אייל, סוף (?)

אז האייל הקורא, מחמל נפשי, הבייבי הראשון שלי, פרסם זעקה לעזרהמודעת דרושים לעורכים מתנדבים, מה שמסמן כנראה את סופו של הדבר הכי גדול ומשמעותי שעשיתי אי פעם. לא שלא ראו את הסוף – סקירה של ארכיון האתר תראה תמונה ברורה של שקיעה איטית ומייסרת, מקצב לא שפוי של מאמר ליום בחודשים הראשונים לקיומו של האייל (כשהייתי עורך יחיד!), עם הירידה הבלתי נמנעת למאמר ליומיים ואחר כך לשלושה, עבור במאי 2007 שבמהלכו פורסמו רק שני "מאמרים" – אחד במסגרת מדור השירה ואחד במסגרת מדור הטריוויה ועד דצמבר של אותה שנה, שהיה החודש הראשון (אך לא האחרון) במהלכו פורסם מאמר אחד בלבד. בכל הנוגע לאיכות התגובות (או המאמרים, למעשה) אינני יכול להעיד – זה מספר שנים שאינני קורא אפילו את רוב המאמרים, שלא לדבר על הדיון.

אני לא מאשים אף אחד, כמובן. צוות העורכים שנשאר לטפל באייל כשאני התחלתי להתנדף ולבסוף עזבתי סופית עשה מאמצים הרואיים – אפשר לזהות בארכיון את אותם חודשים בהם העורכים התעוררו מלאי עזוז והתאמצו להכניס חיים חדשים באתר. אבל הבלתי נמנע הוא בלתי נמנע: עקומת הסטנדרטים הלכה ועלתה, ועקומת הזמן הפנוי והמרץ הלכה וירדה עם השנים, והתוצאה היא סטגנציה. זה מה שקרה לי, זה, ללא ספק, מה שקרה גם לשאר.

בחודשים הראשונים לחייו של האייל, כאמור, הצלחתי לפרסם מאמר חדש כמעט מדי יום. את הפעם הראשונה שבמשך שבוע שלם התפרסמו מאמרים רק אחת ליומיים אני זוכר היטב: זה היה השבוע שיצאתי לאבט"ש, והספקתי להכין רק שלושה מאמרים מראש. אני גם זוכר איך ממרום מגדל השמירה שלי כתבתי בעט מאמר על סאות' פארק – מאמר שנשלח בפקס לטל, שהקליד ופרסם אותו בעת שלי כלל לא הייתה גישה לרשת.

כדי לעמוד בקצב הזה, ובהנתן הרגלי העבודה הגרועים שלי, הקורבן הראשון היה איכות העריכה: מאמרים פורסמו בדרך כלל רגע אחרי שסיימתי לערוך אותם, בלי לעבור הגהה אצל איש, כמובן שבלי לעבור תהליך של אישורם מול הכותב. מאמרים שכותביהם ביקשו לאשר אותם לפני הפרסום התעכבו זמן רב: אם אני לא יכול להשתמש בהם כדי למלא את החור של היום, תמיד אמרתי לעצמי, אני יכול לערוך אותם מאוחר יותר. מאמרים שאני עצמי כתבתי – והיו רבים מהם, 2-4 בחודש בשנה הראשונה – פעמים רבות לא עברו עריכה כלל.

אתם יכולים להבין שככל שעבודת המערכת נעשתה ביורוקרטית יותר וארוכה יותר, עם הליכים של הגהה ואישור הכותב ועריכה על ידי עורך שני וכו', וככל שהקשר בין עריכת מאמר לבין הדדליין לפרסומו הלך והטשטש, כך ירד הסיכוי שאני אעשה משהו במערכת, חרף גערותיו המתמשכות של טל. בסופו של דבר ירדתי מכס העורך הראשי והפכתי לעורך בין שווים. לרבות הימים נבנתה היררכיה אחרת בתוך המערכת, ואני לאט לאט התפוגגתי לגמרי. כשטל סירב להוציא אותי מרשימת הדיוור של המערכת הוריתי לג'ימייל לסנן את הדוא"ל ממנה ישירות לפח האשפה. לבסוף טל נכנע והוציא אותי לגמרי. ועכשיו זה.

