והרי החדשות: הפוליטיקה הקנדית מעניינת

זה לא משהו שאפשר להגיד לעיתים קרובות, אבל בימים האחרונים מתרחשת דרמה אמיתית ומרתקת בפוליטיקה הקנדית. מכיוון שבארץ הכל די משמים עד לבחירות, חשבתי שאולי תהנו לשמוע על מה שמתרחש כאן.

תקציר הפרקים הקודמים: במקור היו לקנדה שתי מפלגות גדולות: הליברלים והשמרנים. לאורך השנים הצטרפו פה ושם מפלגות שלישיות קטנות שבאו והלכו, בלי להשפיע יותר מדי – אולי פה ושם ממשלת מיעוט קצרת ימים, אבל לא הרבה יותר מזה. המהפכה באה ב-1993. המפלגה השמרנית (או בשמה המלא הנפלא: המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית), שהייתה בשלטון עם 169 מושבים (מתוך 295) התפרקה לחלוטין בבחירות. אחוז המצביעים נפל מכ-43 לטיפה יותר מ-16, והם זכו בדיוק בשני מושבים בפרלמנט. מה קרה לכל המצביעים שלהם? המפלגה השמרנית נבנתה בשנות ה-80 על קואליציה אלקטורלית מוזרה של מערב קנדה וקוויבק – שתי קבוצות שתופסות את עצמן כשוליות בציבוריות הקנדית, ומאשימות בעיקר אחת את השניה. ב-93' שתי מפלגות תפסו את מירב הקולות בקרב שתי הקבוצות הללו: מפלגת הרפורמה, שגנבה את רוב הקולות של השמרנים במערב, והבלוק הקוויבקיסטי (נחשו איפה). יחד עם הליברלים והמפלגה השלישית השמאלית הותיקה – הדמוקרטים החדשים – היו בפרלמנט הקנדי לא פחות מחמש מפלגות. המצב הזה נמשך לאורך שנות ה-90, עד שבראשית העשור הנוכחי התאחדו השמרנים ומפלגת הרפורמה (שמאז שינתה את שמה ל"ברית הקנדית") תחת השם "המפלגה השמרנית הקנדית", ותחת הנהגתו של ראש מפלגת הרפורמה, סטיבן הרפר. מאז, קמו בקנדה שלוש ממשלות מיעוט: ממשלת מיעוט ליברלית ב-2004, ושתי ממשלות מיעוט של השמרנים ב-2006 וב-2008.

כמו שאתם מבינים, אין הרבה יציבות במערכת מאז האיחוד של השמרנים. מה שכנראה עולה לכם בראש כרגע הוא: מה זה לעזאזל ממשלת מיעוט? בשיטה הקנדית (כמו הבריטית והאמריקאית), צורת חלוקת המושבים נועדה "לייצר" רוב. מרבית הזמן גם כאשר מתמודדות מספר מפלגות ריאליות, עדיין אחת המפלגות מצליחה להשיג רוב של המושבים עם כשליש מהקולות. זה מספיק קשה לישראלים לעכל, אבל הרעיון שאפילו כשזה לא עובד, המפלגה הכי גדולה תשלוט לבד, זה כבר בכלל לא ברור. למה, בעצם, הם לא עושים קואליציה?

בהיסטוריה של קנדה, למיטב ידיעתי, לא הייתה מעולם קואליציה פורמלית. ב-1984 הייתה קואליציה לא פורמלית בפרובינציית אונטריו (פרובינציה בקנדה זה כמו סטייס בארה"ב), בין הליברלים לדמוקרטים החדשים. הד"חים תמכו מבחוץ בממשלת מיעוט ליברלית. זה הכי קרוב שהגיעו פה לקואליציה. במושג באופן כללי לא לגמרי נהיר לקנדים ונושא עימו מטען שלילי (אם תחשבו רגע על הפוליטיקה של בניית קואליציות בישראל, תבינו למה).

אבל עכשיו, לראשונה בהיסטוריה הקנדית, יש סיכוי טוב שהולכת לקום ממשלת קואליציה של הליברלים והד"חים, עם תמיכה מבחוץ של הקוויבקיסטים. זה מוזר, כי דווקא בבחירות האחרונות, אלו שסטיבן הרפר ארגן לעצמו לאחר שהחליט שהוא לא יכול להמשיך לשלוט עם "פרלמנט דיספונקציונלי" שכזה, התחזק כוחה של המפלגה השמרנית. לא מספיק כדי לתת לו רוב, אמנם, אבל התחזק. הרעיון שהמפלגה השניה בגודלה, שאפילו נחלשה במידה לא קטנה בבחירות האחרונות, היא זו שתקים ממשלה, הוא לא משהו שקל לקנדים לבלוע.

מצד שני, לשלוש מפלגות האופוזיציה יש כמה סיבות טובות לנסות להפיל את הממשלה, ובראשן התוכנית הכלכלית השנויה במחלוקת שהציג שר האוצר, שכבר הספיק לחזור בו מחלק גדול מהגזרות שבה. הם גם לא יכולים לחכות. בקנדה מי שאוחז בזכות לפזר את הפרלמנט (לבקשת ראש הממשלה) היא המלכה, דרך נציגתה בקנדה, הלוא היא המושלת הכללית מישל ז'אן. למושלת הכללית עומדת הזכות לסרב לראש הממשלה ולמנות ראש ממשלה אחר שינסה לקבל את אמון הפרלמנט (זה קצת דומה למעמדו של הנשיא בישראל, אבל לא בדיוק) ((אגב, המושלת הכללית עכשיו נמצאת בכלל באירופה. מי שממלא את מקום ממלאת מקום המלכה הוא נשיא בית המשפט העליון של קנדה.)). העניין הוא שמבחינה היסטורית, זה עשוי לקרות רק אם ראש הממשלה מבקש לפזר את הפרלמנט לפני שחלפו שישה חודשים מהבחירות האחרונות. הפעם האחרונה שבה המושל הכללי סירב לבקשת ראש הממשלה לפיזור הייתה ב-1926.

