בטריה מאוויר

הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ"ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט"ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט"ש, אבדו לנו 500 קוט"ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין "ליישר את הקו", כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל "הולך לאיבוד". מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש – אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?

19 Replies to “בטריה מאוויר”

  1. שריד שירת בצה"ל במסגרת חיל התותחנים והיה כתב צבאי. במקצועו הוא עיתונאי (ויקיפדיה).
    ביילין היה עיתונאי בעיתון "דבר" בשנים 1969-1979 (שוב, ויקיפדיה)

    שלא לדבר על תקופות עבר עם עיתונים מפלגתיים חזקים באמת שבהן קשה היה להבחין בין קריירה תקשורתית לקריירה פוליטית (ברל כצנלסון) או על בנימין זאב הרצל.

  2. [גאולה כהן] בלח"י הייתה קריינית תחנת השידור, כאשר שם הכיסוי שלה היה "אילנה" (למרות שאני מודה שיש כאן מקום לתהייה עד כמה מדובר בתקשורת).
    ובאותו עניין כמעט אפשר לתהות עד כמה תרמה להצלחה של אילן גילאון התקופה שעשה כמגיש ב-103FM.

  3. החיתוך בין הקטגוריות 'עיתונאים עבריים' ו'חברי כנסת':
    אברהם_אלמליח
    אברהם_יהודה_גולדראט
    אברהם_רקנאטי
    אורי_אבנרי
    אליעזר_ליבנה
    אריה_שפטל
    גדעון_סער
    גרשום_שוקן
    הרצל_ברגר
    הרצל_רוזנבלום
    זאב_הרינג
    זלמן_שזר
    חיים_בן-אשר
    יוסי_אחימאיר
    יוסי_ביילין
    יוסף_לפיד
    יוסף_תמיר
    יעקב_קליבנוב
    שבתאי_דון-יחיא
    שלום_כהן
    שלי_יחימוביץ'
    שמואל_מרלין
    שמחה_בבה

  4. אני לא יודע עד כמה אפשר לסמוך על הרשימה הזו. למשל, שם שתפס לי את העין, הרצל רוזנבלום, מי שהיה עורך ידיעות אחרונות במשך כמה עשורים טובים. על פי ויקיפדיה הקריירה הפוליטית שלו הסתכמה בחתימה על מגילת העצמאות כנציג הרוויזיוניסטים.

  5. עוד כמה שבטח הדחקתם (ואולי בצדק)
    שולמית אלוני,
    יוסף שגל,
    נפתלי פרץ,
    שאול יהלום,
    מרדכי בנטוב,
    אריאל וינשטיין,
    רומן ברונפמן,
    משה קצב…

  6. יואב (וגם אחרים), הכוונה לא הייתה כל מי ששימש לשתי דקות כעיתונאי כעבודה זמנית או במהלך השירות הצבאי. הכוונה שלי היא לבחון האם תקשורת הופכת להיות מסלול כניסה לפוליטיקה כשם שהצבא שימש ומשמש כמסלול כניסה לפוליטיקה. כלומר, כשאומרים שצה"ל הוא מסלול כניסה לפוליטיקה אין הכוונה לכל מי ששירת שלוש שנים בצה"ל, אלא לאנשים שהצבא היה הקריירה שלהם, ומתוך ההצלחה שלהם בקריירה הזו הם זינקו לתוך הפוליטיקה הלאומית. זאת בניגוד למסלול ה"טבעי" יותר, התוך-פוליטי (שאנשים כמו קצב או שטרית, למשל, מתאימים להגדרה זו) בו אנשים מתחילים בדרגים הזוטרים של הפוליטיקה (בין אם פוליטיקה פנים-מפלגתית ובין אם פוליטיקה מקומית) ומתקדמים לשורות הראשונות של הנהגת המפלגה.
    פרט למסלול הצבאי קיים המסלול האקדמי והמסלול המשפטי. אני תהיתי האם אנחנו רואים לנגד עינינו היווצרות של "מסלול" חדש שבו אנשים מתקדמים במקצוע העיתונות עד שהם מגיעים למקום ממנו הם מסוגלים לזנק הישר לתוך השורות הקדמיות של הפוליטיקה הארצית.

  7. העניין כאן הוא לא "מקצוע העיתונות". אם בנאדם ישמש 15 או 20 שנה בתור עורך, אפילו די בכיר, בכלי תקשורת חשוב, זה לא יקנה לו שום יתרון במעבר לפוליטיקה.

    המסלול שאנחנו רואים כאן (בהנחה שאכן יש כאן מסלול חדש) הוא מסלול הסלבריטי. אם תהפוך לידוען, בתחום כלשהו, זה כן יכול לשדרג את הסיכויים שלך, ולאפשר לך כניסה חלקה יחסית לפוליטיקה.

