ללמד בלי פאוור-פוינט?!

ב-Chronicle of Higher Education התפרסמה כתבה על יוזמה לקידום "לימוד בעירום". הכוונה היא למתן הרצאות מבלי שהמרצה מתחבא מאחורי טכנולוגיה כלשהי דוגמת פאוור-פוינט. אני בהחלט יכול להזדהות עם ההתחבאות הזו. קשה לי מאוד להרצות בלי מצגת משמימה שמאפשרת לי לעמוד לכל אורך ההרצאה מאחורי הלפטופ. כשאני כבר בוחר להרצות בלי המצגת, המצב רק מחריף, כי אני מתחבא מאחורי הדפים שלי – אני כותב את טקסט ההרצאה בלשון דיבור ומקריא אותו במדויק מהדף, מתוך חשש שאשכח שלבים קריטיים בבניית השיעור – ואז לסטודנטים אין אפילו משהו להסתכל עליו פרט לקרחת שלי. אני לא טוב באלתור, כולל אלתור דיונים, אני לא טוב בהמצאת שאלות ספונטנית, ואני סובל מסניליות מתקדמת. בשל כל אלו, קשה לי להרצות "בערום".

אבל בואו נדמיין שיום אחד אני מתגבר על כל אלו, ומעוניין להרצות בעירום. מקדמי היוזמה אינם דוחים את השימוש בטכנולוגיה. להפך. הם טוענים שאפשר לנצל את הטכנולוגיה כדי להוציא את הקטעים המשעממים יותר של השיעור – ההרצאה הפרונטלית החד-צדדית – החוצה ממנו, ולהשאיר יותר זמן לדיון ולהתעמקות. יש, כמובן, בעיות עם זה. הרבה סטודנטים לא רוצים "לדון" בשום דבר. גם בקרב אלו שרוצים, הרבה מהם, מה לעשות, לא מבריקים במיוחד, ולפעמים הם פשוט בשלב מוקדם מדי של חייהם כדי שיוכלו באמת לנהל דיון רציני בנושאים המועלים. זה לא באשמתם – אי אפשר לנהל דיון בואקום, ולרבים מהסטודנטים עדיין אין את בסיס הידע כדי לנהל דיון. מה שאנחנו נשארים איתו הוא דיון שטחי, שעוסק יותר ברגשות ובתחושות מאשר בעובדות ובניתוח. אבל בואו נניח שאנחנו מתגברים גם על זה.

איך מוציאים את הקטעים המשעממים החוצה? הרבה שיעורים שאני זוכר התמקדו בניסיון להסביר עקרונות ותיאוריות שונים לסטודנטים. לרוב בבית היינו צריכים לקרוא טקסט מסויים, ובכיתה העקרונות שהוסברו בטקסט, או אלו שעמדו בבסיסו, נידונו ביתר הרחבה. אפשרות אחת להוצאת החלק המשעמם מההרצאה – ולקרב בין ההסבר לבין הטקסט הנקרא, היא להכין סרטונים (נניח, ביוטיוב) או פודקאסטים, ולהנחות את התלמידים להאזין להם בנקודות מסויימות בטקסט. כך למשל, במקום לקרוא טקסט של 60 עמודים ברצף, לא לזכור כלום ולהגיע לכיתה כאילו לא עשינו כלום, הם יקראו 15 עמודים, ילכו לראות את הסרטון שיעמיק קצת בנקודות קריטיות עד לשלב הזה, ויוכלו להמשיך לקרוא כשהם כבר מבינים טוב יותר את מה שקראו עד עכשיו. אני יכול לחשוב על כמה וכמה טקסטים שקראתי בתואר הראשון שהיה עוזר לי מאוד אם הייתי יכול לשמוע קצת הסברים עליהם תוך כדי הקריאה, ולא כעבור יום-יומיים בשיעור.

