זכותי וזהו (ההבדל בין רצוי לדרוש)

בעקבות הדיון סביב "זכויות התלמיד" קישרה אפרת ((אני כותב "אפרת" כאילו אנחנו מכרים ותיקים, אבל האמת היא שאין לי מושג מי היא, ואם היא לא הייתה מקשרת לבלוג שלי מדי פעם, ואם לא הייתי כזאת זונת סטטיסטיקה, לא הייתי שומע עליה.)) לפוסט ישן שלה על מה שהיא הגדירה כ"זכויות המגעילות של הילד במשפחה". זה הזכיר לי משהו שרציתי לכתוב עליו כבר מזמן ((למעשה, אני כותב עכשיו על גבי טיוטא שיושבת לי בבלוג, עם הכותרת הזו (מינוס הסוגריים) ובלי טקסט, כבר לפחות שנה, מכאן המספור הבלתי-סדיר שלה. אם אינני טועה, במקור הפוסט אמור היה להיות חלק מהדיון הזה שלי עם נמרוד ואחרים.)) – מה, בעצם, הבעיה שלי עם "שיח הזכויות"? מפעם לפעם אני מעיר שאני מתנגד לנטייה של רבים לנסח כל דבר שאנחנו רוצים לקבל כ"זכות". יש כאלו שמתנגדים גם הם לנטייה הזו, ומדברים על "משפוט" של החברה כתוצאה מכך. במיוחד בולט הדבר, כמובן, כאשר ישנה גם חקיקה, כמו חוק זכויות התלמיד, שמגבה את הטענה לזכות.

הטיעון שלי, עם זאת, הגם שאינו שולל את הטרוניה כנגד משפוט החברה, שונה. הטענה שלי היא שהשימוש הזה במילה "זכות" מעוות את משמעותה מן היסוד. "זכות" היא דבר-מה בסיסי. מינימום שבמינימום, שהירידה ממנו מביאה לפגיעה בלתי נסבלת במהות עקרונית של הפרט או החברה כולה. כך הזכות לחיים ולבטחון, הזכות לכבוד אנושי (במובן של dignity, לא של honor), הזכות למשפט הוגן – אבל גם הזכות לחופש הדיבור, לחופש הדת ולחופש ההתארגנות. וכדי להבהיר – כשאני אומר "מינימום", אין הכוונה שאי אפשר לשלול את הזכויות הללו מבני אדם (בניגוד למה שטוענת החוקה האמריקאית, הן בהחלט ניתנות להזרה). ברור שאפשר. הזכויות הללו ניתנו לבני אדם על-ידי החברות בהן הם חיים. פעם לאף אחד לא היו זכויות, ואפילו המושג לא היה קיים. לכל היותר היו פריבילגיות. הכוונה שלי ב"מינימום" היא שחברה ליברלית כפי שחברות מערביות שואפות להיות חייבת להקנות את הזכויות הללו לאזרחיהן. ((ומכיוון שהליברליזם הוא אוניברסליסטי, הזכויות הללו לדעתן חייבות להתקיים בכל מקום בעולם, ואם הן לא מתקיימות, יש פגיעה ב"ערך בסיסי". כמובן שחברות שאינן ליברליות אינן רואות את הדברים כך, ולכן הפגיעה בזכויות אדם אינה כה בעייתית עבורן – שכן זכויות אדם אינן הנחת יסוד שלהן אלא, לכל היותר, דבר שנכפה עליהן מבחוץ.))

אז אין לי בעיה עם כך שהמינימום הזה יכונה "זכויות". ((אגב, אחד המינימומים הללו הוא הזכות לאזרחות, מה שחנה ארנדט כינתה "הזכות לזכויות".)) הבעיה היא שהרבה דברים שהם ממש לא מינימום זוכים גם הם לכינוי הזה אצל הרבה אנשים. להפך – במקום להגדיר את הזכויות כמינימום, אנשים מגדירים את המצב המיטבי כזכות. הקישור שאפרת נתנה לחיבור על "זכויות הילד במשפחה" נותן הדגמה מצויינת של הערבוב הזה, בין הרצוי לדרוש. כך, למשל, הזכות לחיים ("לחיות", בניסוח העילג של כותבת המאמר) נאמרת באותה נשימה עם ה"זכות" "להרגיש רצויים ואהובים" (שלא לדבר על הזכות המעניינת "לא לצאת להילחם עד להיותם בני שמונה עשרה" שאלוהים יודע מאיפה היא הופלצה, ואיש לא מסביר מדוע בגיל 18 מוות במלחמה הופך להיות לגיטימי).

