אז מה עושים?

כשיהונתן כתב על כך שאותם אנשים ששורפים עותקים של הברית החדשה הם אלו שרוצים לצנזר את הרשת, שאלה אותו אפיסקה "אז מה עושים?". כשאני שאלתי איך אולמרט ופרס לא מתביישים, שאל אותי איציק ש. "אז מה עושים?".

יש אנשים שמאמינים שכתיבה בבלוגים יכולה לתקן את העולם. יש מי שמאמין שלעודד יצירת דיאלוג בין בלוגרים זה הדבר הכי חשוב שהוא עשה אי פעם. אני לא מאמין בזה. כתיבה בבלוג יכולה להיות כלי עקיף, שבאמצעותו אפשר להתארגן ולעשות דברים בעולם האמיתי.

דווקא עכשיו, כשאני כל כך רחוק מהכל, דווקא עכשיו נהיה לי בוער לעשות משהו אמיתי, משהו שהוא לא סתם לכתוב בבלוג, לא סתם לשכנע. אולי זה רצף הארועים המייאשים – שריפת הספרים, היחס לפליטים מאפריקה, הצנזורה ברשת, השחיתות (רשימה חלקית, כמובן) – אולי זה פשוט בגלל שמצפות לי עכשיו ארבע שנים של דיון פנימי מתמשך אם אני רוצה בכלל לחזור לארץ או לא, אבל דווקא עכשיו נהיה לי חשוב יותר מאי פעם לדאוג שכשאסיים את לימודי כאן בקנדה, תחכה לי מדינה שאני אהיה גאה בה באמת ובתמים, מדינה שבדרך הנכונה לשגשוג כלכלי וחברתי, מדינה שמתבססת על ערכים של שיוויון ואחווה, שבוחלת בגזענות, בשנאת הזר ובהסתגרות מפני העולם החיצון.

אז מה עושים? בארץ יש נטייה תמיד לפנות לשני כיוונים מנוגדים לכאורה, אך שמתבססים על אותה הנחת יסוד: או להקים ארגון של חברה אזרחית שמתרחק כמו מאש מפוליטיקה, או להקים מפלגה. שתי הפעולות הללו מתבססות על ההנחה ש"כולם מושחתים", וששום תועלת לא תבוא לנו מהפוליטיקאים המכהנים. כל אדם לעצמו, ואין טעם לנסות לבנות על המדינה אלא אם השליטה בה בידינו שלנו. גם בזה אני לא מאמין. התארגנות חברתית אפקטיבית חייבת לפעול במקביל גם בערוץ החברה האזרחית וגם בערוץ הפוליטי. היא חייבת לפעול כלובי ולהשיג תמיכה רחבה בכנסת. היא יכולה אפילו לשלוח שלוחות באמצעות העמדת מועמדים במפלגות הקיימות.

אז מה עושים? צריך להכיר במציאות הבעייתית בישראל. הסכסוך עם הפלסטינים בפרט והערבים בכלל אינו צפוי להסתיים בקרוב. הדעות על פתרונות לסכסוכים הללו שונות וכל התארגנות חברתית שתדחוף את אפה לסכסוך הזה תצא ממנו חבולה ומוכתמת. המשמעות היא לא להתנתק מהסכסוך ולנסות להעמיד פנים שהוא לא חשוב (זה מה שניסו לעשות בשינוי), אלא לפעול במקביל אל הפעילות הפוליטית בנושאים המדיניים. לא צריך להיות איש שמאל כדי להתנגד לאלימות מיותרת נגד פלסטינים, ולא צריך להיות איש ימין כדי להכיר בכך שעצם רעיון מדינת הלאום לעם היהודי הוא לגיטימי כמו כל מדינת לאום אחרת. השלכות לגבי הסכסוך תהיינה לכל פעילות חברתית, אבל אסור שהסכסוך יהפוך למרכז. לא מכאן יבוא התיקון.

