הבנת הנשאל

זה כמה שבועות שאני ברצף בלתי נגמר של בדיקת עבודות ובחינות, תוך שאני גם צריך לכתוב כמה משל עצמי. בד בבד, כמה סיפורים מעניינים צצו בעיתונות המקומית בנושאי חינוך, וגם נתקלתי במספר פוסטים בבלוגים שונים שאני קורא בנושאים הללו. מכל זה הבנתי שהיקום מנסה לאמר לי משהו. אז בימים הקרובים אני אפרסם מספר פוסטים בנושאי חינוך והשכלה, עד שימאס לי. ראו הוזהרתם.

סעיף ראשון על סדר היום: אהוד קינן. אהוד פרסם לאחרונה פוסט בו הוא לועג לנסיון של בתי ספר ללמד טקסטים שלו באמצעות שאילת שאלות כגון "מהי הבעיה המרכזית הנדונה במאמר?" או "מה היא עמדתו של הכותב ביחס לבעיה זו? הוכח דבריך מן המאמר." אבל השאלה שהכי מכעיסה את אהוד היא זו שמציגה עובדה מסויימת ואז שואלת "כיצד היה כותב המאמר מגיב על כך? נמק את דבריך."

לעיתים כשהיה מתקיים דיון בכיתה על טקסט הייתי מציע שפשוט נשאל את הכותב בעצמו למה הוא מתכוון, מאחר שהוא עדיין חי ויודע את התשובה הכי טוב. תלמידה אחרת בכיתה ננזפה וכמעט הועפה מהכיתה כאשר אמרה על שיר כלשהו “אולי הוא סתם ראה עץ והחליט לכתוב עליו ולא כל דבר קשור ליחסים עם אמא שלו?”.

עכשיו, מספר אהוד, הוא מוצא עצמו בעמדת המנותח, שכן טקסטים שכתב עשו את דרכם לקורסים ושיעורים שונים, ואף למיקוד של אנקורי.1

ובמקום שסוף סוף יבין למה המורה צריכה לשאול "מה הכותב היה אומר?", אהוד רק מתעצבן עוד יותר, ומספק לקוראיו את התשובות לשאלות, מפי האתון. התגובה האינסטינקטיבית שלי לזה היא להגניב לתוך ספרי אנקורי את מספר הסלולרי של אהוד, ולראות איך הוא יתמודד עם שטף הטלפונים של תלמידים לא מוצלחים במיוחד שיבקשו לשאול אותו מה הוא חושב בכל מיני סוגיות.2 אבל מכיוון שאין לי קשרים בבתי דפוס, חשבתי לנסות ולהסביר פה למי שעדיין תוהה מדוע השאלות הללו נשאלות.

התשובה היא פשוטה: תלמידים רבים הם הרבה פחות חכמים מאשר היינו רוצים. אנחנו, ואני נותן לאנשים שטורחים לקרוא את הבלוג הזה להנות מהספק בנושא, אנשי ספר, אנשים שהמילה הכתובה היא לחם חוקם, או לפחות חלק משמעותי מחיינו. עבור הרבה מאוד ילדים המילה הכתובה היא משהו מרוחק, לא בלתי מוכר, אבל עדיין די אקזוטי. נו, אתם יודעים, בוריינים. עבור אותם רבים, הרעיון של להסתכל בטקסט ולהבין על מה הוא הוא לא מובן מאליו. מדובר פה בסט של כישורים שצריך לפתח אצלם, ושיעורי החיבור והלשון הם האמצעי הסביר ביותר של מערכת החינוך לעשות כן.

השאלה "מה היה הכותב אומר בתגובה ל…" היא סוג מתקדם יותר של הבנה, שחסר אצל רבים עוד יותר. היכולת לשאוב מתוך הטקסט את הנחות היסוד שלו, כדי שניתן יהיה ליישם אותן על משהו אחר אבל עם קווים מקבילים מסויימים, היא מתקדמת מאוד. סטודנטים שאת עבודותיהם אני קורא מתקשים בכך עד מאוד, והניסיונות החוזרים והנשנים שלי להסביר להם שהם צריכים לדעת איך לקחת טקסטים שלמדנו ועוסקים בנושא אחד, וליישם אותם על נושא אחר לגמרי, לא מועילים בכל המקרים.

