אלגונקווין (או: לשם. וזהו) (פוסטמונות)

לרגל יומולדתו השני של הילד ויום העבודה ((כן, לייבור דיי בצפון אמריקה זה בתחילת ספטמבר, כדי שלא יחשבו שאנחנו קומוניסטים או משהו)) שיצר לנו סופשבוע ארוך במיוחד, החלטנו לצאת לטיול לפארק הגדול ביותר באונטריו, פארק אלגונקווין. המילה "פארק" לא בדיוק מתארת את העסק בצורה הנכונה. גם "שמורת טבע" לא תעשה לאלגונקווין צדק. מדובר בכ-7,600 ק"מ רבועים של יער טבעי מנוקד באגמים. לשם השוואה, כל ישראל היא כ-20,000 ק"מ רבוע. אומרים שיש גם חיות באלגונקווין אבל חוץ מפגרים על הכביש לא ראינו כלום. למרות שראינו צמד צבאים לפני שהגענו לפארק עצמו. רובו של הפארק לא נגיש למכוניות כלל. הכביש היחיד שעובר דרכו חותך את הפינה הדרום-מערבית שלו. לחלקים העמוקים יותר של הפארק אפשר להגיע רק ברגל או בסירה, אבל זה כבר לא רלוונטי עבורנו.

לפני שנתחיל, בואו נסקור את המסלול: כ-630 ק"מ מפותלים הלוך ושוב, כולל סיבובים מיותרים וסטיות תמוהות.

עכשיו ביתר פירוט.

יצאנו עם שחר ((טוב, בשמונה בבוקר)) ביום שישי בבוקר, מילאנו מיכל דלק (1.289 דולר לליטר, זונות) והתחלנו לטפס צפונה בעת שהגשם ממטיר דאגות על האוטו. היעד הראשון שלנו: בארי. בארי היא עיר קטנה על גדות אדם סימקו שאין בה שום דבר מיוחד עד כמה שאנחנו יודעים. אבל רצינו תחנת עצירה אחרי כשעה של נסיעה, כי הילד לא רגיל לנסיעות ארוכות, ובארי נראתה מקום טוב. עצרנו בתחנת המידע לתיירים שממוקמת ממש בירידה מהכביש המהיר והם כיוונו אותנו לאחד החופים שכולל גם משחקיה לילדים. היום אמנם היה סגרירי עד קריר, אבל לפחות הגשם נפסק, אז לשם עשינו את דרכנו. מצאנו חוף נעים עם משחקיה רטובה אך מוצלחת למדי. לילד היה כיף, וחשבנו שהחוף היה כל כך נחמד, עד שחזרנו אליו שוב בדרך חזרה – אז מזג האוויר היה נעים יותר, וגם יכולתי להכנס לשחות באגם.

Photobucket

Photobucket

Photobucket

Photobucket

משם המשכנו לחווה באזור אלמוייל. התכנון המקורי היה שזו תהיה עצירה חביבה לילד, עם פינת ליטוף ושאר דברים שהוא אוהב, אבל הוא בחר להרדם בדרך לשם, כך שכל מה שיצא לנו מזה הוא עיקוף היסטרי ומיותר. במקום זה הסתובבנו והתחלנו לנסוע חזרה לכיוון כביש 11, עליו היינו אמורים לעלות אחרי בארי.
עוד לפני שהגענו, כמובן, הילד התעורר. בכל מקרה היינו צריכים לעצור איפשהו לאכול, אז כשראיתי שלט שמכוון לפארק אגם בס קצת לפני אוריליה, החלטתי להכנס לשם. מדובר בעוד אחת מאינסוף שמורות הטבע שמפוזרות ברחבי המדינה הזו, במקרה זה אחת שסובבת אגם סטנדרטי למראה. יש אזורי קמפינג, יש אזורי פיקניק, ויש חוף רחצה, שם עצרנו. אכלנו, והילד התפרע עוד קצת. שכרנו גם סירת פדלים ועשינו סיבוב קצר לפני שחזרנו לאוטו:

Photobucket

Photobucket

Photobucket

Photobucket

Photobucket

Photobucket

משם המשכנו ועלינו עד להאנטסוויל, עיירה קטנה כ-30 ק"מ לפני אלגונקווין, שם שכרנו חדר במוטל סביר בהחלט. כמו כל דבר אחר באזור, העיירה שוכנת לחופיהם של לא פחות משלושה אגמים. יש להם גם תחנת רדיו מצויינת בשם מוס אפ.אם., שהעדפתי להאזין לה על פני כל תחנה שמצאתי עד כה פה בטורונטו.

