קוד פתוח, חברה אזרחית ובעיית הפעולה הקולקטיבית

בשנה שעברה כתבתי במסגרת אחד הקורסים שלי ביקורת על ספרו של מנסור אולסון הלוגיקה של פעולה קולקטיבית ((Mancur Olson, The Logic of Collective Action, 1965)) אולסון הציג בספרו טיעון משכנע למדי למגבלות על היכולת של בני אדם להתארגן למען מטרה קולקטיבית משותפת של השגת טובין ציבוריים ((טובין ציבוריים הם אותם טובין שלא ניתן לחלק אותם לחלקים דיסקרטיים או להגביל את השימוש בהם לחלקים מהחברה. אוויר נקי, למשל, הוא טובין ציבורי: ברגע שקבוצה אחת השיגה אוויר נקי, אי אפשר למנוע מכלל הציבור להנות ממנו, גם אם יתר הציבור לא השתתף במאמץ להשיג אותו.)). הוא הראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, זה שלאנשים יש אינטרס משותף לא אומר שהם ישתפו פעולה כדי להשיג את האינטרס הזה. הסיבה לכך היא ה-free-riders. פרשנות מקובלת אך שגויה של אולסון טוענת שה"נצלנים" הם אנוכיים. זו, כאמור, פרשנות שגויה: האינטרס, הרי, הוא משותף, ולכן פעולה אנוכית, לכאורה, עדיין הייתה צריכה לקדם את האינטרס הזה. הנצלנים של אולסון היו נוהגים באותו אופן אפילו אם כוונותיהם היו נאצלות לחלוטין: פשוט אין שום הגיון להצטרף למאמץ הקבוצתי. אם הם רוצים לעזור לזולת, זמנם וכספם יהיו יעילים יותר למטרה הזו אם הם ישקיעו אותם באפיק אחר, למשל תרומה ישירה לאדם עני.

למה אין זה הגיוני להצטרף למאמץ הקולקטיבי? כפי שהראה אולסון, בקבוצה מספיק גדולה של אנשים, תרומתו של כל פרט היא בלתי מורגשת. מכל בחינה מעשית, אם אדם אחד יחליט להשקיע את מרצו בעיסוק אחר כלשהו, לא תהיה בכך כל פגיעה במאמץ הכולל. מכיוון שכל אדם עושה את החישוב הזה בעצמו, בסופו של דבר רק מתי מעט נשארים בתוך הקבוצה – אלו שפרישתם כבר תגרום לפגיעה ברורה ומובהקת ביכולת של הקבוצה לתפקד. לפיכך, גם בחברה אלטרואיסטית, קבוצות תתנודדנה על סף ההגדרה של "קבוצה גדולה". מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה).

אחד הפרטים המעניינים שזיהיתי בניסוח של אולסון הוא שהגודל של קבוצה הוא לא מושג אבסולוטי, אלא הוא יחסי לגודל המשימה שעומדת בפניהם. קבוצה גדולה היא קבוצה שאף אחד מחבריה לא מסוגל להרים תרומה משמעותית (או לפגוע פגיעה משמעותית) לקידום המטרות שלה. קבוצה קטנה היא כזו שבה כל פרט מסוגל לבדו להשיג את המטרה המשותפת (שפירותיה נחלקים בין כל הפרטים בחברה, משום שמדובר על טובין ציבוריים). קבוצה בינונית היא זו שבה אף פרט אינו יכול להשיג את הטובין הרצוי בפני עצמו, אבל כל פרט מסוגל להרים תרומה משמעותית וניכרת – ומצד שני, כל פרישה של פרט תגרום לפגיעה מורגשת בסיכוי להשיג את הטובין הרצויים. הסיבה בגינה חשבתי שהפרט הזה מעניין במיוחד, היא שהיא פותחת פתח למניפולציות על הטובין הציבוריים הדרושים כדי להפוך קבוצות גדולות לקטנות או בינוניות.

נתחיל מדוגמא שנתתי בעבודה עצמה, ואז נעבור לפיתוח המהותי יותר שעשיתי שם כדי להסביר את קהילת הקוד הפתוח. בהמשך, אני אנסה להציג כיוון מחקר אפשרי שמיישם את הרעיון הבסיסי הזה גם על שאלת החברה האזרחית.

