למה אני שונא מיזנטרופיםאמריקהראשי

נמרוד הגיב לפוסטים של אורי רדלר בקפיטליסט היומי בנוגע למפולת הכלכלית בארה"ב. רלדר, כמנהגו, ניסה להראות שבניגוד למה שמסבירים לנו כולם, לא רק שהמפולת לא נגרמה בגלל מחסור ברגולציה, ההפך הוא הנכון: המפולת נגרמה בגלל שהייתה רגולציה, בגלל שארה"ב היא לא שוק חופשי אמיתי, כי כל רגולציה, לא משנה כמה מעט ממנה, היא יותר מדי רגולציה. לפיכך, הוא יוצא כנגד תוכנית ההצלה האמריקאית וטוען שהיא רק מחריפה את הנזק. תחת זאת, יש לאפשר לבנקים הקורסים לקרוס, לכספים האבודים להאבד, ולכלכלה להבנות מחדש בלי תלות בממשל.

נמרוד פסל את הגישה הזו, וטען כי היא דוגמטית מדי, שהאורתודוכסיה הכלכלית מתנהגת במקרה הזה כדת לכל דבר, שאינה מסוגלת לכפור ביסודות האמונה גם אם כל העולם מהבהב באורות ניאון: "טעיתם!"

אני לא רוצה להכנס יותר מדי לפרטי הדיון, ודומני שמוטב פשוט לקרוא את המאמרים והתגובות במקום שאני אסכם אותם. אתייחס רק לחלקים הרלוונטיים לענייננו. רדלר, באחת מתגובותיו, כך:

הרעיון הבסיסי של כל פעולות הרגולציה הוא תמיד אחד: להפוך את הייצור יותר יקר, כדי למנוע ממתחרים קטנים להיכנס לשוק או לשרוד בו. אם יש לנו, נאמר, אלף מכולות קטנות וארבע רשתות שיווק גדולות, כל פעולה של רגולציה תשרת את הרשתות ותפגע במכולות. לדוגמה, אם נאמר ש"לטובת האזרח הקטן" כל חנות מכולת צריכה להציג על מדפיה מגוון כזה או אחר של מוצרים, להיות בשטח מסוים (כדי שיהיה נוח לפסוע במסלוליה), ולהציע מיזוג אוויר ללקוחות — כל אלו יפעלו לרעת העסקים הקטנים, שלא יוכלו לעמוד בכל התנאים האלו, לרעת התחרות ולטובת העסקים הגדולים.

בהמשך הוא אומר שעדיף כבר, במקום להשקיע כסף בבנקים כושלים, להגיד ישר ולפנים שממשלת ארה"ב מגבה את חסכונותיהם של האזרחים, ולכן היא תבטיח להחזיר את הכסף למי שאיבד אותו במפולת של בנק כזה או אחר. בתגובתי לדברים הסכמתי עם ההצעה הזו (שכבר הבעתי תמיכה בה קודם לכן), והוספתי, בהערת סוגריים מתחכמת, ש"רואים לרדלר את המיזנטרופיות".

נמרוד השתמש בהמשך במטבע הלשון הזה כדי לתקוף את בני-הפלוגתא שלו, ואני חושש שהשימוש שהוא עשה בביטוי משקף הבנה לא נכונה של כוונתי. אבל כדי להסביר עד הסוף למה התכוונתי בארבע המילים הללו, החלטתי לכתוב פוסט שלם.

הגישה האורתודוכסית שרדלר מייצג היא גישה שלמה ומלאה. בתוך העולם הלוגי שניצב בין הנחות היסוד של השיטה, הטענות של רדלר וחבריו הן נטולות רבב: דבר אחד מוביל לשני, ורגולציה תמיד, אבל תמיד, תוביל להשחתה של השוק, ואין זה משנה עד כמה העקרון שמאחורי הרגולציה נאצל. מה שמציק בגישה הזו היא שאותה הנחות היסוד שלה אינן בנות הפרכה. רדלר ישוב ויציג הוכחות מן העולם האמיתי לשיטה שלו, ונמרוד ואחרים ימשיכו להצביע על הוכחות סותרות, אבל הם מתרכזים בהתנהגות השוק, בעוד שהנחת היסוד האמיתית של השיטה הניאוליברלית כלל אינה קשורה לכלכלה. היא קשורה לפסיכולוגיה. הנחת היסוד הניאוליברלית היא מיזנטרופית מיסודה, או, אם לנסח את זה במילים פחות בוטות, היא צינית.

