לשחק כדורגל עם האויב

הרבה המולה התעוררה לאחרונה סביב הפרסומת החדשה של סלקום, בה משחקים חיילים מעין מחניים עם פלסטינים משני עברי חומת ההפרדה. אפילו ברשימת הדיוור של תלמידי המחקר במחלקה פה מישהו קישר לכתבה בהארץ בנושא.

אפשר למצוא דברים חיוביים בפרסומת, בינות לכל הזוועה הברורה לעין כל. אני מניח שאפשר למצוא נקודת אור בכך שאף אחד לא עשה הנחות לאיך שנראית החומה. להיפך: הצילום מלמטה גורם לה להראות אפילו יותר גדולה, ואחד החיילים מתקשה לבעוט את הכדור גבוה מספיק כדי לעבור אותה. כשכל השיח סביב ה"מכשול" מדבר על גדר, אולי הנכחת החומה כפי שהיא בתודעה הציבורית תעשה מה שאלפי שמאלנים לא הצליחו עד כה.

אבל מובן שהרע מטביע את הטוב. כל כך הרבה חוסר טעם יש פה, שקשה לדעת מאיפה להתחיל. כנראה מכך שלפלסטינים אין פנים פה. אנחנו לא יודעים מי בצד השני – ילדים? מבוגרים? גברים? נשים? – ולאף אחד לא כל כך אכפת. בכלל, לאנשים מהצד השני של החומה (אם הייתי כותב באנגלית זה היה עם תחיליות גדולות: The People On The Other Side) אין שום פונקציה פרט להחזרת הכדור לחיילים. אפשר לראות את החיילים מתמסרים בכדור, משחקים ביניהם, מחזיקים בו לא מעט זמן, אבל כשהכדור עובר לצד השני ולא חוזר מיד, הם זועקים באכזבה על המאנייקים בצד השני שהפסיקו את המשחק. ויש כמובן את המסר הדפוק, את ההתעלמות מההשלכות הפוליטיות, החברתיות והכלכליות של החומה, את המשמעות של "חייל צה"ל" או מג"בניק לפלסטיני הממוצע, אפילו קצת שוביניזם הצליחו לדחוף פנימה, כדי שלא להזניח אף אחד.

שחר צייץ קישור לקליפ Pipes of Peace של פול מקקארתני. "לידיעת האנשים שם בסלקום: ככה עושים את זה", הוא כתב.

לפול מקקארתני, כמובן, היה יתרון על פני הפרסומאים של סלקום: הקליפ שלו מבוסס על ארועים שקרו באמת. בערב חג המולד, 1914, חיילים בריטיים וגרמנים משני צידי השוחות באחת החזיתות יצאו אלו לקראת אלו, החליפו מתנות, אפילו כתובות, ובמקרים מסויימים שיחקו כדורגל ביניהם, במעין הפסקת אש בלתי מוכרזת – למעשה היא אף הייתה מנוגדת להוראות מגבוה, ונעשו מאמצים בהמשך המלחמה למנוע השנותם של מקרים כאלו. אפילו נקבעה מדיניות של העברת חיילים בין גזרות בדיוק כדי למנוע היווצרות קשרים בין חיילים משני הצדדים.

אבל מלחמת העולם הראשונה הייתה ארוע יחודי בהיסטוריה של המלחמות. לראשונה רוב החיילים היו בלתי מקצועיים בעליל, שגויסו מתוך מעמד הפועלים ועברו הכשרה מזורזת. לרובם המוחץ לא היה שום דבר נגד הגרמנים, סביר יותר להניח שהם שנאו את עמיתיהם הצרפתים יותר מאשר את האוייב מהשוחה שממול, וכל המלחמה הרגישה (והייתה) שטות נטולת כל הגיון, תוצאה אווילית של מערכת של הסכמים צבאיים שאינם מבוססים על כלום. בקיצור, תוצר קלאסי של המערכת המדינית כפי שנוצקה בהסכמי ווסטפאליה. החיילים הללו, שלא עברו את תהליך החברות הצבאי הסטנדרטי, שאפילו לא הוצגה להם סיבה הגיונית להלחם כנגד האויב, היו מחוסנים מפני הדמוניזציה של האויב שנפוצה כל כך במלחמות. מלחמת השוחות עצמה, בת-כלאיים של הלחימה פנים אל פנים בסטנדרט העתיק ושל הלחימה בשלט רחוק של ימינו, הייתה מצע מצויין להיווצרות מעין-קשרים בין החיילים בשני הצדדים.

