצת לכלוך). ובהחלט, אני עדיין צריך לשאול את אשתי על איזה תוכנית להפעיל את מכונת הכביסה בכל פעם (למרות שניסיתי תקופה ארוכה ללמוד את הרציונל). גברים, כפי שאיבחן פעם דייב בארי, פשוט לא מודעים לסטנדרטים דומסטיים, באותו אופן שדגים אינם מודעים למסחר בבורסה. זה לא שאין לנו שום עניין בנקיון, אלא שאנחנו מגדירים "נקי" בצורה שונה. ואכן, בימים בהם אני מופקד על שטיפת הרצפה, אני עומל במשך שעות רבות על משימה שזוגתי מקדישה לה חצי שעה, כי פשוט אין לי מושג מתי הגעתי למצב "נקי" בעיניה. מבחינתי זה היה נקי עוד לפני שהתחלתי.

אבל ההתרכזות של דרקסלר באבות שנשארים בבית עם הילדים גורמת לתחושה כאילו אבות מעורבים הם תוצאה של חוסר ברירה – רק כשאב איבד את מקור פרנסתו, הוא הופך בלית ברירה למטפל הראשי בילדים. והתיאור הזה הוא פשוט לא נכון. הוא לא נכון עבור חלק גדול מהאבות שנשארים בבית מבחירה ולא בלית ברירה, והוא בטח לא נכון עבור אבות כמוני שרוצים ופועלים כדי לאפשר לעצמם להיות בבית ולחלוק בצורה שווה את הטיפול בילדים. לשמחתי הרבה העיסוק שלי מאפשר לי לבלות שעות רבות בבית, ובמשך תקופה מסויימת הייתי המטפל העיקרי של בני הגדול. אין לי ספק שהשעות הרבות שבילינו ביחד לא רק חיזקו אותו והפכו את הקשר בינינו להרבה יותר אמיץ מקשרים שראיתי בין בני גילי לבין אבותיהם, אלא גם הפכו אותי לאדם טוב ומאושר יותר.

כי זאת יש לזכור: כאשר מתלוננים על שעות העבודה המטורפות של מקומות עבודה מסויימים, ועל הקושי שהדבר גורם לנשים להצליח שם, בתוך האמירה הזו טמונה ההנחה שעבור גברים זה לא בעיה, שזה מובן מאליו שגברים לא צריכים לחזור הביתה כדי להיות עם הילדים. אם הגבר מספיק לתת לילד נשיקה לפני שהוא הולך לישון – הוא צריך להגיד תודה.

אבל כשם שהקריירה המקצועית של נשים נפגעת בגלל הציפייה מהן לטפל בילדים, כך הקריירה ההורית של גברים נפגעת בגלל הציפייה מהם שלא לטפל בילדים. או, כפי שניסחה זאת אחת הקוראות בבלוג שלי, גם לגברים יש מגדר, וגם אותם הוא מדכא.

מובן שהמגדר הגברי מקנה שורה של פריבילגיות, והפגיעה של אי השיוויון בנשים הרבה יותר משמעותית מאשר הפגיעה בגברים. אבל כאשר אישה מתייחסת בזלזול לכישוריו של גבר לדאוג לעבודות הבית, כאשר אישה נרתעת מלאפשר לגבר להיות שותף מלא בטיפול בילדים, וכאשר אישה מדרבנת את בן-זוגה להרוויח כמה שיותר כסף על חשבון המעורבות שלו בחיי המשפחה, היא בעצם משרתת שלא מדעת את אותו שיח שוביניסטי שמייצר את אי השיוויון הזה. כאשר גבר שמטפל בילד מכונה "אמא", כאילו יש משהו שהוא לא רק "נשי" בהכרח אלא גם "נחות" ו"מסרס" בטיפול בילדים, אנחנו לא מעליבים את הגבר הספציפי הזה, כמו שאנחנו מטילים ערימת בוץ מטונפת על כל אשה ואשה בעולם. רק ההבנה ששבירת חלוקת התפקידים המגדרית על שני צדדיה היא אינטרס משותף גם של גברים וגם של נשים תוכל להוביל לשיוויון מלא בחיי המשפחה, בשוק העבודה, ובכל תחומי החיים.

***

הערה אדמיניסטרטיבית: בעת האחרונה התקבלו שלוש תרומות בקרן מלגת המחיה שלי שטרם הספקתי להודות למעניקיהן. אז תודה!

***

תוספת מאוחרת: גם ללואי סי.קיי. יש מה להגיד בנושא:

סופים טובים

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון." ((ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר!)) במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים. ((בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות.)) השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

מזל טוב, בהמה! (וגם: למה עכשיו?)

קצת פסק זמן מענייני המחאה.

בטמקא פרסמו טור מאת הוגת הדעות מורן אייזנשטיין. הטור סיפר את הסיפור על ההעצמה הנשית שמורן חוותה כאשר בן-זוגה תמך בה אחרי לידת בנה והניח את דעתה שאין לה מה לדאוג מכל מיני סטנדרטי יופי שנועדו לילדות בנות 16 שסובלות מאנורקסיה, ושמה שחשוב עכשיו, שבועות בודדים אחרי הלידה, זה שתנוח כמה שאפשר בין התעוררויות להנקה, ואיך שהוא מעורב באופן שיוויוני בטיפול בצאצא הקטנטן כדי שלא כל המעמסה תיפול על כתפיה.

סתם! נראה לכם? מה פתאום. הטור מספר איך בעלה החלאה קנה לה שמלה מידה 36 פחות מחודשיים אחרי הלידה. תגובתה, במילותיה שלה – '"וואו, איזו מדהימה", אמרתי ונישקתי אותו. אבל בפנים בא לי למות'. כן, בעלה גרם לה לרצות למות.

מיד תפסה את בעלה לשיחה והבהירה לו שאין שום סיבה הגיונית לצפות מאשה זמן כה קצר אחרי לידה להכנס לשמלה כל כך קטנטנה. בעקבות השיחה הבעל התנצל והסביר שהוא לא טוב במידות של נשים, והוא ממש לא התכוון להגיד שהיא שמנה, ושהוא אוהב אותה לא פחות עכשיו משהוא אהב אותה ביום החתונה שלהם.

לא, לא… רגע, זה לא היה ככה. הרשו לי לדייק: בעקבות קבלת השמלה ונסיונות נואשים ללבוש אותה בצורה שתסתיר את העובדה שיש לה גזרה של אשה כמה שבועות אחרי לידה ולא של בר רפאלי אחרי כריתת קיבה, היא הגיעה למסקנה שהבעיה היא בה עצמה, ולכן פצחה בדיאטה נטולת פרופורציות ובמשטר אימונים מפרך בחדר כושר אליו גררה את הילד (כי אין לו אבא, כאמור). והיא עוד הצליחה לשכנע את עצמה שהיא עושה את זה לטובת הילד – "שלא ייבהל וימצא פתאום אמא עם עודף משקל, שיער נושר ופיגמנטציה על הפנים", כי זה מה שאכפת לו.

