לחנך או להפחיד?

אני שמח לראות שהדיון שניסיתי לעורר סביב נושאי החינוך (תקציר הפרקים הקודמים) מגיע מעבר למעגל הבלוגרים שאני מכיר (אם כי הייתי שמח אם משהו מזה היה עובר לפסים יותר מעשיים). מודי כתב תגובה לפוסט שלי שקרא לתנועה אזרחית לקידום החינוך בישראל (וגיא ענה לו בדברים שאני מסכים איתם באופן חלקי). אני כל כך לא מסכים עם מה שמודי כתב שחשבתי שזה שווה פוסט נפרד בפני עצמו.

נעבור נקודה נקודה.

חינוך הוא בעייתי בטווח הזמן.

כמו שכתב גיא: תהליכים דורשים זמן. מי שחושב שאין טעם לחשוב על פרקי זמן של עשור ויותר לעולם לא ישיג דבר. למעשה, אחד הדברים שאני מקווה שחינוך טוב יותר לגבי מהות הדמוקרטיה ישיג הוא התובנה הזו בקרב האזרחים שדברים לא משתנים בבת אחת, שדמוקרטיה אמנם פועלת במרווחים של ארבע שנים (או פחות) בין בחירות לבחירות, אבל אין משמעות הדבר שזה טווח הזמן שבו עלינו לחשוב, אלא רק שזה פרק הזמן שבו אנחנו נדרשים לחשוב מחדש, ולהחליט אם להמשיך או לשנות כיוון. זה גם עונה לתהיה שנדב העלה קודם לגבי האכזבה והיאוש של הדור שאני מקווה שיגדל בארץ אחרי שהם יצביעו בבחירות ולא יקרה שום דבר מדהים מיד.

אחד הדברים שמעודדים חשיבה לטווח קצר, ובהיזון חיובי גם נגרמים על ידי אותה צורת חשיבה, זה שכבר למעלה מעשור ומחצה (מאז ממשלת רבין השניה) לא כיהן אף ראש ממשלה לשתי קדנציות רצופות, פרט לאריאל שרון (שהקדנציה הראשונה שלו הייתה מקוצרת מראש). אחרי חוסר יציבות מתמשך שכזה, אנשים מתחילים לחשוב שכך מן הראוי שיהיה, שככה זה בדמוקרטיה. הם שוכחים שבמדינות נורמליות, אותה מפלגה (אם לא אותו אדם) עומדת בראשות הממשלה במשך 8, 12, לפעמים 16 שנים. אצלנו זה לא קרה מאז נפילת שלטון הליכוד ב-92' (וגם אז היה מדובר בחלק מהזמן בממשלת אחדות). כשמפלגה יכולה להאמין ברצינות שיש סיכוי שהציבור יאפשר לה להמשיך לשלוט עוד קדנציה, היא תתכנן לטווח ארוך. כשראשי ממשלה (שלא לדבר על שרים) יכולים להסתכל לא יותר משנתיים שלוש קדימה, אין זה מפתיע שאנחנו מתרגלים לחשוב בטווחי זמן כאלו.

הסיבה העיקרית שתהליכים דורשים זמן, היא שמדינה מודרנית היא גוף גדול מאוד, שהממשלה יכולה להשפיע עליו רק בשוליים. כמו לשנות את כיוונה של מיכלית נפט ענקית, צריך לעשות את זה לאט ובזהירות. במילותיו של אלן קיירנס (עם תרגום תרבותי קל): "עבור מאמן בקבוצת כדורסל, כל מהלך הוא מהלך חדש מאפס. עבור הממשלה, המצב שונה. כל המהלכים הישנים משוחקים על המגרש שוב ושוב ושוב על ידי יחידות של המדינה שממלאות את הוראותיהן של ממשלות שעברו מן העולם לפני שנים. כל ראש ממשלה במדינה מבוססת, אם כן, יושב על גבי פירמידה של מדיניויות מן העבר, שניהולן חסין למדי בפני מעמדו כראש הרשות המבצעת של המדינה המודרנית".