אז מה עושים? מי שקורא אותי לאורך השנים יודע שהפתרון שלי הוא תמיד באותו תחום: חינוך. התארגנות אפקטיבית תהיה כזו שתפעל לחינוך הציבור לערכים דמוקרטיים, לקבלת הזר, לדחיית הגזענות. והצעד הראשון של התארגנות חברתית שמנסה לשנות את פניה של ישראל חייב להיות פעולה ציבורית מאסיבית למען קידום מערכת החינוך בישראל: קידום חקיקה, קידום העברת תקציבים ועידוד של חברי כנסת מכל הסיעות לתמוך באמת ובתמים בפעולות שתקדמנה את מעמד המורה בישראל. המטרה של התארגנות חברתית כזו צריכה להיות להגיע למצב שבו פגיעה במערכת החינוך הינה בגדר יהרג ובל יעבור: לא פחות מאשר פגיעה באוצרות תקציב הבטחון. יותר, למעשה. כן, זה אומר שכל אחד יצטרך לבלוע צפרדעים בדרך. כל אחד מכיר איזה מורה או איזו מורה שגורמת יותר נזק מתועלת כשהם באים במגע עם ילדים, וזה מעצבן לחשוב שפתאום הם ירוויחו עשרת-אלפים שקל רק בגלל שהם שורדים 20 שנה במערכת. אבל אנחנו צריכים לחשוב לטווח הארוך, ולהסכין עם הצפרדעים של הטווח הקצר. בטווח הארוך, מקצוע הוראה אטרקטיבי ימשוך אליו מורים טובים, והמורים הגרועים יפלטו החוצה. זו חייבת להיות הדרך: קודם שיפור התנאים לכולם, ורק אחר כך להתחיל לחשוב על לנפות החוצה את הגרועים שבהם. כי כרגע, מי שמנופה החוצה הם רק הטובים.

אז מה עושים? אני לא ממש יודע. אין לי ניסיון בארגוני חברה אזרחית, אבל לחלק מכם יש. אני גר רחוק ויכול רק לסייע בתוכניות, אבל רבים מכם נמצאים בארץ ויכולים להוציא אותן אל הפועל. הבלוג, כמו שציינתי, הוא רק כלי עקיף להשגת היעדים האמיתיים של שינוי חברתי. אנחנו לא יכולים להתבסס עליו, אבל אפשר להעזר בו כדי להפיץ את הרעיון ולסייע בהתגבשות קבוצה שתרתם למשימה כפי שתיארתי אותה פה, להפוך אותה לתוכנית פעולה אמיתית ולנסות באמת ובתמים לשנות דברים לטובה. אחרת, לא נוכל אפילו להגיד שניסינו ונכשלנו.

אז מה עושים? אם מי שמדינת ישראל ועתידה יקרים לליבו ירתם למשימה, אולי, רק אולי, נצליח לשנות פעם אחת את סדר העדיפויות השלטוני, ולהבהיר לקברניטים מה חשוב לנו, מה אנחנו חושבים שצריך לעשות, ושאנחנו דורשים שהם יעשו זאת.

מי מצטרף?

22 Replies to “אז מה עושים?”

  1. בפוסט הזה, מצד אחד ייחסת לי משהו שלא התכוונתי אליו ומצד שני פעלת בדיוק כמו שהתכוונתי אליו.

    יפה, לא?

    מה שכתבתי הוא שכתיבה בבלוגים והודעה "נשבר לי" ו"אני רוצה לעשות משהו בעניין הזה" היא התחלה של התארגנות לקראת השינוי. בלי להודיע אי אפשר להתארגן.

  2. אני מצטרפת. (דובי, אני בחורה ולא בחור…)
    אני חושבת שצריך לעשות תנועה חברתית פוליטית (פוליטיקה, זה לא מילה גסה). אני חושבת שכן צריך לכתוב אג'נדה, להבין מה המטרות, לגייס תורמים ואנשי מפתח ולהתחיל לשנות את החברה שלנו, מבפנים. יש כל כך הרבה אנשים טובים בארץ שלנו ואפילו לא בארץ שלנו, שבאמת איכפת להם ובאמת רוצים לשנות. אני מאמינה בשינוי ומאמינה שאנשים רוצים להביא אותו. יש לנו דרך ארוכה אבל חזון ברור. (לפחות לי הוא ברור…)
    <>

  3. (יש דרך שלישית, הדרך של משה פייגלין, שהצטרף למפלגה קיימת)

    אחרי ההחלטה של ראש הממשלה מהיום (להחזיר את המסיונריות הדתיות שמתחמקות מהצבא למערכת החינוך החילוני על חשבון משלם המיסים החילוני), בעקבות בקשתו של שר ממפלגת העבודה, התחלתי לחשוב שאולי מערכת חינוך פרטית חילונית, מודרנית, מערבית, ליברלית היא הסיכוי היחיד שנשאר.

  4. לא מדוייק, מערכת חינוך יכולה להיות גם למעמד הביניים. הרי בישראל המדינה תומכת כלכלית בבתי ספר פרטיים (אם הם עומדים בכמה תנאים), ובמילא הורים משלמים הרבה כסף לבתי הספר ובנוסף צריכים לקנות ספרים חדשים כל שנה, ועד כמה שאני זוכר אין ארוחות משותפות (דבר שיכול לחסוך הרבה מאד כסף). אז במקום לזרוק את כל הכסף הזה, אפשר לבנות מערכת חינוך פרטית.