אבל כמובן כל המאמץ הזה אינו מספיק, כי עדיין צריך לשקר לבן הזוג המתחשב כדי שלא יחשוב בטעות שאשתו עושה איזשהו מאמץ כלשהו כדי לרצות אותו – הרי היא צריכה להראות כמו בת 12 באופן טבעי, לא? ולכן, כאשר הבעל מבחין שהריצ'רץ' של השמלה שהיא נדחסה אליה בכח נהרס, היא עוד המציאה סיפור על איך שהוא נתפס בעגלה כשהם חזרו מהמסעדה, ובחיוך ממתיק סוד הבטיחה שעוד כמה חודשים היא תיקח אותה לתיקון.

אז מה היה לנו? בן זוג שאינו מסוגל לאמפתיה ולדאגה כנה לבת זוגו אלא רק רוצה את הכוסית שלו בחזרה אחרי שהיא סיימה לייצר עבורו צאצא; זוג שאינו מסוגל לקיים שיחה אחת נורמלית על משהו שמטריד את האשה, כי למה להרוס לו את הפנטזיות; בת זוג שמוכנה להקריב את הבריאות שלה ואת הנוחות של בנה כדי לרצות את אותן פנטזיות אינפנטיליות של בן הזוג; ומערכת יחסים שבנויה על שקרים כדי להסתיר את העובדה שהיא בת אנוש ולא תמונת מגזין שעברה ריטוש מאסיבי.

עכשיו, באמת שלא מעניין אותי מה עושה מורן אייזנשטיין בחייה הפרטיים. אבל איפה השיקול המערכתי כאן? איך מי שאחראי על עריכת מדור שכל כולו מיועד לנשים הרות ומיד אחרי לידה יכול שלא לבצע את השיקול העריכתי הפשוט של להגיד "תודה, אבל לא" – יש לנו אחריות מסויימת, ואנחנו לא נציב סטנדרטים מסוכנים כל כך לקוראות שלנו בצורה בלתי ביקורתית כל כך.

כאשר הטוקבקים הם קול ההגיון, זה סימן שמשהו התקלקל משמעותית ברמת המערכת.

ובכל זאת מילה בנוגע למחאה: גורביץ הפנה לטור של קרני אלדד בהארץ שבו מועלית טענה שמופיעה תדיר בקרב מבקרי המחאה: למה דווקא עכשיו? למה לא תחת הממשלה הקודמת? למה לא לפני עשור? למה לא תחת רבין? מה נשתנה?

יש כמות אדירה של ציניות בשאלה הזו. התשובה, הרי, היא "במקרה". לא, המחאה הזו לא הייתה חייבת ליפול במשמרת של נתניהו. זה לא שאולמרט היה יותר טוב. והתהליכים שהובילו למצב שכולם מצביעים עליו כיום ואומרים שהוא בלתי אפשרי לא התחילו אצל ביבי. יש שיאמרו שהם אפילו לא התחילו אצל הליכוד אלא עוד לפני המהפך הראשון. מדובר בתהליכי עומק, ובדיוק בגלל זה המחאה דורשת שינוי עמוק ולא רפורמות קטנות או תיקוני מדיניות.

אבל בגלל זה השאלה "למה עכשיו" היא חסרת משמעות. אי אפשר לנבא ארועים כאלו. מדען מדינה או סוציולוג שיגיד לכם שהוא ניבא שהמחאה הזו תעלה ותצליח מתי שזה קרה משקר לכם, בדיוק כשם שפיזיקאי שיגיד לכם שהוא יכול לנבא מתי אטום רדיואקטיבי ידעך משקר לכם. יש כל כך הרבה גורמים, רבים מהם אינם חשופים לאיש, שאי אפשר לנבא ויש מידה לא קטנה של אקראיות (או, לכל הפחות, "בחירה חופשית") בהתרחשות שלהם. כן, יש גורמים שאפשר להצביע עליהם ככאלו שהגדילו את הסיכוי לכך. המחאות ההמוניות בעולם הערבי סיפקו מודל, המחאות בספרד וביוון גם הן יכלו לתת כמה רעיונות. ישנם גם תהליכים ארוכים יותר שהגבירו את הסבירות למחאה כזו – אחד מהם הוא הנושא של הדוקטורט שלי ((בקצרה: יצירת קואליציה של ה"יהודיות" וה"בטחון" כנגד ה"דמוקרטיה", החלישה מאוד את יכולתה של האחרונה להשפיע על הבניית המדיניות בישראל. במצבים כאלו, אפשר לצפות שרעיון ה"דמוקרטיה" יעבור שינויים בניסיון להטות חזרה את המאזניים. להגיד לכם שציפיתי שזה יקרה כל כך מהר, או שזה יצליח אי פעם? ממש לא. המאורעות עכשיו מסתדרים עם התאוריה, אבל אי אפשר לחזות אותם.)), וכמובן שיש גם תהליכים כלכליים שתלויים בגורמים מגורמים שונים, כולל מצב הכלכלה העולמית.

אבל זה לא נכון להגיד שהייתה כאן "סערה מושלמת". היה כאן מצב נוח יחסית להתרוממות של מחאה כזו, אבל לא משהו שלא היה כדוגמתו בעבר. הרכיב הסודי הוא משהו שאף חוקר ואף עיתונאי לא יכול היה לזהות אותו מראש: מדובר על בחורה צעירה שנכנס לה ג'וק לראש ברגע הנכון, והחליטה לפעול, והצליחה לסחוף סביבה גרעין קטן, שהצליח להגיד בדיוק את הדברים שגרמו לעוד ועוד אנשים להצטרף אליהם. בקיצור, מכל בחינה אובייקטיבית, מדובר פה על מקריות.

אפשר, הרי, לשאול לא רק למה תחת הממשלה הזו, אלא למה דווקא הקיץ הזה? אם כל הסטודנטים השמאלנים רק חיכו לחופשת הקיץ כדי לנסות ולהפיל את ממשלת נתניהו, מה מנע מהם לעשות בדיוק אותו הדבר בקיץ שעבר? כלום, כלום לא מנע מהם. אבל היה חסר אותו זיק ראשוני מקרי – מה שבמדעי החברה מכנים "agency", סוכנות, בחירה חופשית – שהצית את האש הגדולה שאנחנו רואים עכשיו.