כאשר ארגון מבקש להתרים בציבור, אפשר לחשוב על שתי אסטרטגיות בסיסיות: לקבוע יעד קולקטיבי גבוה ולעודד אנשים לתרום כדי להגיע ליעד הזה ("אוספים מיליון שקל למען ילדים רעבים!"), או לקבוע יעד אישי נמוך, אך גבוה יחסית לתרומה הממוצעת, שיוצג כמשמעותי לקידום הטיפול בבעיה המדוברת.

את האסטרטגיה הראשונה אין צורך להסביר. כולנו מכירים אותה. הבעיה, כפי שאפשר להבין מיד מניתוח אולסוני, היא שאין לי, כפרט, שום תמריץ לתרום למטרה הזו יותר משהייתי תורם בלי ה"תמריץ". אם אני אתרום 20 שקלים במקום עשרה, זה עדיין יהיה טיפה בים לעומת הסכום הכולל שמנסים להגיע אליו.

את האסטרטגיה השניה ראיתי בפעולה בפעם הראשונה בהתרמה במסגרת "יומטוב", או אחד המשדרים הדביקים האלה שהיו פעם, אבל אז לא זיהיתי אותה ככזו. פה בקנדה היא הרבה יותר נפוצה: מתרים דופק בדלת ומבקש ממני לתרום סכום קטן למען ילדים חסרי בית באפריקה. הוא מגיש לי דף ועליו כתוב איזה סכום אני יכול לתרום, ומה משיג סכום כזה. עשרה דולר יקנו רצועת בד שתשמש לילד מחסה מפני הקור. 25 דולר ירכשו לילד מעיל חם. 200 דולר יכולים לשמש לרכישת אוהל מרווח שישמש לו כבית של ממש, וכן הלאה. בגרסא הישראלית, הצופים התבקשו לתרום, אם אני זוכר נכון, 13 שקלים שהם הסכום הדרוש למימון ארוחת חג לאדם אחד. שמתם לב מה עשו כאן? התרומה שלי הופכת מ"טיפה בים" למשהו קונקרטי שעוזר לאדם ספציפי. 13 ש"ח, אני מניח, זה לא הסכום המדוייק הדרוש להאכלת אדם אחד, אבל זה הסכום שהארגון המתרים העריך שהוא מספיק גבוה לעומת התרומה הממוצעת כדי להצדיק את הטריק, אבל גם מספיק נמוך כדי לא להרתיע תורמים. אותו הדבר עם המתרים בדלת שלי פה בקנדה: התרומות המדורגות עם המשמעות המדוייקת של כל תרומה דוחקות בי לתרום יותר משהייתי תורם אם כל מה שהייתי מקבל זה קבלה על סכום התרומה.

כלומר, באסטרטגיה השניה לקחו את המשימה הקולקטיבית הגדולה ו"פירקו" אותה להרבה משימות קטנטנות, כאלו שהופכות כל "קבוצה" שבאה לטפל בהן ל"קבוצה גדולה" – כלומר, משימות שמדרבנות אנשים בודדים לטפל בהן בעצמם, כי הם מסוגלים לעמוד במחיר של אספקת הטובין הציבורי הזה (צמצום העוני, במקרה זה) בעצמם.

אותה הלוגיקה בדיוק קיימת בקהילת הקוד הפתוח. לתכנת מערכת הפעלה מאפס זה מאוד קשה. לפתור באג אחד, לעומת זאת, או להוסיף פיצ'ר אחד, זו משימה שאדם בודד (או קבוצה מאוד קטנה של אנשים) בהחלט מסוגל להתמודד איתה. לכן צורת הארגון המקובלת בקהילה, של רשימת באגים הדורשים תיקון ורשימת פיצ'רים דרושים, כמו גם האינטרס האישי של כל מפתחת להוסיף פיצ'רים שהיא עצמה מעוניינת בהם, מעודדת השתתפות של פרטים בהשגת הטובין הציבורי המורכב של מערכת הפעלה (או דפדפן, או מה שלא יהיה), על ידי פירוק המשימה הגדולה לעשרות ומאות משימות קטנות שכל פרט בקבוצה יכול לתרום תרומה משמעותית לביצוען. כמובן שהעובדה שמדובר כאן בטובין דיגיטלי – כלומר כזה שמחיר יצירת היחידה הראשונה שלו הוא גבוה, אבל יצירת כל יחידה נוספת ממנו הוא, לצורך העניין, אפס – מאפשרת להפוך את התוצר של כל פרט בקבוצה לטובין ציבורי.