אני מבקש לחזור לחשוב בטווחי זמן ארוכים. אין זה אומר שאפשר להפקיר את ההווה ולהגיד שעוד 15 שנה הכל כבר יסתדר, אבל זה כן אומר שבמקביל לכיבוי השריפות המיידי, אנחנו צריכים לפעול כדי שבעוד 15 שנים כבר לא תפרוצנה שריפות חדשות.

אה, ואני גם דוחה מכל וכל את הטענה שלא תהיה מדינה עוד 15 שנה. זו אמירה חסרת אחריות וחסרת משמעות.

חינוך הוא גם בעייתי מבחינה אתית. הרעיון הוא ש”אנחנו” לא מצליחים לשכנע את כלל הציבור בהשקפותינו הליברליות, אז בוא נכנס בילדים ונשכנע אותם.

מודי הוא לא הראשון שמבין אותי ככה, אז בהחלט יכול להיות שזו אשמתי, ואני מקווה שכוונותי יובהרו לכשאסיים את הפוסט הארור ההוא עם תוכנית החינוך שלי. בקצרה, אינני מציע השתלטות עויינת. בניגוד לגיא, אני אינני מעריץ את ש"ס על ההצלחה שלהם לשכנע הורים עניים מדי או טפשים מדי לשלוח את ילדיהם לסדנאות הפרופגנדה שלהם וכך לזכות בעוד כמה תומכים. אני מתנגד לתפיסה של מלחמה על דעתם של ילדים באמצעות בורות והסתרה. אני גם מתנגד לתפיסה הקונפליקטואלית הזו, לפיה מערכת החינוך יכולה להתפס כשדה קרב. אני לא מבקש להסתנן, להשתלט או להחדיר בכוח. אני מבקש ללמד את המציאות, לתת לילדים כלים אמיתיים לנתח ולהבין את המקום והתרבות שהם חיים בהם, ומאמין שהם יבחרו נכון. אני לא מאמין שאפשר לכפות דמוקרטיה על ציבור שאינו מעוניין בה – אבל כדי שהציבור יוכל להחליט אם הוא מעוניין בה או לא, הציבור צריך להבין את שיטת הממשל הזו ואת משמעותה והשלכותיה.

חינוך בבית-ספר לא יכול לחנך לדמוקרטיה ולכבוד, כי הוא לא דמוקרטי ולא מכבד. מה שלא תעשה.

הבל ורעות רוח. לא ברור לי איפה ולמה נוצרה התפיסה שבגלל שדמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה, זה אומר שכל דבר חייב להתנהל באופן דמוקרטי. לא ברור לי למה כדי ללמד מישהו מהי דמוקרטיה, חייבים לעשות את זה על דרך ההדגמה. לדעתי, ההפך הוא הנכון. התנהגות אזרחית במסגרת דמוקרטית חייבת להיות מבוססת על הבנה מוקדמת של המערכת – כאשר אדם פשוט נזרק אל תוך מערכת דמוקרטית בלי הכנה מוקדמת, התוצאה תהיה, במקרה הטוב, לא מיטבית. זה בדיוק מה שדיברתי עליו כתפיסה של מדע המדינה כמדע של נהגי מוניות: כל אדם בלי שום ידע או הכנה, לפי תפיסה זו, יכול להבין את המערכת בדיוק כמו מי שלמד אותה. משום מה התפיסה הזו לא תופסת לגבי חשבון או כתיבה וקריאה: שם ברור לכולם (חוץ, אולי, מאנשי "השפה כמכלול") שלפני שזורקים מישהו לתוך סביבה מספרית או כתובה, מישהו צריך ללמד אותו לחשב, או לקרוא ולכתוב. התפיסה שאומרת שבתי ספר צריכים להיות, איכשהו, סביבה דמוקרטית כדי ללמד דמוקרטיה, מקבילה בעיני לרעיון שהמטלה הראשונה של ילד בכיתה א' צריכה להיות לכתוב ספר.

