F is for effort

דמיינו לעצמכם שאתם מתרגלים בקורס מסויים, ונתקלים בסטודנט עם בעיה: הוא משתדל, באמת משתדל – מקפיד להגיע לכל ההרצאות ולכל התרגולים, קורא את החומר, שואל שאלות על דברים שלא ברורים לו ומתייעץ בכם לפני הגשת עבודה; אבל מה? הוא עדיין סטודנט גרוע. השאלות שלו בסיסיות ומוכיחות יותר מכל אי-הבנה של הטקסטים, ההערות שלו בשיעור לא תורמות כלום, והעבודות שלו חסרות תזה, עם מקורות שמתאימים יותר לעבודה לבית-ספר והבנה מוגבלת של נושא העבודה. איזה ציון מגיע לסטודנט הזה?

לפני כמה שבועות פורסמה בניו-יורק טיימס כתבה שעוסקת בדיוק בנושא הזה, וממנה עולה שסטודנטים מאמינים שמגיע להם ציון גבוה רק בגלל שהם השקיעו מאמץ בקורס. ראוי לבחון באריכות את דבריו של אחד הסטודנטים המצוטטים בכתבה, שדוגל בגישה הזו ללא בושה:

אני חושב שהשקעת מאמץ רב מצדיקה ציון גבוה. מה עוד יש, באמת, חוץ מאשר ההשקעה שלך? אם אתה עושה את המיטב שלך ומקבל 65, אז מה המטרה? אם מישהו הולך לכל ההרצאות וקורא את כל הפרקים בספר ועושה כל מה שהמרצה דורש ממנו ועוד, אז הוא צריך לקבל את ה-85 שהמאמץ שלו מצדיק. אם המאמץ המקסימלי שלך זה לא יותר מממוצע בעיני המרצה שלך, אז משהו לא בסדר.

הוא, כמובן, צודק לגמרי במשפט האחרון הזה. משהו לא בסדר. כנראה הסטודנט: אולי מקומו בכל זאת לא במוסד להשכלה גבוהה?

בכתבה מייחס אחד המרואיינים את הבעיה לנסיון של הילדים הללו בבתי הספר. הוא טוען שהם נעשו כל כך יעילים בלמידה למבחנים, שהם מצפים שתהיה נוסחא ברורה ופשוטה לקבלת ציונים גבוהים. אני גם נוטה לזהות את הבעיה בבתי הספר, אבל אם בתי הספר בישראל דומים במשהו לאלה של ארצות הברית, הבעיה בהם היא שונה ממה שאותו מרואיין תיאר. הבעיה היא שבבתי הספר כיום, מאמץ באמת מתרגם לציונים. ילדים מופגזים מכל עבר במסר שכל מה שהם צריכים לעשות זה את המיטב שלהם, ושהמיטב שלהם הוא תמיד מספיק. כשזה היה מוגבל לסרטי טלוויזיה מעאפנים, יכולנו לסבול את זה, אבל עכשיו עושה רושם שגם המורים עצמם מעבירים את המסר הזה לילדים: הציון הוא עבור מאמץ, לא עבור הצלחה. מי שמספיק רוצה מצליח – לא בגלל שהרצון מוביל לשיפור ביכולת, אלא בגלל שהרצון הוא המדד עצמו להצלחה. אנחנו כל כך חוששים לפגוע במוטיבציה של הילד להמשיך ולהשקיע, שאנחנו מוכנים לשקר לו ולתת לו ציון שהוא לא ראוי לו.

