על התקליט

רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על אחת הפינות האפלות של התקשורת הישראלית:

אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה.

מה זה אוף דה רקורד? המשמעות הרשמית של המושג, כפי שהוא משמש בעולם שמחוץ לישראל, היא שמה שנאמר בשיחה אינו יכול לשמש את העיתונאי. עד כדי כך האיסור הזה חזק, שאם עיתונאי מקבל מידע קודם ב"אוף דה רקורד" ואחרי זה ממקור אחר, זה עדיין בעייתי לחשוף אותו. אוף דה רקורד משמעו מעין טובת הנאה לעיתונאי: הנה משהו שרק אתה יודע, ואסור לאף אחד אחר לדעת. זה טוב ליצירת אינטימיות וסולידריות בין העיתונאי לבין המקור, אבל זה לא טוב לקוראי העיתון. ישנם עיתונים ועיתונאים רבים בעולם שפשוט אינם מוכנים לקיים שיחה תחת תנאי של "אוף דה רקורד". אם אתה מוכן לדבר רק אוף דה רקורד, אין לי, כעיתונאי, טעם לקיים את השיחה הזו. אלך למצוא את המקורות שלי במקום אחר.

ישנו מגוון של תנאים לקיום שיחה עם עיתונאי – החל מ"און דה רקורד" פשוט (מותר לצטט, מותר לייחס), עבור ב"לציטוט, אבל לא לייחוס" (אפשר להגיד "לפי מקורותי", או "לפי גורם בכיר" – בדרך כלל הכינוי הספציפי של המקור יוסכם בין העיתונאי למקור בעת קיום השיחה; הדוגמא הקלאסית היא "מקור מדיני בכיר במטוסו של מזכיר המדינה", שהיה הקוד הלא ממש סודי להנרי קיסינג'ר – אבל מספיק כדי שיוכל להכחיש במקרה הצורך) ועד "שיחת רקע", שמשמעה שמותר להשתמש במידע שניתן, אבל אסור לייחס אותו לשום גורם ואסור לתת ציטוטים ישירים. תחת התנאי הזה מתקיימים הרבה תדרוכים של צה"ל לעיתונאים: הם מקבלים את המידע לגבי מה צה"ל טוען שהתרחש בארוע כלשהו, אך אסור להם לייחס את המידע הזה לשום מקור. הם יכולים פשוט לחזור על המידע כעובדה, או לנסות להשתמש בו כדי להגיע למקורות מידע אחרים.

בארץ, כמובן, המושג אוף דה רקורד מוסמס לחלוטין. כפי שמתאר דרוקר ברשומה שלו, בעצם אוף דה רקורד הוא מצב נזיל שניתן לשיקול דעתו של העיתונאי, כולל ניחוש של הסנקציות שהמקור יפעיל בעתיד אם בכלל במקרה של הפרת התנאי. הרעיון ש"אוף דה רקורד" הוא הנחת היסוד וצריך לקבל אישור מיוחד כדי לייחס ציטוט למקור הוא מגוחך למנוגד לכל האתיקה העיתונאית. שיחה עם עיתונאי, אלא אם הובהר אחרת מראש, היא תמיד "און דה רקורד". אחרת, המקור אינו נותן לעיתונאי אפשרות להכריע מראש אם הוא לא מעדיף ללכת לחפש את המידע שלו במקום אחר, שלא יגביל אותו בפרסומו. זה, כמובן, במיוחד חשוב בנוגע ל"אוף דה רקורד" המוחלט.

דרוקר מספר שלעיתים קרובות אהוד ברק היה מתחיל תדרוך לעיתונאים בהצהרה שהשיחה היא "אוף דה רקורד אמריקאי" (רוצה לומר – אוף דה רקורד נורמלי, לא הגרסא הישראלית). במדינה נורמלית עם עיתונות נורמלית ופוליטיקאים נורמלים, ברגע שברק אמר דבר כזה כל העיתונאים צריכים לקום ולעזוב את החדר. אין שום ערך לתדרוך הזה – להפך, הוא יגביל את העיתונאים. אבל מדובר פה בארץ הישראבלוף, ולכן הוא כאילו אומר שזה אוף דה רקורד והעיתונאים כאילו לא ישתמשו בזה, ואחרי זה הם יעשו מה שבא להם ולו זה לא יפריע.