במלחמת העולם הראשונה היה מצב חריג של אמון בין שני הצדדים, שהקצונה הגבוהה הייתה צריכה להרוג בכוח. לא כזה המצב בישראל, כמובן. כאן נלחמים אלו באלו שני צדדים שחונכו על-גבי השנאה ההדדית – אפשר לראות כיצד התנהגותם של חיילי צה"ל הצעירים הולכת ומתדרדרת ככל שחוויות הילדות שלהם היו מגואלות יותר בדם ואוטובוסים עשנים – כאשר לכולם יש הרבה סיבות טובות למה צריך להלחם. אפילו לחומה עצמה יש סיבות טובות מאוד. למעשה, קשה להתווכח עם העובדה שאת מטרותיה הבטחוניות היא השיגה במידה מרשימה. (הבעיה היא שככל הנראה יש לחומה עוד כמה מטרות, קצת פחות בטחוניות).

מזה כמה שנים נעשה פופולארי בתחום שלי לחקור את הקשר בין כדורגל ומשחקי ספורט אחרים לבין יחסים בינלאומיים. המחקר בתחום סובל מכמה מגבלות א-פריורי, בראשן העובדה שרוב החוקרים הם גם חובבי כדורגל בעצמם, מה שנותן למחקר שלהם את אותה האמינות ממנה נהנים גיקים של טכנולוגיה כשהם כותבים על החשיבות האדירה של טוויטר בכל אספקט של חיינו. הסיפור הקלאסי, כמובן, הוא זה של דיפלומטיית הפינג-פונג ביחסי ארה"ב-סין תחת ניקסון. אבל, שוב, מדובר במצב שבו עבור האזרח הפשוט לא הייתה שום סיבה לחוש איבה כלפי האזרחים של הצד השני. היריבות הפוליטית בין ארה"ב לסין, הרי, מעולם לא הגיעה לכדי חלופת מהלומות ישירה. חוסר האמון היה ברמת הדרג הפוליטי. לשחקן הפינג-פונג האמריקאי לא הייתה שום סיבה לחשוש לעלות לאוטובוס של מדינת האוייב, אבל למאו צה-דונג הייתה סיבה טובה לחשוש מביקור של הנשיא האמריקאי בארצו.

עכשיו נסו אותו דבר עם ישראלים ופלסטינים.

הבעיה עם הרבה פרוייקטים ישראליים-פלסטיניים של "בניית אמון" היא שאמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר להרחיב. איפה שאין שבריר של אמון, אי אפשר לייצר אותו. לכן כדי לקדם "בניית אמון" צריך להתחיל מאיפה שהאמון כבר קיים. אם אין אמון בין הציבור הרחב של קבוצה אחת לזה של הקבוצה השניה, אבל יש מידה של אמון ברמת המנהיגות, אזי שם יתחיל תהליך הרחבת האמון, עד שיכלול גם את הציבור הרחב. אם יש אמון בין האדם הפשוט משני הצדדים, אבל לא בין המנהיגים – כמו במקרה סין-ארה"ב – שם ניתן להתחיל בפרוייקט. ישראל ופלסטין נמצאות במצב האומלל, ששתי האוכלוסיות יצרו בעצמן, שאין אמון בשום דרג ובשום חלק מהאוכלוסיה. כן, יש מפגשים בין קבוצות שמאל ישראליות ופלסטיניות, אבל מדובר על משהו מצומצם מאוד שלא יכול לחרוג מהתובנות הבנאליות ש"כולנו בני אדם". גם בוגר קייטנת כדורגל ישראלית-פלסטינית יחשוש להכנס לדיר-אל-באלח. אמון, כדי להיות בסיס אמיתי להרחבה, לא יכול להתבסס על היכרות אישית. אם אני סומך על נביל כי אני מכיר אותו כל החיים שלי, זה עדיין לא אומר כלום לגבי היכולת שלי לתת אמון בפלסטינים אחרים. אני יכול בקלות לחשוב שנביל פשוט שונה משאר הפלסטינים, שהוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. האמון שאני מדבר עליו כאן צריך להיות אמון כוללני, "אמון חינם", מלשון "אהבת חינם". אמון שהוא הנחת היסוד, שנשלל רק על בסיס ראיות כנגדו, ולא להפך, אמון שנרכש במאמץ ובהיכרות.