צריך, כמובן, להבדיל בין מישהו שיש לו לקות אובייקטיבית כלשהי שמשפיעה על היכולת לבצע את המטלה המוטלת עליו בלי קשר להבנה שלו את חומר הלימוד, לעומת מישהו שפשוט אינו בעל הכישורים האינטלקטואלים לעשות כן. כך, למשל, תלמיד הלוקה בדיסלקציה עשוי להזדקק להקלות מסוימות כדי לעבור בהצלחה מבחן. במקרה כזה, המקור בכשלון הוא מאפיין של אופן הבדיקה שנבחר, ולא בתלמיד עצמו. אני עצמי, למשל, סובל כידוע מזכרון חלש ביותר. כתוצאה מכך, מבחנים שדורשים זכרון מהווים קושי משמעותי עבורי, ואני מקבל בהם ציונים נמוכים למדי. אבל יש תלמידים שאין שום סיבה לכשלון שלהם פרט לדבר שאותו מבקש המבחן לבדוק: היכולת האקדמית שלהם. במקרים כאלו, לתת לתלמיד ציון גבוה בגלל שהוא התאמץ זה לשקר לתלמיד, ולפגוע בכלל התלמידים האחרים, שהערך של הציון שלהם, באופן יחסי, פוחת בשל כך.

כל זה, כמובן, טוב ויפה עד השלב שבו אני עומד, כמתרגל, מול סטודנט, וצריך לספר לו שהוא נכשל בקורס בגלל שהעבודות שהוא הגיש פשוט לא היו ראויות, למרות שהוא השקיע מאמצים ניכרים בכתיבתן.

32 Replies to “F is for effort”

  1. מדויק.

    והבעיה היא לא רק "לשקר לתלמיד ולפגוע בכלל התלמידים האחרים", אלא בעיקר האם תלך לרופא שהגיש את כל התרגילים, למהנדס שקרא את כל הספרים או לארכיטקט שבא לכל השיעורים.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

  2. הניתוק בין המעשים לתוצאות האמיתיות שלהם הוא מה שדופק את הילדים בצורה הכי יסודית וקשה בעידן שלנו. ככה הוא ישקיע שנים בלימודים, רק כדי להתברג במקצוע שהוא לא טוב בו, בגלל שלאף אחד לא היו את הביצים לומר לו שהוא תלמיד גרוע, סטודנט גרוע וכך הלאה.

    הטובה הכי גדולה שאפשר לעשות לאנשים כאלו זה להגיד להם תקשיב, אתה ממש גרוע. הבעיה היחידה היא שאף אחד לא מעריך את זה משום מה.

    הפוסט האחרון בבלוג של נתאי: ‫האם אפשר לתעד דור?‬

  3. מילא שלא קיבל ציון גבוה… יש אצלי סטודנטים שעושים את הקורס פעם שלישית (ויותר) ולא מצליחים לעבור אותו, ולך תסביר להם שאולי, אפילו אחרי שהם הצליחו להביא את עצמם עד שם, זה לא המקצוע בשבילם?

  4. אותי מפחידה הידיעה שכמו שאחדים מחבריי לכיתה סיימו לימודי וטרינריה בלי להבין פיזיולוגיה, פתולוגיה או פרמקולוגיה, כולן בעלות חשיבות בסיסית ליכולת לאבחן ולטפל, בטוחני שיש גם לא מעט רופאים שכאלה, ולך תדע מתי תיפול על אחד כזה. בתחומים האלה (של שירות חיוני) מתחדדת גם הנטייה האישית ואמפתיה, תכונות חשובות ביותר אצל רופא/אחות/וטרינר, שאינן מקבלות את החשיבות הראויה בסדר העדיפויות של תהליך ההכשרה המקצועי.

    הפוסט האחרון בבלוג של CrazyVet: רק רציתי לחלוק אתכם…

  5. אני נוטה להסכים איתך, אבל אם נניח נסתכל על מקרים הפוכים דווקא, יש בעייתיות מסוימת בלהגיד לתלמיד שהוא כישלון.

    אני, למשל, עברתי טסט שישי. לקח לי כשנתיים להוציא רישיון נהיגה. אילו הייתי מתייאש במהלך אחד מעשרות שיעורי הנהיגה שלקחתי, חיי היו שונים לגמרי היום, ולרעה. עם זאת, כיום, אני נוהג, במדד יחסית אובייקטיבי – לא רע. במיוחד בהשוואה לחבריי אשר מתפרעים על הכביש ועברו בין טסט ראשון לשלישי.

    מה דעתך על כך?

    הפוסט האחרון בבלוג של שי: האם צבא ארה"ב הוא צבא של דפ"רים?