זה מצחיק כי אנחנו, משתמשי האינטרנט, כל הזמן דנים בסוגיית האנונימיות, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו שאנחנו לא יודעים מי בצד השני והצד השני לא יודע מי אנחנו. ערן נהג לדבר על עניין המוניטין שצוברת זהות אינטרנטית, ועל כך שעיקר החשיבות הוא לא בשימוש בשם האמיתי של הכותב, אלא בשמירה על כינוי אחד קונסיסטנטי ברחבי הרשת. אבל הנה דווקא מקרה שבו העיתונות הממוסדת משתפת פעולה עם הסתרה מכוונת של זהויות הדוברים, בדיוק כדי לאפשר להם להגיד דברים שהם לא מוכנים לעמוד מאחוריהם. תשוו את זה לאזהרות שכתבה אילנה תמיר ליחצ"נים כשהזמינה אותם לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים המעוניינים בכך:

הניחו מראש שכל דבר שתשלחו יכול להתפרסם. אל תסמכו על הבלוגרים ש”יוציאו אתכם טוב”.

(ומאידך: "כבדו את אלמוניותם של הבלוגרים שבוחרים לכתוב שלא בשמם האמיתי" – היפוך משעשע של המצב מול עיתונאים רגילים). כלומר, מול הבלוגרים הנחת היסוד חוזרת להיות מה שהיה צריך להיות המצב בתקשורת המיינסטרימית: מה שנאמר יכול להתפרסם (מכיוון שמדובר בהודעות לעיתונות, אין כאן אפשרות של הסכמה מראש על תנאים אחרים).

זו בסך הכל עוד סיבה לכך שהעיתונות הישראלית רופסת וחסרת כח: כל עוד הנחת היסוד היא שהכל "אוף דה רקורד", כל עוד ההגדרה של "אוף דה רקורד" תהיה נזילה (ומכאן שהיא מובילה לצנזורה עצמית מחשש לפגיעה במקור חשוב), וכל עוד עיתונאים יסכימו לשתף פעולה עם אנונימיות של מקורות בלי שום סיבה מוצדקת, לא תתכן עיתונות ביקורתית ומשפיעה, ואנחנו נשאר עם עיתונאים שמנסים להוציא טוב אפילו את היחצ"נים…

8 Replies to “על התקליט”

  1. אחד הפוסטים המעניינים ומעוררי-מחשבה ביותר שקראתי אצלך.

  2. זו הייתה פרקטיקה מקובלת מאוד וממוסדת מאוד במשך שנים ארוכות- במסגרת 'ועדת העורכים' (ואני לא יודע אם עדיין)

  3. איתמר: כן, כמו שאמרתי, טובת הנאה של העיתונאי שאינה מועילה בכלום (ואפילו פוגעת) בקוראי העיתון.

  4. ידידי, באיזה חוק רשום שאסור לפרסם מה שנאמר "אוף דה רקורד" ? אולי לא למדת שכללי ה"אתיקה" העיתונאית בארץ הם תקנון וולונטרי בלבד, ואין איסור פורמלי לפרסם בעצם..הכל – יש רק כמה הגבלות חוקיות שנוגעות לפגיעה בפרטיות, הוצאת לשון הרע (וזה נבדק רק לאחר הפרסום), וכמובן הצנזורה הצבאית שכמעט ולא מתפקדת כיום. ולכן, אם היית שואל את דרוקר גם מעבר לבלוג, הוא היה עונה לך את אותה התשובה – המושג "אוף דה רקורד" לא מוסמס פשוט כי הוא מעולם לא היה קיים…

    איפה הוא כן קיים ? ביחסים בין עיתונאים ומקורות, כן. אבל אם תשאל עיתונאים ותיקים כמו בוקי נאה (אני שאלתי אותו…), הוא יגיד לך שאין דבר כזה יחסים בין עיתונאים ומקורות – היום הוא מקור שלך, מחר הוא כבר לא ויהיה אחר במקומו…

    עיתונאי טוב יודע שאין דבר כזה "אין טעם לקיים שיחה" – מידע זה מידע, כמו אוויר לנשימה, ומשיגים אותו מאיפה שרק אפשר, ועושים איתו מה שאפשר. ואפשר.