אני לא בטוח שיש לאייל זכות קיום באינטרנט של ימינו. כשחשבתי לראשונה על הקמתו, הייתה לי סיבה אגואיסטית לחלוטין: רציתי שאנשים יקראו את המאמרים שלי, אבל ידעתי שעם קצב פרסום המאמרים הדלוח שהנפקתי (אחד לכל כמה חודשים), אין סיכוי שאנשים יכנסו בתכיפות לאתר כדי לבדוק מה חדש. האייל הקורא – עוד לפני שידעתי שאפשר להוסיף לו תגובות – היה הדרך הזדונית שלי לרפד את החורים בין המאמרים שלי במאמרים של אנשים אחרים, כדי לגרום לקוראים פוטנציאליים לבקר לעיתים קרובות. זה עבד טוב מהמצופה, כמובן. אבל כיום יש בלוגים, ויש קוראי רססים ועדכונים אוטומטיים בדוא"ל והמלצות בגוגל רידר ואגרגטורים מקוונים ועוד דברים טובים, ומספיק אנשים קוראים את הבלוג שלי. אני בטוח שהרבה אחרים חושבים אותו הדבר.

הצעתי בעבר רפורמות באייל, שגם אם לא נדחו על הסף, הרי שמעולם לא הועברו לשלב היישום. הצעתי להפוך את האייל לסוג של אגרגטור אנושי משופר – לא סתם מקבץ קישורים מומלצים כמו שהיה ב"שמה" ז"ל, אלא להפוך ל"עורכים של האינטרנט": פרסום מחדש של פוסטים משובחים במיוחד לאחר שעברו עריכה. יצירה של אינטגרציה משופרת עם הבלוגוספירה הישראלית שתפעל לטובת כל הצדדים. אני חשבתי שההתעקשות של המערכת על העקרון של חומר מקורי בלבד (התעקשות שהייתי שותף ואחראי לה בראשית דרכו של האייל, אך שלדעתי מיצתה את עצמה לפני זמן מה) פוגעת ביכולת של האייל להשאר רלוונטי. אבל גם הגרסה המרוככת של ההצעה שלי הוטבעה בים של ביורוקרטיה מערכתית ומעולם לא הגיעה לידי ביצוע.

קחו דוגמא: בעברו הרחוק של האייל ניסינו להתחיל מדור חדש: כנסת האייל, בו נציע לדיון הצעות חוק חדשות שהועלו בכנסת. המדור היה כשלון היסטרי מסיבות טכניות ונגנז. לימים הקמתי את "משמר הכנסת", ובאתי למערכת (שכבר לא ממש הייתי חבר בה) בהצעה להחיות את המדור עם פוסטים מתוך הבלוג. הדרישה של המערכת הייתה לאותו סיכום עם כל כותב אחר: פרסום ראשון באייל, ורק לאחר שבועיים יותר פרסום מחדש בבלוג – להמתנה הזו, כמובן, צריך להוסיף את ההמתנה עד שהמאמר יעבור עריכה, מה שיכול לקחת, כפי שידעתי, חודשים מספר. הבלוגרים שביניכם כבר בטח העוו את פניהם, אבל אני ידעתי שזה המצב, ולכן הסכמתי. ההסדר החזיק מעמד לשני סיפורים בדיוק. המאמר השני מביניהם כבר לא פורסם בבלוג אחרי הפרסום הראשוני באייל. הרגשתי שאין בזה טעם, והחלטתי להתמקד בבלוג עצמו בלי פרסום "מקביל" באייל. מובן שאם האייל היה מסכים לקבל לפרסום פוסטים מתוך הבלוג ההסדר היה יכול להמשך ולקדם גם את האייל וגם את הבלוג, אבל הדבר לא יצא לפועל.

