בחירתה של המשותפת

Zaher333 / CC BY-SA

אם הרשימה המשותפת לא רק תמליץ על גנץ לראשות הממשלה, אלא גם תצביע בעד ממשלה בראשותו בלי להיות חלק מהקואליציה, יהיה זה מעשה של הקרבה עצמית בממדים שמעולם לא ראינו בפוליטיקה. נציגי האזרחים הערבים של ישראל יפשטו את צווארם בפני המאכלת הפוליטית כדי להציל את הרוב היהודי מעצמו, בידיעה שלעולם לא יזכו לכל תמורה על כך. להפך – הדבר רק יחריף את הגזענות הגואה כנגדם, ויחזק עוד יותר את הטאבו כנגד צירוף נציגים ערבים לקואליציות עתידיות. אם אכן יפעלו כך, הם יהפכו את עצמם לקדושים המעונים הלא מוכרים של הדמוקרטיה הישראלית.

ממשלה שכוללת את כחול לבן ואת העבודה ונתמכת מבחוץ על ידי המשותפת מחד וליברמן מאידך היא ממשלה שאינה יכולה לתפקד כלל. כל מטרת קיומה תהיה להבטיח שנתניהו לא יוכל להיות ראש ממשלה. מרגע שהמטרה הזו תושג, באיזו דרך שלא תהיה, תתחיל הספירה לאחור לאחת משלוש אפשרויות: או שהליכוד יצטרף לממשלת אחדות, או שהממשלה תוחלף בממשלת ליכוד בהובלת לא-נתניהו כלשהו ובתמיכת ליברמן, או שהכנסת תתפזר וישראל תלך למערכת בחירות נוספת כשהליכוד משוחרר מעולו של נתניהו, כחול לבן תתנפץ, והליכוד יקים את הממשלה הבאה.

כדי שאף אחת מהאפשרויות הללו לא תתקיים, צריך להתרחש נס: ליברמן צריך להשאר נאמן לממשלת כחול-לבן-עבודה-גשר-מרצ. ליברמן, חרף טענותיו של נתניהו, הוא איש ימין. גם בלי לספור את המשותפת, אין לו הרבה מן המשותף עם העבודה ובטח שלא עם מרצ. עם כחול לבן הוא דווקא בטח סבבה. ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן (איתו או בלעדיו) היא כנראה באמת האופציה המועדפת על המצביעים שלו, כאשר העדיפות השניה היא ממשלת ימין צרה בלי נתניהו. (אני נאלץ, לאור המציאות הבלתי מתפשרת, לקבל את הסברה שליברמן ומצביעיו אכן לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה. אין לי מושג למה, לאור העובדה שהמצביעים של ליברמן דווקא בסדר עם ליברמן עצמו, שהוא לא בדיוק מופת של טוהר כפיים).

אם ליברמן ישאר נאמן לממשלת כלעג"מ, הממשלה תוכל לתפקד כמו ממשלות מיעוט במדינות אחרות – על ידי קישוש תמיכת אד-הוק לכל נושא בפני עצמו. כל אימת שהממשלה תחפוץ להעביר חוק, היא תאלץ לצאת ולמצוא לפחות 13 חברי כנסת שיסכימו לתת את תמיכתם לחוק הזה. מה שהם לא יצטרכו לחשוש ממנו, תודות למאמציהם הכבירים של חברי הכנסת שקדמו להם לקדם את ה"משילות", הוא נפילת הממשלה באי-אמון. זאת, מכיוון שאי-האמון בישראל הוא קונסטרוקטיבי. כלומר: כדי להפיל את הממשלה באי-אמון תדרש האופוזיציה לא רק להכריז שהיא אינה תומכת בממשלה הנוכחית, אלא גם להחליט מראש מי ראש הממשלה החדש.

מכיוון שאין סיכוי שמועמד לראשות הממשלה שיתמך על-ידי הליכוד, ימינה, ש"ס, ויהדות התורה, יזכה גם לתמיכת הרשימה המשותפת, הרי שממשלת המיעוט של כחול-לבן תהיה מחוסנת לחלוטין מפני כל סכנה מצד המשותפת. במילים אחרות, כאמור, הצבעה שלה בעד ממשלה כזו תהיה הקרבה עצמית ממדרגה ראשונה, משום שהם יוותרו בכך על כל כח פוטנציאלי שיכול להיות להם. הצבעת האמון בממשלה הנכנסת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בקדנציה הקרובה שתהיה להם השפעה כלשהי על זהות הקואליציה. אין בכך כדי להגיד שלא תהיה להם השפעה בכלל – הממשלה יכולה לפנות אליהם כדי להשיג את אותן 13 אצבעות חסרות מפעם לפעם. אבל כל פניה כזו תהיה חייבת לקבל את חותמת הכשרות של ליברמן.

וזאת, אולי, הסיבה היחידה שליברמן יסכים להשאר במסגרת של ממשלת מיעוט בהנהגת כחול לבן: כי הוא יחזיק את האמא של כל החרבות המתהפכות מעל ראשו של גנץ. גנץ יהיה ראש הממשלה בתואר בלבד. מי שיחליט מה הממשלה יכולה או לא יכולה לקדם יהיה ליברמן: הוא יוכל, בכל רגע נתון, לעבור לתמוך בממשלה חלופית שבין כה וכה קרובה הרבה יותר לרוב העמדות שלו. האיום שלו יהיה אמין לחלוטין. למעשה, זה יפתיע אותי אם הוא לא יממש אותו במהרה אחרי העפת נתניהו.

וזאת, אם כן, ה"בחירתה של סופי" של המשותפת: האם להציל את הדמוקרטיה הישראלית מאחיזת החנק של נתניהו ובכך לתת לליברמן להפוך לממליך המלכים של ישראל; או להחליט שאם הם נדפקים בכל מקרה, אין להם שום אינטרס שהרוב היהודי לא ידפק איתם?

One Reply to “בחירתה של המשותפת”

  1. -"אני נאלץ, לאור המציאות הבלתי מתפשרת, לקבל את הסברה שליברמן ומצביעיו אכן לא רוצים את נתניהו כראש ממשלה."
    לא בהכרח. עבור רבים מהמצביעים (גם אם לא ליברמן עצמו) הרתיעה היא מממשלה שבה המפלגות החרדיות + סמוטריץ׳-הרב פרץ הן מרכיב מרכזי מדי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *