פיגוע הומוריסטי

מסתבר שהפינה שלנו של הבלוגוספירה גועשת בגלל איזו בדיחה מטופשת בהיתוך קר ועוד התחכמות לא מדהימה בחדר 404. אדר מ"סלט ירוק" מחתה נמרצות כנגד ההתבדחויות הזריזות יתר על המידה, ובעקבות זאת נכתבו מספר פוסטים בבלוגים שונים – אצל עידוק, ארז רונן, נמרוד אבישר ויתכן שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו של שרון גפן:

בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.

הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.

אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני "תל אביבית מנותקת", ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).

זה הזכיר לי את היום ההוא, של הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. אני גרתי אז בגבעה הצרפתית. הקפיטריה בפרנק סינטרה הייתה מקום שישבתי בו אז בערך פעם בשבוע, לאכול צהריים. זה הפיגוע שהגיע הכי קרוב אלי אי פעם. ובכל זאת, אחרי ההלם הראשוני, כשהתמונות המבולבלות ממקום הפיגוע עדיין זרמו אל אולפני החדשות ומהם לטלוויזיה שלי, אני הייתי בטלפון עם ידידה שלי, גם היא סטודנטית באוניברסיטה, ותוך כמה דקות כבר התחלנו להריץ בדיחות, לצחוק על "עדת הראייה" שהייתה בכלל בספריה המרכזית בזמן הפיצוץ, להעלות ספקולציות על סטודנטים ממורמרים שיזמו את הפיגוע ועוד ועוד. לפחות עלי אי אפשר להגיד שאני "תל-אביבי מנותק" או שחייתי בבועה.

כמו ששרון כתבה: חייבים לצחוק, כי החלופה השפויה היחידה היא בלתי נסבלת לאורך זמן.

4 Replies to “פיגוע הומוריסטי”

  1. בדיוק היום היתה לי שיחה עם אבי על הפיגוע הזה והוא תיאר את הסצינה הזו שהיתה באחד מערוצי הטלויזיה:
    שעה אחרי הפיגוע, שורת אנשים בתחנת האוטובוס הסמוכה של קו האוטובוס שנפגע.
    הכתב שואל את האנשים: "מה אתם עושים כאן? אתם לא מפחדים?"

    והם השיבו "נו, אנחנו חיים בירושלים, מתרגלים. אין ברירה".

    [ובעצם, כולנו חיים בישראל. מתרגלים. אין ברירה. וצריך להתמודד עם זה כך או אחרת. ירושלים לא באמת רחוקה מתל אביב כמו שחושבים אלה שמדברים על בועות]

  2. לא יודע. זאת אומרת ברור לי שבדיחות שכאלה הן דרך להתמודד עם אימת הפיגוע לא פחות משהן עדות לאטימות רגשית. הנקודה היא, לדעתי, שלא היית מחליף אז את אותן בדיחות עם הידידה שלה אם היא היתה טרודה בניסיון לברר אם מישהו שהכירה נפגע או אפילו אם היא היתה עדת ראיה הלומה. כשאתה מעלה את הבדיחה הזו להיתוך אתה בעצם מסתכן באפשרות לעשות בדיוק צעד לא רגיש שכזה.

  3. אני עוד לא בחרתי צד.
    אני לחלוטין מבין את עניין ההומור (אני חושב שהנושא שהומור הוא דרך התמודדות כבר ידוע בציבור, ולא העליתם רעיון חדש).

    השאלה אם זה לא יוצר זילות והדחקה של הנושא. המוצא הקל עבורנו לעכל את החדשות. אם נצחק מכל פיגוע – האם באמת נעשה את הבחירה הנכונה בבחירות*? האם דרך ההתמודדות הזו לא בעצם מדחיקה מעצמנו את מה שמתרחש בארץ?

    אני חושב שהמיידיות של הפצת הבדיחות בדיוק מעידה על הבועה המרוחקת, בזמן שהרבה ירושלמים עדיין בתחילת הטראומה.

    ולתגובה של שרון: הקרבה הפיזית כ"כ לא רלוונטית! כמה רחוקה אשקלון כבר מתל אביב? את מסוגלת לטעון שאנחנו זוכרים בכלל את הסבל שלהם ביום יום, שלא לדבר על מרגישים את זה? כל המדינה הזו קרובה פיזית. הדרום במלחמה כבר כמה שנים, ואני לא מרגיש דבר.

    * הכותב הוא גם שמאלני שחי בבועה.
    ** הסרטון של הרובוטריקים אכן שיעשע אותי.

סגור לתגובות.