  6. הערותיו של סטודנט עצלן: האשמה היא ככל הנראה בחוסר האחידות בדרישות. ישנם לא מעט מרצים שנותנים ציונים סבירים למי שמתאמץ. מדי פעם צץ קורס בלתי-ניתן-לחיפוף שבו דרישת המינימום היא להתאמץ. או אז הסטודנט העצלן מתרעם ודורש לקבל את התשואה אליה הורגל עבור סדרי גודל של מאמצים כאלה.

    בהעדר מדיניות פקולטטית, או לכל היותר של החוג לבדו, של משמעות הציון והדרישות מכל סטודנט, העוברת כחוט השני לאורך כל לימודי התואר, אין זה מן הנפלא שיתעוררו רגשות מהסוג הזה. תחושות קיפוח וזה-לא-פייר, שכל ניתוח אקדמי קר יכול להעמיד אותן במקום חת-שתיים.

  7. הסיפור הזה הוא לא עד כדי כך פשוט, משום שאין רצף אחד הנע בין הסטודנט המוצלח והלא-מוצלח. בהרבה מקצועות יש כישורים שונים שאנחנו בוחנים עליהם. בקורסים שאני מתרגל בכלכלה, למשל, יש אלמנט שהוא יותר מתמטי-טכני, ומצד שני אלמנט של הבנה וחשיבה כלכלית. יש סטודנטים שעושים את שיעורי הבית ופותרים את כל השאלות, ואז יש להם את היכולת לפתור שאלות דומות לשאלות שניתנו, אבל ברגע שנותנים להם משהו שקצת שונה או מצריך חשיבה יותר מופשטת הם לא מצליחים כלום. השאלה האמיתית היא כמה הסטודנטים האלו צריכים לקבל (הטמבלים המוחלטים שלא מצליחים לקלוט שום דבר הם פחות מעניינים).
    אני חושב שהם צריכים לקבל 70-80, ולפי זה מנסה שיהיו התרגילים בבחינה, וזאת למרות שאין להם הבנה עמוקה באמת של החומר, כי לא כל אחד הוא חומר לתואר שני, ואי-אפשר להכשיל אנשים כאלו.

  8. התחושה שאני מקבל כאן היא של ניכור.

    אם הסטודנט גרוע בכל הקורסים, אז מישהו צריך לדבר איתו על זה באמת. ולבדוק איתו האם הוא לומד לתואר הנכון בשבילו.

    ואם הסטודנט גרוע רק בקורס הזה, אז צריך לבדוק איתו למה.

    אבל רק להגיד "נכשלת" לא יעזור באמת.

    מכיוון שלא למדתי בשום אוניברסיטה, שלא לאמר לימדתי, אני מניח שיש דברים שאני לא יודע. אז צריך לקחת את התגובה שלי בערבון מוגבל.

    הפוסט האחרון בבלוג של חנן כהן: תוכנה ישנה? סכנה!

  9. @מודי תולשששש:
    אני לא חושב שמישהו באמת מאמין שמגיע לו רישיון בגלל שבא לא לכל השיעורים (מה גם שבנהיגה, כמות השיעורים היא בלתי מוגבלת) – אלא בגלל שהתאמץ. גם בקטע מדובר על כך. על סטודנט שהתאמץ, ובכל זאת נכשל.

    הפוסט האחרון בבלוג של שי: האם צבא ארה"ב הוא צבא של דפ"רים?

  10. כואב לי שאני צריך להגיד את זה: מגיע למישהו רשיון נהיגה כי הוא יודע לנהוג. לא בגלל מאמץ או השקעה.

    הצרה היא שכל מערך ההשכלה בתרבותנו מעדיף ניירות על מסוגלות.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

  11. @חנן כהן: רואים שלא למדת באוניברסיטה. אין לי מושג מה המצב של הסטודנטים שלי בקורסים האחרים – למעשה, אין לי ממש מושג איזה קורסים אחרים הם לומדים.
    אה, כן, גם לאף אחד אחר אין מושג.