אפילו בוויקיפדיה אפשר לראות פרוייקטים שנועדו להשיג מטרה דומה – מתקפות האיכות למיניהן, כמו גם פרוייקט "בית השיטה", כולם נועדו לחלק את המשימה הבלתי נתפסת של "לכתוב אנציקלופדיה" לחתיכות קטנות שקבוצות קטנות של אנשים יכולות לבצע לבדן.

אז מה לגבי החברה האזרחית? האם אפשר להפעיל את אותו ההגיון שם? כנראה שכן. בספר של מקינטוש ולזר ((H. Lazar and T. McIntosh, How Canadians Connect, 1999)) הם טוענים שארגוני חברה אזרחית בקנדה מצליחים בעיקר כשהם עוזבים את הנושאים ה"גדולים", ומנסים לטפל במה שהם מכנים "פוליטיקה קטנה". במקום לנסות לפתור את הבעיות הגדולות בין הקבוצות הלשוניות בקוויבק ובשאר קנדה, הם הצליחו בעיקר בבואם לפתור את הבעיות בין הקהילות הלשוניות שבתוך כל פרובינציה. מאמר אחר, שאין לי את מראה המקום שלו כרגע, עוסק בתפיסה של פעילים בהתארגנויות של חברה אזרחית שמה שהם עושים הוא משמעותי כי זה "קרוב לבית" (לעומת הנושאים הגדולים יותר, עליהם הם אינם יכולים להשפיע).

מאמר שאני קורא כעת ((Sarah L. Henderson, "Selling Civil Society", Comparative Political Studies 35, 2, March 2002, 139-167)) על החברה האזרחית ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם מצביע על הבעיה שביצירת חברה אזרחית יש מאין:

Developing civil society depends on the uncoordinated cooperation of many; the question then is how can people be induced to cooperate for long-term, large-scale benefit if it is not in their individual interest? (p. 145)

קל לראות שגם אם המטרה הגדולה הסופית חורגת מהאינטרס האישי של הפעילים השונים בחברה האזרחית הרוסית, ניתן להעלות על הדעת ארגון גג שיעסוק ב"פירוק" המשימה הגדולה של יצירת החברה האזרחית והטלת המשימות הקטנות שתתקבלנה על ארגוני חברה אזרחית שיכולים להתמודד עימן. האם תתכן יצירת "רשימת באגים חברתית" שכזו?

חברות אזרחיות במדינות שונות בעולם יוצרות רשתות ופדרציות ארציות, תת-ארציות ובין-לאומיות כל הזמן. אבל רשתות המידע הללו אינן משמשות לחלוקה של הבעיות, כפי שהן מוגדרות על ידי ארגוני החברה האזרחית, לחתיכות קטנות. במקום זאת, ההתארגנויות של מספר קבוצות חברה אזרחית פועלת על בסיס ההנחה שבעיות גדולות אפשר לפתור רק על ידי יצירת קבוצות גדולות יותר שתפעלנה ביחד למען הפתרון. ההגיון האולסוניאני מראה שההפך הוא הנכון: הדרך הנכונה לפתור בעיות גדולות הוא לפרק אותן לבעיות קטנות, שתפתרנה אחת אחת על ידי קבוצות קטנות ובינוניות.

14 תגובות בנושא “קוד פתוח, חברה אזרחית ובעיית הפעולה הקולקטיבית”

  1. ראשית הערה קטנונית: קבוצת האנציקלופדיסטים מנתה כמה עשרות כותבים, חלקם אחראים למאות ערכים כל אחד, ואחרים חתומים על מספר חד-ספרתי של ערכים. גם בכתיבת תוכנה מסחרית נהוגה חלקות עבודה דומה לזו שאתה מתאר עבור קוד פתוח.
    שנית: אחרי הקריאה הרגשתי שיש כאן פוטנציאל מעניין אבל עדיין לא ברור לי איך, אם בכלל, אפשר לממש אותו. בכל מקרה, ולכל הפחות, יש כאן מענה מוצלח לטרחנים שיטיחו בפניך בכל פעם מחדש "מה אתה מתעסק ב-****, בזמן שאנשים ב-????? נהרגים" או וריאציות על אותה אמירה שבסופו של דבר עיקר תרומתן הוא העיקור של כל פעולה חברתית.