קל לראות איפה עובר הגבול – חרף שימוש היתר במושג הזכות, איכשהו המושג "הפרת זכויות אדם" עדיין נשאר נהיר לאדם הממוצע. אם פגיעה במשהו נשמעת לכם כמו "הפרת זכויות אדם", אז המשהו הוא כנראה זכות. אם לא, אז כנראה שלא – כנראה שזה משהו שראוי שיתקיים, אבל לא הכרחי. הוא לא מינימום לתפיסת החיים שלנו.

פרט אחד אחרון נותר כדי להשלים את התמונה. חקיקה אינה בהכרח מקנה זכויות. העובדה שנקבע בחוק, למשל, שכר מינימום מסויים, אין משמעו שלעובד עומדת "זכות" לשכר מינימום. לכן, ביטולו של שכר המינימום אין משמעו פגיעה בזכות. עם זאת, מכיוון שלעובד, כמו לכל אדם, עומדת הזכות לשיוויון בפני החוק, הרי שכל עוד החוק בתוקף, אי עמידה בדרישות החוק (למשל, תשלום שכר נמוך משכר המינימום) מהווה פגיעה בזכויותיו. זהו, אם כן, המצוי, שנמצא בדרך-כלל בין הדרוש (המינימום המוחלט) לבין הרצוי (האידאל).

11 Replies to “זכותי וזהו (ההבדל בין רצוי לדרוש)”

  1. אני חושב שהרבה יותר נכון להגדיר זכות כמשהוא שניתן לשלול, אבל שבאופן טבעי יש לפרט אותו. הדיבור, או למעשה המחשבה, היא משהוא שקיים באופן טבעי אבל יכול להשלל.
    מכאן טיפול רפואי, חינוך וכיו״ב הינם פריבילגיות – שאפשר לראות כהכרחיות או לא – אבל הן אינן זכויות.

  2. מגילת הזכויות של האו"ם היא סבבה. היישום שלה הוא ברמה המדינית- המדינה דואגת לכך שלא תהיה אלימות כלפי ילדים, שלא נסחור בהם ושהם יוכלו ללמוד וכאלה. כשמלמדים את הילדים את זה צריך להסביר להם שבדרך כלל, בישראל, לא מדובר על מלחמה יום יומית של הילד מול העולם על מנת שיובטחו לו הזכויות הללו. אנחנו שומרים על הזכויות האלה די טוב. במקרה קיצוני אולי לא ירשו לקטינים בתיכון לצאת להפגנה על חשבון בית הספר, או משהו כזה ואז הם ייזכרו באמנה ויגידו שיש להם זכות להבעת דעה, וגם אז יהיה אפשר להתווכח עד כמה נשללת מהם זכות כזו.

    כרגע תכניות הלימודים בעניין הזכויות מרחיבות את מושג הזכות לדברים שאינם מינימום, כמו שכתבת, מוסיפות לו את "זכויות הילד במשפחה", והופכות את הילדים למפלצות "מגיע לי" קטנות.

    בגדול, אני בעד יישום של זכויות הילד במדינה ונגד אמנה כתובה של זכויות הילד במשפחה. בבית ספר אני חושבת שצריכה להיות אמנה מאוד מצומצמת שמובאת לידיעת הילדים ככלי לידיעת זכויותיהם במקרי קיצון. את היחסים ביניהם שיסדירו על בסיס אהבה ולא על בסיס זכויות (כבוד על בסיס אהבה ולא על בסיס הזכות לכבוד, וכו').

