ולפעמים, עדיף לא לעשות כלום

ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

יש לי הרבה הערכה לוד"ג אחותך (לא סתם אני מנוי על הרסס שלה), אבל יש לי הרגשה שהיא (ורבים אחרים) נפלו פה לאותו פח אליו נופלים רבים אחרי כל ארוע חריג: "צריך לעשות משהו".

דיסקליימר מראש: "כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית". שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם "פימשטיין" לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים – מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון "לעשות משהו", לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג ((למעשה, לא כדי למנוע אותו, אלא כדי למנוע את הסתרתו למשך זמן רב כל כך, כאילו זה משנה לילדה כמה זמן היא שוכבת מתה בתוך מזוודה בירקון)). באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש"המדינה תעשה משהו" הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל – שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: "אז מי אחראי עלי?" אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד"ג מצטטת את אסף וול מטמקא: "רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים" — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד"כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת"ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון – יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. "מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון," אמר פעם בנג'מין פרנקלין, "אינו ראוי לאף אחד מהם". מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

10 Replies to “ולפעמים, עדיף לא לעשות כלום”

  1. א. כנראה שאתה לא מחובר מספיק. ב"ידיעות אחרונות" נתנו עוד לפני החשיפה הפורמלית של הפרטים מסגרת שכותרתה הייתה "הפרשה הקודמת" ובה כל סיפור רציחתה של הודיה קדם. זה נועד לרמוז בבירור על אופי הפרשה הנוכחית משום שהיה צו איסור פרסום. בערוץ 10 שבו והקרינו את הסינקים עם אלי פימשטיין שבהם הוא מנופף בבובתה של הילדה ובוכה מרה על גורלה במין העמדת פנים ביזארית.

    ב. בפרשת רוז לא הייתה פשלה של שום זרוע. ברגע שגורמי הרווחה ידעו הם החלו לבדוק ולרחרח. ברגע שהיה חשד לפלילים היה דיווח למשטרה. אי אפשר לצפות מהסבתות שישמשו כשוטרות בפועל בדירה שהן אינן מתגוררות קרוב אליה ושיחסיהן עם דייריה מתוחים כל כך.

    ג. טראומה היא עניין שנותר צרוב בנשמה לאורך שנים. רצח הודיה קדם נשכח משום שהזיכרון הישראלי הולך ומתקצר. כשהייתי בת עשר, רצח צבי גור את אורון ירדן. כמה שנים אחר כך נרצחו ילדים נוספים כמו דני כץ וישראל נולמן. לא יודעת מה אתך, אבל אני זוכרת אותם עד היום. אני גם מכירה בלוגר או שניים שעברו את אותם זמנים (אחד מהם אפילו קרוב משפחה של ילד שנרצח) והכתיבה שלהם מאוד מושפעת מהאירועים הללו. זו טראומה. לא כותרת בעיתון שמחפשת מילה עוצמתית יותר אלא השפעה לאורך זמן.

  2. דובי, אני מקבלת את מה שאתם ואחרים (הבלונדינית הסודית, למשל) אומרים לגבי טיפול הרשויות במקרה הזה. הם לא "פישלו" כאן. הבעיה שלי היא שאנחנו מתמקדים בטרגדיה הזו ועסוקים בלצעוק אוי אוי אוי, במקום לבדוק איפה הפאשלות כן נמצאות, וידוע היטב לך ולי שלא חסרות פאשלות כאלה. הצעקה שלי יוצאת כנגד זה שרק אחרי שמתרחשת הטרגדיה, פתאום מוצאים את המשאבים ואת כוח האדם ואת התקציבים בשביל לייבש את הירקון או השד יודע מה; אבל עדיין, בדיוני תקציב שונים ומשונים, מקצצים בתקציבי הרווחה ללא רחם, מבלי לראות את הנולד.

    במילים אחרות, כשאני מדברת על "לעשות משהו", אני מתכוונת בעיקר להפעלת לחץ על נבחרינו האמיצים כדי שיפנו קצת פחות כסף ל, נניח, כביש-עוקף-תיז-אל-נאבי, וקצת יותר כסף לחינוך, טיפול באוכלוסיות מצוקה ומתן סיוע לנפגעים של אלימות משפחתית – כלומר, אלה שכבר ידוע עליהם. כמה פעמים יצא לנו לקרוא על מעון לנשים מוכות שנסגר, או על מוסד לילדים חוסים שנמצא בסכנת סגירה? על זה אני מדברת. לא על היכנסות לווריד של הורים תמימים שלא עשו שום דבר רע לילדיהם. ולילדה רוז כל המאמצים וההלקאות העצמיות האלה, בטח שכבר לא יעזרו.