  2. פוסט יפה, אבל אני חושב שהקישורים שאתה עושה לא מבוססים, ומהסיבות הבאות:

    בעית ה-voluntary provision of public good דורשת שני תנאים (1) מוצר ציבורי (הסברת מה זה) (2) כל פרט בחברה נושא בעלות מסויימת לייצור המוצר.
    ויקיפדיה כמו גם קבוצות קוד פתוח הן דוגמאות לא מוצלחות לבעיה, מכיוון שכותבי הקוד/ערכים מפיקים הנאה מהתהליך (לפחות מהיכרותי האישית עם כמה מהם). האנשים הללו עושים זאת כתחביב, ולא כ"כ משנה להם/ נותן להם אפילו מוטיבציה שיש free riding מטורף על המוצר שהם בונים (שהרי מספר המשתמשים גדול בהרבה מהמפתחים).
    לכן אני לא חושב שהדוגמא הזו מתאימה לחברה אזרחית.

    הדוגמא שלך על תרומות היא לא דוגמא למוצר ציבורי, כי הכסף שנאסף מיועד לתרומה לאנשים ספציפיים. ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית אנשים יתרמו יותר אם הם יודעים שהכסף שלהם משפיע בצורה קונקרטית (עוד ארוחה או עוד מחסה). אבל בחברה אזרחית אנשים אמורים לעשות למען עצמם ופה הם תורמים לאחרים, אז גם הדוגמא הזו, אני חושב, לא רלוונטתי לחברה אזרחית.

  3. שחר: כן, ככה עושים גם בחברות מסחריות. רק שההבדל הוא ששם יש היררכיה, ומישהו אומר למישהו אחר "תעשה את זה". בקוד פתוח, אי אפשר להכריח אנשים לתרום את הזמן שלהם. אפשר רק לשכנע אותם שהזמן שהם תורמים יהיה בעל השפעה מהותית על הצלחת הפרוייקט. יותר מזה, בחברות מסחריות אף אחד לא צריך להסביר למתכנת הבודד למה הקוד שהוא כותב עכשיו בכלל חשוב ובעל ערך בפני עצמו. בקוד פתוח (ההרגשה שלי, כצופה מבחוץ) יש יותר מרכזיות להבהרת החשיבות של תיקון באג מסויים (או, לחלופין, המתכנת עצמו נתקל בבאג ומתקן אותו בשביל עצמו).
    איך אפשר לממש את זה? למשל, תחשוב על ארגונים שמרכזים תרומות עבור ארגוני חברה אזרחית. מה אם, במקום לשבת על התחת ולחכות שארגונים יבואו אליהם עם הצעות לפרוייקטים כדי לבקש מימון, מה אם אותם ארגונים יצאו לשטח ויחפשו ארגונים שהם לא מכירים ושלא מכירים אותם, ויציעו להם מימון עבור פרוייקטים שהם חושבים שכדאי לבצע – ואז הם יכולים לדון ביניהם על תיקונים ושינויים לפרוייקט כדי להתאים למטרות של הארגונים הקטנים. הנה דרך לפרק את המטרה הגדולה של ארגון חברתי גדול להרבה מטרות קטנות שהרבה ארגונים קטנים יתמודדו איתם בצורה שהיא בו בזמן מתוזמרת ועצמאית.

    סיון: למה כל פרט צריך לשאת בעלות המוצר הציבורי? להפך! הבעיה העיקרית במוצרים ציבוריים היא שישנם ה"רוכבים החופשיים" שאינם נושאים בשום עלות. כאשר ההסתדרות מגיעה להסדר קיבוצי שמשפיע על כל העובדים במשק, גם מי שאינו חבר הסתדרות נהנה מהמוצר הציבורי הזה. זו בדיוק ההגדרה של מוצר ציבורי.
    "מפיקים הנאה" זה מושג כללי ובעייתי מדי. אם אתה מגדיר "אינטרס אישי" ככולל גם "הנאה", אז הטענה ש"כל אדם פועל למען האינטרס האישי שלו" הופכת למעגלית ובלתי ניתנת להפרכה: כל מעשה של כל אדם, אלטרואיסטי ככל שיהיה, יכול לגרום לו "הנאה", וכך להפוך בבת אחת לאינטרס האישי שלו.
    עניין הרכיבה החופשית הוא לא בכך שהוא גורם לאנשים לא לרצות לתרום כי אחרים נהנים חינם. זו בכלל לא סוגיה שאולסון עוסק בה. השאלה היא האם, בהנתן שיש רק כך וכך אנשים שמוכנים לתרום, האם אני כפרט מסוגל/מעוניין להשקיע את ההשקעה הדרושה כדי לקבל את הטובין הציבוריים הללו. שאלת ה"פראייריות" כלל אינה עולה — אולי זה עניין חברתי.