בגלל זה זו לא מחאה נגד נתניהו אישית, אבל הוא בהחלט חלק מהבעיה. זו מחאה נגד משהו הרבה יותר גדול מנתניהו, ובעד משהו הרבה יותר גדול ממה שהוא יהיה מוכן לעשות.

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם "למה עכשיו?", אתם יכולים לענות "למה לא?".

עדכון: אם אתם יכולים לסייע גם כלכלית למחאה, אפשר לתרום באמצעות פייפל או כרטיס אשראי כאן. אני כבר רוקנתי את כל מה שהיה לי בפייפל לשם, אז אם תרמתם לי בעבר, אתם יכולים לדמיין שהעברתם כמה שקלים גם למטרה הזו. (אבל לא כל מה שתרמתם, כי בכל זאת בזבזתי חלק מהכסף על כל מיני שטויות באינטרנט…)

אגב, להזכירכם – אתם תמיד יכולים לתרום לדוקטורנט למדע המדינה האהוב עליכם באמצעות כפתורי התרומה שלמעלה בטור האמצעי.

הכל או כלום

כבר הרבה זמן שלא הצטערתי שאני לא בארץ. להפך. אבל היום עקבתי אחרי ההכנות לעצרת, והחלטתי להשעות את הציניות שלי, והרשיתי להתלהבות ולהתרגשות לשטוף אותי מתל-אביב ועד טורונטו, ואפילו מבעד לציוצים הצלחתי לראות את העיניים המנצנצות. ואני מאמין – כי אני רוצה להאמין – שקרה היום משהו; שזה לא יגמר בזה.

קצת לא נעים לתת עצות מרחוק כשאני לא יכול להיות אתכם, לשמוע את הקולות, לדבר עם האנשים ברחוב, אז אני אגיד את מה שאני חושב, אבל בהרבה פחות בטחון מבדרך כלל.

העצרת הלילה הייתה המבחן הראשון, והמחאה עברה אותו בהצלחה יתרה. אבל עומדים לפניה כמה מבחנים נוספים. בעתיד הנראה לעין, שניים מרכזיים: ראשית, להמשיך את המחאה ולמשוך אנשים לבוא שוב ושוב. הבנתי שמתוכננת עצרת נוספת בשבוע הבא – תחריר-סטייל – וזה מצויין. אם זה יצליח, זה יהיה נפלא.

הדבר השני הוא להתחיל לגבש את המחאה הזו לתנועה פוליטית אמיתית. הרבה אנשים העירו שאחד הדברים היפים במחאה הזו היא כמה שהיא הטרוגנית, כמה שהיא ממש לא "עצרת שמאל" אלא משהו הרבה יותר גדול מזה. וזה נכון במובן הזה שהמחאה חורגת הרבה מעבר לקהל הטבעי של העבודה-מרצ-חדש. אבל זה לא נכון במובן העמוק יותר, והמבחן החשוב ביותר של המחאה הזו יהיה סביב השאלה אם הם יצליחו למחות את הטינופת מעל המילה "שמאל", ולשכנע אנשים שלא יגעו בשמאלני עם מקל שמה שהם רוצים זה בעצם אג'נדה שמאלנית. שמדינת רווחה זה משהו שאי אפשר לעשות דרך הליכוד וישראל ביתנו. אסור שהמחאה הזו תגמר כדרישה מהממשלה "לעשות משהו". זה לא עובד. אנחנו צריכים לעשות את המשהו בעצמנו. המבחן יהיה סביב השאלה אם הם יצליחו לשכנע את כל האנשים שנמשכו לתוך המחאה הזו שהכל קשור בהכל; שזה הכל או כלום. שאי אפשר לפתור את בעיית הדיור בלי לפתור את בעיית התחבורה, ואי אפשר לפתור את בעיית התחבורה בלי לפתור את בעיית הבריאות, ואי אפשר לפתור את בעיית הבריאות בלי לפתור את בעיית התעסוקה, ואי אפשר לפתור את בעיית התעסוקה בלי לפתור את בעיית הפנסיונרים, ואי אפשר לפתור את בעיית הפנסיונרים בלי לפתור את בעיית האפליה כנגד ערבים, ואי אפשר לפתור את בעיית האפליה כנגד ערבים בלי לפתור את בעיית האפליה כנגד הומוסקסואלים, ואי אפשר לפתור את בעיית האפליה כנגד הומוסקסואלים בלי לפתור בעיית תנאי ההעסקה, ואי אפשר לפתור את בעיית תנאי ההעסקה בלי לפתור את בעיית הדחיקה משוק העבודה של החרדים וכן הלאה וכן הלאה. המבחן יהיה סביב השאלה אם המוחים יצליחו להבין שהנושא האחד הזה שמטריד אותם עכשיו הוא חלק מהשקפת עולם רחבה יותר, ושכשם שהשקפת העולם של נתניהו מביאה גם למשבר בדיור וגם למשבר בדמוקרטיה וגם למשבר בבריאות וכו' וכו', כך השקפת העולם שתוכל לתקן את משבר הדיור תהיה רק זו שתוכל גם לתקן את שאר המשברים.

אז לא, בניגוד למה שיש מי שטוען, אסור להפריד בין המאבקים. אסור "לברור מאבקים", כי המשמעות של זה היא פילוג ופירוד השורות. כי אם תהיה לשמאל הזדמנות לבנות את עצמו מחדש, הרי היא פה, עכשיו: הזדמנות לבנות גשרים חדשים, לבנות קואליציה חדשה. הזדמנות להסביר למעטים שיסכימו להקשיב שאי אפשר לדרוש דיור בר השגה לזוגות צעירים אחרי צבא אבל לא להתנגד לפינוי תושבי שייח ג'ראח מבתיהם. וחשוב מכך: שאפשר להשיג מטרות משותפות ביחד; שכל הקבוצות השונות הללו, כל הקואליציה המוזרה הזו, יכולה לעשות משהו שיהיה טוב לכולנו. והמעטים הללו ילכו וישכנעו אחרים מתוך ה"מחנה" שלהם, כי לעזאזל, זה נכון. כי אי אפשר לבנות חברה על שנאה לאורך זמן.

בעלי הבתים הם לא האויב כאן. הם עושים מה שהם חושבים שנכון לעשות. הם דואגים לעצמם כי הם גילו שאף אחד לא ידאג להם. הם גדלו בשנים שמדינת הרווחה הלכה והתפרקה מנכסיה. הם גילו שאם הם לא ידאגו שיהיה לילדים שלהם, אף אחד אחר לא ידאג להם. והם כל כך דאגו לנו, שהם לא שמו לב שהם שותים את אותו הרעל שהכניס אותם לצרה הזו מלכתחילה. הם לא שמו לב שמרוב החלטות בודדות בשוק החופשי, הילדים שלהם כיום כבר לא יכולים לממן לעצמם קורת גג בלי עזרתם. הם שכחו שאפשר לעשות גם החלטות משותפות, ביחד, כחברה. ומה שנפלא כל כך במחאה הזו, היא שאנחנו, הילדים שלהם, יכולים להזכיר להם.