לגבי ה"בית הספר לא מכבד", אסתפק בלהגיד שאין שום אמת באמירה הזו. מכיוון שמודי לא טרח לפרט או לבסס, אני לא חושב שיש סיבה שאני אעשה כן.

אי אפשר באותם אמצעים להעביר החלטה אחרת, נניח, חוק שמחייב את חברי הכנסת אכן לבוא לעבודה

פופוליזם.

נראה לי שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות, ומי ששולט בעיתונות הן 19 המשפחות.

וואו, איזה בלאגן. 19 המשפחות שולטות בעיתונות? ואני חשבתי שזה 3-5 משפחות ששולטות בתקשורת הישראלית. (אגב, שמתם לב באיזו אלגנטיות התחלף המספר 18 ב-19 בשנים האחרונות? איזו משפחה נוספה לרשימה, ואיך זה קרה?)

אין לי שמץ של מושג למה מודי חושב שהשלטון האמיתי הוא בעיתונות. אני יכול איכשהו להבין טענה שהאוליגרכיה הכלכלית בישראל מכתיבה את מדיניות הממשלה, אבל מה בין זה לעיתונות? במקסימום, העיתונות היא עוד כלי של האוליגרכיה כדי לקדם את האינטרסים שלה. המסקנה של מודי, לעומת זאת, מניחה כיוון הפוך:

כדי להזיז משהו צריך פרופגנדה. צריך שליטה בעיתונות, ולכן עדיף שבמקום שקלינגר יקים  מפלגה, שיקים עיתון.

למה צריך עיתון? מאיפה באה המסקנה הזו? איך בדיוק קלינגר יצליח במשהו עם העיתון שלו, אלא אם במקרה יש לו כל כך הרבה משאבים שהוא יוכל להפוך למשפחה ה-20?

בכלל, החשיבה הנפסדת הזאת, כאילו התקשורת היא חזות הכל, באמת שנמאס לי ממנה. התקשורת היא לא חזות הכלום. איש לא הצליח בשום דבר מהותי על ידי לכידת תשומת הלב של התקשורת. זו האסטרטגיה הגרועה ביותר שאפשר לחשוב עליה לקידום פרוייקט אזרחי כלשהו.

השיטה הכי טובה היא הפחדה.

טוב, עם זה אני פשוט לא מסכים. לא, השיטה הכי טובה היא לא הפחדה, אלא שכנוע באמצעות ידע, באמצעות הצגת העובדות לאשורן והסתמכות על ההגיון הישר של אנשים. דמוקרטיה שמתקיימת על יסוד פחד היא לא דמוקרטיה, היא דיקטטורה.

15 Replies to “לחנך או להפחיד?”

  1. אני מאוד בעד להקים עיתון, בשביל זה יש את שקוף. אבל שוב, בעיתונות התהליכים הגדולים לא קורים, במקרה הטוב אפשר לשנות או לבטל מדיניות אווילית כזו או אחרת ולא לזום מדיניות לטובת הציבור.

    אני מסכים איתך שחייבים חינוך, בגלל זה אחד הדברים החשובים ביותר שאני עושה הוא ההתנדבות בשכונת מצוקה בעזרה לילדים עם שיעורי בית, כל בוגר של המועדון שאני מלמד בו ממשיך הלאה, מקבל תעודת בגרות ואפילו נרשם ללימודים גבוהים (בשמונה שנים שאני שם יש לי כבר שלושה תלמידים באוניברסיטה (מהתלמידים שאני עוד בקשר איתם, אני חושב שיש גם עוד שתיים שאחת מהן אמורה ללמוד רפואה, לפי מה שהיא אמרה לי בפעם האחרונה שנפגשנו בבר) ועוד 5 במכינות, ואני מלמד תלמידים מז' ועד י"ב')