שוב, אני לא מאשים איש. אני מבין את הרקע לרוב ההחלטות הללו, והייתי שותף להחלטות דומות בעבר. אבל אני מאמין שהתנאים השתנו ברשת, ושהאייל לא יצליח להמשיך להתקיים בלי שינוי מהותי במדיניות המערכתית שלו.

יהיה לי מאוד עצוב לראות את האייל נעלם, מרחק נגיעה מהשלמת עשור שלם על גבי מסכי המחשבים של אינספור קוראי עברית בארץ ובעולם. אני מקווה שגם אם יוחלט לסגור את האתר, ימצא מי שיסכים לממן לפחות את שימורו באוויר, לא רק כאנדרטה אלא גם כמאגר מכובד מאוד של דברי טעם ודיונים מרתקים.

ממרחק השנים, כמו גם מהמרחק הנפשי של מי שיצא מהמערכת ואינו שותף לה יותר, אני מביט על גוויעתו של האייל בצער רב, אך במידה של הבנה שכך הם פני הדברים ושזהו טבעם של אתרים, במיוחד אתרים בלתי מסחריים. היה שלום, ילדי היקר, ותודה על כל שנתת לי.

(ניסיתי לכתוב כותרת יצירתית יותר, אבל כל מה שיצא לי היה קלישאה, מה שכמעט הביא אותי להשתמש בכותרת "כרוניקה של כותרת ידועה מראש", אבל בסוף החלטתי שלא).

9 Replies to “אייל, סוף (?)”

  1. חבל, אכן חבל :)
    אני עוד זוכר איך פרסמת הודעה באולטינט שבה סיפרת על האתר לראשונה, שבזמנו עוד היה בגרסת בטא, או לפחות כזה שלא ממש חשוף לציבור.
    מאז הוא הפך לאחד האתרים הקבועים שלי, כשזכורים לי במיוחד המאמרים שלך ושל יוסי גורביץ. הייתי מצפה בשקיקה למאמרים חדשים.

    אפילו יצא לי לפגוש אותך באחד ממפגשי אולטינט ולהחמיא לך על האתר פנים מול פנים.

    לא שזה משנה היום למישהו. אני סתם מעלה זכרונות :)

  2. הפוסט שלך שלח אותי חזרה לאייל, שלא ביקרתי בו זמן רב (ביקורים חטופים מאז תחילת הגסיסה).

    יכול להיות שדווקא ההצהרה על מותו הנוכחי [או לפחות היותו מחובר למכשירים] היא תחילתה של דרך חדשה. צוות עורכים חדש, שאינו כבול למוסכמות החדשות, יכול לעשות בו פלאים (גם אם פלאים חדשים).

    אני אופטימית.

    [גילוי נאות: הצעתי את עצמי לתפקיד.]

  3. מצחיק אותי שכל הזמן מדברים על "בירוקרטיה" בעוד התחושה שלי היא שאנחנו די פועלים במוד אד-הוקי שכזה. במסגרת האד-הוקיות: איילת, ראי זאת כמעין מכתב "קיבלנו את פנייתך, אנחנו ממתינים מספר ימים כדי לראות מה התגובות שאנחנו מקבלים והאם אפשר להרכיב מהן צוות חדש, ואז נודיע לפונים".

  4. ערן –

    אבל, אבל, אבל…
    אני אפילו לא שאלתי!
    אני הייתי כל כך סבלנית ושקטה!

    עכשיו סתם הוצאת אותי המועמדת הנרגנת הזו ששואלת "נו, החלטתם? נו, החלטתם?".

    :-)

  5. לאלאלא! ההערה על הבירוקרטיות כוונה לדובי (ולאנשים שהגיבו בדיון) ולא כלפייך.

סגור לתגובות.