המכשף מפסגת הדיינר של טום

אוסף קישורים בענייני אינטרנט בכלכליסט שלח אותי לפוסט בבלוג של סוזאן וגה על Tom's Diner, אחד השירים המצליחים והזכורים יותר של וגה. בפוסט היא מספרת על ההיסטוריה של השיר ואיך הוא עשה היסטוריה כשיר הראשון שהפך לקובץ MP3.

אבל בשבילי לשיר הזה יש הקשרים שונים לגמרי, מוזרים לגמרי. השיר הזה, מסיבות שלא לגמרי ברורות לי, צרוב לי בראש עם משהו אחר מהעבר שלי – שני דברים שלא היו משאירים שום חותם עלי בכלל הפכו לחלק ממה שאני בגלל שהנוירונים במוחי החליטו שהם אותו דבר בדיוק – ומאז הם מזכירים לי אחד את השני.

האלבום Solitude Standing, ש-Tom's Diner פותח, יצא בשנת 1987. אני הייתי בן 8. אני לא בטוח מתי אחותי קנתה את התקליט, אבל זה לבטח היה לפני שהגעתי לגיל 11 – אז קנינו את נגן הדיסקים הראשון והמגושם שלנו (אני יודע, כי הדיסק הראשון שקנינו היה The Soul Cages של סטינג, שיצא באותה שנה). אבל באותו הזמן לא היה אכפת לי ממוזיקה. העניין שלי במוזיקה התפתח מאוחר יותר, כשהילדה שהייתי מאוהב בה בחטיבת הביניים גילתה לי את הביטלס — משם התחלתי לחזור אל התקליטים של אחותי, והטעם המוזיקלי שלי, לפחות בתחילה, התבסס על מה שהיא האזינה לו, מוזר ככל שיהיה ((לימים אני אקנה את הפסקול של הסרט Home of the Brave של לורי אנדרסון על דיסק, כדי להחליף את הויניל השרוט של אחותי. זו, כנראה, התוצאה המוזרה ביותר של צורת החשיפה שלי למוזיקה)).

אבל, כאמור, כשאחותי קנתה את סוליטוד, לי לא היה אכפת ממוזיקה. מערכת הסטריאו הביתית התגוררה בחדר של אחי, שדלת זכוכית הפרידה בינו לבין החדר שלי ((במקור אני ואחי גרנו באותו חדר. כשאחי דרש חדר משלו, ההורים שלי הרסו את הקיר שבין החדר שלנו למרפסת הסמוכה, והפרידו את החדר מחדש כשני חדרים קטנים. כדי להגיע לחדר של אחי היה צריך לעבור או דרך החדר שלי, או דרך החדר של אחותי, שגם ממנו הייתה דלת למרפסת-לשעבר. בסופו של דבר הדלת מהחדר של אחותי נחסמה לחלוטין, והחדר שלי נותר ככניסה הבלעדית לחדרו של אחי. לא שהייתה לי בעיה עם זה – בשלב הזה אחי כבר לא התגורר בבית, וכך היו לי שני חדרים משלי)). אני זוכר את עצמי תוהה איך לעזאזל בן-אדם יכול להסתגר בחדר ולהאזין למוזיקה במשך שעות, בלי לעשות שום דבר אחר. בזמנו, זה נראה לי כמו הדבר המשעמם ביותר שאפשר לעשות. אבל את המוזיקה שדלפה מבעד לדלת שמעתי. לא הקשבתי, אבל שמעתי.

בשנת 1986 יצא הספר "המכשף מפסגת הר האש", מאת סטיב ג'קסון ואיאן ליבינגסטון. המכשף היה הספר הראשון בעברית (למיטב ידיעתי) בסגנון "אתה הגיבור". למשך כמה שנים מטופשות במיוחד הספרים הללו היו פופולריים להחריד. כל ספר מחולק למאות פסקאות ממוספרות, והקורא/שחקן מתבקש להכריע על התנהגות הגיבור על ידי מעבר לפסקה כזו או אחרת – גרסת לואו-טק של משחקי הרפתקאות הטקסט הממוחשבים. כשקנו לי את הספר, הוא הפך עבורי לאובססיה. שיחקתי בו כמה חודשים, ובשלב כלשהו, כשנואשתי סופית מהסיכוי לגלות את הדרך הנכונה לסיים את הספר, אפילו ניסיתי למפות את הספר לאחור, מפסקה 500 – הסוף הטוב וההירואי – ועד להתחלה ((כיאה לילד תמים, מעולם לא עלה בדעתי להמשיך לשחק כשמתתי. מה פתאום? חוזרים להתחלה ומתחילים מחדש!)).

איכשהו, במוח שלי, המכשף מפסגת הר האש והדיינר של טום – חד הם. כשאני שומע את הדיינר, אני רואה את האיורים בשחור-לבן של הספר וחש דחף בלתי נשלט לדפדוף אובססיבי. כשאני רואה ספרי "אתה הגיבור" ונזכר בספר הראשון שלי, הדיינר מתחיל להתנגן לי מיד בראש. אין לי שום שליטה על זה. אני גם לא מבין למה דווקא השיר הזה. יש הרבה שירים שאני זוכר בגרסת הוויניל שלהם – שירים שהיו בהם שריטות שעד היום קשה לי שלא לחכות לקפיצה במקום הנכון כשאני שומע אותם ברדיו או על דיסק – אבל אף אחד מהם לא נקשר במשהו חיצוני, בחוויה אחרת שלא קשורה להאזנה שלי עצמי לשיר. אף שיר אחד מהאלבום לא מעלה בי אותן אסוציאציות. אולי הסאונד היחודי כל כך של השיר הוא הסיבה שדווקא הוא מתקשר לי למשהו אחר.