גם בקרב המנהיגות אין גרם של אמון. כל פשרה שכל צד עושה חייבת להיות מגובה בעשרות אמצעי בטחון, פשוט משום שאף אחד לא סומך על אף אחד. פעולות "בונות אמון" שנעשו בעבר הובילו לתוצאות הפוכות, בעיקר משום שבאף צד לא היה אמון באמת. הפעולה הרציונלית, במקרה כזה, היא ניצול ההקלות כדי לשפר עמדות בצד השני לפני שהאוייב (שאנחנו לא סומכים עליו) יבטל אותן, ובכך בעצם להוכיח שהם לא היו ראויים לאמון שבכל מקרה לא באמת ניתן להם. כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם. מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת.

כזה הוא משחק הכדורגל של החיילים בפרסומת: משחק שמבוסס על חוסר אמון מוחלט בצד השני. משחק שלא היה מתקיים אם לא הייתה חומה בגובה שמונה מטרים בין הצדדים. אולי בשל כך נעשה שימוש דווקא בחומה ולא בגדר – כי אם הייתה שם רק גדר, היה חשש לחיי החיילים בסיטואציה המתוארת. המשחק לעולם לא היה יכול להתפתח לפתיחת צהר בחומה והיכרות בין הצדדים, משום שאין שום יסוד לאמון ביניהם. ופה כושל גם הניסיון הנאיבי של יוצרי הפרסומת ליצירת מסר חיובי של דו-קיום: שהם לא תיארו קבוצה של אנשים משני הצדדים משחקים כדורגל כמו אותם חיילים במלחמת העולם הראשונה. הם תיארו שתי קבוצות שמשחקות כדורגל עם עצמן (למעשה, הם תיארו רק קבוצה אחת), כי הם כל כך לא סומכים אחד על השני שהם אפילו לא מסוגלים לשחק ביחד.

23 Replies to “לשחק כדורגל עם האויב”

  1. אנקדוטה על פי ספרו של איאן קרשו על היטלר – היטלר שמלחמת העולם 1 נחשב על ידי עמיתיו לתמהוני לא מזיק אך מוערך התנגד בחריפות להפסקות האש הספונטניות עם חיילי היריב.

    הפוסט האחרון בבלוג של אור ברקת: שיגרת כיבוש ב’

  2. ובכל־זאת, מה? זאת פרסומת של סלקום. כל מטרתה לעורר תחושות חיוביות של אמון, חברות, ותקווה [1]. איך זה מסתדר עם מה שכתבת, שאומר, בעצם, שהפרסומת צינית?

    אני יכול לחשוב על כמה אפשרויות:

    1. זה לא מסתדר, והניתוח שלך לפיה הפרסומת צינית מוטעה. אבל זה ניתוח של סופר־דב, גיבור־העל של מדעי המדינה, אז אני חושב שאפשר לפסול את האופציה הזו על הסף. הוא גם נשמע נכון.

    2. זה לא מסתדר, הניתוח שלך נכון, והפרסומת פשוט לא מעוררת תחושות חיוביות כאמור. אבל אני צפיתי בה, והיא אכן עוררה בי תחושות חיוביות (לא באפקטיביות יתרה, אחרי הכל זו פרסומת מלוקקת והיפוקריטית, אבל לא הרבה מתחת לסף שאליו התרגלתי לצפות מכגון דא). אז לדעתי אפשר לפסול גם את האפשרות הזו.