ואולי אני נאיבי, אבל אני מאמין שלא ייקח להם הרבה זמן להתעשת. כן, יש להם מה להפסיד, אבל זה לא הרבה, והם הרבה יותר קרובים אלינו מאשר אל אילי ההון שבאמת נהנים מהשיטה הזו. וככל שנצליח לשכנע אותם בכך מהר יותר, ככל שנעביר אותם לצד שלנו, כן ייטב.

כי הם טועים, החמדנות שלהם היא טעות, אבל אסור לנו לבקש נקמה – קוסמת ככל שתהיה. הרבה יותר חשוב להעביר אותנו לצד שלנו, לעזור להם להכיר בטעותם. לגייס אותם למען שינוי השיטה, למעננו – הילדים שלהם. אצלם נמצא המפתח, אותם שארים אחרונים של מעמד הביניים הישראלי. ברגע שהם יהיו איתנו, ניצחנו.

יש לי קטגוריה של פוסטים בנושא "יאוש". הפוסט הזה הוא הראשון אי פעם שמצאתי לנכון לסווג תחת הקטגוריה "תקווה".

מר __, כאן פוציק

אתמול גיליתי דבר מה שהפתיע אותי, למרות שלא היה צריך להפתיע אותי. הילד שלי לא יודע מה זה "אלוהים". פשוט לא יודע. אלוהים זה לא חלק מהלקסיקון שלו. הוא כרגע נמצא במקום הזה שדתיים אוהבים לטעון שלא קיים. הם טוענים שאתאיזם היא גם סוג של דת, בגלל שאתאיסטים "מאמינים שאין אלוהים", ואמונה שאין כמוה כאמונה שיש. אבל הוא לא "מאמין שאין אלוהים", הוא פשוט לא חושב על הסוגיה, כי הוא לא יודע שיש משהו שהוא אמור להחליט אם הוא מאמין בו או לא.

וזה אחד הדברים היפים בלגדל ילד בקנדה, או לפחות בחלקת קנדה הקטנה שלנו: אם אנחנו לא נחשוף את הילד לדת, אף אחד אחר לא יחשוף אותו אליה. ילדים נחשפים למנהגים שונים, מדתות שונות, אבל כמעט אף-פעם לא מוצג להם הרקע הדתי. אנשים נוהגים כך כי הם נוהגים כך, וזהו. זה לא שלא לימדתי את הילד על אלוהים מתוך אידאולוגיה – זה שלא הייתי צריך בכלל לדון בנושא. אלוהים לא נוכח בחיים היומיומיים שלי, וגם לא בחיים היומיומיים של הילד, כך שהנושא פשוט לא עלה.

ואני לא אומר שאני לא מחנך את הילד שלי בהתאם לאידאולוגיה שלי באופן מכוון לפעמים. כך, למשל, אני באופן מכוון משתדל לצמצם הפרדות מגדריות בתפיסה של הילד. כשהוא אומר לי שמשהו הוא של בנות או של בנים, אני שואל אותו למה ומנסה לאתגר את התפיסה הזו. אני אומר לו שיש בנות שאוהבות מכוניות ויש בנים שאוהבים בובות, ושאין שום בעיה עם זה. אבל קשה להלחם ברעיונות שהילד מביא מהגן. זה מה שכל כך נחמד בכך שאני לא צריך להלחם ברעיון של אלוהים.

אבל במסגרת הנסיונות של אשתי לחשוף את הילד לתרבות יהודית, הראינו לו את "נסיך מצרים" – אותו סרט של דרימוורקס על סיפור יציאת מצרים. למעשה, כבר הראינו לו אותו שנה שעברה, אבל הפעם, בסצנת הסנה הבוער, אשתי שאלה את הילד עם מי משה מדבר. הוא לא ידע. אז היא אמרה לו "אלוהים". והוא השיב – ילד נפלא שלי – "מה זה אלוהים?".

ובשלב הזה התערבתי. כי כאן כבר האידאולוגיה שלי נכנסת לעניין. אשתי חושבת שמן הראוי ללמד את הילד קודם כל על אלוהים, ואחרי זה לדון בשאלה אם זה נכון או לא. אני חושב שאין שום הגיון בזה. אלוהים צריך להיות מוצג מלכתחילה כסיפור. מבחינת הילד, ערך האמת של "אלוהים" צריך להיות כמו ערך האמת של פיטר פן: זה סיפור. יש אנשים שחושבים שזה אמיתי, אבל זה כנראה לא. מבחינתי, אני צריך לספר לילד על אלוהים באותה צורה שהורה יהודי דתי היה מספר לילד שלו על ישו – כלומר, קודם כל עדיף לא לספר בכלל, אבל אם הנושא כבר עלה, להציג את זה כסיפור ולא כמציאות. אני מעדיף לתת לילד להאמין באליהו הנביא (ובסנטה קלאוס, ובפיית השיניים), אבל לא באלוהים – הראשונים הם שקרים לבנים, שנועדו להפוך את תקופת הילדות לקסומה יותר, ולכולם ברור שבשלב כלשהו מתבגרים ומפסיקים להאמין בהם. אבל להשתחרר מאלוהים הרבה יותר קשה, כי החברה לא בהכרח תומכת בכך. אז עדיף מראש לא לקשור את הילד בצורה כזו.

אני יודע שברגע שנחזור לארץ, הילד יופגז עד בלי די בסיפורי התורה, באלוהים ובדת. אני רוצה שנקודת המוצא שלו תהיה שאלו סיפורים. שמה שהוא לומד בשיעור תנ"ך שווה ערך למה שהוא לומד בשיעור ספרות. כן חשוב לי שהוא יכיר את הסיפורים, את הרקע התרבותי שהם מספקים. חשוב לי שהוא יהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מהמקורות, כשם שחשוב לי שיהיה מסוגל לזהות, להבין ולהשתמש בציטוטים מביאליק ועגנון, אבל גם חשוב לי שהוא יוכל לזהות ולהשתמש בציטוטים מהברית החדשה ואולי אפילו מהקוראן ((לא יודע, אף פעם לא קראתי.)), וגם מדוסטוייבסקי וטולסטוי ומארק טווין והמינגווי ושייקספיר. תרבות היא דבר שחשוב להקנות לילד. דת, לעומת זאת, היא עול שאין שום סיבה להטיל עליו.