    מסלול הסלבריטי בא כרגע לידי ביטוי בגיוס נרחב יחסית של עיתונאים, בגלל התהליך המוכר של טשטוש הגבולות בין עיתונאי לבין טאלנט. כשמוסיפים לזה גם את העבודה שכרגע עדיין לא הגענו לשלב שבו הציבור מוכן לבלוע שחקנים/זמרים/דוגמנים/פליטי ריאליטי כפוליטיקאים (תנו לזה כמה שנים ואולי גם זה יגיע), זה מעניק יתרון נוסף לעיתונאים המוכרים שהם גם מפורסמים, וגם נתפסים כרציניים.

    (אגב, לאור העובדה שהבהרת שאתה לא מתכוון למי שהיה עיתונאי לתקופה קצרה, לא ברור לי מה עושה ציפי חוטובלי ברשימה המקורית).

  8. יונתן, אפשר להגיד אותו דבר בדיוק על צבא. גם שם אנשים הם "סלבריטאים" לפי ההגדרה שלך. העניין הוא שעצם הפרסום לא מקנה לאנשים כרטיס כניסה לפוליטיקה, אלא הפרסום בעיסוק מסויים.
    אני לא מבין איך אתה יכול לטעון במשפט אחד ש"אם תהפוך לידוען, בתחום כלשהו, זה כן יכול לשדרג את הסיכויים שלך" ובמשפט הבא להגיד ש"עדיין לא הגענו לשלב שבו הציבור מוכן לבלוע שחקנים/זמרים/דוגמנים/פליטי ריאליטי כפוליטיקאים". אם המכנה המשותף הרחב ביותר של המגוייסים החדשים הוא "עיתונאים מפורסמים", למה לחפש מכנה משותף מופשט יותר של "מפורסמים" סתם?

    (החשיבות היא לא כל כך לתקופה, אלא לחשיבות של העבודה בתחום לכניסה לפוליטיקה. מי שהיה עיתונאי ב"במחנה" סתם כי היה צריך להעביר שלוש שנים בצבא הוא לא כמו מי שנכנס לעיתונאות כמקצוע ראשי וניצל את זה כדי להכנס לפוליטיקה)

  9. דובי: אני מסכים עם יונתן. רואים את זה הכי טוב בזירה העירונית: אורנה בנאי, משה איבגי, וכו'. גם במישור הארצי, למה פנינה רוזנבלום נכנסה לכנסת? מה עם ענבל גבריאלי?

  10. הצעה ראשונית להיפותזה בעניין: אפשר לחלק את דברי ימי התקשורת בארץ לשלוש תקופות עיקריות.
    1. תקופת העיתונים המפלגתיים – קריירה פוליטית ותקשורתית היו שלובות זו בזו עד שקשה בכלל להבחין ביניהן.
    2. בערך משנות השבעים אני משער ועד לאמצע שנות התשעים: ימי ה"ממלכתיות" של התקשורת – עיתונאים ברחו משיוך מפלגתי-פוליטי כדי לשמור על דימוי אובייקטיבי בבואם לסקר את התקשורת. בתקופה הזו יש מעט מאוד מעבר בין התחומים.
    3. מעליית ערוץ 2 – ההידרדרות במצב העיתונות וחיפוש הדרך שלה הוביל ליצירה של אנשי תקשורת מסוג חדש שלא פוחדים מהבעת עמדה ומזיהוי פוליטי. טומי לפיד היה הראשון שסימל את התקופה הזו ואחריו המבול.

  11. אלעד: אני לא בטוח עד כמה הזירה העירונית מייצגת משהו. ההתייחסות לשלטון המקומי בישראל היא הרבה פחות רצינית אצל כולם, אז ההצמדות לגימיקים הרבה יותר משמעותית. העובדה שזו גם לא עבודה בשכר הופכת את השלטון המקומי להרבה פחות "קריירה" מאשר הפוליטיקה הארצית.

    שחר: נראה לי מאוד הגיוני מה שאתה אומר. אני תוהה אם זה ימשיך לאורך זמן, ואיך זה ישפיע על האמינות של עיתונאים.

  12. דובי: כן, אני מסכים. שמתי לב שאני מרמה כשאני מסתמך על הזירה העירונית בתור הוכחה. בכל מקרה, אני מאמין שיונתן צודק כשהוא טוען שזו הסלבריטאות שמשפיעה, אבל אין לי הוכחה.

  13. 1. דחיסת אוויר לחללים: נשמע רעיון מעניין. ועם זאת, נשמע לי כמו עוד רעיון מסוכן שבו האדם עושה מה שבא לו עם הכדור. זה לא יכול להתפוצץ או לגרום לבעיות אחרות?

    2. תקשורת: בניטו מוסוליני.

סגור לתגובות.