איך הוא לא מתבייש?

אני מתנצל מראש על הבנאליות, אבל באמת שמה שיש לי להגיד הוא לא מתוחכם במיוחד.

צפיתי היום בטקס יום השואה הממלכתי. בדרך כלל נמנעתי מצפייה בטקסים ממין זה – אם כבר, אני מעדיף את הטקסים הקטנים, המקומיים. נחרדתי מההדגשה של נפלאות המדינה על חשבון זכר השואה. זה לא שאני לא מכיר את הנרטיב הזה, אבל בשלב כלשהו, וכאשר אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים על מה שהמדינה שלנו עושה ולא עושה, אני לא מבין איך מישהו יכול שלא להקיא כאשר אל תוך טקס יום השואה משתלבים להם "ארץ" (ארץ ארץ) ו"ארצנו הקטנטונת".

איך אפשר לראות את אולמרט ופרס מדברים על חשיבות השואה ונזכור ולא נשכח והניצולים שעלו לארץ, כאשר משרד האוצר, גוף דל אמצעים שכמותו, פשוט לא מצליח לאתר אלפי ניצולים כדי שיוכלו לקבל את אלף השקלים המסריחים שהמדינה הואילה בטובה להבטיח להם.

איך הם יכולים שלא להתבייש כשהם מדברים על לקחי השואה, כאשר ישראל משיבה ריקם את פניהם של פליטי רצח עם המתדפקים על דלתה – במקרה הטוב דוחפים אותם בכלא, במקרה הרע מחזירים אותם אל מעבר לגבול, למוות בטוח. איך אפשר שלא לחוש את הקרקע המוסרית נשמטת מתחת לרגליים?

אינני זוכר אם זה היה פרס או אולמרט, אחד מהם אמר בנאומו את האמת הבלתי נסבלת: שלקח השואה הוא שלעולם לא יובל עוד ילד יהודי באיומי רובה כשידיו מורמות לכניעה. פרס, או אולמרט (זה משנה?) אינו רואה את הזוועה האנושית בתמונה הזו. הוא לא רואה שם ילד. הוא רואה יהודי. אם הילד היה שחור, נגיד, אז הכל היה בסדר, ואפשר היה להמשיך להתעסק בענייני התנחלויות ומאחזים.

אומרים שאצל מי שעוזב את המדינה מתחזקים הרגשות הפטריוטיים, שהמרחק מעניק למולדת הילה נוסטלגית חיובית. היום, יותר מאי פעם, אני מתבייש להיות ישראלי.

6 Replies to “איך הוא לא מתבייש?”

  1. אני איני מתבייש להיות ישראלי. אני מתבייש במנהיגות שקמה לנו. אני כמו לא מעט מחברי עושים למען מקום טוב יותר, למען עולם מתוקן. אני גאה להיות ישראלי, וחושב איך אפשר למנוע את הבזיונות המנהיגותיים והאינטלקטואליים הרדודים שהצטברו כאן.

  2. חשבתי דברים דומים (אם כי לא ראיתי את הטקס כולו, הסתפקתי בלקרוא ציטוטים מהנאומים ב"וואלה"), ועצבנה אותי גם ההתייחסות הכל כך צפויה לגרעין האיראני. אני יודע שזה נאיבי, אבל באמת שהיתה לי מין ציפיה שליום אחד הפוליטיקאים יפסיקו להיות פוליטיקאים, וליום אחד יתנו לשואה להיות רק השואה ולא נשק יום הדין של הדמגוגיה.

סגור לתגובות.