    אני גם חושב שכדי לדאוג שיהיו עוד כאלה צריך אנשים משכילים שיכנסו לפוליטיקה. זה בדיוק העניין של "קשת דעות רחבה" מבחינתי. אם הרבה אנשים יפעלו למען השכלה בחברה, גם אם היא בדרכים שונות, ואפילו יחתרו לחינוך שיתן את כל קשת הדעות הזו: אזרחות, תנ"ך, מדעים מדויקים, רטוריקה (כן, אני חושב שחייבים ללמד את זה) ואורינות, אז התוצאה בטוח תהיה טובה. אני לא חושב שמישהו במפלגה שתקום יהיה נגד תכנית כזו, גם אם הוא ערבי וגם אם הוא דתי לאומי.

  2. הכנתי תגובה ארוכה ומפורטת, אבל אני מעדיף לחכות ל"פוסט הארור ההוא עם תוכנית החינוך שלי", כי כנראה אני וגיא ועוד כמה לא ממש מבינים אותך.

    "משום מה התפיסה הזו לא תופסת לגבי חשבון או כתיבה וקריאה"
    לדעתי היא כן תופסת, וזה כי קראתי ולמדתי הרבה על חינוך. קרא קצת את ג'ון טיילור גאטו, את דני לסרי, את איוון איליץ' ותתחיל להבין למה בית הספר לא מלמד את מה שאתה חושב שהוא מלמד.

    "בית הספר לא מכבד" כי הוא כולא, פשוטו כמשמעו, אנשים לשתים עשרה שנים, ארבעים שעות בשבוע, לא נותן להם לעזוב, ומכריח אותם לעסוק במשימות משעממות תוך הפחדה שאם לא יעשו כך הם לא יתקדמו בחיים. תראה לי מבוגר שהיה מסכים לכך.

    "אני גם דוחה מכל וכל את הטענה שלא תהיה מדינה עוד 15 שנה. זו אמירה חסרת אחריות וחסרת משמעות". אם הבנת את האמירה, היא בעלת משמעות. זו היתה יכולה להיות אמירה חסרת אחריות אם היה אומר אותה ראש אמ"ן, למשל, אבל אני אדם פרטי, וזו דעתי. Its the end if the state as we know it.

    ו 19 המשפחות זה מותג. אין לי מושג כמה משפחות יש, אבל ברור לי שההון שולט במדינה, ולא הכנסת, והסיבה היא, כמו שאמרתי קודם, תרבות שלטונית.

    1. א. כמעט כל המבוגרים מסכימים לזה. רובנו הגדול מגיע יום-יוםלעבודה בשעה שאנחנו לא בחרנו, ועוסק במטלות שלא בחרנו ושחלקן הגדול משעמם אותנו. נכון שיש לנו בחירה כללית יותר – אנחנו יכולים לבחור עבודה. אבל כאן נכנס ההבדל בין ילדים למבוגרים – ילדים לא יכולים, קוגניטיבית ורגשית, להחליט שהם עושים דברים שהם לא אוהבים בטווח הקצר בשביל מטרות בטווח הארוך.

      ב. למה אתה חושב שלא תהיה פה מדינה עוד 15 שנה? מה יקרה שבעקבותיו תעלם המדינה? מה זה בעצם, מדינה שנעלמת? אתה יכול לתת דוגמאות מהעבר הקרוב למדינות שנעלמו?

      ג. אם הסיבה לשלטון ההון היא תרבות שלטונית, איך זה שתופעות דומות קורות, במידה זו או אחרת, בכל העולם?

      1. אתה רוצה רשימה של מדינות חילוניות שנבלעו בהפיכה דתית? אני מומחה קטן מאוד בהיסטוריה, אבל איראן קופצת לי לראש בתור דוגמא ראשונה.