זאת, אגב, בהבדלה גמורה מסוג השאלות שנשאל בשיעורי ספרות, כגון "מה היית אומר לדמות זו" או "למה התכוון המשורר". השאלות הללו, כאשר הן נשאלות ברמת התיכון, הן במקרה הטוב שאלות שנועדו לעודד יצירתיות אצל התלמיד, ובמקרה הרע (והנפוץ יותר), נועדו להבטיח שהתלמיד למד בעל-פה מה שאמרו לו בכיתה.3

הניסיון של אהוד להלעיג על המורים להבעה ולעודד את התלמידים להתחכם, אם כן, אינם אלא ניסיונות לעודד עילגות ובוריינות. לא שאני דואג – רוב הסיכויים הם שמי שכבר קורא את הבלוג של קינן אינו זקוק לסיוע בית הספר בפיתוח הכלים הללו. אבל מן הראוי, לדעתי, להכיר בחשיבות של לימודי הבעה בבתי הספר, ולעודד את המורים במקום ללעוג להם ולמעשיהם.

  1. אופן הלימוד של מוסדות כמו אנקורי הוא מתועב בעיני – הרעיון הוא ללמד את מה שדרוש כדי לעבור את בחינות הבגרות, לא שבריר יותר, וזאת באופן שיבטיח ששום דבר שימושי לא ישאר בתום הלימוד. קיומם של מוסדות כאלו מהווה אישור לתלמידים לכך שהמדינה אינה רואה שום ערך אמיתי במה שתלמיד מקבל במערכת החינוך, שכן היא אינה מתגמלת את התלמידים של המוסדות הממלכתיים בשום צורה שאינה מושגת באופן יעיל יותר באמצעות מוסדות כגון אלו. []
  2. ותיקי האייל עוד זוכרים את מעללי כיתת המידענות, כמו גם הילדים מחטיבת הביניים ההרצליינית. []
  3. זה לא שאין שימוש אמיתי לשאלות כאלו בחקר הספרות, אלא ששאלת "למה התכוון המשורר" היא ניסוח קלוקל ביותר לשאלה שמניחה ביסודה שהיצירה, מרגע שיצאה לאוויר העולם, אינה עוד יצירה של המשורר או הסופר לבדו, אלא היא בהכרח יצירה משותפת של הכותב ושל הקורא, ולכן הפרשנות שמעניק הקורא היא לא פחות לגיטימית מאשר זו שמעניק לה הכותב. במקרה כזה, כאמור, להגיד ש"זו הייתה כוונת המשורר" זה לפספס את כל הפואנטה. השאלה המעניינת יותר היא איך תפיסות נפוצות בציבור משקפות (או שיקפו) את היצירה, ואלו משמעותיות נוצרות מתוך האינטראקציה הזו. []

4 Replies to “הבנת הנשאל”

  1. אז הנה, שוב אפשר לשאול האתון בעודו בחיים למה הוא התכוון ולקחת דברים קצת יותר בקלילות ובצחוק ולא ברצינות תהומית:

    "התגובה האינסטינקטיבית שלי לזה היא להגניב לתוך ספרי אנקורי את מספר הסלולרי של אהוד, ולראות איך הוא יתמודד עם שטף הטלפונים של תלמידים לא מוצלחים במיוחד שיבקשו לשאול אותו מה הוא חושב בכל מיני סוגיות".

    ובכן, אין צורך. לשם כך כתבתי את התשובות בפוסט.

    "השאלה "מה היה הכותב אומר בתגובה ל…" היא סוג מתקדם יותר של הבנה, שחסר אצל רבים עוד יותר. היכולת לשאוב מתוך הטקסט את הנחות היסוד שלו, כדי שניתן יהיה ליישם אותן על משהו אחר אבל עם קווים מקבילים מסויימים, היא מתקדמת מאוד"

    אני מתעצבן כי זה עניין של ניסוח. בניסוח הזה, כאמור, מדובר בקריאת המחשבות שלי. אפשר היה לשאול את התלמיד בפשטות מה *הוא* מבין מהטקסט, או "מהי עדמת הכותב ביחס ל", על פי דבריו בכתוב.

    "אבל מן הראוי, לדעתי, להכיר בחשיבות של לימודי הבעה בבתי הספר, ולעודד את המורים במקום ללעוג להם ולמעשיהם."

