פילו-בלוף: על מכניזמים ואמפיריציזם

There's a world outside
And I know ’cause I've heard talk

(Eels, Not Ready Yet)

אני לא אוהב להכנס לדיונים פילוסופיים, כי אני לא חזק בפילוסופיה. לא קראתי הרבה ספרי פילוסופיה, ומה שכן קראתי היה בעיקר בתחום של הגות מדינית. אני באמת לא מסוגל להבין טיעונים פילוסופיים מורכבים במיוחד – אני באמת טמבל – ומעדיף להתרחק מהם בדרך כלל.

אבל מכיוון ששמי כבר שורבב לדיון הזה, אני מניח שאני כבר אתרום את שני הסנט (הקנדי) שלי לדיון, עם דיסקליימר שלא קראתי פוקו, יום, קאנט או אף אחד אחר מהחבר'ה האלה מעודי (ניסיתי לקרוא את תולדות השגעון בעידן התבונה, או איך שקוראים לזה, אבל או שהתרגום לעברית הוא זוועתי, או שהספר אטום לחלוטין מבחינת השכל שלי).

אז טל כותב על האמפיריציזם (הקביעה החתרנית שיש עולם שם בחוץ ושאפשר לחקור אותו באמצעים אמפיריים ולגלות חוקים המתקיימים בו) אל מול הפנומנליסטים (אני מקבל את הטרמינולוגיה שלו כפי שהוא מציג אותה, פשוט משום שאינני מכיר את המושגים במידה מספקת – אם המונחים שטל השתמש בהם שגויים, נא להפנות תלונות אליו). אלו האחרונים טוענים שאי אפשר לדעת שיש עולם באמת, ושגם אם יש שם עולם, אי אפשר להסיק מסקנות כלליות עליו מתוך הסתכלות. כל מה שכל אחד מאיתנו יכול לדעת הוא שהוא עצמו חושב, ושהוא חווה תחושות מסויימות.

טל טוען שהוא מקבל את טענות הפנומנולוגים, אבל חושב שהתגובה הנכונה מצד האחד הנבון היא לא להרים ידיים ולזנוח את המחקר האמפירי, אלא להחליט שגם אם החוויות שלי מבוססות על פיקציה, יש תועלת בחקר הפיקציה הזו, בגילוי החוקים המתקיימים בה, ובהתנהלות על פיהם. למשל, מרגע שידוע לנו חוק הכבידה (ברמה בסיסית למדי), ברור לנו שלא כדאי לנו לקפוץ מבניינים גבוהים כי אנחנו ניפול לקרקע, וכפי שאנחנו יודעים ממדע הרפואה, נפילה מגובה גבוה יכולה לגרום לפציעות ואף למוות.

בסופו של דבר, בתוך ה"עולם" הזה אני מוצא חוקים, ועלי להסתדר עם ה"חוקים" שאני מוצא.שאם לא כן, אני חווה פגיעות, כאבים ואסונות. יתכן שהם כולם פרי דימיוני, אבל אני חווה אותם. ואם אני רוצה לא להיפגע מהם, עלי למצוא את החוקיות שאני חווה בכלוב שלי.

טל, אם כן, מציע לכל אחד לנהוג כאילו העולם אמיתי ומתקיימים בו חוקים, כי יש בכך תועלת.

כשראיתי את הטיעון הזה אצל טל, זה הזכיר לי משהו אחר: תאוריית הבחירה הרציונלית. התב"ר מתבססת על הנחת היסוד שאנשים נוהגים בצורה רציונלית (כלומר, משתמשים בכלים המיטביים כדי להשיג את המטרות שלהם). בדרך כלל, מתווספת לכך גם הנחת היסוד שהמטרה של אנשים היא מיקסום רווחים. אפעס, פעם אחר פעם אנשי הבחירה הרציונלית מגלים שכשמסתכלים על רמת הפרט הבודד, טענת הרציונליות אינה מתקיימת. הרציונליות קיימת, במקרה הטוב, בממוצע על פני כל האוכלוסיה, אבל לא אצל האדם הבודד. אמרו חוקרים מסויימים בתחום – לא נורא, אנחנו ננהג כאילו האינדיבידואלים הם רציונליים, כי זה שימושי – כי בסופו של דבר, בממוצע, אנשים מתנהגים כאילו הם רציונליים. אפשר להפיק מזה תועלת.