  12. @חנן: האם זה מתפקידה של האוניברסיטה?
    אדם נורמלי עובר במסגרות שאמורות לעזור לו, לכוון אותו, לבדוק אותו… אנחנו סובלים מאינפנטיליזציה. מתי מגיע השלב בחיים שבו אדם יכול להבין ולהחליט בעצמו מה מתאים לו?

    (ויש לי גם תשובה: כשיפסיקו להסתכל על התעודות שלו, אלא על היכולות שלו. זה בדרך כלל מתחיל בראיונות עבודה)

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

  13. שאלה שראוי לשאול מה המטרה של הלימודים האקדמיים.
    יש מסלולים, כמו משפטים או רפואה, שנועדו להכשרה מקצועית. במצב כזה להעביר סטודנט שלא מבין את החומר יכול משמעותית לפגוע באנשים עקב תפקוד לקוי במקצוע. במשפטים לפחות יש את בחינת הלשכה שאמורה לוודא שאתה יכול ליישם את שלמדת, אבל שוב – בחינה זו בחינה, ויכולת זו יכולת.
    אבל אם מדובר, נגיד, בתואר ראשון במדעי הרוח או החברה. הרוב המוחלט של הסטודנטים לא ימשיכו לתארים מתקדמים בתחום הלימודים שלהם, והתואר הראשון מהווה להם בסיס ידע אקדמי כללי להמשך חייהם. האם סטודנט כזה, שלצורך העניין קורא את המאמרים וזוכר את העובדות אבל לא מצליח להגיע לעומק הרעיונות, לא משיג את היעדים של התואר שלו? לא מגיע לו ציון שיאפשר לו להמשיך לתואר שני, אולי, אבל האם ציון "עובר" גבוה לא מתאים להתאמה בין ההשקעה שלו לבין הציפיות ממנו?

    התנסחתי בלשון שאלה בכוונה. אני בכלל לא בטוח שאני מסכים עם הגישה שהצגתי. העלתי אותה כשאלה לדיון בלבד. יש לי כל מיני תהיות על הערך של לימודים אקדמיים בכלל, לפחות במדעי הרוח, וקל וחומר שאין לי תשובות מוצקות לשאלה הזו.

    הפוסט האחרון בבלוג של אבנר קשתן: Woo

  14. למיטב ידיעתי יש בכל תואר "יועץ לתואר". גם הוא לא אמור לדעת מה קורה עם הסטודנט, אבל הוא כן מהווה כתובת שאפשר לפנות אליה. כמובן, בשביל זה סטודנט אמור להיות אחראי מספיק כדי לדעת שמצבו פקקט ושאולי כדאי לעשות עם זה משהו.
    עד כמה היועץ מסוגל לעזור? אני לא יודעת. ספיציפית במשפטים היועץ לפעמים היה שולח לסטודנטים משנים מתקדמות שיעזרו (בין אם מדובר בסטודנט שעברית אינה שפת אמו, שהחסיר כמות נכבדה של שיעורים בגלל סיבות שונות ומשונות או סתם אם מישהו היה מבולבל במיוחד). למיטב ידיעתי ברוב החוגים האחרים לא זה המצב.
    בכל מקרה, השורה התחתונה היא שהיוזמה צריכה להיות קודם כל של הסטודנט עצמו (למרות שכבודקת יצא לי כמה פעמים להציע לסטודנטים שיפנו ליועץ. לא תמיד הם חושבים על זה בעצמם, בטח לא בשנה א').

  15. @אבנר קשתן: זה מתחבר לדבר שרציתי להגיד: אין ספק שהתופעה הזו קשורה לזה שתואר אקדמי בישראל היום הוא פחות או יותר דרישת מינימום לכל עבודה שהיא לא עבודת כפיים. כשזה המצב, יש טעם בטענה שאי אפשר לדרוש מכל סטודנט לבי איי להיות גאון הדור.
    מצד שני, בתור מי שמלמד סטודנטים בדיוק מהזן הזה – חלק מהחוגים שאני מלמד בהם במכללות – אני רואה שגם כאן צריך למתוח את הגבול. שסטודנט צריך איזושהי יכולת הבנה מינימלית של איך קוראים מאמר, איך מסכמים את החומר בכיתה, איך עונים על שאלות – אחרת קשה מאוד לתת לו ציון עובר, אפילו אם הוא מאוד התאמץ.
    (הסיבה שרציתי להגיד את זה ולא אמרתי בסוף היא כמובן שכל הפוסט הזה התחיל מתלונה של דובי על סטודנטים קנדיים, כך שכנראה לא מדובר במשהו יחודי לנו)