    תרומה למען מטרה חברתית היא טובין ציבורי לעילא. חברה אזרחית לא חייבת להיות "עשייה למען עצמך". חלק גדול מארגוני החברה האזרחית הגדולים בעולם הם בדיוק לגבי עזרה לזולת – רופאים ללא גבולות, למשל, יוצאים מגבולות מדינתם ועוזרים לאנשים שאין שום סיכוי שישפיעו על חייהם אילולא עסקו בפעילות החברתית שלהם.

  4. דובי, אי אפשר לרדד את המוטיבציות של עובדים בחברות מסחריות לרמת ה'אמרו לי, אז אני עושה', או בגרסתו האחרת – 'אני כאן רק בשביל הכסף'. לעובדים בשכר יש מגוון של מוטיבציות, והרצון להרגיש תורם ומשמעותי הוא מרכזי.

  5. דובי, הרעיון של אולסון מבריק, והוא דוגמה ל"איך לנצח את תורת המשחקים" – משנים את חוקי המשחק.

    יש בעיות בדוגמה של התוכנה החופשית: מצד אחד, לא ברור מהי המוטיבציה של כותבי התוכנות – כל אחד בא מהכיוון שלו. אבל ברור לי שלגבי רבים זו פשוט משכורת: חברות מסחריות ממנות פרויקטי תוכנה חופשית מכל מיני סיבות. גם כמי שמתקן באגים למחייתו, אני מסכים עם דרומי שההנהלה מעונינת שאדע לאיזה לקוח הבאג הזה מפריע, וכמה כסף החברה מפסידה מכל באג שאני מכניס.

    אבל העיקר הוא שחלוקת פרויקט תוכנה לפרוסות קטנות והשמת כל פרוסה לקבוצה קטנה הוא דבר טוב תמיד, לא רק בתוכנה חופשית ולא רק בגלל מוטייבציה – היתרונות הם עצומים. קשה לייחס את הצלחת לינוקס ל"תסמונת אולסון".

    לגבי החברה האזרחית, על פניו נראה לי שאם פועלי המתכת באוהיו נאבקים על הטבת תנאיהם, ולא על הטבות לפועלי המתכת באינדיאנה, אז לאינדיאנים יש יותר מוטיבציה למאבק מאשר אם כולם היו נאבקים בשביל כולם. האם סולידריות מורידה מוטיבציה?

    למיטב זכרוני אמנסטי עובדים בדיוק בשיטה הזאת.

  6. מודי – המוטיבציה הרבה פעמים היא שאנשים רוצים שהתוכנה תהיה טובה יותר, כי הם עצמם משתמשים בה. ברור שיש גם אנשים שהמוטיבציה שלהם היא כלכלית, אבל אז אין כל כך צורך להסביר למה דברים נעשים. מה שדרומי דיבר עליו הוא ההפך: שאנשים עם מוטיבציה כלכלית צריכים מוטיבציה נוספת כדי לבצע את העבודה שלהם – אבל פה, אני חושש, אנחנו נכנסים לערכים אחרים של מימוש עצמי וכד', ערכים שעובדים יכולים לשים עליהם דגש כי יש להם חלופות. אם עובד ידע שאין לו הרבה סיכוי להשיג עבודה אחרת, מקום העבודה שלו לא יצטרך לדאוג לו למוטיבציה שאינה כספית כדי לבצע את עבודתו (אם כי, כמובן, כדי לקבל ממנו את המיטב, מקום העבודה עשוי לרצות להמשיך ולתת מוטיבציה שאינה כלכלית לעובדים. מאידך, המוטיבציה הלא-כלכלית הזאת תמיד נשמעת לי מפוברקת משהו, כמו הדיבור על החברה המסחרית כ"משפחה").