    הקשר בין עיתונות ביקורתית לשמירה על יחסים עם המקורות הינו קשר קלוש. ההגדרה היותר נכונה היא הקשר בין עיתונות לשמירה על יחסים עם המקורות. עיתונות, מטבעה, היא ביקורתית (אתה יודע, אדם אחד אומר משהו על אדם אחר, מכיר אותו או לא, הוא מבקר אותו). מי שמעתיק קומוניקטים ופרסומי דוברים לכתבות אינו עיתונאי, גם אם משלמים לו על זה במעריב, ידיעות או הארץ. לכן, שמירה מסוג זה על 'יחסים' עם מקורות הינה בגדר "שבירת שמירה" על העיתונות עצמה…

    עיתונות ביקורתית תיתכן תמיד, וזה תלוי בדעתו האישית של העיתונאי מרצו והאידיאולוגיה שבה הוא דוגל. אל תשכח שהמקורות גם זקוקים לעיתונאי בשביל לפרסם ולהתפרסם, ולכן יתכנו דרוקרים וברוך-קרא-ים למיניהם ששומרים על יחסים עם מקורות בכירים ועדיין שוחטים אותם על גבי הדפים או בשידור חי. אין טעם להספיד אותה, עדיין לא (בקטע הזה אני מנסה לשמור על אופטימיות, מאחר ובסה"כ קרה שינוי מסוים בעיתונות בשנים האחרונות).

    ולכן, מה נשאר ? היחסים שאתה מתייחס אליהם, הם כנראה יחסי מרגלית,שיפר,ברנע-אולמרט, וזה מצב קיצוני שבו עיתונאים הגנו הלכה למעשה על רה"מ. כן, זה מסכן את העיתונות. אבל כמה מקרים קיצוניים כאלו כבר יש היום ? דן מרגלית הודה בטעותו, גם בן כספית, גם יואל מרקוס כבר חזר בו מדברים שאמר על אולמרט בזמן הוצאת דו"ח ועדת וינוגרד, מה שמשאיר אותנו עם שניים בודדים במערכה, שגם הם, מתחילים במידה מסוימת להיסדק (אם ראית הערב, בשישי, את הכתבה המאוד אוהדת על נחום ברנע בערוץ 10, אמנם הוא התחמק באופן אלגנטי מאוד מהשאלה הנוקבת יחסית של בן שני על ה"התעלמות" מהחקירות של אולמרט, אבל הפעם כבר לא הייתה לו תשובה טובה ולמעשה לא הייתה לו תשובה בכלל…).

    ואף על פי כן, נוע תנוע. כתבת יפה מאוד, רק תחקור ותדייק.

  5. מר שוחמי, כללי האתיקה הם וולונטריים בכל מקום, לא רק בארץ. אבל רק בארץ חוסר אתיקה הוא התנהגות לגיטימית לגמרי. בוקי נאה הוא כתב פלילי, והמצב שלו לא דומה בכלל למצבו של כתב פוליטי שצריך לשמור על יחסים תקינים עם מושאי הדיווח שלו.

    לכל השאר, נו, עשית כזה סלט שברור לי שאתה לא מבין לא מה זה אתיקה ולא מה זה עיתונות. אין לי כוח להסביר. לך תעשה קורס מבוא לתקשורת.

  6. שלום רב. כתבתי לך התייחסות רצינית, וחבל שאתה כזה מזלזל. יכול להיות שזה מראה למצב הבלוגים והטוקבקים בארץ, חשבתי שאתה למעלה מזה, כנראה שלא. את קורס מבוא לתקשורת עברתי בציון גבוה מאוד אצל פרופ' הלל נוסק, בכיר חוקרי התקשורת בארץ (וגם אחד מהבכירים בתחום בעולם), אל תדאג. בטוח לא אצטרך את עזרתך בנושא, אני עדיין לומד אצלו, יש לי אותו בשביל זה.