כל זה, כמובן, בהנחה שהסטודנטים קוראים את המאמרים. אבל אפילו אם הם רק יצפו בסרטונים בלי לקרוא את המאמר – כבר הרווחנו סטודנטים שקצת יותר מבינים על מה מדובר לפני שהם מגיעים לשיעור. בסרטונים אפשר גם לשלב שאלות מנחות שישמשו מאוחר יותר בדיון: במקום להנחית על הסטודנטים שאלה שהם לא מוכנים אליה ולחכות את אותן שניות או דקות מביכות של שקט עד שמישהו מעז להרים את היד עם תשובה שלא הושקעה בה הרבה מחשבה, אפשר להציע לסטודנטים להכין תשובה לשאלות ספציפיות, ולהתחיל משם את הדיון. כך גם סטודנטים פחות מהירי מחשבה יוכלו להיות שותפים לדיון. בשנה שעברה ניסיתי לשלוח שאלות מנחות כאלו לסטודנטים שלי בתחילת כל שבוע, וראיתי שיפור משמעותי במידת ההשתתפות שלהם בדיונים בתרגול.

היפה הוא שאפשר להשתמש בזה גם כתרגיל: לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות ולהטיל על כל קבוצה להכין סדרה של סרטונים לגבי אחד המאמרים שתשמש ללימוד המאמר. עבודות מוצלחות במיוחד יתגלגלו עם הקורס לשנה הבאה וילמדו את הסטודנטים הבאים.

איזה עוד דרכים אתם יכולים להציע להשתמש בטכנולוגיה כדי להוציא את החלקים המשעממים מהשיעור, ואיזה עוד כלים אתם יכולים להציע כדי להפוך את השיעור עצמו למעניין ומאתגר יותר לסטודנטים?

12 Replies to “ללמד בלי פאוור-פוינט?!”

  1. אני תוהה מה ההבדל התהומי בין טקסט וסרטון. כלומר: אם צריך סרטון כדי להסביר את הטקסט, למה לא לכתוב טקסט יותר מובן? ואם סרטון הם כעקרון יותר קליטים, למה לא לוותר על הטקסט ולהכין סרטון במקום?

    באותו אופן, הרעיון להכין סרטון על אחד המאמרים שישמש ללימוד – זה בעצם שני רעיונות באחד: א. להכין בקבוצה חומר שיסביר מאמר. ב. להכין עבודה כסרטון במקום בטקסט. שני הרעיונות מצוינים בעיני, אבל אני לא רואה שהם בהכרח תלויים זה בזה.

    מנסיוני דווקא אחד הרגעים הכי מביכים הרצאות הוא לא כשהמרצה שואל שאלה (תמיד יש גאון שיודע את התשובה), אלא כשהוא שואל אם יש למישהו שאלה. אז כולם משתתקים ומתביישים להודות שאף אחד לא הבין כלום בעצם. (אבל נסיוני הוא בתחומים אחרים, ובטח לא מעמדת המרצה – הייתי מרצה גרוע, מתרגל גרוע, ואפילו שה"מ גרוע)

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על אירן

  2. במידה מסויימת, זה תלוי בשאלה המובלעת – מה אתה מנסה ללמד. למשל, במתמטיקה, קשה לי לראות שימוש כלשהו לטכנולוגיה בזמן השיעור. פה ושם, לפתירת בעיות ספציפיות, אולי. אבל ככלל? מצד שני, היה לי כבר מרצה שהגיע למסקנה שהסיכום משנים עברו כל כך טוב, ועבד ולימד לפיו. עד לרמת שמות המשתנים. גם זה סוג של שימוש בטכנולוגיה. היתה לי מרצה אחרת שהכינה לנו מראש את סיכומי השיעור. או שהמתרגלת שלה הכינה – לא טרחנו לברר. אבל זה מכניס אותנו לשאלה השניה – כמה באמת אתה רוצה להשקיע? כמה באמת אתה יכול להשקיע? אם טכנולוגיה לא חוסכת לנו זמן, היא די מיותרת. אז כמובן, מדובר על זמן של מרצה\מתרגל אחד, לעומת זמן של 10-30-300 סטודנטים, ובכל זאת, ברור לי שאנשים לא ישקיעו יתר על המידה.
    אבל כאמור, הכל תלוי במה אתה בא ללמד. אם אתה מנסה ללמד את מבנה המוח, אז מפות תלת-מימדיות יעזרו מאוד. ובכלל, ללמד נוירואנטומיה ללא מצגת מסוג כלשהו זאת התאבדות. אם אתה מנסה להציג תהליכים ביוכימיים ברמת התא – סרטונים יכולים לעזור. חלק ניכר ממה שאני יודע על פרוטוקולי רשת הגיע מסרט אחד נהדר שהסביר הכל בצורה ברורה. מצד שני, בקורסים שעיקר מטרתם היא להנחיל לך כאב וידע, שאתה צריך לשנן רשימות על גבי רשימות של פרטי מידע, אז לפחות בשיעור פרונטלי, כל הטכנולוגיה המבריקה היא עניין מיותר.