Photobucket

למחרת בבוקר שמנו את פעמינו לאלגונקווין עצמו. בדרך לשם ראינו צמד צבאים שהיוו את כלל חיות הבר שראינו בטיול לא כולל דברים שמרוחים על הכביש. שזה בעסה, אבל זה מה יש. בכניסה לפארק מוצב שלט עם תדר רדיו. כשמכוונים את הרדיו לתדר הזה, מתקבל תשדיר הסבר על הפארק, כללי בטיחות ושאר פרטי מידע מיותרים. שעשע אותי השימוש היצירתי. אחרי שרכשתי לעצמי כובע במחיר מופקע (טמבל, אלא מה?) כי עד לאותו רגע לא מצאתי כובע שנראה נורמלי עלי עם האוזניים העקומות שלי, המשכנו לתוך הפארק. ניסינו לעשות מסלול קצר סביב אחד האגמים – אגם פק, שמו – אבל הילד לא ממש שיתף פעולה, אז חזרנו אחורה אחרי כמה עשרות מטרים בלבד. אבל יש תמונות להוכיח שהיינו שם.

Photobucket

Photobucket

Photobucket

Photobucket

Photobucket

במקום מסלול הלכנו סתם לרבוץ על חוף של אגם אחר, אגם שני הנהרות (Two Rivers Lake). הילד שבק חיים בדרך לשם, אז זרקנו אותו על איזו שמיכה וניצלנו את הזמן למנוחה וטבילה קצרה במים.

Photobucket
הקורבן

Photobucket

Photobucket

אחרי שהוא התעורר נסענו לאכול במסעדה בנמצאת בתוך הפארק, ועל הדרך החלטנו לנצל גם את העובדה שהם משכירים שם סירות קאנו ולצאת לשיט קצר.

Photobucket

Photobucket

תסתכלו טוב טוב על התמונה הזו, של הגב שלי. זו התמונה האחרונה שהמצלמה שלנו תצלם אי פעם. שניות ספורות לאחר שצולמה, הסירה שלנו התהפכה. אני לא בטוח למה. אולי חתרתי לא נכון, אולי פיזרנו את המשקל של שלושתנו לא טוב, אולי הטעות היא בכך שישבתי על הספסל במקום בתוך הסירה, וכך הגבהתי את מרכז הכובד שלנו אל מעל לדופן. אני לא בטוח. מה שאני בטוח הוא ששלושתנו, על תיקנו, מצלמתנו, ציודנו וסלולרינו נזרקנו לתוך המים שגם בסוף הקיץ (כן, פה כבר נגמר הקיץ) הם עדיין די קרירים. כפי שאפשר לצפות, הייתה הרבה בהלה. הילד נכנס לבכי היסטרי ואשתי בקושי הצליחה להחזיק אותו. מיהרתי להפוך את הסירה וזרקתי את הילד פנימה. עזרתי לאשתי להכנס גם כן, אבל הסירה הייתה חצי מלאה במים ושקעה, כך שאני נשארתי בחוץ וניסיתי לתמוך בה ולמנוע את שקיעתה עמוק יותר. הקופסא שהכילה חבל ומשרוקית, שנתנו לנו לפני שיצאנו לדרך, צפה לה כמה מטרים ממני, ואני ניסיתי לתפוס אותה בעת שאשתי צעקה לעזרה – לא הספקנו להתרחק יותר מדי, למעשה עוד אפשר היה לראות את המזח. לבסוף פתחתי את הקופסא ושלפתי את המשרוקית, אבל בשלב הזה כבר סירות ההצלה היו בדרך אלינו. אשתי והילד הועלו לסירה אחת ואני טיפסתי לאחרת, והחזירו אותנו אל המזח. הילד עדיין היה מבוהל וקפוא, אבל אחרי שהחלפנו לו בגדים הוא נרגע די מהר. בינתיים החבר'ה בהשכרת הסירות החזירו לנו את הכסף בלי שנבקש אפילו – לא היינו על הסירה רבע שעה אפילו. שלושתנו היינו ספוגים במים, כמובן. הסלולריים שלנו יצאו מכלל תפקוד והמצלמה, די בברור, מתה. (מאז הסלולרי שלי, שדווקא היה הכי הרבה זמן בתוך המים, חזר לחיים. את השני אנחנו צריכים לקחת לתיקון). החלפנו בגדים באוטו למה שהיה לנו שם, וחזרנו מבויישים לחדר שלנו.
כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מפה והלאה אין תמונות.