    3. הניתוח שלך נכון, הפרסומת צינית, אבל בכל־זאת היא גם אפקטיבית, פשוט כי היא מעוררת רגשות במישור אחר מהמישור שבו היא צינית. למשל: קהל־היעד שלה הוא הרי בבירור חיילים, אז מספיק שמראים חיילים מוצאים זמן ותירוץ לשחק כדורגל באמצע הסיור כדי לשמח אותם, וכל העניין עם הגדר והכדור הוא פשוט מסגרת עלילתית, או תירוץ אידיאולוגי ("אנחנו בעד כולם, אפילו פלסטינים, כל עוד לא רואים אותם").

    4. הפרסומת אפקטיבית דווקא בגלל האספקט הציני שלה. היא אומרת: אפילו במצב של חוסר־אמון מוחלט יש בני־אדם שבסך־הכל היו רוצים לשחק יחד אם הם היו מעיזים.

    [1] אני חושב שסלקום ויתרה כבר לפני יותר מחצי עשור על הרעיון שפרסומת אמורה גם לעודד אותך לקנות את השירות או להגיד עליו משהו.

  3. העניין עם הפרסומת הזו הוא בשקיפות של הסיטואציה. לדעתי, למרות שכל המעורבים ידעו שהיא תמשוך אש מכל מני שמאלנים, זה דווקא היה סבבה אגוזים מבחינתם. מדוע הם לא חששו שהציבור הרחב ייפגע מהפרסומת? מכיוון שסיטואציית הגדר, הכיבוש וכו' היא שקופה לחלוטין לרוב הצופים, ובמיוחד באמת בני 18-21, שלא מכירים מציאות אחרת עם הפלסטינאים. אפשר לכנות אותם דור פוסט-אוסלו במובהק.
    וכך, שקוף שיש חומה באמצע הארץ, שקוף שלפלסטינאים אין פנים, שקוף הכל. סלקום פשוט הבינו שתיאור יומיומי של חיילים לא צריך לכלול בשום רמה איזו דילמה מוסרית, שכן לרוב החיילים המוסר שקוף גם כן, יחד עם האשמה ועוד כמה רגשות שיכולים, במציאות, להעיב על הסיטואציה שתוארה בפרסומת.
    הטענה שלי, בכל מקרה, היא שהפרסומת הזו היא הוכחה חותכת למצב התודעתי השפל שהציבור הישראלי הגיע אליו. כשיבוא יום (ולצערי אני חושש שהוא יבוא) ויטילו על ישראל אמברגו או אף חמור מכך, הפרסומת הזו תוכל לשמש כקזוס בלי, לאמור – לא רק המנהיגים מדכאים את הפלסטינים, הציבור רואה ומהנהן בהסכמה.

  4. אני אחד המתעצבנים שציינת.
    רציתי להרחיב את אחד הדברים שאמרת. לפני שנתיים שלוש ארגנתי עם כמה אנשים סדרת מפגשים עם סטודנטים פלסטיניים. נפגשנו בקלנדיה ורמאללה לצילה של החומה ההולכת ונבנית. לנסוע לאורך החומה בעודה חותכת ברקמתה של עיר ומנסרת בתים וחצרות זה כל מה שצריך להבין כמה היא מפלצתית (נחוצה או לא, זה דיון אחר).

    במפגשים הללו היה מאד ברור שלא מעניין את הפלסטינים בכלל להכיר אותנו. סתם לקשקש לא בא להם. ובעצם היום אני מבין את זה. כמו שאמרת, לא היה אמון. הם דרשו שלא ניצור נורמליזציה של המצב הנוכחי, אלא נפעל יחד לשינוי. ופתאום, מול ההסבר שלך על אמון, זה ברור לי אף יותר.

    תודה :)

    הפוסט האחרון בבלוג של יובל אדם: גועל נפש

  5. "כדי לעשות צעדים בוני אמון באמת, ישראל צריכה להיות מוכנה למותם של אזרחים רבים כתוצאה מההקלות, מבלי לחזור בה מהן. רק כך היא תוכל לשכנע מישהו בצד השני שהיא באמת מוכנה לתת אמון בהם."