אבל הטענה הזו בעייתית מאוד. התב"ר מתבסס על אינדיבידואליזם מתודולוגי. כל התורה מתחילה מהפרט ומניתוח של פעולותיו של פרט. תורת המשחקים, עליה מתבססת התב"ר, עסוקה בכל עת בהצגת התוצאות התת-אופטימליות של התנהגות רציונלית של פרטים. לעומת זאת, התב"רניקים דווקא מתבססים על התוצאה האופטימלית ברמת הכלל, כדי להוכיח ש"בממוצע" הפרט מתנהג בצורה רציונלית. כל המכניזם שמסביר את המעבר מרמת הפרט לרמת הכלל שבור לחלוטין. ההתנהגות "כאילו" הפרט הוא רציונלי אולי יכולה להשיג תוצאות בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אנחנו, כמדעני חברה, צריכים למצוא מה המכניזם שדואג שהחברה ככלל תתפקד בצורה רציונלית גם אם הפרטים בה מתנהגים בצורה רנדומלית לכאורה.

ביקורת דומה אפשר להעביר על הניסיון לטעון שהעולם שלנו הוא פיקציה, אבל בד בבד שאפשר להתנהג כאילו הוא ניתן למחקר מדעי. הטענה שלפי הניסיון יש תועלת בחקר העולם אינה יכולה להתקיים אם כבר הבנו שלניסיון אין שום משמעות בעולם שלנו (כי, כאמור, הוא פיקציה). טל נופל פה לאותה מלכודת אליה הוא טוען שההוגים הצרפתים נפלו כי הם האמינו בכוחה של הלוגיקה.

אבל זה לא רק זה. אם אנחנו מאמינים שכל מה שאנחנו רואים בעולם הוא פיקציה, ולכן במקרה הטוב אנחנו יכולים לחקור את הפיקציה הזו בעצמנו ולגלות את החוקיות שלה, המשמעות של זה היא שכל אחד מאיתנו חייב לחקור את כל העולם לבד. אנחנו לא יכולים להאמין לפיקציות שמנסות לטעון טענות על הפיקציה. אנחנו יכולים להאמין רק למה שאנחנו עצמנו חווים. כל המחקר המדעי צריך, לפיכך, להזרק לפח. זה שאיזה מהנדס מסביר לי איך פועל מנוע המכונית זה חסר משמעות, אם גם המהנדס וגם המכונית הם פרי דמיוני. מן הראוי שאני אחקור את המכונית לבד ואגלה איך היא פועלת. כך גם לגבי המחשב. או הכדור נגד כאב ראש שדיונים כאלה מצריכים. או אנטיביוטיקה. או כל דבר אחר בעולם. אם אני ה"סוכן" האותנטי היחיד בעולם, אני לא יכול לסמוך על אף אחד אחר שיחקור אותו בשבילי.

זה מוביל לאנטי-אינטלקטואליזם מוחלט. לשלילת המחקר המדעי באשר הוא. לניסיון נואל לאוטו-דידקטיות חובקת עולם.

אני לא יכול לקבל את הטענה שהעולם הוא פיקציה, ושלכן עלי לנהוג כאילו הוא אמיתי. ולמה שאאמין למי שטוענים דבר כזה, בעצם? הם הרי מכריזים על עצמם כפיקציה.

5 Replies to “פילו-בלוף: על מכניזמים ואמפיריציזם”

  1. כמו ששאלתי את טל בבלוגו: מה ההבדל בעיניך בין עולם אמיתי, ובין עולם שהוא פיקציה ואתה נוהג בו כאילו הוא אמיתי? בהנחה שאין לך אופציה לקחת כדורים אדומים או כחולים, מה זה משנה לך?