  3. ++ על הדעה ה"לא פופלארית", גם אני חושב ככה.
    ואני גם חושב שאיכשהו האירוע תפס כל כך הרבה כותרות בגלל תקופה רגועה יחסית. אם חלילה הייתה הסלמה מול הפלסטינים או איראן (או רוסיה? :) ), רוז הייתה מגיעה לכותרת משנית, ונכנסת פחות לשיח הציבורי.

    בהולכי ברחובות מרכז הארץ ביום הפרסום, הדהים אותי לראות כמה אנשים ברחוב משוחחים על הנושא. רובם מזועזעים, חלקם אומרים שאולי הסבא רצה להפליק לה וכל העניין קרה בלי כוונת זדון. אבל מדהים באיזו קלות אירוע קיצוני שתופס כותרת ראשית בטמקא תופס מקום במוח של מיליוני אנשים ומשנה להם את "סדר היום" של המחשבות. הייתי קורא לזה "כוחה של התקשורת".

  4. ישראל – תודה, תוקן.

    נעמי: א. כנראה פספסתי את זה. אני רק שמעתי את ההשוואה של דיכטר למקרה באוסטריה, שאני באמת לא רואה איך היא תופסת.
    ב+ג. מסכים.

    בוריס: אללי…

    ואן-דר: אם זו הייתה הפואנטה שלך, אז אני מסכים (ראי גם מה שעדיגי כתבה: http://adigi.blogli.co.il/archives/11 ). העניין הוא שאני לא בטוח שבאמת אחרי שמתרחשת טרגדיה פתאום מוצאים את התקציבים. זה קשור למה שדאונס קרא לו "מעגל תשומת הלב התקשורתי": נושא מסויים עולה לכותרות וכולם אומרים שחייבים לעשות משהו, לא משנה מה. אחרי כמה זמן אנשים מגלים שכדי לעשות משהו, הם יצטרכו לשלם – ביותר מיסים, או בקיצוצים בשירותים אחרים, או בהגבלת החירות שלהם. אז הם מתחילים לאבד עניין בנושא, ועד מהרה הוא כמעט ונשכח, חוץ מקבוצות קטנות של בעלי אינטרסים שממשיכות לפמפם את הנושא ולנסות להשפיע בכיוונים הרלוונטיים אליהן.
    זה גם מה שקורה פה, וזה מה שיקרה כל פעם שננסה לתלות את התביעה לשינוי באיזה ארוע חריג. התביעה לשינוי צריכה להיות קבועה, בכל עת, ובלי שום קשר לארועי היום.
    כן, זה קשה יותר. זה חלק מהבעיה.

    אורן – תודה, ואני מסכים. ראה גם אתה את הפוסט של עדיגי, המקושר לעיל.

  5. אני חייב לומר שאני ממש מתקשה להכנס לכל המהומה הזו סביב הנושא המזעזע הזה.
    אנחנו חיים במדינה, כפי שכבר ציינו רבים לפניי, שבה מזניחים את הילדים (אלה שבאמת אינם מסוגלים, בגילם הפעוט, להיות אחראים למעשיהם) על בסיס יומי. אין כמעט יום שאני לא רואה כותרת זו או אחרת על ילד מוזנח, משפחה מוזנחת – ופשיעה, שהיא בדר"כ הפועל היוצא מהזנחה שכזו.

    בוריס, לגבי ההצעה המטורפת הזו – מתי בדיוק יעברו ההורים את הקורס הזה? כשהאמא כבר בהיריון בחודש השביעי? השמיני? מתי?
    ונגיד והיא תימצא כ"לא מתאימה" להיות אמא, מה אז? היא תיאלץ להפיל? ייקחו ממנה את הילד? הרי מערכת הרווחה קורסת כבר היום.

    הזיכרון הישראלי אכן מתקצר משנה לשנה. אני מבטיח לכם שבעוד חודש, אם מישהו לא יזכיר לנו במפורש את השם רוז, אף אחד – מלבד אלה שהיו באמת קרובים למאורע המזעזע הזה – לא יזכור אותה.

סגור לתגובות.