    אלה לא צעדים בוני אמון, אלא צעדי ביטול-עצמי מוחלט, כמו להגיד: אנחנו יודעים שאתם שונאים אותנו, יודעים שתפגעו בנו ברגע שרק נאפשר לכם, ואנחנו נאפשר לכם כי אנחנו יודעים שאתם צודקים. גם אנחנו שונאים אותנו. יאללה, תהרגו בנו. גישה המאפיינת שמאלנים קיצוניים רבים, השואפים לביטול עצמי.
    ולעניין הפרסומת, ברורה הכוונה והתחושה שהיא אמורה לעורר, שגם בצל המלחמה יכולים להתקיים ביטויים אנושיים בין בני אדם. לצערנו, הרבה יותר קל להגיד את זה מהצד הישראלי של החומה, מבלי באמת לראות את הצד הפלסטיני. ולכן זה צורם.
    בכלל, כל הסיטואציה של המלחמה היא נקודה רגישה בשני הצדדים, ולכן הנסיון לרכך את ההסתכלות עליה מקוממת את מי שרצונו לשנות את המצב. כאילו הפרסומת אומרת – סבבה לנו ככה. השאלה היא סבבה למי.

    הפוסט האחרון בבלוג של האורגניזם: מין פולש

  6. @האורגניזם: מנפלאות הקריאה הסלקטיבית. איכשהו, הצלחת לפספס את סוף המשפט: 'מובן לכל שדבר כזה לא יתכן, לא במציאות שלנו ולא בשום מציאות אחרת'.

    אני מבקש לא לקטלג את דובי כ'שמאלני קיצוני השואף לביטול עצמי'. התואר הזה שמור לי. תודה.

    הפוסט האחרון בבלוג של דרומי: ‫לרקוד רגאיי על הדם‬

  7. הנה צעדים בוני אמון:
    ללמוד ערבית- ככה אתה לא צריך לחשוש שמדברים עליך מאחורי הגב, והערבי לא צריך לתרגם לעצמו את מה שאתה אומר.
    ללמוד את המנהגים.
    מי שיצא ביוזמה להסביר על הנכבה ביום השואה, או על מאמצי השלום הפלסטיניים ביום הזכרון עלול לחטוף על חוסר טאקט. לעומת זאת, אולי בפסח זה דוקא יכול לקבל בוסט, מתי שמנפחים את האגו אבל מוכנים לשים את הדברים הקשים על השולחן..
    כנ"ל גם בצד השני, אבל אני לא מכיר מספיק את המנהגים.

    הפוסט האחרון בבלוג של עוז פ: Ecclesia – אפיון יצירת הידע

  8. @עדי סתיו: לא אמרתי שהפרסומת היא צינית. להפך, היא נאיבית. יש בה את אותה הנאיביות שיש בקייטנות הכדורגל ליהודים ופלסטינים – האמונה שאם רק נראה שכולנו בני אדם, יש בכך משום שביב של תקווה, ומכאן אפשר להתקדם. הסיבה שהפרסומת אפקטיבית היא שהרבה אנשים אוהבים להאמין לפיקציה הזו (למעשה, אני חושב שהפרסומת יכולה לגרום גם ללא מעט ביקורת מהימין הקיצוני, שאינם מסוגלים להאמין בכך).
    בכל מקרה, הניתוח שלי לא ניסה להצביע על למה הפרסומת גרועה – יש מספיק סיבות שהיא פוגענית ומעליבה בלי להתעמק יותר מדי בסאבטקסט שלה. מה שאני ניסיתי להראות הוא שהנחות היסוד הנאיביות של הפרסומת, שמקובלות על חלק גדול מהציבור, הן שגויות ובעיתיות, ובאמצעות זאת להצביע על אחד המקורות לבוץ שאנחנו שקועים בו. אני נוטה להאמין ששאלת בניית האמון צריכה להיות מרכזית במאמצי השלום שלנו.

    @ינון: אני מסכים עם רוב מה שאמרת, אבל ראה גם תשובתי לעדי: העיוורון של הציבור מקורו בנאיביות, ובבנאליזציה של הכיבוש, לא באיזו השחתה של הנפש העברית.