    הפוסט האחרון בבלוג של מודי תולשששש: משהו על רב תרבותיות

  2. בלי להיגרר ליותר מדי פילוסופיה ובהפשטה נוראית אני אציג את הפתרון שמבוסס על קאנט (בערך, רק הפוך מהמהלך של קאנט)-
    אם אני אפשט את כל הפיקציה למינימום של המינימום הדרוש לי כדי לתפוס את הפיקציה, המינימום הקוגניטיבי הדרוש לי כדי שלמחשבות (אפילו הם אשליתיות לחלוטין) יש משמעות, אני מגלה שאני לא מגיע לאפס, אני אפילו לא מגיע רק לסוביקט של דקארט (אני מגיע למשהו שהוא בו זמנית גם פחות וגם יותר). אני מגיע לסט של מושגים שהם הכרחיים אבל לא נובעים מהניסיון (אפריורים סינטטיים), המושגים האלא לא חייבים להתקיים כי אני קלטתי אותם, אלא חייבים להתקיים כי בלעדיים אני בכלל לא מסוגל לקלוט. עכשיו יש לי סטירה, כי יש לי מושגים שהם במפורש לא מתארים את העולם (כי הם באים מהניסיון) אבל מצד שני הם חייבים להתקיים עבור כל אדם שקולט את המציאות, זאת אומרת שלי כפרט אין באמת השפעה או בחירה בקשר אליהם, זאת אומרת שהם אוביקטיבים ולא סוביקטיבים, זאת אומרת שאני יכול לבסס עליהם את המדע…..

