יולי 08 2008
אתה תיתן לי את הכבוד המגיע לי
ישראל היא מדינה עם הרבה כבוד: יש חוק יסוד כבוד האדם, יש את כבוד השופט, יש כיבוד אב ואם ויש כבוד המשפחה, יש את כיבוד זכר הנופלים ויש כיבוד זכויות האסיר, יש אנשים שחושבים שבשביל כבוד צריך לעבוד, יש אנשים שחושבים שכל עבודה מכבדת את בעליה, ויש אנשים שבשבילם הכבוד הוא הכל. בשביל מדינה עם כל כך הרבה כבוד, איך יצא שאנחנו כל-כך מזלזלים אחד בשני? שאיש אינו מכבד את החוק, את חברו או את עצמו?
האם ייתכן שהבעיה היא בכלל סמנטית?
עם כיבודים!
באירופה של תחילת העת המודרנית היה כבוד לאריסטוקרטיה, היה כבוד ללוחמים האמיצים, היה גם כבוד (אבל פחות) לסוחרים העשירים. לכבוד הזה קראו (באנגלית, לפחות) honour. עברו אי אלו שנים, ובמקומות שונים החלה להתפתח פילוסופיה ליברלית, כזו ששמה את הפרט, את האדם הבודד, במרכז. הנחת היסוד של הפילוסופיה הזו הייתה שכבוד הוא לא משהו שאדם מחזיק בו מתוקף מעמד או מעשים מסויימים, וצריך להגן עליו מפני פרטים אחרים שמבקשים לבזות אותו. הליברליזם קבע כי כל אדם נולד עם כבוד, וכי תפקידה של המדינה הוא להגן על הכבוד הזה, ולאפשר לאנשים לחיות את חייהם מבלי שתהיה פגיעה בכבודם. לכבוד החדש הזה קראו dignity.
ישנם הבדלים מהותיים בין שני סוגי הכבוד הללו. המרכזי שבהם, דומני, הוא שהכבוד הראשון יכול להפגע ממילים, מאקטים סימבוליים, מרמיזות וממעשים של צד שלישי כלשהו, שאינם משפיעים ישירות על בעל הכבוד. הכבוד מן הסוג השני, לעומת זאת, חסין לכל אלו. הוא לא נמדד בעלבונות או ביחסם של אנשים אחרים אל הפרט. בעוד שהראשון נמדד במידת היחס המועדף שזוכה לה האדם המכובד, השני נמדד דווקא בשיוויון לו זוכה הפרט ביחס לשאר הפרטים בחברה. אדם זוכה לכבוד מהסוג השני כשאין מפלים אותו לעומת אחר.
(respect הוא כבר משהו אחר – הוא מתייחס להתייחסות של צד ב' כלשהו לפרט. בעוד שכבוד מהסוגים הראשון והשני הוא משהו שאדם מחזיק בו ומגן עליו מפני פגיעה על ידי אחרים, כבוד מהסוג השלישי הוא משהו שאפשר רק לקבל או לתת, אך לעולם לא להחזיק בו).
בישראל, כאמור, אין הבדלה בין הכבודים השונים. כשישראלי חושב על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הוא מבין שאסור למדינה להעליב אותו; הוא מבין שיש לו זכות להגן על הכבוד שלו, גם אם זה אומר להשפיל מישהו שמאיים עליו, או לדקור מישהו בסכין. הישראלי חושב על "להתקיים בכבוד" וחושב על חיים של אנשים מכובדים, עם בית שרשום על שמם וכל מיני מותרות קטנות – כי גם להם מגיע, כי יש להם כבוד: טלוויזיה בכבלים, רכב צמוד, טלפון סלולרי – הוא לא חושב על שיוויון זכויות ושיוויון הזדמנויות. להיות שווה לכל השאר, עבור הישראלי, זה לא מספיק מכובד, ולכן אנחנו רודפים כל הזמן אחרי הזנב של עצמנו, מאמינים שלנו – דווקא לנו – מגיע יותר מאשר לכל האחרים. כי לנו, יש יותר כבוד.