    @האורגניזם: מה שדרומי אמר. אבל כן, באמון יש מידה של ביטול עצמי (מכירה את התרגיל הזה שבן-זוג אחד נופל אחורה והשני צריך לתפוס אותו?). זו הסיבה שהמקרים החשובים ביותר של בניית אמון בין אויבים הגיעו מתוך עמדת כוח משמעותית של צד אחד – תוכנית מרשל, לדוגמא (וגם אז, הבריטים והצרפתים קיבלו הרבה יותר דולרים לנפש מאשר הגרמנים). בדיוק בגלל זה ההחמצה של ישראל בתקופה שאחרי 67' היא כל כך מדכאת. הסבירות שנחזור למצב ההוא היא מזערית.

  9. אני חייב להודות שאני לא מבין כל כך את ההשוואה בין סלקום למקרטני. זה כמו להשוות עגבניות לכסאות. מקרטני שר שיר. סלקום עשו פרסומת. למקרטני יש מטרה אמנותית. סלקום רוצים למכור טלפונים.

    ובכלל, זאת בסך הכל פרסומת, בהמשך בטח נראה שני אנרכיסטים משחקים כדורסל, ושני נערי גבעות משחקים פולו… סלקום רק רוצים למכור טלפונים, לא להגיד שום דבר פוליטי. איך אפשר היה לצפות מסלקום לייצר פרסומת שתתנגד לגדר בזמן שרוב הציבור בישראל תומך בה? הרי לא מדובר בהארץ (שמראש מייעד את עצמו לחלק קטן מהאוכלוסיה) מדובר בסלקום (שמייעדת את עצמה לרוב האוכלוסיה).

    הפוסט האחרון בבלוג של סמילי: איך להתקדם במערכת הביטחון הישראלית

  10. @סמילי: סלקום הכניסו את הראש שלהם לסוגיה פוליטית. לא דבר שבדרך כלל עושים בפרסומות. לכאורה, הם מנסים להגיד משהו (שיקדם את המותג שלהם) בהקשר פוליטי. לא ביקשתי שיתנגדו לגדר, אבל אפשר, אתה יודע, להראות את הצד השני כאנושי יותר. או סתם להראות את הצד השני. או פשוט לא להתעסק בדברים כאלו בפרסומת.

  11. @דובי:
    הדוגמא שנתת מהתרגיל הזוגי של נפילה אחורה היא מעולה.
    הבעיה היא שכאן אתה יודע שתיפול, שלא ייתפסו אותך. משום מה, יש הסבורים שאחרי שתיפול, הצד השני פתאום יבין שנתת בו אמון וייתן גם בך איזה שמץ. הבעיה שעם כל הרצון הטוב, זה לא עובד ככה. זה לא צעד שמעורר בצד השני אמון, אלא צעד שמעורר בו תחושת ניצחון והישג. אחרי שנפלת, כבר אין שום צורך בבניית אמון. אפשר לבנות אותו על גביך, ובא לפלסטין גואל.

    הפוסט האחרון בבלוג של האורגניזם: מין פולש

  12. אני לא חושב. הגדר היא עובדה שקיימת במציאות, וסלקום הראו אותה כמו שהיא (או דומה מספיק). לא נראה לי שזה בפני עצמו סוגיה פוליטית היום. דווקא להראות את הצד השני כאנושי יותר (או פחות) זה סוגיה פוליטית.

    הפוסט האחרון בבלוג של סמילי: איך להתקדם במערכת הביטחון הישראלית

  13. @האורגניזם: כאמור, אמון אי אפשר לבנות. אמון אפשר רק להרחיב. אני לא מקבל את ההנחה שהצד השני מבין רק כוח, ויראה במתן אמון כזה סימן לחולשה. העניין הוא שכל הצעדים בוני האמון תמיד נתונים לוטו מצד החמאס והג'יהאד – אם הם מחליטים לנצל את הפרצה שנוצרה (והם תמיד ינסו זאת), ההקלות מתבטלות. המטרה של המצב שתיארתי, אם כן, היא להראות למתונים יותר שאנחנו מוכנים לספוג פגיעות כדי לאפשר להם להתארגן כנגד הקיצוניים שלהם, מתוך *אמון* שהם יהיו מסוגלים להפסיק את הפגיעה בנו. במצב כזה, אני מאמין שתוך פרק זמן כזה או אחר, יווצר רוב פלסטיני שימנע את המשך פעולות הטרור.
    שוב, אני לא חושב שזו הצעה ריאלית, כי המחיר לצד שלנו יהיה גבוה מדי בתקופת הביניים. זה, שוב, חלק מהבעיה.