עדכון: מסתבר שהארץ עשו מיני-פרוייקט תחת הכותרת "למה אנשים מאמינים באלוהים?". מבין התשובות המוצעות (לא כולל "החילוני", כי התייאשתי באמצע מהלהג המשמים הזה), אני הכי קרוב בעמדתי לעמדה שמציע "הפסיכולוג", אבל בנוסח אחר: אנשים מאמינים באלוהים כי לימדו אותם להאמין בו (וזה קל). אף אחד לא מלמד ילדים לא להאמין באלוהים, אז הם מאמינים. כשאתאיסטים ירהיבו עוז להגיד לילדים שלהם שיש דבר כזה שקוראים לו אלוהים, ויש אנשים שמאמינים שהוא קיים אבל זה לא נכון, אז הילדים שלהם לא יצטרכו להגיע לבגרות לפני שיחליטו לא להאמין באלוהים, אלא הם פשוט לא יאמינו בו מראש.

ולמי שתוהה אם אני לא שולל מהילד שלי הרבה מהקסם שבילדות – לא. לילד שלי יש המון קסם בעולם. יש, למשל, קסם שקוראים לו חור שחור, שמושך אליו כל מה שמתקרב אליו, אפילו אור, ולא מאפשר לו לצאת לעולם. ((כשהילד יגדל, אולי אני אתן לו לקרוא את הספר של לנרד ססקינד, The Black Hole War, כדי שיבין למה זה לא לגמרי נכון.)) ויש קסם שקוראים לו אבולוציה, שהופך דינוזאורים לציפורים וקופים לבני אדם. ויש קסם שקוראים לו המפץ הגדול. לא, הילד לא יכול להבין אף אחד מהתאוריות הללו, וההסבר תמיד נגמר ב"כי ככה זה", אבל אני נותן לו בסיס הרבה יותר טוב להבין את העולם מאשר מי שמסביר אותו בקסמים שעשה אלוהים, ואחרי זה הילד שלו צריך להחליף את הרעיון הזה ברעיונות מדעיים, במקום רק להרחיב את ההבנה של הבסיס שכבר יש לו.

הסיפור על רוברט מאנש

סופר הילדים המצליח והאהוב ביותר בקנדה, ואחד החשובים שבהם בצפון אמריקה בכלל, הוא רוברט מאנש. מאנש כתב עשרות ספרים חינניים להפליא, מצחיקים גם עבור הילדים וגם עבור הוריהם, ובעיקר – כיפיים להפליא להקראה. הסיבה היא שמאנש הוא בעצם לא סופר אלא מספר סיפורים: ((אפשר לשמוע הקלטות של רבים מספריו מוקראים על ידי מאנש עצמו באתר הבית שלו.)) כל סיפור מתחיל מאחד ממופעי סיפור הסיפורים שלו, שם הוא ממציא אותו מכלום (או, לעיתים קרובות, משיחה עם אחד הילדים בקהל), ואז ממשיך ומפתח ומעבד את הסיפור בהקראות חוזרות ונשנות לפני קהלים שונים. באחד הראיונות שלו סיפר שלוקח 200 הקראות כאלו בין המצאת סיפור ועד שהוא "מוכן". כל ספר כזה מלווה גם באיורים מקסימים של אחד מכמה מאיירים שעובדים איתו לאורך השנים.

הספר המוכר ביותר של מאנש, אולי, הוא "נסיכת שקית הנייר", מ-1980, שהפך למעין סמל פמיניסטי לכתיבה על ולילדות. בספר מצליחה נסיכה שהנסיך שלה נחטף על ידי דרקון (שגם שרף את כל בגדיה, מה שהצריך לבישת שקית נייר במקום בגדים) להערים על הדרקון כדי להציל את הנסיך שלה — אך לבסוף מתגלה שהנסיך הוא כפוי טובה שאינו מוכן להתלוות לנסיכה מכיוון ששערה פרוע והיא אינה לבושה כיאות לנסיכה, ובתגובה היא זונחת אותו.

מאז, כאמור, מאנש כתב עוד עשרות ספרים. רבים מהספרים נוגעים בסוגיות שסופרים אחרים היו מרגישים צורך להתעסק איתם בצורה דידקטית או לפחות ללוות אותם במוסר השכל. חלק מהקסם של מאנש, לעומת זאת, הוא שהוא אף פעם לא מרגיש צורך לספק מוסר השכל לסיפורים שלו, והערך החינוכי, אם יש כזה, הוא בעצם האגביות של דברים מסויימים בסיפור. כך, למשל, הסיפור "זום!" עוסק בילדה על כיסא גלגלים, אך עצם היותה ילדה שזקוקה לכיסא גלגלים לא מהווה עניין חשוב בסיפור – היא פשוט ילדה בכיסא גלגלים, בלי צורך להסביר או להציג אותה כראויה לרחמים. ילדה ככל הילדים וזהו. בסיפור אחר, "ממקום רחוק", שנכתב בשיתוף עם סאוסן אסקאר, מספר מאנש את סיפורה של אסקאר, שהיגרה עם הוריה ממדינה מוכת מלחמה (המדינה לא מזוהה, פרט לעובדה שהוריה של אסקאר הם בבירור מוסלמים, על פי לבושם). הסיפור עוסק ברגישות ובעדינות גם בנושא המלחמה וגם בנושא קשיי ההגירה של ילדים, וכל זאת בלי לנסות לגונן על הילדים הקוראים יתר על המידה. בעקבות הקריאה בסיפור בני יזם שיחה על מלחמה ולמה יש מלחמות ומה קורה בהן – נושאים לא פשוטים שמרבית ספרות הילדים כיום פשוט מעדיפה להמנע ממנו.

בגלל שכל הספרים התחילו את דרכם כסיפורים, יש דגש גדול על הדיאלוג ועל שימוש באינטונציות, מה שהופך את ההקראה להרבה יותר כיפית מהרבה מאוד ספרי ילדים שנכתבים כיום.

וכך באחד האמשים שוחחנו, אני ואשתי, ותהינו למה בעצם הספרים הללו לא תורגמו לעברית, ומאנש עצמו כלל אינו מוכר בארץ – אם הילד לא היה מספר לנו עליו, ומבקש ספרים שלו, כלל לא היינו מודעים לקיומו. בעקבות אותה שיחה שלחתי מכתב למאנש (מכתב ממש! באתר האינטרנט שלו יש כתובת דוא"ל, אבל מצויין שם שאם ממש רוצים תשובה, עדיף לשלוח מכתב פיזי, פשוט כי יש יותר מדי דוא"ל), ושאלתי מה אפשר לעשות כדי להביא את ספריו לקהל הישראלי.