    @העלמה עפרונית: אני יודע שתיאורטית אמור להיות יועץ כזה. אצלנו 'היועץ' היו המזכירות של המחלקה, שהיינו צריכים להידחק אליהן בימי היעוץ ולהגיד להן באיזה קורסים אנחנו בוחרים – לא היה שום אלמנט יעוצי. כשהתהליך עבר מיחשוב, כל הצדדים נשמו לרווחה.

  16. דרומי, לכן סייגתי ואמרתי שאני לא יודעת מה המצב בפקולטות אחרות. אל היועצת של בי.איי תקשורת פניתי רק לצורך קבלת פטור מקורסים מסוימים ובעיות מהסוג הזה, ככה שאני לא רוצה לומר שזה כל מה שהיא עושה. אני לא יודעת – לא פניתי אליה בבעיות מסוגים אחרים. את העבודה של היועץ בי.איי במשפטים אני מכירה כי עבדתי במסגרת מסוימת מולו (גם אם לא באופן ישיר). מצד שני, הפקולטה למשפטים היא פקולטה-חוגית, וככזו היא הרבה יותר אינטימית מאחרות.

  17. מודי: והרי בדיוק בשביל זה קמו להן הוועדות והתעודות – כדי שיהיה גורם אובייקטיבי שיעיד על כישורים. כולנו כאן מסכימים שזה לא ממש עושה את זה בהצלחה, אבל האם יש לנו דרך טובה יותר?

    הפוסט האחרון בבלוג של אבנר קשתן: Woo

  18. אני חושב שיש פה בעיה מבנית שהגורם המעריך והגורם הנזקק הם שונים.

    כלומר, האוניברסיטה לא זקוקה למהנדסים, אלא למסטרנטים, והציונים מיועדים לציין "מי מתאים לתואר שני". זה גם הגיוני שהמעריך הוא איש אוניברסיטה, והוא יכול להחליט מי מתאים ומי לא מתאים למקצוע שלו עצמו.

    אבל כשמישהו לומד כדי להשיג עבודה במקצוע מסוים, מי שצריך להעריך אותו הוא המעסיק. את המעסיק לא מעניין שנכשלת בחדו"א.

    לא בכדי דברת על "מתאים לתואר שני" – את זה האוניברסיטה בהחלט יכולה להעריך, כי היא המעסיק. אבל כרגע האוניברסיטה משפיעה על השכר שלך באופן שכלל לא קשור ליכולות או לצורך של מישהו בכך – בכל מופלים לרעה מי שלא רוצים ללמוד באוניברסיטה אלא בעצמם, מי שאין להם כסף, ומי שלא מוכן להעתיק במבחנים.

    (הסיבה היא כרגיל האליטה שרוצה לשמור על מעמדה)

    אז התשובה היא: לא צריך להיות גורם אוביקטיבי שיעיד על כישורים. גם לא יכול להיות כזה. צריך גורם סובייקטיבי שיעיד האם הכישורים של מועמד X מתאימים לי.

  19. אבל אתה שוב חוזר לבעיית ההוכחה. איך אני, כמועמד, מוכיח את הכישורים שלי? איך אני ,כמעביד, בודק את הכישורים של המועמד?
    מנסיוני כמראיין בחברה קטנה, אני יודע שהציונים בתואר היו חלק קטן מההערכה שלנו, שהתבססה יותר על נסיון קודם והתרשמות אישית – הערכה סובייקטיבית. אבל במקומות עבודה גדולים יותר, ובטח ובטח מוסדות ציבור, יש דרישה להוכחת העסקה ע"פ סטנדרטים אובייקטיביים, ולא ע"פ החלטה אישית של הגורם המעסיק. המטרה כאן היא לצמצם את ההשפעה של אפליה על בסיס גזע, מין או דת, אבל התוצאה היא שהקריטריון האובייקטיבי נהיה חשוב יותר מכל שיקול אחר.