אין פואנטה לפוסט הזה. רק הרהור שעלה בי. האם יכול להיות שהמקור לכל כך הרבה בעיות בחברה הישראלית הוא הבלבול הקטן הזה בין שני מונחים שהופרדו בעולם הליברלי, אבל בישראל נשארו כמילה אחת?
, ספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה. בתמורה, אני מבטיח לכתוב ביקורת על הספר תוך חודשיים מרגע קבלתו.
דובי, עם כל הכבוד, אני לא חושב שהסיבה שבגללה מישהו שרוצה "להתקיים בכבוד" דורש סלולרי היא שהוא לא מבין את משמעות המילה, ואם רק היו מסבירים לו שזה בלבול סמנטי הוא היה אומר "אה, אופס, סליחה, אז אני מוותר על הטלפון". אנשים רוצים לחיות חיים טובים, ולעשות את זה בכמה שפחות מאמץ מצידם. הדיבורים על "כבוד" הם רק הכלי שבו הם משתמשים כדי לגרום לאחרים לסייע להם בזה – ומכיוון שזה כלי, מה אכפת להם אם הם משתמשים במילה בצורה מדוייקת או לא?
וכמובן, מי שדוקר אדם שאמר "נפל לך שטר" בגלל שהוא "פוגע לו בכבוד", לא רק שלא יתעניין בשתי המשמעוית הסמנטיות של "כבוד", אלא גם כנראה שידקור אותך אם תסביר לו מהן.
לכן, אם יש בעיה אמיתית שנובעת מהבלבול הסמנטי הזה, היא ככל הנראה קשורה רק לדיונים פילוסופיים ולזמן שאנשים מבזבזים בגלל חוסר ההבנה (אני זוכר דיון באייל הקורא יבדל"א שעסק בדיוק בנקודה הזו).
אורית קמיר כתבה על זה פעם:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16935
וויקיפדיה, אגב, מגדירה dignity בתור
the state of being worthy of honor or respect
מעניין. יש לך נקודה פה לדעתי.
ישראל, "אורית קמיר כתבה על זה פעם"? אני תוהה אם היית ציני או שאתה סתם לא מכיר את הכתיבה של דר' קמיר.
היא כותבת על זה כל הזמן. (:
תודה, ישראל, אכן המאמר של קמיר מעביר את אותו המסר שאני ניסיתי להעביר – טוב, אין כאן יותר מדי מקוריות. כל מי שמתעסק במדעי החברה ובמדע המדינה בפרט יכיר את ההבדלה בין honour ל-dignity, וכל דובר עברית יבין מיד ששני המושגים הללו אינם מופרדים בשפתנו.
גדי, אני לא מסכים איתך. אם נקבל את ההנחה שלשיח האקדמי יש השפעה כלשהי באמצעות חלחול על השיח הציבורי ועל מערכת החינוך, ואם נניח ששני אלו יכולים, בטווח הארוך, להשפיע על התנהגות (אפשר לקרוא לזה "מנטליות") – ושתי ההנחות הללו הן כאלו שאני חייב לקבל, כי שלילתן תוביל לפאטאליזם – אזי להבהרת הבעיה יכולה להיות השפעה חיובית. אם מישהו היה מעלה ומשריש בלשון העברית חלופה למילה "כבוד" באחת המשמעויות (עדיף השניה), יש אפשרות שהדבר יוביל לשינוי בתפיסה של ישראלים את מקומם בחברה. (לצורך העניין, הצעתה של קמיר למינוח "כבוד סגולי" לא ממש שימושית).
למה אני מתכוון? למשל לכך שתפיסת הזכויות בישראל היא תפיסה של "מגיע לי" במקום תפיסה של "אסור לכם", כלומר חירויות חיוביות (שקשורות בכבוד במשמעותו הראשונה) ולא חירויות שליליות (שקשורות בכבוד במשמעותו השניה). התפיסה הזו אינה מחוייבת המציאות, והיא יכולה להשתנות באמצעים חברתיים בטווח הארוך.
