די כבר עם הדמוקרטיה הזאת

עושה רושם שבליכוד הצליחו למצוא איזו פרצה משפטית מופלצת כדי לדחוק את פייגלין אל סף המקומות הריאליים. בינתיים קלינגר בוחן לעומק את התכנות עתירה לפסילת פייגלין מהתמודדות לכנסת על סמך דעותיו הקיצוניות.

העצוב הוא שהליכוד (ואנחנו) לא היינו בכל הברוך האדיוטי הזה אם מפלגת העבודה לא הייתה זוכה בבחירות ב-1992. לקראת בחירות 92' הציגה המפלגה חידוש בקנה מידה ישראלי: פריימריז. קשה לי להגיד שתוצאות הפריימריז הללו היו ארוע מכונן או משהו כזה, אבל כשמפלגת העבודה זכתה בבחירות ושברה את התיקו הפוליטי לראשונה מזה כמעט עשור, אחד ההסברים לנצחון הזה היה שהעבודה זכתה בגלל שהיא המפלגה הדמוקרטית ביותר. ((האמת היא, כמובן, שהנצחון של העבודה בכלל לא קשור לעבודה, אלא לפיצול בימין, אבל לא משנה.)) המיתוס של הקסם של הפריימריז נוצר אז, ((למעשה, תחילתו בעליית הליכוד לשלטון מיד אחרי שהנהיגו את שיטת השביעיות. המהפך השני מיד אחרי הנהגת הפריימריז בעבודה פשוט "הוכיח" את הקשר.)) ולמרות ששוב ושוב הוא הוכח כחסר שחר, התפיסה והשיח של פריימריז כ"דמוקרטיים יותר" בצורה כלשהי מונעת הלכה למעשה חזרה לשיטות שקדמו לה או מעבר לשיטות אחרות לבחירת הרשימה. עצם הביטוי "ועדה מסדרת" הפך לסוג של קללה בפוליטיקה הישראלית.

אני לא מצליח למצוא נתונים לגבי מידת התפוצה של שיטת הפריימריז מחוץ לארה"ב, אבל עצם המחסור הזה אומר דרשני. אני יודע שבצרפת המועמדים לנשיאות נבחרים בבחירות מקדימות, ובאיטליה היו מספר נסיונות מבודדים, בעיקר בשנים האחרונות, לבחור נציגים במקומות מסויימים באמצעות פריימריז. גם מפלגות במדינות דרום-אמריקאיות עם שיטות נשיאותיות משתמשות לפרקים בפריימריז. אבל מה שיש בישראל, ששתי המפלגות הגדולות בוחרות רשימה שמתמודדת בבחירות יחסיות באמצעות פריימריז, אני די בטוח שזה לא קיים בשום מדינה נורמלית אחרת.

פריימריז עובדים מצויין למשרות עם נראות גבוהה, שבהן רוב המועמדים מקבלים חשיפה גדולה, וכל המועמדים שנבחרים בסוף מקבלים אחוז ניכר מהקולות. רוב הזמן, למעשה, המועמדים מתמודדים על משרה אחת בלבד, והזוכה הוא מי שקיבל את מירב הקולות. זהו גם המצב בפריימריז לראשות המפלגות השונות, וזהו הליך הגיוני להפליא שאני תומך בקיומו. אבל המצב בפריימריז לרשימות שונה בתכלית. כאן, מדובר על עשרות מתמודדים, חלקם הגדול אלמוניים עבור רוב הציבור, המתמודדות על משרות עם נראות נמוכה מאוד. אף אחד לא יצביע לליכוד בגלל המועמד במקום ה-20 (או ה-36, מסתבר). למעשה, אני די בטוח שגם מעט מאוד אנשים שתכננו להצביע לליכוד שינו את דעתם בעקבות התברגותו של פייגלין לרשימה. אנשים מצביעים למפלגה מכל מיני סיבות: לפעמים כי הם רגילים להצביע לה, לפעמים כי הם תומכים במצע, לפעמים כי הם תומכים בעומד בראשה (בעיקר אם יש למפלגה הזו סיכוי להרכיב את הממשלה), ולפעמים כי הם תומכים ב"כוורת" ההנהגה של המפלגה. אף אחד לא מצביע למפלגה בגלל מי שיושב בשורות האחוריות שלה, אלא אם מדובר בקרוב משפחה או חבר, וגם אז לא בטוח.