למה אני מתכוון? בניגוד לליברלים המקוריים – אדם סמית', מיל ואחרים, שהאמינו בכל ליבם ב"יד הנעלמה" – לסה פייר, אותו כוח שבאמצעותו אם כל אדם ינהג לפי האינטרס האישי שלו, בסופו של דבר זה ישרת את הכל – היא כוח אמיתי. התאוריה שלהם הייתה תאוריה חיובית. לעומתם, הניאוליברלים אוחזים בתאוריה שלילית ביסודה: אין זאת שה"יד הנעלמה" בכוחה ליצור עולם טוב, אלא שהרגולציה, ההתערבות הממשלתית, היא הגורם המרכזי ליצירת עולם רע. ההבדל הוא דק, אבל קיים: במונחים כלכליים, במקום לנסות למקסם רווחים, הגישה הניאוליברלית מבקשת למזער נזקים פוטנציאליים. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא הבינוני שאנו יכולים לייחל לו.

הניאוליברליזם הוא פיתוח מתבקש של הליברליזם המקורי. הליברליזם המקורי האמין שכולנו אנוכיים, ובכל זאת אפשר ליצור חברה שתקדם את כולם תוך מינוף האנוכיות הזו. הניאוליברליזם מקבל את סברת האנוכיות והכיעור האנושי, אבל מסיק ממנה את המסקנה המתבקשת: בני אדם אינם מסוגלים לטוב. המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת1, וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע. זו המיזנטרופיה שביסוד השיטה הכלכלית הניאוליברלית. זו הסיבה שניאוליברלים יכולים להגיד, בלי להניד עפעף, שזה בסדר לתת לבנקים לשקוע תוך גרימת נזק בל יתואר למיליוני לקוחותיהם. זו הסיבה שהם מסוגלים לדבר על כך ש"בטווח הארוך", היד הנעלמה תסדר את הכל. (ועל כך נהג להעיר פרופ' אבנר דה-שליט כשלמדתי אצלו, תוך שהוא מצטט מישהו שאת שמו איני זוכר עוד, ש"בטווח הארוך, כולם מתים"). האדם, לדידם, הוא חיה מטונפת, נטולת כבוד, שאין לסמוך עליה. תן לה כח, והיא תכה אותך ארצה.

והתפיסה הזו של הטבע האנושי היא לגיטימית לגמרי. אי אפשר להפריך אותה לוגית, ובלתי אפשרי לשכנע מי שאוחז בה שהוא טועה, כי המשכנע בהכרח יהיה בן-אנוש, וככזה, אין לסמוך עליו. ניאוליברלים רבים יטענו שאינם אוחזים בתפיסה כזו של הטבע האנושי, אבל סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים.

ולכן כאשר אנחנו באים לשפוט את השיטה הניאוליברלית, עלינו לשאול את עצמנו שאלה שאינה פרקטית, ואפילו אינה אמפירית, אלא נורמטיבית: האם אנחנו מוכנים להחזיק בהשקפת עולם שאומרת שכל בני האדם, אם תסלחו לי על הצרפתית שלי, הם זונות? אני, אישית, אינני מסוגל להביא את עצמי להכיר בכך, גם אם זה אומר שאני אזרוק את כספי המיסים שלי לפח הזבל עד סוף ימי.