    לגבי הסלט, תקרא שוב – כתבתי מאוד מסודר, התייחסות לכל פרט במה שכתבת. ההתייחסות הגורפת שלך לחוסר אתיקה כהתנהגות לגיטימית במדינת ישראל מאוד מעניינת, היא רק אומרת שכנראה שאתה מאוד לא בעניינים.
    המעידות האתיות של העיתונאים הישראלים, במיוחד בעת האחרונה, לא קשורות לפוליטיקאים. תבדוק אצל אבי וינברג, מזכ"ל מועצת העיתונות (שאגב, לימד אותי דבר או שניים על אתיקה).

    עיתונות היא כלי שרת, היא מעבירה מידע שהוא תמיד חד-צדדי. כך, אוף או און, לא יעזור כלום. קוראי העיתון תמיד "נפגעים" או "יוצאים נשכרים", תלוי עד כמה הם קוראים ונותנים פרשנות לכך. אין שום קשר בין זה לבין אתיקה.

  7. מר שוחמי, כשאתה מתחיל את התגובה שלך ב"באיזה חוק רשום שאסור לפרסם מה שנאמר "אוף דה רקורד"?", ממש אין לי חשק להמשיך לקרוא את השאר. ברור שאין חוק. אבל אוי ואבוי אם העיתונות תזדקק לחוק כדי לפעול בצורה אתית. אתיקה עיתונאית אינה כמו אתיקה בשאר התחומים. ובארץ, לגמרי לגיטימי לזרוק את האתיקה העיתונאים לעזאזל – כמו אי מתן קרדיט לכלי תקשורת אחר שחשף דבר מה, כמו התעלמות מכללי ראיון נאותים, כמו ציטוטים ישירים מפוברקים. אין אתיקה עיתונאית בארץ. תשאל את נוסק.
    ואז יש משפטים כמו זה: "המושג "אוף דה רקורד" לא מוסמס פשוט כי הוא מעולם לא היה קיים… איפה הוא כן קיים ? ביחסים בין עיתונאים ומקורות," שאני אפילו לא יודע מה המשמעות שלהם – כי הרי מי טען שיש משמעות למושג אוף דה רקורד שלא בהקשר של יחסים בין עיתונאי למקור? הרי כל הטענה שלי היא שבישראל, המושג אוף דה רקורד ביחסים בין עיתונאי למקור מוסמס לגמרי. ואז אתה בא ומספר לי סיפור על בוקי נאה שרק מוכיח את מה שאני אומר, וטוען שזה מוכיח שאני טועה. איך אני אמור להגיב לזה?

    אני לא דיברתי על עיתונות ביקורתית במובן של "שחיטת" אנשי ציבור. אילו היית מכיר אותי, היית יודע שאני רואה בנטייה הזו של התקשורת הישראלית עוד אחת מהלקויות שלה. תקשורת ביקורתית היא כזו שמאפשרת לאזרח שצורך אותה לגבש דעה אמיתית על המתרחש בזירות הציבוריות במדינה. תקשורת שמניחה שכל שיחה היא "לא לציטוט ולא לייחוס" אלא אם סוכם אחרת, היא תקשורת שמשתפת פעולה עם פעולות של כחש וזדון. מאידך, תקשורת שאיש ציבור אינו יכול לסמוך עליה שתעמוד בהתחייבות שלה לגבי תנאי הראיון היא תקשורת שאנשי ציבור יראו בה אוייב אוטומטי, וכל מגע שלהם איתה יהיה קונפליקטואלי מלכתחילה. לכן, התקשורת נפגעת, וחשוב מכך: אנחנו נפגעים.

    אם הייתה לי תחושה שאתה מבין מה זו "אתיקה עיתונאית" ולא מבלבל את זה עם מושגים כמו שחיתות, אולי היה לי יותר קל לדבר איתך.

סגור לתגובות.