  20. אני חושב שהדרישה להוכחה ע"ס סטנדרטים אובייקטיביים גורמת ליותר צרות משהיא פותרת. יותר מכך, אני חושב שהיא לא יותר אובייקטיבית, אלא מעבירה את האפליה לגורם חיצוני (במקרה שלנו, אוניברסיטה) שאין לנו סיבות לחשוב שהוא יותר אובייקטיבי.

    ואם אתה ממש רוצה "אובייקטיביות" בחברה או מוסד, תעביר את המועמדים בחינות חיצוניות, שאינן קשורות לגורם שלימד אותם.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

  21. טוב, אנחנו קצת גולשים מהנושא המקורי וסתם ממלאים לדובי את הפוסט בתגובות לא רלבנטיות. אני מסכים שהצורך באובייקטיביות לא ממש מתממש בהסתמכות העיוורת על ציונים מהאוניברסיטה, אבל כל עוד הציונים הללו מהווים מרכיב בעל משקל בקבלה לעבודה מעשית, כלומר לא רק אמורים להעריך את היכולות האקדמיות של הסטודנט אלא גם את הידע שהוא צבר בתואר, אז מתן ציונים נמוכים לסטודנטים בתואר ראשון שצברו ידע אבל לא פיתחו יכולות אקדמיות הוא עדיין סוגיה פתוחה.

    הפוסט האחרון בבלוג של אבנר קשתן: Woo

  22. מודי – ומבחני ההערכה החיצוניים הם יותר טובים? היית פעם במבחנים של פילת או חברה דומה?

  23. לא יודע, ולא.

    למבחני הערכה חיצוניים יש פוטנציאל להיות יותר טובים. משתי בחינות:
    1 אין בהם הטיות כל בסיס גזע, דת מין וכיו"ב (ואם יש, יותר קל לתקוף את הבעיה).
    2 הם מוטים לכיוון תעסוקתי: המעסיק בוחר אילו מדדים מעניינים אותו.

    אני מאמין שהמצב בשטח הוא לא בהכרח כך. אולי גם כי יש הטיה נגד מי שמפחד מבחינות, שלחוץ בזמן, וכיו"ב – כמו שכל נסיון להיות אובייקטיבי יגרום להטיות.

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על קונספירציות

  24. קודם כל, המצב שאתה מתאר (מישהו התאמץ-התאמץ ובסוף נכשל) במידה מסוימת טוב יותר מהמצבים שאני נתקלתי בהם בתור בודקת עבודות באוניברסיטה: סטודנטים שלא התאמצו, לא הגיעו לשיעורים, לא קראו את החומר, ועדין התמרמרו על הציונים הנמוכים שלהם, באו אליי בטענות וציפו שאעלה להם את הציון.
    גם אחרי שקראתי את כל הדיון כאן בתגובות אני עדיין בדעה שהציון בקורס באוניברסיטה צריך לשקף יכולות אקדמיות ולא מאמץ, ולכן מי שמשתדל אבל לא מצליח לא זכאי לציון גבוה, בדיוק כפי שמי שחיפף כל השנה אבל בסופו של דבר בזכות הכשרון עשה עבודה מרשימה צריך לקבל ציון גבוה שמשקף את זה. אני גם חושבת שמעסיקים צריכים להיות מסוגלים להבין מהציון מהן היכולות האקדמיות של מי שעומד לפניהם. מי שמחפש עובד שיודע להשקיע ולהתמיד לא בהכרח מחפש אקדמאי מצטיין.
    אגב, בפקולטה למשפטים נהוג ציון "מיטיב" המוענק למי שהפגין נוכחות בקורס, קרא את החומר ודיבר בשיעורים, שזו דרך לעזור בציון למי שמשקיע ולפגוע במי שמחפף (כי יש נרמול ציונים) אבל מבחינת נקודות זה די זניח – 5-10 נקודות בציון, לא מה שירים מישהו שיש לו 65.
    אגב, נרמול הציונים שנהוג בפקולטות למשפטים גם מתקשר לנושא, משום שהתוצאה היא שכדי להגיע לציון הממוצע הנדרש נותנים לסטודנטים ציונים גבוהים יותר ממה שמגיע להם באמת.
    לגבי הציפיות שיוצר החינוך הטרום-אקדמי ומה צריך להיות בו, אני לא בטוחה, כי השאלה היא מהן מטרות החינוך הקדם-אקדמי. לא בטח שמטרתו היא להקנות לכולם כישורים אקדמיים ולבחון אותם על זה. במקרה הטוב זו המטרה של מבחני הבגרות (וגם זה לא בטוח). יכול להיות בהחלט שבחינוך היסודי ישנה גם מטרה חשובה של הקניית הרגלי עבודה, והציון צריך לשקף גם מאמץ ולא רק תוצאה. אני נזכרת במיוחד בציון הגבוה יחסית שקיבלתי במקצוע החינוך הגופני, למרות יכולותיי העלובות בתחום. אני חושבת ש"חינוך גופני" מטרתו לחנך את הילדים והנוער לפעילות גופנית, ולכן המאמץ חשוב יותר מהתוצאה.