צריך להוסיף שגם כאשר אדם אוחז בהשקפת עולם כזו, עדיין מתעוררות בעיות ביישום העצות הפרקטיות של הניאוליברלים. ראש וראשונה ולהן, הבעיה המכונה "הפרדוקס האורתודוכסי": אם כל בני האדם חולערות, ולאנשים עם כוח יש אינטרס לנצל את הכח הזה כדי לעוות את השוק, ובהנתן שקיימים אנשים עם כוח מתוקף השיטה הפוליטית בעולם המערבי כיום, איך לעזאזל אפשר ליצור חוק שישלול מהמחוקק עצמו את האפשרות לעוות את השוק כדי לשרת את האינטרסים שלו? כדי להאמין שניתן להפעיל, פיזית, בעולם שלנו, מערכת ניאוליברלית אמיתית, אנחנו צריכים להאמין שיש איפשהו מישהו שאפשר לסמוך עליו שיקבל לידיו את הכוח הדרוש כדי למנוע מבעלי הון לעוות את השוק לצרכיהם – ושאותו אדם לא ישתמש בכוח הזה כדי לעוות את השוק לטובתו. אם אנחנו מוכנים להאמין שקיים אדם כזה, השיטה האורתודוכסית המיזנטרופית נופלת באותו הרגע ממש.

כלומר, לדידה של השיטה עצמה, היא בלתי ניתנת ליישום. מקסימום, כאמור, אפשר לצמצם נזקים. שוב, גם אם יש סיכוי שהגישה הזו נכונה, אני, כאדם, מוכן להקריב כל מה שיש לי כדי שלא אצטרך להאמין שאני חי בעולם כזה.

  1. אפרופו, גם רוסו אמר שכדי להגיע ל"רצון הכללי", יש למנוע תקשורת בין הפרטים בחברה []

תגובות

למה אני שונא מיזנטרופים — 15 תגובות

  1. והציניות שבמימרה: זו הייתה תגובתו של קיינס לשאלה האם המלצתו להמנע מחסכון ובזבוז כל ההכנסה עד כלות הנשימה לא תגרום לשמיטת הקרקע תחת רגליהם של אנשים בטווח הארוך…

  2. כתגובה, בהכללה, אתה מייחס לדברי משמעות יציגה מדי. בלי להכנס לפרטי התיאור, שאינו נכון באופן כללי (לדעתי), נכון עוד פחות לייחס להשקפתי, שהיא חריג בקרב הליברלים, מיקום מרכזי שכלל אין לה.

    מכל מקום, אם תרצה לתמצת את תפישתי על רגל אחת: בני אדם, באופן אישי, אינם טובים או רעים מיסודם, אך שליטה באנשים אחרים אינה מפיקה מהם בהכרח את המיטב. הכרה באגואיזם הבסיסי של בני אדם אינה מיזנטרופיה אלא מציאותיות.

  3. אורי, זו הפרשנות שלי מההיכרות שלי עם טקסטים של ניאוליברלים. אתה, כמובן, רשאי לא להסכים, אבל לפחות לגביך אתה, אני חושב שדבריך כאן בסך הכל מוכיחים את הטענה שלי.

    (ואם אנחנו כבר מדברים, אני מוחה על הקביעה שלך אצל נמרוד כאילו השתמשתי בביטוי "רואים לך את המיזנטרופיה" בדיונים באייל. איפה אמרתי דבר כזה?)

  4. פינגבאק: אם אתה חושב שהבן אדם הוא מקסים ונאצל למה אתה מכניס אותו לכלא? — מסעותיו של מרק בשבילי החיים

  5. דובי, המשפט הזה רץ ב"האיל הקורא" בלי סוף. ייתכן שהייחוס הספציפי לך שגוי, אף שכך זכור לי, אבל וודאי שהוא מוכר משם (ומדי, לטעמי).