  5. אשמח לפעול בנושא אם יהיו לך רעיונות.
    אגב, אחד מהדברים שלדעתי מאוד מקדמים את החינוך שלא דרך בית הספר הם המכינות הקדם צבאיות. בכל מסגרת מכינתית שהגעתי אליה (גם כאלו שפחות אהבתי) המכינה היוותה חוויה מפצה ליוצאי בתי הספר שמעודדת חברויות, סקרנות, העברת שיעורים ויוזמות למיניהן מצד החניך וטיולים.

  6. אפיסקה – אין לי מושג על מה את מדברת. :)
    יופי, עם פעיל אחד מקנדה ואחת מהולנד, אפשר לקרוא לנו "העמותה הבינלאומית למען החינוך בישראל"… אז איך מארגנים התארגנות חברתית?

    חנן? לך יש ניסיון בזה. מה עושים עכשיו?

    יואב – פייגלין לא הצטרף למפלגה קיימת, הוא מנסה להשתלט עליה: אני בספק אם הוא אפילו מצביע לליכוד. אני מכיר פעילה מרכזית שלו, שאף נבחרה למרכז המפלגה, שלא התביישה להודות שמעולם לא הצביעה לליכוד ואין לה כל כוונה לעשות כן, אלא אם דרכו של פייגלין תנצח שם.
    הפתרון שאתה מציע הוא שוב פתרון צר, לטווח המיידי, שרק יחריף את הבעיות בטווח הארוך. אני מעדיף לחפש פתרונות יותר כוללים.

    ירדן – רק זה חסר לי, להתבסס על מכינות קדם-צבאיות. אני שואף למצב שבו לא יצטרכו חוויה מפצה לבית הספר.

  7. דובי,
    קריאות כאלה תמיד משמחות אותי, מכיוון שזה מעודד לדעת שאינך אוחזת לבד בתפיסה שמעצם טבעה דורשת התאגדות. המחשבה כי ניתן להשפיע כך על מקבלי ההחלטות מקורה לדעתי בשכנוע עצמי שנובע בין היתר מעצלות לרתום יותר זמן ואנרגיות שמצריכה עבודה ממשית בשטח. אי לכך אני לגמרי מסכימה איתך דובי שמדובר יותר מכל בכלי משלים ולא באמצעי כשלעצמו לשינוי.
    אבל להבנתי, אין שום דרך להניע את ההמונים [בהנחה כי לא דילגנו לעשירון העליון] מנקודה שהיא רחוקה מהמקום עצמו בו צריך להעשות השינוי. ולמעשה קריאה מרחוק לפעולה היא במידה רבה אותו מעשה בלוגרי רק עם יותר ריאליות לגבי כוחו של המדיום עצמו.
    או במילים אחרות: דובי, חזור הביתה!

    * אין באמירות לעיל כוונה להעליב אף בלוגר, ואם בכל זאת הצלחתי, אני מתנצלת על כך מראש.

  8. אני חושב שכבר הסברתי את התפיסה החינוכית שלי שתמציתה היא העמקת הדמוקרטיה. התפיסה אולי יכולה להקרא אנרכיסטית בלי להדרש לדעות הקדומות שרואות באנרכיזם אנשים עם פצצות. החינוך מתחיל בבית: בכיבוד הילדים כאנשים ויצירת גבולות כמעט בלי לשרטט אותם אלא באמצעות הדוגמא האישית.
    שינוי הדרגתי של המבנה האוטוריטרי של בית הספר למקום בו מתרגלים דמוקרטיה.
    לפעול מלמטה וגם מלמעלה ליתר דמוקרטיזציה של סביבת העבודה. עובדים שגדלו באתוס הדמוקרטי יוכלו לשבת במועצת מנהלים כמו בשוודיה בתנאי שגם הבעלים והמנהלים גדלו באתוס הזה. אפשר להמשיך כך לכל פעילות אנושית קבוצתית.

  9. שרון – אם יהיה לאן לחזור, נחזור. בינתיים אני כאן לא רק כי אני רוצה אלא כי אין ברירה – בתחום שלי חייבים לעשות דוקטורט בחו"ל (או לפחות פוסט), כך הובהר לי ע"י מרצים במחלקה. אני לא חושב שאני חייב לחכות עד שאחזור לפני שאנסה להשפיע לטובה על ישראל. אני פועל באופן שאני חושב שאני מסוגל מכאן כל עוד אני פה.

    איציק – אני עובד זה מספר ימים על פוסט שיציג את הגישה שלי ללימוד דמוקרטיה. רק אומר בינתיים שאני לגמרי לא מסכים איתך, ושלדעתי שיטת הלימוד שלך תכשל הן במבחן הפוליטי של להגיע לידי ביצוע שלה, והן במבחן המעשי. בתרבות הישראלית הקיימת בית ספר דמוקרטי יהיה בי"ס אנארכיסטי, אולי לא במובן של פצצות, אבל עדיין במובן שלילי של המילה.

סגור לתגובות.