    לדרומי ולחנן כהן – אני כבודקת עבודות דווקא תמיד התעניינתי במה שקורה לסטודנטים שלי מחוץ לקורס הספציפי, אם כי בקבוצה של 80 תלמידים אי אפשר להגיע לכולם, אלא בעיקר לקצוות (הטובים ביותר והגרועים ביותר מושכים את תשומת הלב). אבל אולי זה משום שכפי שציינה העלמה עפרונית, הפקולטה למשפטים היא יותר אינטימית באופייה.

    הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע: RSS

  25. מודי – יכולות אקדמיות הן, למשל, יכולת לנתח טקסטים, להסיק מסקנות, להחיל עקרונות שנלמדו בהקשר אחד על הקשר אחר, לכתוב טקסט שגם כתוב נכון מבנית וצורנית וגם יש לו תוכן. לפחות בעבודה שלי (עורכת דין) הן מאוד רלוונטיות למעסיק הפוטנציאלי.
    גם בתחומים אחרים שאינם כה-מוכווני טקסטים אין לי ספק שליכולות אקמיות יש רלוונטיות. כלכלן שקרא את כל הספרים והגיש את כל התרגילים אבל לא יודע לפתור מקרה טיפ-טיפה שונה לא יהיה מועמד טוב לתפקיד אנליסט, לא משנה כמה הוא יודע להשקיע ולהתאמץ, וכדאי שהמעסיק יוכל לדעת את זה מתוך גיליון הציונים שלו, ולא לגלות את זה לבד אחרי ששכר אותו לעבודה.

    הפוסט האחרון בבלוג של שיר-דמע: RSS

  26. טוב, בתחום שלי (היי טק) זה דברים שונים לגמרי: אף אחד לא מתענין ביכולת שלי לנתח טקסטים או לפתור משוואות דיפרנציאליות. מה שאומר שזה יכול להיות רלוונטי למקצועות מסוימים, אבל אולי לא לאחרים.

    חוץ מזה, את אומרת "גליון ציונים" – אצלנו מסתכלים (אם מסתכלים) רק על הציון הממוצע,

    אבל אני לא בויכוח איתך – ברור לי שציונים צריכים לשקף יכולת. אני רק חושב שכרגע הם משקפים את היכולת להשיג ציון גבוה, ולא בהכרח את ההתאמה למקצוע.

  27. @מודי תולשששש: אני יכול להעיד על לא מעט מקומות בהיי-טק שדווקא מאוד מתעניינים ביכולת שלך לפתור משוואות דיפרנציאליות, על מקומות אחרים שאולי לא יבדקו את גליון הציונים אבל יתעניינו בציונים של שני קורסים מסויימים מכל התואר (וגם בממוצע) ועל עוד אחרים שיבקשו לשמוע מה היה פרויקט הסיום שלך בקורס מסויים ומה הציון שקיבלת עליו.

    הפוסט האחרון בבלוג של שחר: המסודרים האמיתיים

סגור לתגובות.