    לעניין הפרשנות: אני חושב שהפירוש שלך, לפיו היה מעבר מהאופטימיזם של אדם סמית' לגישה הפסימיסטית של ליברלים אינו נכון. "היד הנעלמה" של סמית' (ובמיוחד האזכור שלה ב"תיאוריה של הרגש המוסרי") היא פחות או יותר אותו דבר. זכור שסמית' דיבר על היד הנעלמה בשני מקומות בלבד בכתביו, והקדיש חלק ניכר מ"עושר העמים" לדיון ברעות החולות של הממשלה ועשירים חמסנים, אותן יש למנוע. ההבדל המהותי הוא שבתקופתם של סמית' ומיל, חוד החנית של המאבק הליברלי היה בכוחה היתר של הממשלה, שהעניקה זכויות היתר שניתנו לאצולה, לתעשיינים ולגילדות (לדוגמה, "חוקי הדגן," הגבלות היבוא, איסורים והגבלות על עיסוק מקצועי), כשלצד הליברלים ניצב המעמד הבינוני העולה. היום, לעומת זאת, המאבק הוא בכוחה היתר של הממשלה, המעניקה זכויות יתר לקבוצות לחץ אחרות, ובמיוחד למעמד הבינוני הפקידותי-אקדמי ולאילי הון, כשהליברלים אינם הכוח המרכזי והמוביל אלא כוח שולי יחסית.

  6. פינגבאק: גם-שם » רואים לניאו ליברליזם את המיזנטרופיה

  7. אורי, יש לי דרעק של זכרון, אז הלכתי לבדוק. חיפוש על הביטוי המלא מעלה אפס תוצאות בכל ההיסטוריה של האייל. אז בדקתי רק את המילה "המיזנטרופיה"[1], והעליתי בחכתי בדיוק שלוש תוצאות. אחת מהן היא לעג עצמי של שוטה הכפר הגלובלי, אחת מהן אין לי מושג על מה היא מדברת, ואחת, כמה אירוני, היא תגובה של גדי אלכסנדרוביץ' שמתלוננת על כך שביקורת על השיטה הקפיטליסטית מייחסת לקפיטליזם מיזנטרופיה. כלומר, בקיצור, להד"מ. התנצלותך התקבלה מראש.

    לגופו של עניין, אני מוכן לוותר על ההבדלה ההיסטורית בין הליברליזם המקורי לניאוליברליזם, ולקבל ששניהם מיזנטרופים, אם זה מה שאתה מנסה להגיד. נרטיב ההתפתחות ההיסטורית אינו מרכזי לטיעון שלי בין כה וכה.

    [1]http://www.haayal.co.il/search?SearchStr=%E4%EE%E9%E6%F0%E8%F8%E5%F4%E9%E4&SearchMethod=ALL&SearchWhere=SR&StoryLimit=&SearchSection=BH&MaxResults=25&MaxDaysBack=0&SortDesc=1&AuthorStr=&Search.x=23&Search.y=11&Search=Search

  8. פינגבאק: יהונתן קלינגר | לעולם אל תזלזל בכוחו של אספסוף זועם ‏ :: Intellect or Insanity‏

  9. גם אני בדקתי וחיפשתי וכנראה שגם הזכרון שלי דרעק — כנראה שלא ראיתי את זה ב"האיל הקורא." החכמה, מכל מקום, הייתה מוכרת לי מכבר.

    זה בצד, וגם הנקודה הקודמת שהעליתי בצד (דומני שאינך מגונן עליה עתה), ציר טיעונך הוא האמירה: "המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידיהם של הפרטים, להפריד ולבדל אותם, לבנות ביניהם חומות ולמנוע מהם תקשורת, וכך למנוע מהם לעשות יותר מדי רע."

    קשה לי להבין כיצד ניתן להבין זאת או בכתוביו או כתביו של איזה ליברל, ניאו-ליברל או ליברטריאן הם מצויים. החתירה הליברלית היא, הרי, להעצים את הפרטים, לתת להם לבוא במגע זה עם זה באופן חופשי ונרחב ככל האפשר, ולחזק את התקשורת ביניהם. 
    אם נראה בשוק את הזירה המרכזית מנקודת מבטם של ליברלים, הרי ששוק חופשי לא רק מעודד מגע בין בני אדם, הוא אף תלוי בו לחלוטין. כיצד ייקבעו מחירים בלי קשר, מגע ותקשורת בין בני אדם? כיצד יתנהלו עסקאות? כיצד יתנהל סחר? מה הגיון הטיעון שלך?