        1. אירן היא דוגמא לא מוצלחת במיוחד: היא עברה ממונארכיה לרפובליקה איסלאמית. לא שיפור, אמנם, אבל גם לא התדרדרות. כלומר, זה יופי שזו הייתה מונארכיה חילונית, אבל זה עדיין היה אוטוקרטיה, אז זה לא באמת משנה.

    2. "הוא כולא, פשוטו כמשמעו, אנשים לשתים עשרה שנים, ארבעים שעות בשבוע, לא נותן להם לעזוב, ומכריח אותם לעסוק במשימות משעממות תוך הפחדה שאם לא יעשו כך הם לא יתקדמו בחיים"

      לא כל בתי הספר מתנהגים ככה, חבל לי שככה אתה מרגיש. אני סבלתי עד התיכון מאלימות של בני כיתה ושאר צרות, אבל היו מי שעזבו כי העדיפו לעשות אקסטרני, בתיכון היו שיעורים משעממים ואחרים מרתקים, וללמוד אלקטרוניקה היה מרתק. אני יכול להגיד לא מעט דברים רעים על הטיפול הבית-ספרי בנושאים החברתיים והחינוכיים אבל לא על התכנים. אני גם מאמין שיש מה לפתור ולשפר כאן. ההכרזה הגורפת שלך נגד כל בתי הספר באשר הם, תוך התעלמות מבי"ס פתוחים, ניסויים, דמוקרטיים ואחרים היא קצת קיצונית ולא ריאלית…

  3. מודי, אתה סותר את עצמך.
    מצד אחד אתה כותב ששיטת ביה"ס בנויה על הפחדה, אבל אתה בעצמך משתמש בשיטה הזו כשאתה אומר שבעוד 15 שנה לא תהיה מדינה. אין שום בסיס להנחה הזו.
    דרומי צודק לגבי עניין ההסכמה: רובינו מבצעים דברים רבים בהסכמה, אם זה מקצועית בחיי היום-יום, ואפילו בחירה אישית שלנו לחזור וללמוד תארים מתקדמים.

    דובי הצליח לפרק את הפוסט של מודי לחלקים בצורה חלקה ודי יפה. אני מסכים עם רוב דבריו. לחלקם גם עניתי למודי בתגובה בבלוג שלי, תחת אותו פוסט שיש אליו לינק לעיל.

  4. היות שלא פעם כתבתי את זה, אני מודה לך על עדינות הנפש שבתשובה:

    "חינוך בבית-ספר לא יכול לחנך לדמוקרטיה ולכבוד, כי הוא לא דמוקרטי ולא מכבד. מה שלא תעשה.
    הבל ורעות רוח. לא ברור לי איפה ולמה נוצרה התפיסה שבגלל שדמוקרטיה היא שיטת שלטון טובה, זה אומר שכל דבר חייב להתנהל באופן דמוקרטי. לא ברור לי למה כדי ללמד מישהו ".
    תשובתך נגועה בדמגוגיה לפחות במקצת. היא מניחה שבמישפט שהתלמידים צריכים להתנסות בדמוקרטיה, פירושו של דבר שהם יבחרו במנהל, בתכנית ויצביעו על כל דבר. בית הספר עצמו -בלי לערב את התלמידים -צריך להתנהל בשיטה שתפנית יותר ופחות אוטוריטרית. המגמה היום היא לתעש את בית הספר; לתת סמכויות על למנהל ולהביא את המורים למקום של עובדי תעשיה. מה שעומד בבסיס השקפתך הוא בוז בסיסי וחוסר כבוד לבני אדם. התייחסות אליהם כמכשירי ביצוע.
    במחקר הניהול בארצות הברית מובאות דוגמאות של מחלקות מצליחות במפעלים שיש בהם כשלי ניהול; מסתבר שבמחלקות הללו יש שיטות ניהול שתפניות ומכבדות שמקורן בד"כ אינדיאני. המחקרים מלאי הערכה לשיטה אך האופי האמריקאי הניהולי איננו מסוגל לממשל אותן. בית הספר הוא מקום קלאסי לדרך הזאת.
    כיצד מאמנים ילדים בדמוקרטיה? קודם כל על ידי דוגמה אישית של ניהול בית הספר.
    שנית, על ידי תחומים ממוקדים שאפשר לשתף אותם תוך תהליך נפשי לא קל של ויתור במודע על השלטון המחלט.
    ושוב, המילים "הבל ורעות רוח" אינן מוסיפות לך לא כבוד ולא עומק לדבריך. הן מבטאות זלזול. במקום שימוש בהן רצוי שתסגל לעצמך את הדר של לשאול: "מדוע אתה חושב כך או בקשה לנימוקים נוספים.

    1. הצהרות גדולות מצריכות הוכחות גדולות. כשמישהו אומר דבר כל כך משמעותי ולא טורח להוכיח או אפילו לפרט, אני מרשה לעצמי להיות בוטה. נטל ההוכחה הוא עליו, לא עלי.
      מה זה בדיוק "שיטות ניהול שתפניות שמקורן אינדיאני"?
      בכל מקרה, אני מקווה שברור לך שיש הבדל בין עובד על רצפת המפעל שמקבל אוטונומיה רחבה יותר מההנהלה, לבין ילד בן 10 בבית הספר. לילד אין את הידע הבסיסי הדרוש כדי להבין מה הוא צריך.
      למעשה, עובדה ידועה בקרב מתכנני ממשקים (למשל) הוא שאם תשאל את הצרכנים מה הם רוצים שיהיה בתוכנה, תקבל המולה גדולה של פיצ'רים מבולגנים, ומוצר חסר ערך. מה שעדיף לעשות הוא להראות לצרכנים פוטנציאלים מספר אופציות ולשאול אותם מה עדיף ואיזה שיפורים אפשר להכניס – ככה מקבלים מוצר שלם. ה"שיתוף" של הצרכן הוא בשוליים בלבד, אבל עבודת התכנון חושבת כל העת על הצרכים האמיתיים של הצרכן, אפילו אם הוא לא יצליח להביע אותם בעצמו (פשוט משום שהוא לא יודע מה אפשרי ומה לא). אותו דבר עם ילד: הוא לא באמת יודע מה יכול להיות מעניין ומה לא.
      אז יש ילדים שינסו קצת מהכל מרצונם החופשי, ועבורם בית הספר באמת מגביל. אבל יש ילדים שישחקו כדורגל כל היום ולא יגלו בכלל שהיסטוריה זה מעניין, אלא אם יכריחו אותם ללמוד היסטוריה.
      אבל, וזה אבל גדול – בתכנון תוכנית הלימודים צריך כל הזמן לחשוב על הצרכים של ה"צרכן", כלומר של התלמיד, ופה המקום לשיפור משמעותי, לדידי.

  5. "ילדים לא יכולים, קוגניטיבית ורגשית, להחליט שהם עושים דברים שהם לא אוהבים בטווח הקצר בשביל מטרות בטווח הארוך" – זו אמונה שמוכיחה את עצמה. כשנותנים לילדים הזדמנות, הם עושים את זה. למשל, הכת שלי בגיל 4 ישבה אצל שיננית במשך שעה כדי שתנקה לה את השיניים ולא צייצה לרגע. למה? כי היא רצתה שיניים נקיות, ובחרה בזה בעצמה.

    אני לא חושב שלא תהיה פה מדינה בעוד 15 שנה. אני חושב שהמדינה תהיה תחת משטר דיקטטורי חרדי או ערבי, ושאנשים כמוני וכמוך יהיו פליטים.קרא לי פסימיסט, אבל אני מפחד.

    שלטון ההון קיים בכל העולם, ותרבות שלטונית קלוקלת קיימת בכל העולם. ההון שולט, למשל, באיטליה, ברוסיה, ובארה"ב, ושם השלטון אכן מושחת יותר. אני מניח שתוכל למצוא נתונים סותרים, ואאמין לך. בארץ, לפחות, אני רואה סיבתיות ברורה: אין תרבות שלטון אלא ואקום שבו האנשים האחראים למדינה מתנערים מאחריות, ואת הואקום תופס ההון.

