משה"מ למתרגל

אף פעם לא הייתי שה"מ טוב. שה"מ זה קיצור של שליט המשחק (או שליט המבוך, במשחקי ה-D&D, או שר המשחק בתרגום שהצעתי בזמנו, אך לא תפס למרות כמה תגובות חיוביות בקהילה דאז) – אותו אדם שטווה את העולם שבו משחקים השחקנים האחרים. במשחק התפקידים כל שחקן משחק דמות אחת, והשה"מ משחק את כל השאר: את כל הדמויות שדמויות השחקן פוגשות, את איתני הטבע, ובמשחקים נטולי קוביות, את אלת המזל עצמה. שה"מ טוב (ומשנותי כשחקן אני יכול להצביע רק על אדם אחד כשה"מ ממש מוצלח) יכול להגיב לכל סיטואציה שיציגו לפניו השחקנים. כמו העולם האמיתי, השה"מ לעולם לא יגיד "אתה לא יכול לנסות את זה", ובניגוד לעולם האמיתי, אם השחקן רוצה לעשות משהו לגמרי מטורף, לפעמים השה"מ יאפשר לו לפעול כך בלי להרוג את הדמות. שה"מ טוב יודע, או לפחות נותן את התחושה שהוא יודע, בדיוק מה קורה בכל נקודה בעולם המשחק בכל רגע נתון, גם אם אף דמות שחקן לא נמצאת שם. ויתרה מכך: אצל שה"מ טוב, עולם המשחק הוא אינסופי. משחקי מחשב אולי יצליחו לעקוב אחר פעילויות גם כשאלו אינן מתרחשות על המסך, ((ורוב משחקי המחשב לא יטרחו לעשות כן – בכל מקרה השחקן מובל על פי מסלול קבוע מראש)) אבל לשם כך הם נדרשים להגביל את העולם למשהו מצומצם למדי, ואת הסיבוכיות של הפעולות למשהו מוגבל מאוד. בכלל, משחקי מחשב, כנראה, לעולם לא יצליחו להחליף שה"מ חי, פשוט משום שהם לא יכולים לצפות ולתכנת מראש תגובה לכל פעולה של השחקן. גיימרים רבים ודאי מכירים את תחושת התסכול כשפתרתם את התעלומה בראש, אבל המשחק דורש מכך להמשיך בעוד כך וכך צעדים מיותרים שיחשפו בפניכם עוד ועוד רמזים עד שהדמות הטמבלית שלכם תבין גם היא.

אז אני מעולם לא הייתי שה"מ טוב. העולמות שלי היו מוגבלים להפליא. הגישה שלי לכתיבת הרפתקאות דומה מאוד לכתיבת סיפור: יש מסלול, הדמויות צריכות לצעוד בו. מה שלא נמצא על המסלול, פשוט לא קיים. המשחק האחרון שהרצתי היה בכנס של האגודה (עמותה? לא זוכר). זכיתי לנהל קבוצה לעומתית משהו, שסרבה לצעוד במסלול הברור שהתוויתי. כשהם נחתו במקום מסויים ו"ראו במרחק לא רב מצפון עיר", הם החליטו לפנות דרומה. כשניסיתי, בצעד נואש, לשאול איזה מין הסבר תוך-משחקי הם יכולים לתת לבחירה הזו, אמר אחד מהם שהם נמצאים בארץ זרה, והוא מפחד להכנס לסביבה עירונית צפופה.

נאלמתי. לא הכנתי שום דבר שלא כולל צעידה זריזה לעיר. למעשה, כל ההרפתקאה הייתה אמורה להערך בעיר הזו. גרוע מכך, אני לא יודע לאלתר. כלום. נאדה. אין לי יכולת אילתור בגרוש. שימו אותי על במה ותגידו לי להגיד משהו, ואני אשרבב כמה משפטים בנאליים, או אפול חזרה אל משהו שכתבתי בעבר. כשהייתי בראיון עבודה לפני מספר שנים בארץ, ביקשו ממני לכתוב עמוד באנגלית, כדי להדגים את היכולת שלי לכתוב בשפה הזו. מה לכתוב, שאלתי. מה שבא לך, ענו לי. לא היה לי מושג מה לעשות. ישבתי עשר דקות מול דף ריק בלי יכולת לאלתר כלום. בסוף כתבתי להם תקציר של עבודה שהגשתי זמן מה לפני כן באוניברסיטה.

אבל שה"מ שלא יודע לאלתר הוא לא שה"מ. הוא מספר סיפורים, והוא רוצה שהשחקנים האחרים יהיו צייתנים כמו שחקני קולנוע שפועלים על פי תסריט. מכירים את הביטוי like herding cats? אז ככה זה. שחקני תפקידים נמצאים שם כדי להיות יצירתיים, לא כדי לצעוד בתלם שחפרתי עבורם.

במידה לא קטנה, להיות מתרגל זה דומה מאוד. גם פה, האינסטינקט הראשון שלי הוא לבנות מסלול ברור. אני אשאל אותם שאלה כזו, ואחכה עד שמישהו יגיד את התשובה שאני מעוניין בה, ובתגובה אני אשאל את השאלה הזו, וכן הלאה וכן הלאה. רק שזה לא תמיד עובד. לפעמים אני שואל שאלה ומצפה לתשובה שגויה נפוצה, מתוך הנחה שמתוך השגיאה הנפוצה הזו אני אוכל להמשיך. ואז, כמובן, הראשון שמרים את היד עונה את התשובה הנכונה. ועכשיו אני תקוע. מסלול שחשבתי שייקח לי לפחות רבע שעה וינפיק כמה תובנות חשובות, קוצר לשתי דקות ואפס תובנות.

החלופה, כמובן, היא להרצות. יש שתי בעיות עם זה: א. זה לא התפקיד שלי. אני מתרגל, ואני אמור להוביל דיונים, לא להרצות בפני הסטודנטים. ב. אין לי כוח להכין הרצאה. להכין סדרת שאלות לוקח דקות ספורות (לא כולל קריאת המאמרים). להכין הרצאה מסודרת לוקח כמה שעות טובות, אלא אם אני מכיר את החומר טוב.

לא לקח לי הרבה זמן להבין שלהיות מתרגל טוב זה כמו להיות שה"מ טוב – זה דורש יכולת אלתור. זה דורש ממני את היכולת לסלול דרכים חדשות בתנועה. זה דורש ממני להיות מסוגל לגמור את הדיון לא בנקודה שאליה כיוונתי מלכתחילה, אלא, לפעמים, במקום הפוך לגמרי.

המצב רק מחריף כאשר יש לי כמה תרגולים עם קבוצות שונות על אותו נושא. בדרך כלל אל הקבוצה הראשונה הגעתי עם הכי פחות מבנה – הרבה פעמים פשוט משום שלא הספקתי ממש להכין משהו רציני, יש להודות על האמת. הבעיה התחילה כאשר לקחתי את הדיון שהתפתח בקבוצה הזו, וניסיתי לשחזר אותו בקבוצה הבאה: רעיונות שהעלו הסטודנטים שולבו לתוך המבנה הרעוע שלי, ועכשיו שהיה לי פחות או יותר מסלול ונקודת סיום, שאפתי לחזור עליהם שוב. אבל דינמיקות קבוצתיות הן תמיד שונות מקבוצה לקבוצה, וכמובן שבכל קבוצה יש מאגרי ידע שונים ונכונות שונה של הסטודנטים להשתתף. התוצאה הייתה שדווקא התרגולים המאוחרים יותר, אלו שאליהם הגעתי, לכאורה, מוכן יותר, היו הגרועים יותר, משום ששם הייתה לי הרבה פחות נכונות לאלתר.