בישראל אין לנו אפשרות להצביע למועמדים ספציפיים. אנחנו מקבלים רשימה ויכולים לתמוך בה במלואה, לטוב או לרע, או לא לתמוך בה בכלל. במפלגות הגדולות (וגם בחלק מהבינוניות, כפי שראינו עם צומת ב-92', שינוי ב-2003 וישראל ביתנו פחות או יותר מאז שהיא זכתה במנדטים) אין לנו מושג מי נמצא מעבר לשורה הראשונה של המועמדים ברשימה, וגם לא כל כך אכפת לנו. יש גבול לכמות הזמן שאנחנו יכולים להשקיע בליקוט מידע פוליטי והשוואת מפלגות. עבור רובנו, הגבול הזה קרוב מאוד לאפס, ואי אפשר להאשים אנשים בכך. אז אנחנו צריכים להניח שהאנשים ברשימה תואמים איכשהו למצע של המפלגה, במידה כזו או אחרת של נאמנות, ושמי שעומד בראש המפלגה מייצג במידה מסויימת של סבירות את שאר מועמדי הרשימה.

ישראל אינה שיטה דו-מפלגתית קלאסית, שם כל הזרמים חייבים להתנקז לתוך שני מפלגות כי אחרת לא רק שהקול של המפלגות הקטנות לא יספר בחלוקה הסופית של המנדטים – הוא גם יגרור איתו את הגוש כולו. בשיטות דו-מפלגתיות קלאסיות חייבת להיות דמוקרטיה תוך-מפלגתית, משום שהמפלגה עצמה היא קואליציה של הרבה זרמים, ודמוקרטיה היא הדרך הטובה ביותר למדוד את יחסי הכוחות ביניהם. בישראל, לעומת זאת, יש שיטה רב-מפלגתית. הקואליציות מתגבשות אחרי הבחירות, לא לפניהן. הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה. ((כמובן שיש כאן מגבלות של גודל, וכל מפלגה שואפת לכסות יותר מאשר ראש סיכה על הרצף בין שמאל לימין, אבל מפלגה שמכסה שטח גדול מדי לעבר הקיצון תתחיל לאבד קולות מהמרכז, הגדול יותר, לטובת מפלגות מתונות יותר.)) לכן, על המפלגות בישראל להתרכז ביצירת רשימה הומוגנית, או לפחות קוהרנטית, מבחינה אידאולוגית, ולהציג אותה לבוחר כמקשה אחת, לא כאסופה מקרית של זרמים שהתקבצו לתוך רשימה אחת חסרת צורה.

הכנסת הדמוקרטיה לתוך תהליך בניית הרשימה בישראל, לפיכך, היא פשוט טעות היסטורית. לא צריך להיות בעל ראש קרימינלי מי יודע מה כדי להבין מה יכול לקרות בסיטואציה כזו, וזה אכן מה שקרה: קבוצה של אנשים שאין להם שום כוונה לתמוך בליכוד התפקדה למפלגה (מה אכפת להם? במפלגות האמיתיות שלהם אין פריימריז, וגם אם היו כל המועמדים שם פחות או יותר שווים), ותוך שהיא מנצלת את האדישות של רוב תומכי המפלגה, השיגו לעצמם נתח נכבד מסך בעלי זכות ההצבעה בפריימריז. מכאן הדרך כבר קצרה למדי: מצביעים למען מועמדים שזרים למפלגה ולדעותיה. הצליח? מצויין. כוחה של קבוצה קטנה יועצם ויוגבר עכשיו באמצעות התמיכה של המפלגה הגדולה. לא הצליח? לא נורא, לא הפסדנו כלום: אנחנו נמשיך להצביע למפלגות הקטנות שלנו.