    *אני גם לא מכירה את דובי ואין לי מושג מיהו. רק ראיתי שיש לו בלוג באינטרנט בחינם לגמרי ואם נותנים דברים (טובים) בחינם אני לוקחת.

  3. לגבי הערת שוליים 1: אני תמיד מתלבט מה ראוי ומה מקובל. בדיון בפורום שבו נפגשנו אתמול, הרגשתי כמעט מוזר לכנות אותך בשם המשפחה, כנראה כי ראיתי כל כך הרבה תכתובת, כאן ובפלטפורמות אחרות, בינך לבין אנשים שכן מכירים אותך וקוראים לך בשם הפרטי. ככה זה כשהתקשורת פומבית, וקריאה בבלוג או מעקב בטוויטר נותנים תחושה של היכרות אישית, אבל לא בטוח שהיא הדדית ולכן אולי לא מתאים לקרוא בשם הפרטי.
    לי אין את הבעיה הזו, חוץ מבפייסבוק ובמייל אני מציג רק את השם הפרטי, אז ברור איך אמורים לקרוא לי. מי שיוצר קשר במייל או בפייסבוק ממילא די ברור שישתמש בשם הפרטי.
    במקרה של אפרת, זה השם שהיא מציגה את עצמה בו בכל מקום (למרות שבבלוג שלה היא כבר מזמן הוסיפה את שם המשפחה) אז נראה לי הגיוני שתשתמש בשם הפרטי.

  4. אורית קמיר מגדירה dignity כ"כבוד סגולי". אני מסכימה איתך שיש להבחין בין זכויות סגוליות הקשורות לקיום ולכבוד סגולי, לבין זכויות מוקנות.

  5. אני מסכימה, ובאמת נראה לי שהטרמינולוגיה של זכות היא העניין כאן. יש הרבה דברים שאתה יכול לבקש ולקבל בעולם, אבל "זכות", כלומר דבר שהוא מוקנה לך היא דבר אחר. אם אני לא טועה המקום האטימולוגי של "זכות" הוא בעלות, קניין ("זכין לאדם שלא בפניו"), לכן "זכות מוקנה", שהוא ביטוי משפטי מקובל, הוא למעשה כפל מושגי.

  6. דובי תיזהר לא הלתבלבל בין "זכות" במובן הפילוסופי-מוסרי שלה ובין "זכות" במובן המשפטי שלה. כמעט כל קשר משפטי הוא סוג של "זכות". לעובד יש "זכות" לשכר שהובטח לו, לילדים שגרים יותר מ2 קרילומטר מבית הספר יש "זכות" להסעה כ"ו.

  7. אני חושב שזה לא זהיר להגדיר "זכות" כעניין כמותי – "מינימום שבמינימום, …". אם יש לי זכות ביטוי זו אינה זכות לביטוי מינימלי – היא מתירה לי להתבטא עד שגרוני ייחר. זכות – לפחות לפי אחת הפרשנויות המקובלות – היא תביעה של אדם שיש הצדקה לחייב במילויה אדם/קבוצה אחר/ת. כך, זכות הביטוי שלי היא תביעה – שלא ישתיקו אותי, בתנאים כאלו ואחרים – אשר מוצדק להטיל על כל האחרים. כך גם הזכות לחינוך או לקורת גג וארוחה חמה, אם היא קיימת אין היא מבטאת מינימום כלשהו, אלא אינטרס של אנשים מסוימים שיש הצדקה לתבוע את מילויו מכל האחרים.

    אני מסכים שקיימת נטייה לבלבל בין אינטרס או צורך לבין זכות. כך הופכת ההצהרה "יש לי צורך" ל"יש לי זכות". אבל לא כל אינטרס/צורך/תביעה היא זכות, רק כאלו שמוצדק להטיל על אחרים – ואלו מעטות.

  8. שלא לומר "הזכות לגור במרכז ת"א תמורת שכ"ד נמוך", שהיא זכות אדם שנאבקים בעדה בלהט בימים אלו.

סגור לתגובות.