קפיצה קטנה לחו"ל

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר "ממלכת החיות", שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא "אסיה"), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא "דינולנד USA").


תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי "זה עולם קטן מאוד". (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של "אמיתיות" של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה ((בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!"))), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש"מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה" או ש"דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות", או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים "עובדים" או "אנשי צוות", הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: "וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב… כל עשר דקות… כל היום… (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר".

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש"ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'". אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.


הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. "הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?" הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים…

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:


קלווין והובס פוציק וטיגר

6 Replies to “קפיצה קטנה לחו"ל”

  1. אתה בוודאי מכיר את כל הג'אז של דיסנילנד כאתר סימולקרי וכל מיני שטויות מדעי-חברה-יות כאלה (ואם לא, אני אשמח לסרוק ולשלוח).

  2. אני חושבת שמה שהדהים אותי יותר מכל בהרגלי האכילה בדיסני זה העוף שהם מוכרים. בדוכני הממכר נקניקיה-צמר גפן מתוק-תפוח מסוכר-משהו לסתום לילד את הפה, הם מוכרים גם רבע עוף.
    אבל מה זה רבע עוף, זה רבע של עוף ממש ממש גדול. לא כמו שסבתא שלי שמה במרק. זה פולקע, אבל פולקע פי שתיים מהאגרוף שלי או משהו כזה. אבא היה קצת רעב אז הוא קנה אחד בשביל הקטע, וארבעתנו- זוג הורים, ילדה בת 13, וילד בן 9 שבדיוק בכה שהוא נורא רעב- לא סיימנו את זה. זה לא באמת היה טעים, וזה היה ענקי. צילמנו למזכרת.
    משפחות אמריקאיות סביבנו קנו אחד כזה לכל ילד, כמובן.

    הפוסט האחרון בבלוג של Meme: MemeR: @kiala how about a link?

  3. זה לא רבע עוף, זה רגל הודו מעושנת. גם אותנו שעשע מאוד לראות את זה, אבל אשתי לא הרשתה לי לקנות. (:

סגור לתגובות.