ואילו הבוחר המתון, זה שלא מספיק אכפת לו כדי ללכת להצביע בפריימריז, אבל רוצה להצביע למפלגה הכי קרובה אליו אידאולוגית? נכפה עליו לתמוך במועמדים קיצוניים שאינם מהווים חלק מהקרקע האידאולוגית של המפלגה. באיזה אופן תרמה ה"דמוקרטיה" התוך-מפלגתית לדמוקרטיה החשובה – זו שברמת המדינה כולה? היא לא תרמה. למעשה, היא הזיקה. היא דיללה את כוחו של המצביע המתון והעצימה את כוחה של קבוצה שולית בחברה.

מה האלטרנטיבה? החזרת השליטה במפלגה לעומדים בראשה. כן, ועדה מסדרת. או, לכל הפחות, לתת בידי מוסדות המפלגה את הסמכות למנוע מאנשים להתמודד לרשימה פשוט על סמך אי התאמה אידאולוגית. את, המצביעה, אינך מרוצה מפסילתו של מועמד? הצביעי למפלגה שכן תסכים לקבל אותו (או שהוא עצמו יקים). רק כך תוכלנה המפלגות להציג בפני הבוחר אלטרנטיבות אמיתיות וברורות. רק כך ידע הבוחר כשהוא בוחן את השורה הראשונה של מנהיגות המפלגה, שהם ערבים בפניו באשר ליתר הרשימה. רק כך יהיה הבוחר – ורק הבוחר – מי שיכריע את הרכב הכנסת. הוא, ולא "קבלני קולות"; הוא, ולא קבוצות שוליים עם יותר מדי זמן פנוי.

מספיק עם טירוף הדמוקרטיה הפנימית במפלגות. אמרו לנו בבהירות ובנחרצות: "הננו, הרי האנשים אותם בחרנו ועליהם אנחנו אמונים. תנו לנו את אמונכם." מספיק להכניע את הדמוקרטיה הישראלית בפני איזו סימבוליקה אווילית של "דמוקרטיה פנים-מפלגתית".

16 Replies to “די כבר עם הדמוקרטיה הזאת”

  1. "הדרך הראויה לבטא פילוג אידיאולוגי בישראל אינה באמצעות יצירת זרם בתוך מפלגה קיימת, אלא באמצעות הקמת מפלגה חדשה"

    (במסגרת פינתנו הכה את המומחה) – נראה לי שכל עוד אחוז החסימה הוא יותר מח"כ אחד, לקבוצה קטנה קל יותר להכניס ח"כ לכנסת ע"י פעילות בתוך מפלגה אחרת, הסכמי שיריון או משהו כזה. לא?

  2. שתי השגות:
    ראשית, לגבי הטענה ש'מפלגות סופרמרקט' לא מתאימות לישראל – אני לא מסכים. נכון שלא צריך להושיב את שמאלנים קיצוניים יחד עם אנשי מרכז-שמאל כי אחרת לאחד מהשניים לא יהיה יצוג, אבל למפלגת סופרמרקט יש שני יתרונות בשיטה הישראלית: הראשון הוא היציבות והמשילות שבמפלגות גדולות – אתה בעצמך יצאת (לא זוכר מתי) נגד הפרגמנטציה של המפלגות. אם נגיע למצב של people's front of judea, שבו הסוציאל דמוקרטים שמאל מתפלגים מהסוציאל דמוקרטים מרכז (שלה היו מראש 2 מנדטים) על רקע שאלת 'דמי אבטלה – חצי שנה או שבעה חודשים', נגמור עם ריבוי מפלגות של 2 מנדטים וללא מפלגות גדולות, וההשלכות על המשילות הרסניות – קואליציה היא בלתי אפשרית.
    שנית, האיחוד הוא חיובי בגלל שיש מגוון נושאים. לבוחר הממוצע חשובה איכות הסביבה, וחשובות זכויות עובדים, וחשוב המצע המדיני כלכלי – אבל הוא לא יכול לתת שליש קול לירוקים, שליש לעם אחד ושליש למפלגת 'שלום ובטחון'. המיקס שמנסות ליצור המפלגות הגדולות, במידת הצלחה כזו או אחרת, הוא בדיוק כזה – אופיר פינס בשביל הסביבה, עמיר פרץ בשביל העובדים (במלעיל) ואהוד ברק בשביל הבטחון.