  3. מותר כמה הערות זריזות, ככה עם הקפה השני של הבוקר?
    א. "(ניסיתי לקרוא את תולדות השגעון בעידן התבונה, או איך שקוראים לזה, אבל או שהתרגום לעברית הוא זוועתי, או שהספר אטום לחלוטין מבחינת השכל שלי)." – זה לא או-או.
    ב. "אז טל כותב על האמפיריציזם (הקביעה החתרנית שיש עולם שם בחוץ ושאפשר לחקור אותו באמצעים אמפיריים ולגלות חוקים המתקיימים בו)" – הולי שיט, לא. המונח "אמפיריציזם" הוא מבלבל, כי אנחנו רגילים להשתמש ב"אמפירי" בתור איזושהי אמירה מחקרית. אני אנסה לפרט בקצרה: כשאני שואל את עצמי את השאלה הבסיסית ביותר – איך אני תופש דברים, איך אני לומד, אני יכול לחשוב על שתי תשובות דיכוטומיות אפשריות. האחת היא, שיש לי, מלידה, איזשהן קטגוריות או איזשהן אידאות קדומות שמאפשרות לי ללמוד. כזו הייתה התשובה של אפלטון ודקארט, למשל. התפישה הזו נקראת ראציונליזם, מפני שהכלי העיקרי שלי ללמידה והבנה של העולם הוא השכל שלי, הראציו. תשובה אחרת היא שנולדתי "טאבלוה ראסה", את כל שאני יודע אני יודע אך ורק מהניסיון שלי – כלומר, ממה שחושיי מראים לי. זה נקרא אמפיריציזם.
    קל לראות ששאלת החוקיות בעולם יכולה ללכת לשני הכיוונים, אבל יש לה נטייה חזקה לתחום הרציונאליסטי דווקא. אמפיריציסט יכול לחיות בעולם שבו יש כאוס מוחלט, אין שום חוקיות ושום הבנה. כל מה שנשאר לו הם רשמים וזכרונות של דברים שהיו, והוא מקבל בטבעיות כאשר התנסויותיו משתנות. ראציונאליסט, לעומתו, מאבד בעולם כאוטי את הנקודה שבה הוא נאחז כשהוא אומר שיש לנו קטגוריות או אידאות קבועות מלידה. בשביל כאלה, אני צריך שתהיה חוקיות.
    ג. "אלו האחרונים טוענים שאי אפשר לדעת שיש עולם באמת, ושגם אם יש שם עולם, אי אפשר להסיק מסקנות כלליות עליו מתוך הסתכלות" – מה שקרה כאן הוא שהוויכוח העתיק בין הראציונליסטים לאמפיריציסטים פחות-או-יותר איבד משמעות אחרי קאנט. המהלך של קאנט היה ארוך ומורכב, אבל בגדול ובאובר סימפליפיקציה מטורפת, קאנט טוען שצריך לבדוק לא מה ישנו בעולם (הדבר כשלעצמו) אלא מהם הכלים שבאמצעותם אנחנו תופשים אותו. ממילא, כיוון שהדעת שלנו לא יכולה לצאת מגבולות עצמה, החקירה לא יכולה להיות על שום דבר אחר – השולחן שאני יושב לידו יכול להיות קיים במציאות באותה המידה שהוא יכול להיות משהו אחר לגמרי או אפילו חסר קיום, אבל הדיון הזה הוא חסר ערך: מה שמשנה הוא שאני משיג (תופש) את השולחן הזה, מניח עליו מחשב ושאר דברים, והשאלה היא מהי החוקיות שבה אני תופש את העולם. ממילא, הפנומנולוגים פעלו אחרי קאנט, והשיטה הפנומנולוגית התמקדה, לפחות בתחילתה, בחקר כזה של התודעה במטרה להתרכז באותם סט של כללים שהם חלים על הסובייקט, משפטי-תצפית, שהם אפריוריים. כדי לעשות את זה, טענו הפנומנולוגים, צריך להיות מסוגל לשים את כל שאר הדברים בסוגריים, בצד, ולהתמקד בהבנת הכללים האפריוריים של התפישה האנושית.
    ד. הטענה היא לא שכל מה שנמצא סביבי פיקציה. פנומנולוג, או קאנטיאני או פוסט-קאנטיאני, או אפילו דיוויד יום, היו מתייחסים (וזה האחרון אף עשה זאת בבירור) באותו חוסר אמונה לטענה שכל העולם חוץ ממני הוא פיקציה (בהנחה שאין אחריה ביסוס מחדש של העולם כפי שעושה זאת דקארט) כמו לטענה שכל העולם קיים. התשובה הפשוטה, החדה, היא שאנחנו לא יודעים.
    אנחנו לא יודעים, כי אנחנו יכולים רק לדעת שאנחנו תופשים מסביבנו עצמים שנמצאים בעולם, אבל אין לנו דרך לדעת מעל לכל ספק סביר שהם באמת שם. אני מסתכל על הטלפון שיושב על השולחן, אני משיג בעיני רוחי טלפון, אני יכול לראות אותו, לגעת בו, לשמוע אותו מצלצל, להריח את האבק שעליו, אפילו לטעום אותו אם אני ממש סוטה. אני יודע שאני יכול לעשות את כל אלה ואני יודע שאני משיג אותו. אני לא יודע אם עדיין הייתי משיג אותו אם התודעה שלי הייתה אחרת (למשל, הטלפון שלי אדום. איך אתה היית תופש אותו?), או פועלת לפי סט כללים אחר, או אילולא הייתה לי תודעה. אני לא יודע אם הוא קיים כשאני לא לידו (זאת הייתה האמירה העמוקה יותר של ברקלי – "היות הוא היות נתפש"). למעשה, אני אפילו לא יודע אם הוא קיים כשאני כן לידו – אני יודע שאני תופש דבר מה, אבל אין לי מושג אם כשלעצמו, מחוץ לכבלי התודעה שלי, הוא ישנו. זה, כי אני לא יכול לצאת אל מחוץ לכבלי התודעה שלי. כפי שלעולם לא תוכל להסביר לי עוורון צבעים וכפי שאני לעולם לא אוכל להסביר לך איך נראה צבע שאינך יכול לראות, כפי שלעולם לא אוכל להסביר לחירש מלידה מה הופך את קנטטת הפעמונים של רחמנינוב ליצירה שמעלה דמעות בעיניי.
    אבל – וזה האבל החשוב – זה לא אומר שאנחנו צריכים לחקור את העולם לבד. אנחנו מחפשים ומאפיינים קטגוריות וחוקים אפריוריים שדרכם אנחנו משיגים את העולם, כללים שמרכיבים את העולם כפי שהוא נתפש אצלנו ("עולם התופעות"). וכיוון שאנחנו מנסחים כאלה, אנחנו יכולים לדעת שכל תודעה אחרת תתפוש גם היא את העולם באופן דומה. לאט לאט אנחנו זונחים את מה שאנחנו לא יכולים לומר עליו הרבה, את ה"אמיתי", ומתרכזים במה שהוא ממילא אמיתי עבורנו – מה שאנחנו משיגים ותופשים בתור העולם. עבור המדען שיושב מול מכשיר שעושה "ביפ", מה זה משנה אם מה שזה לא יהיה שהוא חוקר קיים בעולם שמעבר לתודעה האנושית? הוא יודע איזה חוקיות הוא מייצר התוך התודעה האנושית, ושזו פועלת לפי כללים שהפילוסופים מנסחים ומחדדים – החוקיות שהוא מוצא והמחקרים שהוא מתבסס עליהם לא מושפעים מהם כהוא-זה.

    הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: ‫תיקון טעות‬

  4. @נמרוד אבישר: נו, ידעתי שלא כדאי לי להכנס לדיונים בנושאים שאני לא מבין בהם, שכנראה גם לא אבין בהם.
    בוא נדבר על צבעים, כי בזה אני מבין. העין שלי קולטת את אותו האור שאתה קולט, אבל בגלל כשל פיזיולוגי כלשהו (ואצל אחרים, כשל נוירולוגי) המוח שלי קולט רק חלק מטווח גלי האור, וחלק מהספקטרום מאבד את היחודיות שלו לעומת חלקים אחרים.
    העניין עם צבעים הוא שכל החלוקה שלהם למקטעים, כך שמעבר בין מקטע אחד לשני הוא "צבע" ומעבר בתוך המקטע הוא "גוון", זו הבנייה חברתית: ישנן חברות בהן, בלי שיתקיים שום ליקוי פיזיולוגי או נוירולוגי, אנשים תופשים את הקשת כבעלת ארבעה צבעים בלבד, כי אין להם מילים לתאר את הצבעים האחרים – הם נכללים בתוך ההגדרה של ארבעת הצבעים היסודיים. לפי וויקיפדיה, בהגדרה הראשונית שנתן ניוטון הוא כלל רק חמישה צבעים. בכלל, צבעים זה עולם בעייתי. תכלת לא ממש קיים באנגלית – בגלל זה השמיים של דוברי האנגלית הם כחולים, בעוד שאצלנו הם תכלת (למרות שהאבחנה הזו מתחילה להאבד אצל רבים, לצערנו).
    אבל, צבעים אפשר למדוד בצורה אובייקטיבית, שאינה תלויה בהגדרות שלנו או בכשלים תרבותיים או פיזיולוגיים: אפשר למדוד את אורך הגל. אם שנינו היינו פיזיקאים והיינו צריכים לדבר על אורכי גל של אור, היית יכול להגיד "כחול", אבל בגלל שאני דפוק, היית יכול במקום להגיד "אורך גל כזה וכזה", ואז גם אני הייתי מבין.
    מה שאני מסיק מכל זה הוא שהדבר היחיד שאי אפשר לתקשר בין אחד לשני הוא החוויה האישית של כל אחד מאיתנו. אבל דווקא את הדברים שאינם חוויה, הדברים האובייקטיביים שקיימים בחוץ, אותם אנחנו יכולים לתקשר – וכל אחד יפרש את הדברים דרך החוויה שלו למה שהגיוני עבורו.

  5. דובי,
    נדמה לי שפספסת את כוונתי. "הדברים האובייקטיביים שקיימים בחוץ", או אותו הפיזיקאי שמודד אורך גל, אכן מודד אורך גל. השאלה היא האם באמת יש שם גל.
    אני אנסה לחדד:
    אני מתבונן בלפ טופ שלי. אני משיג אותו, ואני יודע שכל אדם אחר שייכנס לחדר גם ישיג אותו. כל מי שיש לו תודעה אנושית ישיג אותו.
    אבל, היכולת שלנו לתפוש דברים מוגבלת על ידי גבולות התודעה שלנו. הדוגמה הקלאסית היא משרוקית כלבים – אנחנו לא שומעים אותה. זוכר את ג'ורדי לה-פורג', ואיך הוא היה רואה את העולם? השאלה שלי היא מה קיים בעולם באמת. אני יודע מה אני תופש. מה אני משיג. אני יודע שאני רואה מחשב, מרגיש מחשב, מריח מחשב. אני לא יודע אם באמת יש שם מחשב. כזה שיכול לתפוש גם מי שיש לו תודעה בלתי אנושית. עליונה יותר, או נחותה יותר, למשל. כזה שקיים באופן אובייקטיבי לחלוטין, בלי שום תודעה שמעורבת בתהליך.
    מאז קאנט, אני מפסיק לשאול את השאלה הזו. היא מפסיקה להיות רלוונטית. מה שאני שואל הוא מהם הכללים האפריוריים – הקבועים – שלפיהם תודעה אנושית, כל תודעה אנושית, עובדת. ברגע שאני מקבל שיש חוקיות כזו, שיש כללים שחלים לגבי התודעה של כולם, אני יכול לדבר באופן מדעי לגמרי על "העולם", העולם שאיננו, אולי, העולם "האמיתי", אלא הוא עולם התופעות, העולם כפי שהוא מופיע לבני האדם דרך תודעתם.
    מקווה שזה היה ברור יותר.

    הפוסט האחרון בבלוג של נמרוד אבישר: ‫תיקון טעות‬

סגור לתגובות.