אתמול קיבלנו מכתב תשובה: מסתבר שכמה מספריו כן תורגמו לעברית, אבל, כפי שהוא מסביר, הבעיה היא שהם לא זוכים להדפסות נוספות. בגלל שהוא גם, כנראה, האיש הכי נחמד ביקום, הוא גם צירף למכתב עותקים ש"היו לו במשרד" משניים מספריו (עליהם הוא חתם עם הקדשה לילד) בתרגום לעברית: נסיכת שקית הנייר (שתורגם ל"הנסיכה שלבשה שקית נייר", הוצאת ברירות) ו"אותך תמיד אוהב", (הוצאת ביתן "בשיתוף עם אדר הוצאה לאור" – אדר הוצאה לאור, יש להניח, קשורה לעובדה שהמתרגמת של הסיפור היא תמר אדר). הבחירה בנסיכת שקית הנייר היא מובנת, אבל הספר סובל מתרגום מנופח (של שלמה סבירסקי) שנוטל הרבה מהחן של הסיפור המקורי ושל אופי הכתיבה של מאנש באופן כללי. הסיפור השני, ורב המכר הגדול ביותר של מאנש, "אותך תמיד אוהב", הוא סיפור יפיפה על הורות, בתרגום עדין ואוהב. אבל בניגוד לרוב סיפוריו של מאנש, בסיפור הזה כמעט שאין דיאלוג, מה שהופך אותו לספר-לפני-השינה מצויין, אבל פחות "כיפי" מסיפורים אחרים שלו.

ובכל זאת – מדוע הספרים הללו נכשלים כל כך בשוק הישראלי עד כי אינם זוכים להדפסות נוספות? האם זה בגלל השוק המוצף בספרים, חלקם הגדול גרועים? האם היה כשל בשיווק? האם ההורה הישראלי שמרן, ונרתע מהסגנון המטורף של מאנש? או שאולי הורים ישראלים באופן כללי מעדיפים ספרות מקור לילדים על פני תרגומים? באמת שאינני יודע, אבל התחושה שלי היא של אובדן כלשהו לעולמם התרבותי של הילדים. לא בגלל שספריו של מאנש הם ספרי חובה שכל בן תרבות צריך, אלא משום שהם שער כניסה מצויין לעולם הקריאה, קצת כמו ד"ר סוס.

מה שאני רוצה לשאול, בסופו של דבר, הוא מה צריך לעשות כדי להביא עוד ספרים של מאנש לקהל הישראלי, ולשווק אותם בהצלחה? יש מישהו בקהל שמצוי בעסקי ההוצאה לאור בישראל?

יש לי אלט לספר לכם: אהבה גיקית

מכל המקומות בעולם, קיבלתי הודעת ספאם לתיבת הדואר שלי בפורומים של אובונטו ישראל(!), עם תרגום מכונה משעשע להפליא של המסר העילג מלכתחילה.

שלום
שמי פליסיה. ראיתי את הפרופיל שלך היום והפכו מתעניין בך, אני גם רוצה להכיר אותך יותר, ואם אתה יכול לשלוח דוא"ל לכתובת הדוא"ל שלי, אני אתן לך תמונות שלי כאן את כתובת הדוא"ל שלי ([כתובת דוא"ל נמחקה]) אני מאמין שאנחנו יכולים לעבור מכאן! האם מחכה את הדואר שלי לכתובת הדוא"ל לעיל, כי יש לי אלט לספר לך,
לוט של אהבה, פליסיה מיס

בבקשה פנו אלי TRUE הדוא"ל שלי. ([כתובת דוא"ל נמחקה])
==========================
Hello
My name is felicia. i saw your profile today and became interested in you,i will also like to know you more,and if you can send an email to my email address,i will give you my pictures here is my email address ([כתובת דוא"ל נמחקה]) I believe we can move from here! Am waiting for your mail to my email address above because i have alto to tell you,
Lot's of love,Miss felicia

PLEASE CONTACT ME TRUE MY EMAIL. ([כתובת דוא"ל נמחקה])

לוט של אהבה!

פרדוקס האנונימיות

אלי כתב פוסט על נושא מעניין במיוחד: איך זה שאנשים באינטרנט אדיבים יותר מאשר בחיים האמיתיים? ואכן, כולנו נתקלנו בנכונות המופלאה של יושבי פורומים או קוראי בלוגים אלמוניים לעזור לנו כמעט בכל בעיה אם רק נזרוק איזה מסר קצר איפשהו עם תיאורה. רבים מאיתנו ניצבו כבר בשתי העמדות – גם בזו של השואל וגם בזו של העונה – ובשני המצבים אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר משהיינו מרשים עם אנשים פיזיים בעולם האמיתי. אנחנו נותנים תשובות הרבה יותר מפורטות ועל עניינים הרבה יותר מסובכים מאשר מה שהיינו עושים בחיים האמיתיים, ואנחנו גם מרשים לעצמנו לשאול זרים גמורים שאלות שלעולם לא היינו שואלים אנשים זרים, ואולי אפילו לא מכרים. לשאול "מה השעה" זה דבר אחד, אבל לשאול "איך אני מתקן תקלה כזו וכזו במחשב שלי" זה כבר משהו שונה לגמרי.

אלי מביא תשובות מכאן ומכאן – מצד האופטימיסטים חסרי התקנה ומצד הציניקנים חסרי הנשמה, אבל אני חושב ששני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים באותה מידה.

מה שצריך לזכור הוא שעודף האדיבות אינה התופעה האינטרנטית היחידה שרובנו חווינו. יש גם את החוויה ההפוכה: הטרולים, והפליימים. אנשים מרשים לעצמם אמירות והתנהגות שלעולם לא היו מעזים להפגין בחברת אנשים. וכשאני אומר "אנשים" אני כולל את עצמי. לעיתים קרובות ההתנהגות שלי בשיחות אינטרנטיות היא מתחת לכל ביקורת, ושונה בעליל מהצורה שאני מדבר או מתנהג בחברת אנשים. אני מאמין ששתי התופעות הללו הן שני צדדים של אותו גורם ממש: האנונימיות (או תחושת האנונימיות).