    שנית, לגבי שיטת הבחירות המקדימות: אני מסכים שיש קידוש-יתר של הפריימריז, אבל אני חושב שגם הועדה המסדרת היא לא שוס היסטרי, כי היא יוצרת תלות מוחלטת של הח"כים במנהיגי המפלגה. האידיאל, לטעמי, הוא יצירת תמהיל של ועדה מסדרת, פריימריז, מרכז וסניפים. ככה אתה גם נותן כוח למנהיגים, גם מחזק את המפלגה כגוף חי (מושג שכמעט נעלם מהמפה בישראל, וחבל), וגם נותן מקום לכוכבים אהודים על הציבור.
    המיעוט של המקומות בפריימריז מבטל את בעיית הנראות שדיברת עליה. אם הציבור לא יצטרך לבחור בין מועמדים עלומי שם, אלא בין חמשת הכוכבים הגדולים של המפלגה מבחינת המתפקדים – אתה יוצר דירוג אמיתי של המועמדים. את הבעיות שהסדר כזה מעורר אפשר לפתור על ידי סדר הבחירה – קודם פריימריז, אח"כ מרכז\סניפים, ובסוף ועדה מסדרת שיכולה לאזן רשימה שחסרים בה אלמנטים או אנשים שנראים להנהגה חשובים מבחינת ההרכב של הרשימה והאלקטביליות שלה.

  3. האמת היא שלא מנית הרבה סיבות למה זה כזה אסון שיש בחירות.
    1-מדינות אחרות לא עושות את זה.
    2-הציבור אל מספיק מעורב כדי לנסות להשפיע על המועמדים וגם לא כדי שהם ישפיעו על ההצבעה שלו.
    3-זה קל להתפקד למפלגה שאתה לא תומך בה.

    תראה אני לא תומך נלהב של הפריימריז אבל צריך גם למנות כמה יתרונות בסופו של דבר:
    1-יותר יכולת השפעה של אזרחים – מעודד אקטיויות.
    2-מעלה את המחויבות של חברי כנסת כלפי האזרחים לעומת המפלגה.

    ראה לדוגמא את מפלגת העבודה ועבודה שחורה. הרי עבודה שחורה זה אתר יחסית חדש עם מעט אזרחים, אבל גודל לאט לאט. האתר הזה מדווח למתפקדים של עבודה שחורה על העשייה של חברי הכנסת של העבודה ומעודד אותם ליצור קשר עם אותם חברי כנסת. חברי הכנסת בוחרים להמשיך עם הקשר הזה בגלל שהם יודעים שאותם מתפקדים יהיו הבוחרים כשיגיעו הפריימריז. הם גם יודעים שלא תמיד ישתלם להם לציית לראש המפלגה בגלל שהבוחרים שלהם בוחרים אותם כדי לקדם מטרות ספציפיות. ראשי מפלגות מתחלפים הרבה יותר מאשר מתפקדים בדרך כלל – לכן יש פה המון כוח לקבוצה של אזרחים. בצורה הזו האזרחים יכולים להכניס לכנסת חברי כנסת שעובדים בצורה מאוד ישירה בשבילהם. זה שונה מאוד מחברי כנסת אחרים בעבודה שפחות רואים את עצמם כעובדים של הציבור ויותר כמי שעומד בראש הציבור. זה כל ההבדל.