    @סמילי: הגדר עודנה סוגיה פוליטית. עדיין יש הפגנות כנגדה. לעשות נורמליזציה של הגדר (אם להשתמש בביטוי של ינון) זו סוגיה פוליטית באבו-אבוה.

  14. @דובי:
    אני מסכים עם כל משפט שאתה כותב, אבל הסך-הכל בכל-זאת לא מתחבר לי. מה נאיבי בפרסומת? היא ספוגה בויתור וביאוש עד העצמות. כמו שאמרת, שתי הקבוצות (?) לא יכולות אפילו לראות זו את זו כדי לשחק, אם מטעמי אמון ובטחון, כמו שאמרת, ואם מטעמי לא-סובל-ת'פרצוץ-ש'ך, כמו שגם-כן אמרת. הגדר נתונה, ואין לפרסומת עמדה לגביה. הסיור נתון, והחיילים שם לא מבחירה. הבחירה היחידה שלהם היא אם להחזיר את הכדור או לא (אמון!), וזה המשחק. גם הסיטואציה הזו, כמובן, בלתי-סבירה בעליל, אבל לפרסומות מהסוג הזה הרי תמיד יש איזה גוון סוריאליסטי. אז מה נשאר? איזושהי נחמה, שלמרות הכל, עדיין יש בצד השני מי שירצה לשחק איתך בלזרוק כדור מצד לצד. ולא סתם הפלסטינים הם אלה שיזמו את המשחק הזה.

    השאלה למה הפרסומת מעליבה / בוטה היא כבר שאלה אחרת לגמרי. לי ברור שהיא מעוררת אי-נוחות בעיקר במי שמכיר את העמדה הפלסטינית טוב יותר. זה מכיוון שאין פה סימטריה. אי-אפשר לעשות פרסומת דומה שפונה לצד הפלסטיני, וזה דווקא לא אומר הרבה לטובה עליהם.

  15. אני דווקא לא חושב שסלקום הראו את הגדר כמו שהיא. לכל אורך הפרסומת הזו התאורה רעה ויש גוונים נעימים שהופכים את הגדר לדבר כמעט אסתטי. עד כאן זו רק טכניקה בלי סאבטקסט. ואז יש את המוזיקה שגם היא צובעת את הגדר בצבעי סבבי-בבי (לא חתרניים). אה – וכדורגל הגדר היא בסה"כ אתגר ספורטיבי כמו הרשת בטניס. בקיצור גועל נפש.

    [גילוי נאות – בעיניי הגדר הזו יעילה עד למאוד ביצירת פיגועים ולמרות הפגיעה שלה בתושבי בשטחים אני מסרב לקרוא לה מפלצתית. "מפלצתית" זו מילה ששוללת לגטימציה ולגדר הזו יש לגיטימציה]

    הפוסט האחרון בבלוג של אורן: ‫בייבי בייבי בייבי‬

  16. לא מסכים. הגדר היא עובדה קיימת. החיילים שמפטרלים לאורכה הם עובדה קיימת. הויכוח הפוליטי הוא על לא על השאלה "האם הגדר קיימת", אלא על "האם ראוי שהיא תמשיך להתקיים". לעשות נורמליזציה של מציאות קיימת זה דבר טריוויאלי, להתעלם מהמציאות, לצבוע אותה בצבעים אחרים, לצייר מציאות אלטרנטיבית (טובה או רעה) זה סוגיה פוליטית. בשורה התחתונה, גייסתי את כל משאבי הרגישות השמאלנית שלי, קראתי ימבטקסטים שתוקפים את הפרסומת הזאת, מצטער, אני לא מצליח להרגיש בחילה או עלבון, ולא מצליח לראות בפרסומת הזאת עמדה פוליטית. סתם, הצגה של שגרה מזוייפת. כמו כל פרסומת סלולרית אחרת.