אחרי הצהריים יצאנו למכבסה המקומית כדי לייבש את הבגדים שלנו, כולל הנעליים שלי – לאשתי ולילד היו סנדלים ספייר, לי לא. עצרנו וקנינו לי נעלי בית בדולר, איתם הסתובבתי בעיר בעת שאנשים נעצו בי מבטים מוזרים. גם קפצנו לחנות צילום שם ובדקנו אם כרטיס הזכרון של המצלמה שרד. כפי שעיניכם רואות, הם יכלו להוציא ממנו את כל התמונות וצרבו לנו אותן על דיסק (אתם רואים שטוב שקניתי צורב חיצוני?).

למחרת בבוקר קמנו לערפל כבד. לא היו לנו תוכניות מפורטות לאותו היום, רק שבסופו אנחנו צריכים להיות בבית. התחלנו להדרים והחלטנו לעצור להתרעננות ליד אגם הארדי שממערב לגרייבנהרסט. היה קשה למצוא את המקום, במיוחד עם הראות הנמוכה שהייתה באותו הבוקר, ובסופו של דבר הסתבר שמדובר במקום לא כל כך נגיש לילד. אחרי טיול קצרצר אכלנו ארוחת בוקר באוטו והמשכנו דרומה. כאמור, החלטנו לעצור שוב על חוף האגם בבארי, וניצלנו את מזג האוויר הטוב שנהיה לקראת הצהריים כדי לאפשר לצוציק להתרוצץ על החול בעירום מלא. הוא נהנה מאוד. תאלצו להאמין לי בנידון. גם אני נכנסתי לשחיה קצרה. המים קרירים, אבל מה זה כבר לעומת השוק של אתמול…

כשהגענו ל-GTA — טורונטו רבתי — החלטנו שבמקום לעצור לארוחת צהריים במזללות שלצד הכביש המהיר, נסטה מהדרך ונכנס לאחת הערים הפרבריות שעוטפות את טורונטו. הפור נפל על ניומרקט, הצפונית שבערי ה-GTA, וניסינו את מזלנו ברחובות הדאונטאון הקטן והחמוד שלהם. מסעדה אחת סגורה, אחרת סגורה לכל סוף השבוע הארוך, אחרת פתוחה, אבל כשנכנסנו הודיעו לנו שהם בדיוק סוגרים. התחלנו לאבד תקווה, כשראינו אנשים נכנסים למקום שנראה כמו מסעדה. מיהרנו לשם, ואכן, לגדותיו של (כן!) אגם קטן עמדה מסעדה נעימה למראה שאפילו הייתה פתוחה ביום ראשון בשתיים בצהריים (מי היה מעלה על הדעת?). ישבנו לאכול (יופי של ספייר ריבס!) וקינחנו בטיול לאורך רצועת הדשא המקיפה את האגם.

יצאנו מניומרקט, עלינו על ה-404, ונסענו הביתה. בדרך גילינו שלא רחוק מהבית שלנו, בירידה מה-DVP לכיוון רחוב בלור, יש – לעולם לא תנחשו! – אגם ((טוב, טוב, נחל. אבל אגם הסתדר יותר יפה עם הנרטיב.)).

7 Replies to “אלגונקווין (או: לשם. וזהו) (פוסטמונות)”

  1. איזה יופי של מקום..
    אני מזיל ריר.. סלח אם אני רץ לנגב את המקלדת.. :)

  2. "סנוב, בבניאס כבר טיילת?"

    נראה מדהים ומעורר קנאה.

    אגב, לגבי ההתהפכות באגם – לפחות זאת חוויה שלבסוף תזכור לחיוב. לא מה שאני יכול להגיד על הנפילה לשלולית המצחינה המתקראת אגם בפארק תמנע.

  3. רק להעיר שאתם חוגגים שם את "יום העבודה" בעוד שאחד במאי הוא "יום העובדים" שזה הבדל הרבה יותר משמעותי מארבעה חודשים.

סגור לתגובות.