    מה זה משנה לפועלים באינדיאנה אם מה שהם יקבלו יקבלו גם באוהיו או לא? כל מה שהם צריכים לדעת הוא שמי שאינו חלק מהאיגוד המסחרי לא יקבל כלום, ואז יש להם אינטרס אישי להיות חלק מהאיגוד.
    עד כמה שאני יודע, אמנסטי עובדים בדיוק הפוך: סניף אמנסטי במדינה מסויימת אינו עוסק בנושאים הקשורים באותה מדינה (פרט לייצוג הארגון הבינלאומי אל מול הממשל והתקשורת המקומיים), אלא רק בנושאים הקשורים במדינות אחרות, כדי לצמצם השפעות פוליטיות

  7. דובי – ההבדל העיקרי בין הטענה שלי לבין טענת ה'ארגון כמשפחה' היא הפרט הקטן הזה – זה שהטענה שלי מגובה מחקרית. כסף הוא לא הסיבה הראשונה ולא השניה למוטיבציה בעבודה*. הרבה לפניו באות סיבות כמו סיפוק והערכת עמיתים. הדוגמא הטובה ביותר היא שבכל פעם שתשאל את בן שיחך 'האם אתה עובד רק בשביל כסף' הוא יענה 'אני לא, אבל אני לא דוגמא' (נכון שזו התשובה שלך?).
    הטענה הזו היא, אגב, טענה אנטי-קפיטליסטית בעליל, כי היא סותרת את הטענה שאם לא נעמוד עם שוט הפיטורים מעל העובדים כל הזמן הם לא יעבדו. זו הטענה המרכזית נגד חוקים להגנת עובד ונגד איגודי עובדים.

    * הייתי נותן כאן רפרנס, אבל אתה יודע לגגל work motivation לא פחות טוב ממני.

  8. אני עובד בשביל הכסף. כל העבודות שהיו לי עד היום היו בשביל הכסף. כמובן שכשיש לי בחירה בין שתי עבודות, אני בוחר את זו שתהיה יותר מעניינת, אבל בסופו של דבר, עבדתי בשביל הכסף. אני שואף להגיע לעבודה שבה הכסף יהיה בונוס נחמד והעיקר יהיה העניין שלי – אבל, אם לומר את האמת, אם הייתי יכול לא לעבוד (כי לא הייתי צריך את הכסף), הייתי מעדיף.
    מה, לא ככה כולם?

    אנשים לא עובדים רק בשביל הכסף, אבל הם עובדים בעיקר בשביל הכסף. אם הם לא היו צריכים כסף, הם היו מוצאים דרך קצת יותר מוצלחת להעביר את הזמן שלהם. ה"מימוש העצמי" ושאר הדברים הפוסט-מטריאליסטיים נכנסים, בעיקר, ב"מקצועות החופשיים" ובעבודות בעלות סטטוס גבוה. כמה מנקי רחובות אתה מכיר שיגידו לך שהם לא עובדים בשביל הכסף?

  9. הי דובי.

    הדרך הנכונה לעודד את החברה האזרחית לפעול בדרכים שהגדיר הקוד הפתוח היא לעודד שימוש בתוכנות חופשיות לתקשורת הקהילתית. אם בתי ספר יפעילו בכלים שהקוד הפתוח מעמיד לרשותם, הם יקבלו יחד עם התוכנה את דרכי התקשורת שבנו אותה. את ראיית העולם של המתכנתים.

  10. דובי – פספסת את הנקודה. לא 'האם אני עובד בשביל הכסף' אלא 'האם המוטיבציה שלי בעבודה היא כסף'. אלה שתי שאלות שונות.
    השאלה הראשונה נוגעת להאם תמשיך לעבוד גם אם לא תצטרך את זה מבחינה כספית. השניה נוגעת לשאלה אילו שיקולים אתה מפעיל כשאתה מחליט מה לעשות בעבודה ומה לא.
    אם נחזור לדוגמת המתכנת – קח למשל מתכנת שגילה באג. השאלה שעל הפרק היא מה יגרום לו לתקן את הבאג. כלומר, האם הוא מתקן את הבאג כי הוא סבור שתיקון הבאג יביא לו יותר כסף? האם הוא פוחד שראש הצוות שלו יגלה את הבאג ויגער בו? האם הוא חושב שהעמיתים שלו יעריכו אותו על זה שגילה את הבאג? האם הוא חש סיפוק עצמי מתיקון באגים?
    מחקרים מראים ששני הגורמים האחרונים הם העיקריים. נכון שזה תלוי עבודה – עובדי קו יצור בסגנון 'זמנים מודרניים' מושפעים יותר מהסעיפים הראשונים. אבל בדוגמא שנתת – מתכנתים – אין ספק שהתגמול הכספי על העבודה הוא חלק קטן מאוד מהמוטיבציה.