  4. כשהתחילו עם הפריימריז בעבודה, המחשבה היתה שזה מה שבאמת אמור לקרות, שהמפלגות השונות יתאחדו לשתיים עד ארבע מפלגות גדולת. באותו זמן גם העלו את אחוז החסימה והתחילו לדבר על שינוי שיטת הבחירות, ועל חוק פריימריז. בסוף אכלנו את העוגה חצי אפויה…

  5. מודי: כן, אבל למה שהמפלגה הגדולה תרצה אותו שם?

    דרומי: אני מסכים עם כל מה שאמרת. לא יצאתי כנגד מפלגות "סופרמרקט" בצורתן הישראלית, אלא נגד מפלגות שנאלצות לכסות חצי מהמפה הפוליטית נגד רצונן רק בגלל שהן "צריכות" להיות דמוקרטיות.
    לגבי מנגנון בחירת המועמדים הספציפי – לא נכנסתי לעומק של מה יותר טוב. כן, ועדה מסדרת היא לא אופטימלית (אבל אני כן חושב שהוא הרבה יותר טובה ממה שיש עכשיו). אפשר לשלב עוד אלמנטים כדי ליצור משהו אפילו יותר טוב.

    ירדן: הסיבה העיקרית שמניתי לכך שפריימריז הם רעים היא שהם לא מתאימים מבחינה לוגית לשיטה הנהוגה בישראל. שאר הסיבות, אלו שאתה הזכרת, הן רק הסברים או הדגמות של הבעיה המרכזית הזו.
    לגבי שתי הסיבות לכאורה לתמוך בפריימריז, אני לא ראיתי אף אחד מהן במציאות. אחרי כמעט 20 שנות פריימריז, אני לא רואה יותר מעורבות של הציבור בפוליטיקה הפנים מפלגתית, ואני ממש לא רואה יותר מחוייבות של הח"כים לציבור. יתר על כן, בשיטה הנוכחית הח"כים (בעיקר אלו בשורות האחוריות) לא צריכים להיות נאמנים לציבור המצביעים: הם צריכים להיות נאמנים לקבוצה קטנה מאוד (אני חושב שבעשיריה השלישית מדובר כבר על אלפים בודדים של מצביעים) שאינה מייצגת אף אחד פרט לאינטרסים העצמיים שלה.
    לא הצעתי לתת את הכוח למנהיג של המפלגה, אלא להנהגה כולה. ההנהגה עצמה יכולה להבחר בצורה דמוקרטית, אם רוצים.

  6. למה שהם ירצו אותו? בהנחה שאין פער אידיאולוגי בלתי ניתן לגישור, הם מרויחים כסא, לפחות.

    נניח שליוסף יש קהל מעריצים ששווה כסא וחצי. אם ירוץ לבד, קרוב לודאי שלא יבחר. אם יצטרף לעבודה, הם יצביעו לה והעבודה תרויח חצי כסא. לא שווה?

    דרומי – הבעיה במיקס היא, כמובן, שיש חלקים במיקס שדווקא מבריחים בוחרים פוטנציאליים: אני רוצה פינס ופרץ, אבל לא רוצה את פואד וברק איתם.

  7. אגב, שתי המפלגות המנצחות בשתי מערכות הבחירות האחרונות, לא בחרו את המועמדים שלהן באמצעות פריימריס. ב-2003 הליכוד ניצח, ואת הרשימה שלו הרכיבו חברי המרכז, וב-2006 ניצחה קדימה שהרשימה שלה הורכבה ע"י (סוג של) ועדה מסדרת.

  8. בתור מתעניין צעיר בפוליטיקה, מבחינתי תמיד היו פריימריס במפלגות הגדולות ותמיד זה היה הגיוני, ואכן נתת לי נקודה מעניינת למחשבה.

    עם זאת, לטעמי המצב אינו דיכוטומי "רב מפלגתיות" או "דו מפלגתיות". בארץ יש אוסף של מפלגות אידיאולוגיות, ובנוסף 3 מפלגות גדולות שממספר אספקטים כן מזכירות מצב "דו/תלת מפלגתי".