אני לא טוען שתפסק האלימות, אפילו זו המבוססת על ענייני "כבוד", אבל אני כן מאמין שיחול שינוי לטובה בתפיסה האזרחית הישראלית – ומכאן בהתנהגות של האזרחים.
בילדותי ובנעוריי, במהלך "מריבות" עם אמי, שלא חסכה ממני באותם ימים את שבט לשונה או את נחת זרועה, היתה זו דורשת ממני שאתן לה את ה"כבוד" שהגיע לה לדעתה, מתוקף היותה מבוגרת ממני.
תגובתי לרוב היתה שעם כל הכבוד לגילה המתקדם, היא לא תזכה ממני לכבוד מהסוג שהיא דורשת ממני, מאותן הסיבות שמציין קזבלן – בשביל כבוד צריך לעבוד, וסטירה (במקרה הטוב) בוודאי לא תגרום לי לכבד אותה יותר.
התגובה הצפויה היתה בדרך כלל סטירה נוספת.
גם היום (קרוב לעשור אחרי), למרות שלמדתי כמעט לחבב אותה, אין לי טיפת כבוד כלפיה.
אני שמח לחלוק איתך את האופטימיות לגבי השפעת האקדמיה, אבל מכיוון שמדובר בעניין סמנטי אני עדיין לא חושב שהיא תהיה בעלת חשיבות כאן. אולי זה נובע מהציניות שלי, לפיה הבחירה בין "מגיע לי" ובין "אסור לכם" הרבה פחות מושפעת מחינוך כפי שהוא מושפעת ממקומו של האדם בחברה ומהרווח שהוא יכול להפיק מכל אחת משתי הגישות.
מעניין שכמושג לא ברור לנו יש צורך לפנות לאנגלית ולתרגומים השונים של המושג לשפה הקדושה, כאילו האנגלית היא המקור הברור ואילו העברית היא החיקוי המעורפל.
@ג’ו: לא, לא בהכרח. אבל צריך לזכור שהעברית הייתה שקועה בתרדמת במשך אי אלו שנים, ובינתיים התפתחו משמעויות חדשות של מילים שהעברית הייתה צריכה, לעיתים, לכפות על מילים קיימות. המילה "כבוד" זכתה בכבוד המפוקפק הזה, ולכן נוח ללכת לשפות אחרות (אנגלית היא המוכרת ביותר, אבל ההפרדה הזו קיימת גם בצרפתית ובגרמנית, למשל) כדי להבהיר הבדלים – במיוחד שיש כאן חשיבות מיוחדת להתפתחות לאורך זמן.
אבל במקרים אחרים, האנגלית אינה שימושית כלל. למשל במקרה של המילה "לאום", שבאנגלית משמשת באותה מידה גם כדי לציין "אזרחות", בעוד שבישראל שתי המילים מנותקות לגמרי. במקרה כזה, צריך להרחיק עד לגרמנית (אבל גם טורקית והונגרית) כדי למצוא דוגמאות דומות להפרדה חדה כזו.
ג'ו – ואפשר גם לחשוב מדוע יש מלים שקיימות בשפה אחת ולא קיימות בשפה אחרת…
הדוגמה האהובה עלי – רק לאחרונה התאמצו והמציאו תרגום עברי (שמתחיל לאט לאט להשתרש) למונח האנגלי השימושי מאד Accountability (בעברית, כנראה , "אחריותיות"). מקרה?
דובי,
לדעתי ל-dignity יש משמעות מעט שונה, ולה דווקא אפשר למצוא מקבילה עברית: מכובדות או מהוגנות.
ואסף, אחרותיות? זה נשמע טוב. מקווה שזה המונח הרשמי.
[...] היומיומי שלנו במילים מערבב כמה מושגים תחת מילה אחת, זה מגביל את היכולת שלנו לתפקד כחברה. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בשיח אקדמי (או לפחות [...]
[...] החברה כולה. כך הזכות לחיים ולבטחון, הזכות לכבוד אנושי (במובן של dignity, לא של honor), הזכות למשפט הוגן – אבל גם הזכות לחופש הדיבור, לחופש [...]