הבעיה היא שמעולם לא פתרתי את האישיו שלי עם תפקיד השה"מ. מעולם לא מצאתי את השיטות הנכונות עבורי להצליח להריץ משחק כראוי, בלי לבנות מגבלות מופרכות על חופש התנועה של הדמויות. אולי אם הייתי פותר את הבעיה הזו, היה לי קל יותר להוביל דיונים.

6 Replies to “משה"מ למתרגל”

  1. אתה יודע, בתי הקברות מלאים באנשים שאמרו שהמחשב לא יצליח להחליף בני אדם בכל מני דברים..

  2. זאת הייתה צורת ביטוי. אבל אני אנסח מחדש לטובת הקוראים.

    על הרבה דברים הרבה אנשים אמרו שלעולם מחשב לא יוכל להחליף בהם את האדם. בהרבה מהם המחשב החליף את האדם. בכל השאר כפי הנראה המחשב יחליף אותו מתישהו בעתיד.

  3. בתור מי שהיה מתרגל גרוע, וגם דרויד גרוע (לא התיימרתי אפילו לנסות לשה"ם), מענינת אותי נקודת המבט שלך – אני תולה את נחשלותי בתחום בחוסר יכולת משחק, או כריזמה: לגרום למישהו להאמין שאני באמת דרויד עם 16 ויזדום, או שאני באמת מבין על מה אני מדבר (בעיקר כשבאמת הבנתי על מה אני מדבר)

    מצד שני, לא ממש ברור לי מה עושה מתרגל במדע המדינה: אני תרגלתי מתמטיקה, ושם פשוט פותרים תרגילים. שיחות היו בהרצאות. מסתבר שאצלכם זה הפוך.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

  4. כשחקן אני חושב שהייתי די סביר. אני טוב בתגובות למה שמתארים לי. אני פחות טוב בלהמציא דברים במקום.

    כמתרגל, עיקר התפקיד שלי הוא לנצל את הקבוצה הקטנה (15-20 אנשים, לעומת כמה מאות בהרצאה עצמה) כדי להוביל דיון ולעסוק קצת יותר לעומק בטקסטים שהסטודנטים קראו. העניין הוא שלא מספיק רק לשמוע את המרצה מדברת על הנושאים הללו, אלא שצריך, כדי שהסטודנטים ממש יפנימו את הרעיונות, גם לעודד אותם להתמודד איתם בעצמם. חלק מזה נעשה באמצעות עבודות, וחלק באמצעות דיון בתרגול.
    זה, אגב, מאוד שונה מהתרגולים שהיו לי בארץ, כשכבר היו – היינו בקבוצות של 30 סטודנטים לתרגול, אם לא יותר, ורוב הזמן זו בעצם הייתה הרצאה שניה, שבה המתרגל/ת לעסו עבורנו את הטקסטים, כדי שחס וחלילה לא נצטרך לקרוא ולהבין אותם בעצמנו. אני מנסה להמנע מזה פה, למרות שלפעמים אין מנוס.

    (דובי, שתמיד ישב בשורה הראשונה בתרגיל בתקשורת המונים אבל לא זוכר כלום חוץ מהמתרגלת הכוסית בעליל. מממ….)

  5. הנה עוד הבדל: אצלנו לא היו מתרגלות כוסיות, או אם לדייק, מתרגלות בכלל.

    נדמה לי שיש הבדל גדול בין שיהום ובין תרגול: בשיהום אתה צריך להמציא ארץ, לדעת כל פרט בה, לתת לשחקנים אתגרים שמתאימים ליכולות שלהם, לבנות מפלצות בהתאם, וכן הלאה. בתרגול הארץ כבר קיימת, הנתיבים ידועים, והבעיה שלך היא שהם לא הולכים לכיוון שבחרת מראש, או שהם לא רוצים ללכת לשום מקום.

    האמת – עם הראשון אני יודע להתמודד (פשוט, מדבר על מה שמעניין את הקהל), אבל עם סטודנטים שאין להם אף תשובה ולא מענין אותם לחקור יותר ממה שאמרו בהרצאה… קשה קשה.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

סגור לתגובות.