  3. אני חייב להודות שאף פעם לא התחברתי לביקורת על פאואר פוינט.
    נכון שבשימוש יתר הוא מזיק – בדיוק כמו כל מתודה אחרת. אבל בשימוש נכון, להבנתי, היא עושה בדיוק את מה שאתה דורש מהטכנולוגיה לעשות.
    העובדה שאני משתמש במצגת – ויותר מזה, העובדה שהסטודנטים שלי מקבלים את המצגת לפני השיעור – מאפשרת להם להימנע מהכתיבה האובססיבית של כל מילה שאני אומר, ולהתרכז במה שקורה בשיעור. היא יוצרת שיעור הרבה יותר מובנה, שמאפשר לנו בדיוק להגיע לשאלות המעניינות ולדיונים אחרי שנמנעה מאיתנו פרק ההגדרות המשמים ('הסטייה היא…' – 'רגע, לא הספקנו לכתוב!' – 'טוב. נחכה רגע… הסטייה היא הפרה של נורמה…' – 'הפרה של מה?' – וכן הלאה, במקום פשוט להעתיק את ההגדרה מהמצגת או במקרה העדיף – לבוא עם ההגדרה מודפסת מהבית)

    הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: ‫קמחי קרמיקה באר שבע – לאנשים שאוהבים שמרמים אותם‬

  4. @דרומי: אבל זו עוד צורה של להוציא את החלקים המשעממים מהשיעור על ידי העברתם בדרך אחרת. מצד שני, אם זו כל המטרה, בשביל מה מצגת? למה לא פשוט לחלק דף עם כל המידע הזה בפורמט של טקסט, במקום בפורמט של מצגת?

  5. להכניס קורס צילום דוקומנטרי כקורס חובה (בדומה לסטטיסטיקה) במדעי החברה והרוח.

  6. בעיניי הבעיה היא פחות בפאוור פוינט, אלא בדיוק בתופעה שאתה מתאר – שאתה כותב את כל הטקסט שלך ומקריא. זה הופך כל דבר שאתה אומר למשעמם רצח, אלא אם אתה ניכר בכשרון משחק רב וראייה טובה מאד עד לטקסט שמונח על השולחן.

    אני מציע לך להתאמן בלהרצות עפ"י ראשי פרקים / נקודות. תתחיל מנושא אחד, מתוך השיעור שאתה מעביר ככה, ולאט לאט תגדיל את כמות הנושאים.

    אתה תתרגל לדבר חופשי באופן זורם. במקום להסתכל על הדף תסתכל על התלמידים, והם ישתתפו בשיעור יותר.

    את הסיכומים בטקסט מלא תחלק לאנשים מודפס/ PDF.

    כשתתרגל לדבר עפ"י ראשי פרקים, אפשר לשלב מצגות בצורת ליווי לנקודות שלך. שאתה נעזר בהן ולא תלוי בהן. יש מלא מצגות ברשת על "איך לעשות מצגות". תזכור שאתה המציג ומצגת היא משהו מלווה. משהו כמו התמונה שמופיעה ברבע מסך מאחורי מגיש חדשות. היא אמורה להמחיש את מה שאתה מדבר עליו. לא להכיל את הטקסט.

    אגב גם למתימטיקה אפשר למצוא מלא שימושים למצגות וכו' – להדגים גרפים, צורות. להכניס אנימציה (נגזרת רצה על גבי הפונקציה שלה ומדגימה איך היא תמיד מבטאת את השיפוע) וכו'.