    (מה שכן, כמו כל הפרסומות של החברות הסלולריות, אני כן מרגיש עלבון מהזלזול הבוטה שלהם באינטליגנציה שלי, אני פשוט לא מצליח למצוא שם נימוק אחד למה הם יותר טובים מהמתחרים שלהם)

  17. @סמילי:
    העמדה הערבית היא "אין נורמליזציה", או "לא יתקיימו יחסים בלי צדק", וכן הלאה. זה עניין עקרוני בשבילם. לישראלים (גם ימנים קיצונים) אין בעיה כזו, מבחינתנו שכולם יהיו חברים טובים כבר מחר בבוקר, ואח"כ כבר נדבר על סידורים פרקטיים. *זו* עמדה פוליטית מובהקת, למרות שקשה לישראלים לראות אותה כמו לדג לראות מים. על הפלסטינים העמדה הזו לא מקובלת לחלוטין; הפרסומת בעצם כופה עליהם עמדה שבחיים לא היו מסכימים לה, ולכן מעליבה אותם או את מי שמסוגל להזדהות עם עמדתם.

    אני מסכים שעל־פניו יש משהו מגוחך בזה שפרסומת שהמסר שלה הוא "why can't we all just get along" מוקעת כגזענית/מפלה/מעליבה, וזה בדיוק מה שהופך כל הדיון הציבורי לכל־כך מעניין. היא חושפת את חוסר הסימטריה בין הגישה הישראלית והפלסטינית לסכסוך, ומראה עוד הרבה מאוד פנים.

    למשל: נקודה חשובה (שממה שקראתי בינתיים כולם מתעלמים ממנה לגמרי) היא שקהל היעד של הפרסומת היא *חיילים*. בדיוק להם מנסים למכור את סלקום, ולכן טפשי להתייחס אליהם כמייצגים את הכיבוש או משהו בכלל. הם לא מייצגים כלום, הם סובייקטים. מבחינת החיילים, הם שבויים בצד שלהם של החומה בדיוק כמו הפלסטינים, הם לא רוצים בכלל להיות שם, הם לא אוהבים את הסיטואציה, לא שאלו אותם, ודעתם על החומה לא רלבנטית. מבחינת החיילים, הפרסומת דווקא מראה סימטריה מלאה בינם לבין הפלסטינים. זה שהחומה גבוהה ואטומה ומאיימת זה לא מקרה, החומה היא האוייב המפחיד פה, למרות שמאחוריה נמצאים (מסתבר) בני־אדם.

    מעניין לשחק עם הפרסומות, לשנות שחקנים ולראות מה יקרה. פרסומת מקבילה שמראה את הפלסטינים? אם ברור שבצד השני חיילים, היא תרגיז, שוב, את הפלסטינים. הבעיה היא לא הדמויות אלא הנורמליזציה. חיילי SS בועטים כדור מעל לגדר הגטו? מחריד. פלסטינים ברפיח משחקים עם שכניהם מהצד המצרי? סבבה לגמרי.

  18. @עדי סתיו: אם היו מראים חיילים ישראלים משחקים עם פלשתינאים (כמו, למשל, בשיר של מקרטני…) הייתי מסכים איתך שזה פוליטי. אבל החיילים הישראלים משחקים עם חיילים ישראלים, בלי לדעת מי (ולמה) מספק להם את כדורי המשחק. אולי זה יילדים פלשתינאים שמשחקים סטנגה, אולי זה חיילים ישראלים שנמצאים בצד השני, אולי זה מחבלים שבודקים את הכוננות שלהם, אולי זה פלאפון ואולי זה ישראל כץ… אין בפרסומת התייחסות לשאלה אם קיום הגדר הוא טוב או רע או לשאלה אם קיום הגיוס בצבא הוא טוב או רע, היא רק מציגה את העובדה שיש גיוס ושיש גדר. סתם פרסומת מטומטמת, והעובדה שיש אנשים שמצליחים לראות בה הצהרה פוליטית היא מעניינת הרבה יותר מהפרסומת.

  19. פוסט טוב.

    כמה חלקים בו הזכירו לי קצת את שיר חדש של רונה קינן, "כשהקוצים היו הקוצים". ציטוט חלקי:
    אז היו המלחמות יפות
    הקוצים היו קוצים
    והשוחות היו שוחות
    האויב הסתכל לך בעיניים

סגור לתגובות.