א. באינטרנט, כולם נראים כמוך. קרה לכם פעם שראיתם לראשונה מישהו שדיברתם איתו הרבה ברשת אבל מעולם לא פגשתם? או שבלוגר שאתם קוראים כבר הרבה זמן הוסיף פתאום תמונה שלו לאתר? נכון שהתגובה הראשונה שלכם תמיד הייתה "ממש לא ככה דמיינתי אותו"? באינטרנט אנשים שאנחנו מעריכים תמיד יראו כמונו, כי הם, הרי, בדיוק כמונו. לא הייתי קורא לזה גזענות סמויה, אלא יש לנו הטייה אוטומטית, מולדת, לטובת אנשים שנראים כמו האנשים שאנחנו רגילים אליהם, שזה בעיקר המשפחה. אני זוכר שבפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, זה עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. כי לא יעזור שאני יודע שהוא אחיין של עמיר פרץ ושכנראה גוון העור שלהם דומה, ולא יעזור שאין לי שום דבר נגד עמיר פרץ או מזרחיים באופן כללי, כשאני קורא טקסט של מישהו התמונה שלו בראש שלי לעד תראה בערך כמוני, אולי עם קצת יותר שיער. כי ככה נראים אנשים "רגילים", מבחינתי. כל שינוי מהפורמט הבסיסי הזה מצריך סיבה ספציפית. כך גם טקסט שיתחיל בלא זיהוי מין הדוברת יקרא על-ידי כאילו נכתב על-ידי גבר. אם וכאשר יתגלה כי הטקסט נכתב על-ידי אישה, הדבר יצריך שינוי מנטלי בתמונה המנטלית שיצרתי של כותב הטקסט. ((יהיה זה בלתי נכון להגיד שהכותב הנייטרלי הוא אנדרוגיני – שום שינוי לא ידרש אם יתגלה במובהק שהכותב הוא גבר. ביקורת אפשרית על הטענה הזו היא שבאינטרנט, כולם נראים כמו ההגמון, שבמקרה הישראלי זה גבר אשכנזי, שבמקרה זה אני. אם זה נכון, אני אציין רק שבאזורים "מוגדרים", למשל פורומים נשיים, או אתר של מוזיקה מזרחית, אפשר לשער שהגולשים יתקנו את הדמות ההגמונית כדי להתאים לאופי הפורום.))

אז מה אם כולם נראים כמוני? אז לאנשים שנראים כמוני (בהנחה שאני לא מכיר אותם) קל לי יותר להיות נחמד ואדיב, וקל לי יותר לתת בהם אמון. עצוב, אבל אני חושב שעבור רוב האנשים, זה גם נכון.

מאידך, ברגע שהאידיליה של הזהות הטוטאלית נשברת כי מישהו לא מסכים עם מישהו אחר, הדבר גורם לתסכול, שמוביל למלחמות פליימינג.

ב. באינטרנט, אני לא יודע למי אני פונה, והם לא יודעים מי פנה אליהם. כשאני פונה ברחוב למישהו בבקשה לעזרה, אני גורם להם אי-נוחות מסויימת, ובשל כך אני מרגיש אי-נעימות מסויימת. באינטרנט, אני משלח את הבקשה שלי, בדרך-כלל, לציבור אנונימי – אני לא יודע מי קרא את הבקשה שלי, ואף אחד לא מרגיש מחוייב להשיב לה. כך נמנעת גם אי-הנוחות של המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש), וגם אי-הנעימות מצד המבקש, שכן הוא אינו מכביד על איש שאינו מעוניין לסייע. על כן, אנשים ירשו לעצמם לבקש הרבה יותר באינטרנט מאשר מחוצה לה. (כשמישהו לא מצליח להבין את חשיבות האנונימיות של הקורא לבקשות שכאלו, למשל כשמישהו שולח דוא"ל למישהו אחר עם בקשה משמעותית, התוצאה היא לעיתים קרובות מפח נפש לשני הצדדים). ((אני זוכר כמה פוסטים בבלוגים שונים לגמרי מקרים כאלו, אבל לא הצלחתי לאתר אותם כרגע. אם יש לכם כאלו, תגיבו למטה ואני אוסיף קישורים לדוגמא.))

ג. האינטרנט הוא (עדיין) בעיקרו אסינכרוני. למרות המיידיות של הכל, ואפילו בטוויטר, האינטרנט הוא עדיין אסינכרוני, כלומר, יש לגיטימציה מלאה להתמהמהות במתן תשובה (במידה רבה בגלל סעיף בי"ת). אם אני אשאל מישהו מה השעה בתחנת אוטובוס, הוא צריך לענות לי מיד. אם אני מתקשר לחבר שלי ומבקש ממנו עזרה בפתרון בעיה במחשב, הוא צריך לתת לי תשובה באותו הרגע, ולו תהיה זו "אני אחזור אליך עוד שעה". אבל אם שילחתי ציוץ לאוויר העולם, או שאלה בפורום, הם יחכו שם, ולכולם יהיה ברור שזה לגיטימי לגמרי לענות על זה גם עוד שעה או יום, אם אין להם זמן כרגע.

ברגע שאני יכול לענות מתי שנוח לי, ולא מתי שנוח לשואל, הסיכוי שאני אשיב עולה פלאים, כי כמעט תמיד יש איזשהו זמן במהלך היממה שהוא זמן מת, שאין לי משהו מיידי לעשות בו, ואז אני יכול להשיב על השאלות שנשאלו.

לשלושת הגורמים הללו צריך להוסיף גם דברים שאלי כבר ציין: העלות האפסית של יצירת טובין ציבוריים (כלומר כאלו שנגישים לכולם באותה מידה). למעשה, עבור מתכנת בודד זה כנראה יותר פשוט לשחרר תוכנות שהוא יצר לשימוש עצמי באופן חופשי מאשר להקים את כל המערך הדרוש כדי לגבות תשלום על אותה תוכנה ממש, והרווח הפוטנציאלי לא מצדיק את ההשקעה; ומאידך, צבירת מוניטין בקרב הקהילה, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך (אבל זה נראה לי קטנוני להפוך את זה לסוג של אנוכיות, מכיוון שזו תועלת אורגנית. קשה לי להאמין שמישהו עוזר לאחרים כדי שבעתיד יוכל לקבל יותר עזרה מהקהילה. השכר בדמות מוניטין ויותר סיוע בעתיד הוא תופעת לוואי מבורכת, לא תמריץ).

אבל אלו נכונים בעיקר בפרוייקטים כמו תוכנות בקוד פתוח או וויקיפדיה. את האינטראקציות האדיבות הנפוצות ביותר ברשת, אלו של הסיוע ההדדי בפורומים למיניהם, אפשר להסביר, לדעתי, רק באמצעות התייחסות לאנונימיות של הרשת. אותה אנונימיות שמאפשרת לאנשים לקלל, לחרף ולגדף, לרדוף אנשים עד חורמה ולעצבן את כולנו עד השמיים, היא זו שמאפשרת "מעשים אקראיים של טוב-לב", כפי שאינם מתאפשרים בעולם המנוכר בו אנו חיים. למרבה הפרדוקס, את התפקיד של הכפר הקטן שבו כולם מכירים את כולם החליף הכפר הגלובלי שבו אף אחד לא יודע שאתה כלב.