  7. אם בעבר הייתי מכניס למצגת את כל מה שאני רוצה לומר ("שלא אשכח"), עם הזמן אני מוצא את עצמי מכין מצגות יותר ויותר מינימליסטיות (יש כמובן הבדל בין כנסים להוראה). אני גם משתמש יותר ויותר בלוח ומדבר המון בצורה חופשית ובעצם משתמש במצגת רק לראשי פרקים הצגת נתונים ודוגמאות ספציפיות (כנסים) או להגדרות ודוגמאות קוד (הוראה). אני גם מכניס בכוונה "באגים" או מקרים לא מטופלים בדוגמאות וזה מהווה פתח לדיון "מה עוד חסר?" או "מה בעייתי בדוגמא הזו?" (צריך לדאוג שאחרי זה תופיע בוקסה מפורשת שמצהירה שיש בעיה בשקף כך שהסטודנטים לא יתבלבלו וגם לא יחשבו שסתם פישלת בדוגמא ואתה מכסתח גם זה קורה לי]).
    אני חושב שבמדעים מדוייקים מצגת הוא כלי עזר מצויין וכמעט הכרחי. אין לי מושג מה לגבי סוציולוגיה.

    אגב, אני מאוד נגד לחלק דפי סיכומים. זה לא התפקיד של המרצה/מתרגל לסכם לתלמידים את החומר ולתת להם חומר לעוס. הם צריכים להקשיב, לעבד ולסכם כפי הבנתם עם הדגשים שחשובים להם. בעיניי זה חלק מתהליך הלימוד וזו גם מיומנות חשובה באופן כללי.

    הפוסט האחרון בבלוג של אורן: סוזן וגה, היא, אני

  8. @סירו: א. דווקא יש לי כשרון משחק. את ההקראה מהדף תרגלתי שנים רבות במסגרת הקראת סיפורים בערבי במה, אז זו לא הבעיה. העניין הוא שעד היום לא בדיוק הרציתי על חומר שאני מכיר טוב – כל מיני רפרטים או הרצאות ששימשתי כמרצה מחליף כשהמרצה של הקורס לא היה זמין. אז אני לא מרגיש בטוח מספיק בעצמי כדי לסטות מהטקסט. זה, פלוס העובדה שאני סנילי, כאמור.

    @אורן: לא יודע, אני לא רואה שום דבר רע בלחלק לסטודנטים דפים עם הגדרות מרכזיות וראשי פרקים של ההרצאה, כדי שיוכלו לעקוב ביתר קלות, ואז לסכם את הדברים החשובים, ולא סתם לנסות להדביק את הקצב של המרצה. אני, כמי שכותב מאוד לאט, ושצריך לחשוב כשאני כותב (כלומר, לא מסוגל לכתוב ולהקשיב בבת אחת אלא אם זו הכתבה ממש), מאוד מתקשה בשיעורים כאלו. אם יש משהו שהמרצה מתכוון להכתיב מילה במילה, אני לא רואה סיבה שלא לחלק את זה בתחילת השיעור וזהו.

  9. השיטה לחלק את הסיכומים טובה בעיני ומפנה אותך להוראה יותר אסוציאטיבית ומאפשרת קשר עם הסטודנטים. לא יבואו מאליך בטענות שדבריך אינם מסודרים וקשה להם לרשון את רצף ההרצאה.
    אינני יודע מהם נושאי ההרצאות שלך, אבל היות שממילא אתה יכול לחלק להם את החומר אותו אתה מקריא היום – אז תצלם ותחלק ואז תוכל להשתחרר ולנסות להעלות את נקודות הדילמה שבחומר שאתה אמור להעביר וכד'.. נקודות דילמה מאפשרות פיתוח של דיון, ויכוח וכו'. אפשר ואף רצוי מדי פעם להתרחק מהחומר, להיות אסוציאטיבי אפילו שהקשר לחומר נעשה קלוש ואחר כך לחזור לחומר. אם אתה חש שאתה מגיע למבוי סתום, שתף אותם במשהו שמעסיק אותך – אפשר גם על תכנית טלויזיה , ספר שקראת או כל דיון אחר. המטרה העיקרית היא ליצור קשר של שיחה עם הסטודנטים. כשתצליח בזה יהיה לך סיפוק עצום.
    כלל הברזל ממנו אסור לך לסטות מילימטר -אל תגרר לשעור משעמם- שמשעמם גם אותך.
    באשר לאמצעי העזר השונים: הם בסדר בתנאי שהם לא הופכים לחלק העיקרי: דיון בחומר.
    כשהיה לי מרצה שהיה מקריא את החומר תמיד בא לי לומר לו: "וואלה למה אתה מבזבז לנו שעה וחצי? צלם את החומר וחלק אותו".

סגור לתגובות.