סופר טבח בקולומביין

גרג קוסטיקיין, מעצב משחקים בעברו וכיום בעיקר פעיל למען משחקי מחשב כצורת אמנות (ומייסד Manifesto Games – אתר למשחקים עצמאיים) כותב מאמר ארוך ומעניין על אחד המשחקים העצמאיים השנויים ביותר במחלוקת בשנים האחרונות – משחק התפקידים Super Colombine Massacre. מדובר במשחק בגרפיקה שמזכירה יותר מכל משחקים כמו האחים מאריו, עם משחקיות שדומה למשחקי תפקידים רבים (דיאבלו, Baldur's Gate). אבל מה שמיוחד בו הוא הסיפור שהוא מספר: השחקן מגלם את שני הרוצחים שטבחו בחבריהם ללימודים בבית הספר קולומביין בארה"ב.

אין כאן נסיון ליפות את הסיפור (למעשה, המשחק כולל גם תמונות אמיתיות מזירת הרצח), והסיפור מסופר, כאמור, מנקודת מבטם של הרוצחים עצמם, מה שמעמיד את השחקן במצב בלתי נעים בעליל.

גרג טוען שבניגוד למה שטענו כנגד המשחק – שהוא גלוריפיקציה של הרצח, או זילות שלו – מדובר כאן בביקורת אמיתית על חברת הנוער האמריקאית מחד, ועל שחקני משחקי המחשב מאידך.

Once the massacre begins, the game becomes, for an experienced player, almost routine; encounter opponent, enter combat, select weapon, collect experience and items. Yet rather than being a trivialization of the event, this in itself is a critique of the conventions of the game qua game–the way in which slaughter becomes an end in itself and a means to advancement. No Conan, nor yet any real-world adventurer (save perhaps Tamburlane) ever personally slaughtered so many foes as a typical RPG requires, and yet we do so without thinking. In Super Columbine Massacre, you can't do so without thinking, precisely because of its connection to a real-world event. Though these are still pixels you are killing, you know they are stand-ins for the real-world victims–and it's hard to avoid a feeling of nausea after a time. Indeed, it is only the low-res, retro nature of the graphics that make it possible to continue playing: the game-ness of it helps to cloak the horror.

It's an interesting tension, in fact–between evocation of the brutality of the event, and enough distance to continue playing, between the banality of the conventions of the RPG and the anything but banal nature of the material under study.

גרג ממשיך וטוען שמדובר ביצירת אמנות – לא במשמעות של משהו מפואר, מדהים ומרהיב (אלו המשמעויות שבדרך כלל מייחסים למונח כשמדברים על משהו כמו משחק מחשב) – אלא במשמעות ה"קלאסית" מדובר פה לא בסתם "בידור" אלא בסוג של אמנות, עם אמירה, עם משמעות, לא פחות מאשר ספרות יפה, מוזיקה, ארכיטקטורה או כל צורה אחרת של אמנות.

האם משחקים יכולים להיות אמנות? שחקנים כמוני וכמו גרג מאמינים שכן. התחום קצת תקוע עדיין, משום שמשחקי מחשב עדיין נתפסים ע"י המיינסטרים כמשהו של ילדים – בישראל יותר מאשר במקומות אחרים, אבל בכל זאת. אפילו ראשי התעשייה עדיין תופסים את שחקן המחשב כנער מתבגר שרוצה דם וציצים מרומזים, ולא הרבה יותר מזה. אבל ככל שגיימרים שבגרו יכנסו יותר ויותר לתוך התעשייה, וככל שהתעשייה עצמה תתבגר, כך יתבגרו גם התכנים. לא "יתבגרו" במובן של יהפכו יותר אלימים או סקסיים. זו לא בגרות, זה גיל ההתבגרות. בוגרים במובן של מעמיקים, של רגישים ומורכבים – ועם יותר דגש על משחקיות מתוחכמת וחדשנית ופחות על סתם גרפיקה יותר ויותר מוצלחת.

ועד שזה יקרה, אני מתכנן להעביר את הזמן עם המשחקיות החדשנית (והגרפיקה הפחות מוצלחת) של ה-wii. הידד!

8 Replies to “סופר טבח בקולומביין”

  1. יש כאן שתי שאלות לדעתי –
    האם ניתן להשתמש במשחק מחשב במסגרת יצירת אומנות – וזה לדעתי מה שקוסטיקיין עשה – התשובה היא בוודאי כן. כמו שניתן להשתמש בחממת מלפפונים כדי ליצור אומנות, אפשר להשתמש גם במשחק מחשב.
    השאלה השניה היא – האם משחק מחשב הוא עוד ז'אנר אומנותי, דוגמת סרט קולנוע. כזה שבד"כ משמש להנאה, אבל לפעמים יש לו ערך מוסף אומנותי. זה נראה לי אפשרי, אבל השאלה הגדולה היא זו הפרקטית – האם יווצר ז'אנר כזה. כל עוד אין, אנחנו באופציה א'.

  2. למה אתה חושב שקוסטיקיין (הוא לא יוצר המשחק, אני מקווה שזה ברור) "משתמש במשחק מחשב במסגרת יצירת אמנות"? הרי אין כאן שום דבר פרט למשחק. יצירת האמנות עליה גרג מדבר היא המשחק עצמו, כמכלול, כולל חווית המשחקיות עצמה. הוא טוען שהמשחק כמשחק הוא יצירת אמנות. לא הבנתי היכן אתה שולל אותו – שהרי המשחק כאן בפירוש אינו בתפקיד של "חממת מלפפונים" שמשמשת ליצירת אמנות, אלא בתפקיד היצירה עצמה.

    הטענה של גרג (ושלי) היא שהמשחקים כבר עכשיו הגיעו למצב כזה שהם יכולים להוות, ולעיתים מהווים, יצירות אמנות. כמובן שזה מכניס אותנו לבוץ של הגדרת "מהי יצירת אמנות", אבל נראה לי שמשחקים כמו קולומביין מחד, או פרנהייט מאידך, בהחלט יכולים להכנס להגדרה של יצירות אמנות.

    (ובהערת אגב: היי! יש תצוגה מקדימה לתגובות. כמה… חסר תועלת בצורתו הנוכחית…)

  3. מסקנה ראשונה – לפני שמגיבים לפוסט כדאי לוודא שמבינים אותו. אכן הבנתי איכשהו שקוסטיקיין הוא יוצר המשחק.
    מסקנה שנייה – מומלץ לקרוא גם את הפוסט שמפנים אליו…

    בעצם קוסטיקיין מכוון לקטגוריה השניה שלי. לא לתלות משחק במוזיאון כמו שתולים שם אסלה, אלא משחקי מחשב כז'אנר.

    אם כך, אני בהחלט רואה את האפשרות העקרונית, למרות שקשה לי לדמיין איך זה נעשה בפועל.
    מצד שני, אני גיימר קטן מאוד, אז זה שאני לא יכול לדמיין את זה רחוק מלהגיד שזה בלתי אפשרי.

  4. אני כמובן מסכים איתך ועם גרג. משחקים יכולים ועוד-איך-יכולים להיות אמנות. בשנה האחרונה נפתחו לא מעט אתרים שמנסים לקדם דעה זו – ולמרות שאף מהם עד עכשיו לא גדל למימדי ענק, אני עדיין אופטימי שזה יקרה בעתיד הקרוב.

סגור לתגובות.