  11. רם-און (הי!), איזו טענה מוזרה. למה שתלמידים שיעבדו עם פיירפוקס ואובונטו יקבלו דרכם את ראיית העולם של המתכנתים?

  12. 1. לחזק את דברי דרומי – מה אתה חושב שיקרה אם יעלו לי את המשכורת ב 5% – האם אפתור יותר באגים? אעלה יותר רעיונות לשיפור? השכר הוא שיקול להסכמה לעבוד, לא לעבודה עצמה. אני מתקן באגים כי זאת העבודה שלי.
    2. הבוסים אומרים לי מי הלקוח לא בשביל להעלות לי את המוטיבציה, אלא כי המידע יכול להיות רלוונטי לאופן שבו אתקן – האם אעשה משהו "מלוכלך ומהיר" או משהו עמוק ומסובך? (זה עוד הבדל מקוד פתוח – שם בדרך כלל בוחרים לעשות משהו כמו שצריך).
    3. הטענה שלי שמתכנתי הקוד הפתוח מקבלים משכורת כוונה לכך שאין הבדל כל כך גדול בין תוכנה חופשית למסחרית מבחינת המוטיבציה.
    4. אם הפועלים באינדיאנה יקבלו מה שהם רוצים כי באוהיו נאבקים, אז למה להם להאבק? ולכן משנה מה רוצים באוהיו. כך אומר ההגיון הפשטני שלי ומה שאני מבין מאולסון. ברור לי שהאמת יותר מורכבת.
    5. אמנסטי במדינה אחת פועלים למען מדינה אחרת ספציפית – נניח, אמנסטי בפרו פועלים למען סיירה-ליאון. או משהו כזה. זה מה שזכור לי משיחה מקרית עם פעיל לפני יותר מעשר שנים, כך שיכול להיות שאני טועה, או שדברים השתנו מאז.

  13. הי דובי. (! :-)

    אכן, זו טענה מוזרה. אבל היא מתבססת על רעיונות הנוגעים להתפתחות הרעיון ולאופן שבו רעיונות מקדמים ומתייחסים אחד לשני. הרעיון הוא לתת "לרעיון" תכונות הדומות לבעלי חיים. רעיונות יכולים להתמזג, להיפרד, להתפצל ולהשפיע על קבוצות של רעיונות אחרים.

    כיצד העובדה שאני עושה שימוש באובנטו משפיעה על ההתיחסות שלי לחברה? משתמש לינוקס עושה שימוש נרחב בעזרה המוגשת לו מטעם הקהילה. לאחר זמן מה, חלק מסויים מאותם משתמשים חדשים מרגישים את החובה המוסרית להחזיר לקהילה כאות תודה. מסיבה זו, קיימים הרבה מאוד פעילי קוד פתוח המעורבים בפרויקטים קהילתים שאינם קשורים באופן ישיר לקוד הפתוח. השימוש בתוכנה עצמה במקרה הזה לא ממש משפיע, אבל הקהילה הצומחת סביב התוכנה מחנכת לערכים של נתינה ושיתוף ודואגת להרחיב את מעגל הפעילים.

    המקרה של ויקימדיה מבוסס גם על אותו רעיון של נתינה ללא בקשה לתמורה, ובעצמם הנתינה גיוס דור חדש של אנשים המעונינים לתרום גם הם. בדיוק כפי שעצם ההתחברות של משתמשים לפורומים, מעודדת אותם לתת בתגובה על הנתינה שהם מקבלים מהקהילה.

    במקרה של מערכות כמו דרופל הסיפור מורכב יותר. הרי אם נקבל את ההנחה שהקוד הוא החוק (ואני מקבל אותה) הרי הקוד הפתוח המבוסס על רעיונות פתוחים, מגדיר סט חוקים המעודדים את החשיבה הפתוחה. כך גם מערכות פתוחות, שפותחו על ידי חברי הקהילה, משעתקים את חוקי הקהילה אל המסגרת של התוכנה ומאפשרים להפיץ לא רק את התוכנה, אלא גם את ערכי הקהילה. כך שתוכנה פתוחה מאפשרת הקמת קהילות שהן בעצמן תואמות את חוקי הצדק השוויון והאחווה שעומדים בבסיס הרעיונות החופשיים.

סגור לתגובות.