    דומני שניתן להפוך את הטיעון שלך לטיעון ליברלי אם הדברים יתייחסו לשליט ולא לאזרח: ”המיטב שאנחנו יכולים לקוות לו הוא למזער את העוצמה שבידי השליט, להפריד ולבדל בינו לבין האזרחים, ולבנות חומות שימנעו ממנו לנצל את כוחו לרעה.“

  10. התקשורת הדרושה למסחר היא מינימלית. מזערית: מחיר, וזהו. אני מוכן לשלם כך, אני מוכן למכור תמורת כך וכך. זו כל התקשורת הדרושה לקיומו של השוק הליברלי. אבל אתה צודק – התנסחתי בצורה לא טובה. הניאוליברליזם הרי אינו מונע מאנשים לתקשר זה עם זה, הוא רק מונע מהם לצבור כח באמצעות התקשורת הזו. אתה מכנה את זה איסור על השליט לתקשר עם אזרחיו, אבל האם השליט אינו אזרח בעצמו? האם השליט בדמוקרטיה אינו מתחיל את דרכו לשלטון בדיוק באמצעות אותה תקשורת ממש? האם לא מחוייבת תקשורת כזו כדי לאפשר לאזרחים בדמוקרטיה לבחור את שליטיהם?

  11. דובי, לא הצלחתי לראות אם התייחסת להסבר הבסיסי של רדלר – שאנשים הם לא רעים כברירת מחדל, אבל שמתן כוח "משחית" אותם – כלומר, מוציא מהם את הרע שבהם. זימברדו וחברים. לכן אפשר להיות אופטימי ביחס לטבע האדם ועם זאת לרצות שלא "להעמיד אותו בנסיון" – למעשה, די ברור לי שגם אתה מסכים שצריך להגביל בצורה משמעותית את הכוח שהוא מקבל לידיו. אם כך זו שאלה של מחיר, לא עיקרון, ובטח לא של "מי שונא אנשים ומי אוהב אותם".

  12. "סדרה מספיק ארוכה של "למה-אים" תוביל בהכרח לטענה דומה לטענה הזו. אי אפשר לסמוך על אנשים"

    זהו, שזו טענה דומה, אבל לא זהה. "כולם מניאקים" זה לא כמו "כל אחד יכול, פוטנציאלית, להיות מניאק". שזה נובע מ "הכוח משחית" – שזו דווקא קביעה לא ממש מיזנתרופית, ודי מקובלת, לא?

  13. דובי, כתבת:

    התקשורת הדרושה למסחר היא מינימלית. מזערית: מחיר, וזהו. אני מוכן לשלם כך, אני מוכן למכור תמורת כך וכך. זו כל התקשורת הדרושה לקיומו של השוק הליברלי. אבל אתה צודק – התנסחתי בצורה לא טובה. הניאוליברליזם הרי אינו מונע מאנשים לתקשר זה עם זה, הוא רק מונע מהם לצבור כח באמצעות התקשורת הזו. אתה מכנה את זה איסור על השליט לתקשר עם אזרחיו, אבל האם השליט אינו אזרח בעצמו? האם השליט בדמוקרטיה אינו מתחיל את דרכו לשלטון בדיוק באמצעות אותה תקשורת ממש? האם לא מחוייבת תקשורת כזו כדי לאפשר לאזרחים בדמוקרטיה לבחור את שליטיהם?