    נו, הנה דוגמה של פרשנות "למה התכוון המשורר?". שזה בסדר, כי בתור האתון ראיתי את הטרקבק ובאתי להגיב ולתת את הפרשנות שלי לפוסט של עצמי. אני לא מתכוון ללעוג למורים ולא לתלמידים ובטח לא לעודד אף אחד להתחכם (ממש לא צריך אותי בשביל זה). אני חושב שבהמשך לדברים שכתבת, ניסוח נכון יותר של השאלות, ויצירת דיון על טקסטים הרבה יותר יעילים וקונסטרוקטיבים מאשר שינון בעל פה של מה שנאמר בכיתה וכל מיני טריקים שונים שלפחות אני למדתי לניתוח טקסט תוך זמן קצר, רק בשביל לעבור את המבחן ולא מילימטר מעבר לכך.

    "….מרגע שיצאה לאוויר העולם, אינה עוד יצירה של המשורר או הסופר לבדו, אלא היא בהכרח יצירה משותפת של הכותב ושל הקורא, ולכן הפרשנות שמעניק הקורא היא לא פחות לגיטימית מאשר זו שמעניק לה הכותב"

    אני לחלוטין מסכים עם זה שלטקטס שנכתב יכולות להיות מספר פרשנויות. בין אם זה סתם עץ או היחסים הבעייתיים עם האם. אך כשם שיכולה להיות למשורר פרשנות אחת, ולמי שחיבר את השאלה פרשנות שניה, לתלמיד יכולה להיות פרשנות שלישית, ולמורה שבודק את הבחינה יכולה להיות פרשנות רביעית. איך פורטים את הפרשנות הזאת לציון במבחן? אני משער שמדובר במשימה לא פשוטה.

    למרות הציניות והמרירות על השאלות וניסוחן, אם זה לא ברור, אני מוחמא מאוד שטקסטים שלי נלמדים. מעבר לכך – מה שחסר לי בבית ספר בשיעורי הבעה, ולצורך העניין בשיעורי "אקטואליה" הוא ניתוח של טקסטים עיתונאיים ותקשורתיים. אבל לא רק הבאת היגדים מתוך המאמר בשביל להוכיח שהבנת מה שכתוב שם, אלא גם נסיון לפתח דיון על הטקסט, להביא היגדים שלא מופיעים שם והיו צריכים להופיע, לראות אם יש עוד מקור שאומר דברים סותרים או שונים, ולא להאמין אוטומית למה שכתוב בעיתון אלא גם לעורר קצת ספקנות וסקרנות.

    אני מבקש לשאול למה התכוותי בתגובה זו ולהביא שלוש דוגמאות לסיבה ותוצאה (ציון: 20 נקודות).

  2. @אהוד: זה שכתבת את הפוסט זה יופי. לא כל התלמידים ידעו לחפש באינטרנט, לא כל אלו שיחפשו יצליחו למצוא. מכיוון שחברתך לכיתה הציעה להזמין את הסופר המסכן לכיתה ולשאול אותו את השאלות הבסיסיות הללו, אני חושב שמן הראוי שגם אתה תזכה לגורל דומה, ולא תוכל להסתפק בכתיבת פוסט בודד בבלוג.
    לצורך העניין, המטרה היא לא לדון במה *אתה* חושב, אהוד, אלא לפתח את היכולת של התלמידים להסיק באופן כללי מה אנשים שאת דבריהם הם קוראים חושבים. אתה בסך הכל משמש דוגמא נוחה. יש חשיבות, כפי שניסיתי להבהיר בפוסט שלעיל, ליכולת הזאת להסיק מסקנות אודות אנשים, כי אין זה סביר שכל אימת שאראה משהו ותעלה בי השאלה "מעניין מה סטנלי פישר היה חושב על זה", אני ארים טלפון לבנק ישראל ואשאל אותו. מוטב שאהיה מסוגל לקרוא את מה שפישר כתב ואמר על כל מיני דברים, ומכך אוכל להסיק במידה כזו או אחרת של דיוק את דעתו גם על הסוגיה שלפני.

    ושוב, אני עושה הבדלה בין הדיונים בשיעורי ספרות לבין הדיונים בשיעורי הבעה. המטרה של השאלה "למה התכוון הכותב" בכל אחד מהשיעורים היא שונה בתכלית, והערבוב ביניהן רק מקשה על הדיון פה.

  3. אם לא מבינים את ההומור שלי, ומתי אני כותב דברים בהלצה ומתי ברצינות, אין לי את מי להאשים, אלא את עצמי ככל הנראה.

סגור לתגובות.