    גיא: אני לא סותר את עצמי. אני אומר ששיטת ההפחדה היא יעילה, וכהוכחה מביא את העובדה שהמגיבים כאן בטוחים שמי שלא ילך לבית-ספר לא ילמד שום דבר.

    1. מודי, ההישג של הילדה שלך הוא הישג מרשים – בלי טיפת ציניות. אבל עצם זה שהוא הישג מרשים מראה שהציפיות שלנו – גם שלך – מילדים שונות מהציפיות ממבוגרים. אם הייתי בא ומציין בגאווה שהלכתי היום לשיננית, וישבתי שעה שלמה כי רציתי שהשיניים שלי יהיו לבנות – היית מסתכל עלי כאילו נפלתי מהשמיים, ובצדק. עבור מבוגרים זה סטנדרטי לחלוטין.
      לעומת זאת, אני רוצה לראות את הבת שלך הולכת ללמוד במשך ארבע שנים מקצוע שנורא משעמם אותה, ולא רק זה – גם משקיעה בזה את כל שעותיה הפנויות, בזמן שהיא יכולה להפסיק עם זה בכל רגע, כמו שהרבה מהחברים שלי שלמדו מדעי המחשב עושים.
      אני לא חולק עליך שחינוך צריך להתבסס על כבוד לילדים. אבל הוא צריך גם להתבסס על ההבנה שילדים שונים ממבוגרים.

      לגבי שלטון ההון – אם שלטון ההון קיים בכל העולם, ותרבות שלטונית קלוקלת קיימת בכל העולם – ואם התהליך הזה הוא תהליך חדש, ולא זה היה המצב מאז ומעולם (ונדמה לי שלהנחה הזו תסכים) – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה קרה שכל העולם השתנה בבת אחת. אם אתה רוצה לטעון שהבסיס לשינוי הוא התרבות השלטונית הקלוקלת, אתה צריך לבנות טיעון משכנע שיסביר איך פתאום השתנתה התרבות השלטונית בכל כך הרבה מדינות בבת אחת.
      אם אני רוצה לטעון שהשתלטות בעלי ההון היא הסיבה לתרבות השלטונית הקלוקלת, ולא להיפך, אני צריך לבנות טיעון משכנע שיסביר איך פתאום בעלי ההון השתלטו בכל כך הרבה מדינות. לשמחתי, עשו את זה כבר לפני הרבה אנשים – קוראים לזה 'גלובליזציה'.

  6. מודי, אבל אתה קורבן של שיטת ההפחדה הזו בעצמך!
    אם אתה מאמין שבעוד 15 שנה כל מי שלא יהיה ערבי או חרדי יהיה פליט, ושזה נוטע בך פחד, אז מה הדרך? להפחיד עוד יותר, או לנסות לפתור?
    אני בעד ניסויים חיוביים. הבסיס חייב להשתנות. והבסיס הוא חינוך. נמאס לי לקרוא חדשות לבקרים כמה הנוער שלנו נמצא בסכנה, כמה הדורות הבאים יביאו את העולם לעוד מלחמה כוללת (מסיבות שכבר מזמן הספקתי לספור או להבין). אז איך תשנה את זה? דרך התקשורת? רק חינוך מהיסוד יפתור את הבעיה הזו.
    מה לא ניסו כאן? שינויים בטחוניים? תרבותיים? תחבורתיים? ניסו אפילו לחלק חינם עיתונים אופטימיים לפני שנה-שנתיים ("אפוק", קראו לעתון הזה, אם אינני טועה). די. לא דבר אחד מכל אלה פעל. ועכשיו, אנחנו צריכים דבר אחד, מודי: Back to basics.

סגור לתגובות.