איזה קישורים מוזרים עושה המוח שלכם בין דברים לא קשורים בעליל?

11 Replies to “המכשף מפסגת הדיינר של טום”

  1. הערה: כמה מהספרים האלהתורגמו לעברית בראשית שנות השמונים. בניגוד לספרים מבית ליווינגסטון וג'קסון באלה לא היתה התוספת של הטלת קוביות אלא רק בחירה של הקורא בין אפשרויות (למרות שהרבה פעמים הבחירה היתה שקולה להטלת מטבע בסגנון "אם אתה פונה ימינה עבור לעמ'…).
    בכל מקרה, אצלי יש קישור חזק מאוד בין הצעידה של פרודו וסם לבדם לתוך מורדור לבין הפעולה המורכבת מכניסה לים גלי, עמידה מול הגלים וקפיצה ברגע שמגיע הגל כדי להעצים את ההתנגשות בו.

  2. הו, סינכרוניסיטי אהובתי.

    כי לי השאלה של דובי בסוף הפוסט הזכירה
    שהצעדה של פרודו וסאם למורדור מתקשרת אצלי לתקליט
    breakfast in america
    של סופרטראמפ, ובעיקר לשיר
    The long way home.

  3. אני חושב שאצלי כמעט כל שיר מחובר למשהו חיצוני, אם הוא מחובר למשהו. הם מתחברים לאנשים שהכרתי, אירועים שעברתי, ובעיקר דברים שאני בכלל לא זוכר. מתקשר להערה שמישהו אמר על השיר, לחדר שישבתי בו כששמעתי את השיר פעם ראשונה, לתקליט שקניתי באותה החנות…

    למשל Love Cats מתקשר למישהי בשם סנדרה, שאני לא זוכר כלום עליה, שרקדתי איתה חצי מהשיר ביומולדת של סהר, שגם אותו לא ראיתי מאז. ואני לא יכול לשמוע את more than a feeling בלי לזכור שחברי הלבנוני סאם לא סובל את השיר. 50 ways to leave your lover לידידה שלי שרצתה לעזוב את החבר שלה (דרך אגב, אני די בטוח שאתה מכיר אותה)
    מה, לא אצל כולם זה ככה?

  4. ברור ששירים מתקשרים לי למקום ששמעתי אותם בפעם הראשונה/אחרונה. במשך תקופה ארוכה האלבום השלישי של סופרגראס העלה בעיני מיד תמונות מהטיול שלי בקנדה. אבל הקישור הזה, בין "המכשף" לבין "הדיינר" לא הגיוני: אין שום סיבה שדווקא השיר הזה יזכיר לי את הספר הזה: לא האזנתי לו ספציפית בתקופה הזו, ואף שיר אחר מהאלבום לא מזכיר לי את הספר.

  5. נדמה לי שקניתי את זה ב-87.

    מעניין, עכשיו, כשיש לי שני ילדים משלי, אני רואה איך המיקום במשפחה משפיע. מאוד.

  6. דובי – אז אולי זה בגלל המילים?

    "אתה יושב, בבוקר, בדיינר הפינתי.
    אתה מביט מבעד לחלון על […]

    אם ברצונך להיכנס לשיחה עם האיש מאחורי הדלפק, עבור לעמ'…
    אם ברצונך לצאת לטייל בגשם בלי מטריה, עבור לעמ'…
    אם ברצונך לשקוע בהרהורים נוגים על האקס המיתולוגי, עבור לעמ' …"

  7. אירוע שנחרט בזיכרוני לא רע הוא אבט"ש שעשיתי חודשיים אחרי הגיוס, בהיותי צעיר ונלהב. את האבט"ש עשיתי במוצב קטנטן הזוי בנגב על גבול מצרים (גבעת חלפון סטייל). מזג האוויר היה מאוד לא ישראלי (ענן שעמד על ההר של המוצב, והמטיר בנו ישירות גשם עצבני ביותר, ברקים שהתפרקו על עמודי התאורה, אני נשבע!!), ורוח מטורפת. בכלל, לא יודע אם זה רק אני, אבל מזג אוויר חורפי מאוד תמיד משמר חוויות בזיכרון טוב יותר.

    בקיצור, מסיבות אלו ואחרות, האבט"ש ההזוי נחרט אצלי במח כחוויה מאוד יוצאת דופן (כן, אפשר לנחש שהייתי ג'ובניק). ודווקא דיסק שרחוק מלהיות יצירת מופת – הדיסק Garbage – Beautiful garbage מזכיר לי תמיד את האבט"ש הזה, שם שמעתי אותו לראשונה בריפיט :)

  8. אוף.. דובי – אתה חייב להתחיל לכתוב על דברים שגורמים לי לרצות להתחיל לכתבו ולכתוב ולכתוב..?
    טוב.. התגובה פה היתה ארוכה מדי. החלטתי בכל זאת להקדיש לה פוסט.

  9. וואו דובי, זה יכול להיות כל דבר.
    אולי המכשף רואה את השתקפות עצמו במראה?
    אולי פעם ישבת לשולחן ארוחת הבוקר, מזגת לעצמך קפה, וקראת בספר כשאתה מזמזם את תחילת השיר?

סגור לתגובות.