    
    העלית שתי נקודות, ואתייחס אליהן בנפרד.
    ראשית, אני סבור שאתה טועה בהנחתך כי "התקשורת הדרושה למסחר היא מינימלית. מזערית: מחיר, וזהו." המחיר הוא תוצר של אינספור אינטראקציות בין בני אדם, וככל שיש יותר כאלו, וככל שהן חופשיות ומשוחררות ממגבלות, כן ייטב בעיני הליברל. נוסף על־כך, חלק ניכר מהאינטראקציות אינן מתמצות במחיר — אך גם הן חלק בלתי נפרד מ"שוק" האינטראקציות הכולל. כשאתה מחליט לצאת לשבת עם ידיד בבית קפה, אתה מבצע שורה ארוכה של 'החלטות תמחוריות', שרק למיעוטן יש מחיר ישיר: אתה מחליט אם קשריך עם הידיד מצדיקים ישיבה עמו בבית קפה, אם מצבו ו/או מצבך דורשים זאת, אם כדאי לשבת שעה, או אולי שעתיים, אם כדאי לשבת בבית־קפה בכלל, או להסתפק בשיחה על הספסל הציבורי, או שאולי להזמין אותו להתלוות אליך כשאתה מטייל עם הילד או עם הכלב, וכן הלאה וכן הלאה. לודוויג פון מיזס, הכלכלן הליברלי הידוע, גרס כי ההיתחמות בכלכלה שגויה: יש לבחון את כל היבטי הפעולה האנושית (כשם ספרו המרכזי).
    סמית' וכלכלנים קלאסיים אחרים בעקבותיו, גרסו כי האדם הוא מכלול של תכונות, כולל אמפתיה לזולת, ראוותנות, תחושת צדק טבעית, קנאה ותאוותנות. לפי סמית', קיומם של הרגשות האלו היה עדות לכך שיש להם תפקיד ותועלת לחברה האנושית. הוא הכיר, כמו דוד אבידן, באמת הפשוטה והחותכת שאין לנו לאן ללכת וסבר שבמקום בו חילקו לנו לימונים, ננסה לעשות לימונדה. לכן, במקום להכחיש את קיומה של רדיפת בצע אנושית (כמו שעושים המרקסיסטים, הגורסים כי היא, כמו שאר הרגשות האנושיים ה"לא מוסריים," היא תוצר של תודעה כוזבת), הבה ננסה לחפש את הדרך הטובה ביותר בה רדיפת הבצע תשרת את כולנו.

    מיזנטרופיה, לטעמי, היא שנאת תכונות מסוימות של אדם, שהמיזנטרופ גורס כי היא מטה את הכף לרעת המין האנושי כולו. בני האדם בכללם אינם ראויים להתקיים או שיש לייסרם בפרגולים בגלל שהם סובלים מתכונות אופי וגוף שלא ניתן לשאתן. גם התפישה שיש לעקור תכונות "לא רצויות" של האדם ברכב אש ובפרשים היא מיזנטרופיה. לכן, כמעט כל האוטופיות הן מיזנטרופיות ביסודן: הן אינן מוכנות לקבל את האדם כמות שהוא, ומעדיפות לאמץ אל חיקן או להאמין ב"אדם אידילי," הקיים רק בחלומות בהקיץ. הליברל אינו מיזנטרופ משום שהוא מקבל — אם בשמחה ואם בחירוק שיניים — את העובדה הפשוטה ש"זה מה יש." הוא אינו מגנה את בני האדם על מה שהם, אלא מנסה למצוא את הדרך בה ניתן לחיות יחד בלי לפגוע זה בזה.

    ולנקודה השנייה: השליט הוא אדם ככל אדם, ולכן אין שום בעיה עם התקשורת שלו עם אנשים אחרים. אלא שהשליט הוא אדם שבחירתו המקצועית היא להתמחות בשליטה באנשים אחרים. לכן, אף יותר מאצל כל בעל מקצוע אחר, הוא צריך להיבחן בזהירות ובחשש, שכן הסיכון המקצועי העיקרי בתחום עיסוקו הוא פגיעה באנשים אחרים.

  14. פינגבאק: לא שומעים! » הון שלטון ואישתון