ניסויים מדעיים לילדים בני שלוש

הילד שלי גילה את נפלאות הקרח, ודורש לשים קוביית קרח בכל פעם שאנחנו ממלאים לו בקבוק במיץ. אתמול בערב הוצאתי מהמקפיא מגש של קוביות הקרח (יש לזה שם?) ושפכתי את כולן לכיור. מיד הילד התעניין מה אני עושה. הראיתי לו את המגש הריק, והסברתי לו שאני עומד למלא אותו במים. "למה?" הוא שאל. מילאתי את המגש במים ואמרתי לו שאני אכניס עכשיו את המגש למקפיא. שאלתי אותו אם הוא יודע מה נמצא במגש מחר בבוקר. הוא לא ידע. אז אמרתי לו שמחר בבוקר יזכיר לי לפתוח את המקפיא ולבדוק מה קרה למים. הוא הסכים.

היום בבוקר, בשש, ליתר דיוק, הילד נכנס אלינו לחדר וניגש אלי. "אבא קום!" הוא פקד עלי, ומיד הוביל אותי למטבח, ודרש שאפתח את המקפיא. אני עצמי כבר לא זכרתי את מה שעשינו בערב הקודם, אבל ככה זה ילדים. הוצאתי את מגש הקרח והראיתי אותו לילד, שנפעם מהגילוי וניסה לסחוט ממני הסבר להמצאותו של הקרח. ניסיתי להסביר לו שמתי שמקררים מים, יוצא קרח, אבל אני לא בטוח שהוא השתכנע.

בכל מקרה, אני כולי נלהב מהקונספט של ניסויים מדעיים בשביל הילד שלי, ((האמת היא שזו הייתה אחת הפנטזיות שלי כשהתחלנו לעבוד על לעשות ילד.)) ומחפש רעיונות נוספים לדברים שאפשר לעשות שילמדו אותו על העולם בלי להדרש לרעיונות מסובכים מדי. למישהו יש הצעות?

אבניבי אובוהבב אבת גובוגבל?

גוגל שוב עדכנו את הממשק של גוגל רידר. הם הוסיפו כמה פיצ'רים שבאמת חסרו לי (כמו היכולת לעקוב אחרי אנשים גם בלי לעשות את טקס הוודו הדרוש כדי שיהפכו לחברים שלי בג'ימייל), שמקרבים את ג"ר עוד קצת לטוויטר, ואז עשו עוד צעד אחד ושמו קופסת טקסט בראש עמוד הפריטים ששותפו על-ידי חברים, במקום להחביא אותה בעמוד הדברים ששיתפתי בעצמי. אבל אני לא רוצה לסקור את הפיצ'רים החדשים. אני רוצה להעיר הערה לגבי פיצ'ר אחד דבילי במיוחד.

לשורת הפעולות המתארכת בתחתית כל פריט רסס בג"ר התווספה פונקציה חדשה: "like". הרעיון הוא לסמן פוסטים שאני אוהב בלי לשתף אותם עם העוקבים אחרי. אפשר לראות כאן את קו התפר שבו האישיות הסכיזופרנית של ג"ר מחברת בין הרצון להיות כמו טוויטר לרצון להיות כמו פייסבוק. גם בפייסבוק יש פיצ'ר של "אהבתי". בטוויטר, הדבר הכי דומה הוא RT – ריטוויט, כלומר לשלוח מחדש את הטוויט לכל האנשים שקוראים אותי. אבל ה-RT הוא בעצם האפשרות לשתף מחדש דברים שאחרים שיתפו. מה הפונקציה של "אהבתי"?

הסיטואציה, אני מתאר לעצמי, אמורה לעבוד בערך ככה: אני קורא לתומי את הבלוגים שאני אוהב, ורואה שמישהו סימן שהוא אהב פוסט שאני עצמי גם מאוד אהבתי. מיד אני בודק מיהו האדם, ומגלה שם של מישהו שאני בכלל לא מכיר. חיש-קל אקליק על שמו ואגלה את כל שאר השיתופים שלו, ואולי אפילו אחליט לעקוב אחריו באופן קבוע.

יש כמה בעיות בתסריט הזה. הנה אחת מהן:
Photobucket

רשימת האנשים שאהבו את אחד הסטריפים האחרונים של דילברט, דקות ספורות אחרי שפורסם (קליק על התמונה להגדלה).

שימושי, נכון? העניין הוא שהתסריט הזה לא רלוונטי עבור בלוגים פופולריים. או, במילים אחרות, הוא יאפשר לי, במקסימום, למצוא אנשים אחרים שקוראים את בלוגי הנישה שאני קורא, בתנאי שאין הרבה מהם, ובהנחה שאני כבר לא מכיר אותם מהקהילה של הבלוג עצמו. בקיצור, זה עובד רק בסיטואציות שדומות למצב בפייסבוק: כמות מוגבלת של אנשים שקוראים את החומר שמיוצר על ידי כל אדם, כשיש סיכוי לא קטן שיש קרבה או לפחות דמיון מסויים בין כלל החברים של כל אחד.

ואולי אני פשוט אשקיע יותר זמן בלקרוא פוסטים שהרבה אנשים אהבו? זה יכול להיות – אם יש מקור שמשחרר רשומות בקצב גבוה, כך שאני לא מספיק לקרוא את כולן, בהחלט יתכן שאני אעדיף לקרוא רק את אלו שהרבה אנשים אהבו. למעשה, זה אולי היה אפילו יכול להיות שימושי. רק שאת מספר האנשים שאהבו פוסט מסויים מגלים רק כאשר פותחים אותו (בהנחה שכמוני, אתם קוראים את הרידר במצב רשימה ולא במצב פתוח, כי זה הרבה יותר הגיוני), ואז צריך להקליק שוב כדי לקבל את רשימת האנשים שאהבו אותו. אז אפילו את זה אין לנו.

תסריט אפשרי אחר הוא שכבלוגר, אני אוכל לגלות כמה אנשים אהבו את הפוסט האחרון שלי (זה התסריט שהחבר'ה בגוגל עצמם הציעו). בשביל זה, כמובן, אני צריך לחזור ולבדוק את הפוסט ברידר אחת לכמה זמן (אחרי שעשיתי מנוי על הבלוג של עצמי, כמובן), כי הרידר עצמו לא מיידע אותי שאנשים אהבו את הפוסטים שלי. עצה לקוראי בלוגים: אם אתם רוצים לספר לבלוגר שמאוד נהניתם מפוסט שלו, כתבו לו תגובה. ללחוץ על "אהבתי" בגוגל רידר לא עוזר לאף אחד.

וזהו, בעצם. זו הפונקציה שזה מציע. אם היה מדובר בפרוייקט "מעבדות", הייתי מסוגל להבין. אבל בשביל זה להוסיף עוד רעש לשורות הפעולות בתחתית הפוסט? ועוד לתקוע את זה בדיוק במקום שבו פעם היה כפתור השיתוף, כדי שכל הזמן אני אקליק עליו בטעות?

Photobucket