    מכאן, אני מסכים במאת האחוזים שמפלגה כמו מר"צ או ש"ס, יתנו לאדם עם אידיאולוגיה שונה משלהן להיכנס. מהצד השני, 3 המפלגות הגדולות לטעמי הרבה פחות מוגדרות אידיאולוגית, ושם כן יש מקום למתפקדי המפלגה ה"אמיתיים"* להשפיע על המיהול הנכון של אוסף האידיאולוגיות. לדוגמה אקח את מפלגת העבודה, שיכולה לנוע בין מפלגה עם דגש על שמאל מדיני, שמאל כלכלי-חברתי, או בכלל דגש על סביבתיות.

    * מתפקדים "אמיתיים": כאן אני מסכים איתך לגמרי שצריך להיות מנגנון חכם ודמוקרטי-יחסית לסינון מקרי פייגלין למיניהם.

    כמו כן, לא ציינת את בעיית ועדי העובדים, אלפי קולות שפשוט הוכתבו מראש ע"י מתמודדים ועסקאותיהם הפוליטיות.

  9. תיקון טעות ניסוח בתגובתי הקודמת: כוונתי הייתה לכתוב שברור שמפלגות מתוחמות אידיאולוגית כמו מר"צ/ש"ס *לא* אמורות לתת למסתננים בעלי אידיאולוגיה שונה להכנס אליהן.

  10. דובי אני חייב להגיד שדמוקרטיה מנצחת כאן מאותה סיבה שהיא מנצחת בכל סיטואציה אחרת- כי כל האלטרנטיבות האחרות גרועות יותר. השחיתות של מרכז הליכוד חקוקה כרגע בזיכרון הקולקטיבי (ואני מקווה שתישאר חקוקה לכמה שנים הבאות) ואף אחד בעבודה או בקדימה לא מאמין שאם יוקמו שם וועדות מסדרות לא ישבו בהם העסקנים הכי גרועים. אני ראיתי איך התנהל הוועד של העבודה בהחלטה על השריונים לפואד. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן שהגוף הזה יבחר את האנשים שיקבעו מה תהיה הרשימה לכנסת.

  11. אורן – אני לא מבין למה המפלגות הגדולות לא צריכות לשמור על קוהרנטיות? כן, הן פונות לפלח גדול יותר של האוכלוסיה. אבל הן יודעות את זה, ולכן גם בשיטות אחרות הן תבחרנה להציב ברשימה אנשים שייצגו את כל הטווח הזה. איזו סיבה יש ליצור מצב שיאפשר לאנשים מחוץ לטווח הרצוי יזכו בייצוג?

    אבנר – ואתה באמת חושב שהפריימריז עם מפקדי הארגזים וועדי העובדים – זה עובד יופי ובלי בעיות? אני לא מבין מה אכפת לך איך מורכבת בכלל הרשימה לכנסת. לא נאה לך הרשימה? תצביע למפלגה אחרת. פשוט וקל. מפלגה חפצת חיים תדע להרכיב רשימה אטרקטיבית.

    שלא לדבר על זה שלא ברור לי למה צריכים לשבת בכלל עסקנים בוועדות המסדרות. אפשר לעשות פריימריז על ה-5-10 מקומות הראשונים ברשימה, והזוכים בפריימריז הללו הם שיקבעו את שאר הרשימה.

  12. הסיבה שאכפת לי מהרשימה לכנסת היא כי לדוגמא אני חבר מפלגה ואכפת לי מהיעדים ומהאידיאלים של המפלגה ואיך הם מיוצגים בכנסת.
    הסיבה למה דווקה העסקנים ישבו בוועדות היא כי הוועדות נבחרות ע"י גופים כמו "וועד המפלגה" או "מרכז המפלגה" שאלו גופים מאוד אינטרסנטיים ומאוד פגיעים להשפעות דילים.

    דווקה הפשרה שאתה מציע נראת לי נכונה. היא מאזנת את הרצון להגדיל את טווח הבוחרים עם האדישות שקיימת בנוגע לספסלים האחוריים של מפלגה.

סגור לתגובות.