מאז הבחירות חלפו שבעה שבועות בלבד. הליברלים כבר הסכימו להמליך עליהם מחדש את סטפן דיון, המנהיג שהואשם בכשלון המפלגה בבחירות האחרונות, שכבר הודח באופן לא רשמי ושמאבק הירושה על מקומו היה בתנופה עד אתמול, כשסיעת הליברלים הסכימה להתאחד מחדש מאחורי דיון במפגן חריג של אחדות. שתי החברות לקואליציה הפוטנציאלית כבר חתמו על הסכם רשמי לחלוקת הקבינט (שלושת-רבעי לליברלים, רבע לד"חים), וקיבלו הסכמה מהקוויבקיסטים לתמיכה מבחוץ. ההסכם אמור, באופן רשמי, להחזיק עד אמצע 2011 (כלומר, הם לא מתיימרים להגיע לסוף הקדנציה ביחד). הקואליציה החדשה כבר פנתה למושלת הכללית וביקשה את הסכמתה להחליף את הרפר.

השמרנים, מצידם, לא מתכננים לוותר בלי מאבק במה שהם כבר כינו "קואליציה בלתי דמוקרטית" (כי קואליציות, מבחינת הקנדים, הן מטבען דבר לא דמוקרטי). בידיהם שלל כלים אדמיניסטרטיביים לעכב את היוזמה, כמו אפשרות להשעות את מושב הפרלמנט עד לתחילת ינואר, אז יוכלו להציג תקציב חדש. תקציב שיזכה לתמיכה ציבורית מהותית יקשה על המושלת הכללית להעביר את השלטון לקואליציה.

אז מה היה לנו? סדרה של ממשלות מיעוט קצרות ימים, קואליציה שוברת מוסכמות בין מפלגות האופוזיציה כנגד מפלגת שלטון שרק התחזקה בבחירות האחרונות, מנהיג שהודח ברגע אחד וברגע הבא עשוי להפוך לראש הממשלה, דילמה חוקתית העומדת בפני מי שבימים כתיקונם ממלאת תפקיד טקסי בלבד בפוליטיקה – בקיצור, הרבה כיף. אני ממליץ לכם להמשיך לעקוב. הרבה יותר מעניין מבחירות שבהן ינצח ביבי.

8 Replies to “והרי החדשות: הפוליטיקה הקנדית מעניינת”

  1. מלכה? שו מלכה? זאת שבאנגליה? ומה פתאום מושלת כללית? איך מישהו מגיע למשרה הזאת?

    מוזרים הקנדים האלה…

  2. כן, זאת שבאנגליה. היא מלכת קנדה, בין שאר תפקידיה. המושל הכללי הוא מינוי של המלכה (בהמלצת ראש הממשלה? לא זוכר). בדרך כלל זה תפקיד של כבוד שניתן למדינאים פורשים או סתם אנשים שרוצים לכבד. לא יודע מה ז'אן ספציפית עשתה כדי לזכות בזה.

  3. לא הבנתי. מבנה ממש מסובך…
    קודם כל השמות מבלבלים.
    השמרנים –
    אני מנחש קפיטליזם+דת+מבנה קנדה?

    ליברלים –
    קפיטליזם רך יותר+פחות דת+רב תרבותיות?

    דמוקרטים חדשים-
    סוציאל דמוקרטיה+פחות דת+רב תרבותיות?

    זה הניחוש שלי אבל כשאתה אומר שהשמרנית נקראים: השמרנית-פרוגרסיבית

    אז זה בכלל מבלבל.
    שנית, כמה מושבים יש בדיוק בפרלמנט?
    טוב נו פרשתי לויקיפדיה…

  4. ירדן, יש לך הנחת יסוד שגויה שיש הבדלים מהותיים בין שתי המפלגות הגדולות. אין כאלו.
    דת בכלל לא משחקת תפקיד בפוליטיקה הקנדית, אף אחד לא רוצה לשמוע יותר על שינויים חוקתיים כאן, רב-תרבותיות היא בילט-אין בפוליטיקה הקנדית של היום. יש כמה הבדלים מיניאטוריים בהעדפות כלכליות, אבל הן אד-הוק, לא משהו אידיאולוגי, ויש הבדלים קטנים בהעדפות לגבי מדיניות הגירה – שוב, לא משהו אידיאולוגי אלא ויכוח על מדיניות ספציפית.
    הדמוקרטים החדשים הם כבר סוציאל-דמוקרטיה בצורה ברורה יותר, אבל הם יותר דומים ל"ניו-לייבור" מאשר ללייבור הבריטי המקורי.
    השמרנים נקראו (בעבר, עד האיחוד עם הרפורמה) שמרנים-פרוגרסיביים מסיבות היסטוריות: איחוד בין המפלגה השמרנית למפלגה הפרוגרסיבית לפני אי אלו עשרות שנים. לא צריך להתרגש מהשם.

    בפרלמנט יש, אם אני לא טועה, 305 מושבים כרגע, אבל זה משתנה מפעם לפעם, כדי להתאים לגודל האוכלוסיה.

  5. אחלה. אז בעצם יש קונסנזוס לגבי רוב מה שנוגע לשיטת ההתנהלות ויש חילוקי דיעות בעיקר על נושאים נקודתיים. מה שנקרא – אזרחים מרוצים.

    ניתוח יותר קרוב?

סגור לתגובות.