המדע של נהגי המוניות

ירדן הפנה את תשומת לבי לבלוג חדש של התנועה לדמוקרטיה ישירה, או איך שהם(?) לא קוראים לעצמם. הבלוג מבקש להשכיל את קוראיו באשר לתבונה הגלומה בדמוקרטיה ישירה, וקלקוליה של השיטה הייצוגית הנהוגה ברחבי העולם הדמוקרטי. אם לשפוט לפי הרשומה הראשונה הזו, עם זאת, סביר להניח שלא מכאן תבוא הישועה למכאובינו.

נתחיל, ברשותכם, עם קצת אד הומינם, כי זה כיף וקל, ויהיה סיפתח נחמד לפני שנקרע לגזרים את הטיעונים המהותיים עצמם. טל ירון, על פי עמוד המשתמש שלו בוויקי של תד"י, הוא בעל תואר שני בביוטכנולוגיה, וגם "עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית, מוסרית ודתית". מדובר באחד מאותם מקרים נפלאים שמהווים הוכחה ניצחת לכך שיש ערך למדעי החברה, ובניגוד למה שאנשי המדעים המדוייקים אוהבים לחשוב, לא כל אחד מבין במדעי החברה מעצם היותו בן אנוש. זה שנהגי מוניות יכולים להתווכח איתך שעות על פוליטיקה לא הופך אותם לאנשי מדע המדינה. הניסיון של מר ירון להנחיל לקוראים ידע בתחום שהוא, במקרה הטוב, תחביב צדדי שלו, יהיה דומה לניסיון שלי להקים בלוג שיעסוק בהנחלת ידע בפיזיקה על בסיס זה שקראתי את ספריו של סטיבן הוקינג: אפשר, אבל זה יצא די פתטי. לא צריך יותר מדי אותות ומופתים כדי להוכיח את הטענה שלי. מספיק להעתיק מתוך אותו עמוד משתמש של מי שמצהיר על עצמו שהוא "עוסק בפילוסופיה של הידע ובהגות חברתית" את האופן בו הוא מצטט את המשפט המפורסם ביותר בפילוסופיה: "ergo cogito ergo sum" (שמיוחס, יש לציין, ל"דסקארט"). זה לא שהלטינית שלי משהו מיוחד, אבל אני משתדל לא לצטט משפטים בשפות שאני לא מבין אם אני לא בטוח לחלוטין בנוסח המקורי. במקרה הזה, ירון ייחס ל"דסקארט" את המשפט "משמע אני חושב משמע אני קיים". אפשר רק לנחש מה הוא חושב שהמשפט הזה אומר, אבל מהשילוב שלו בפסקה שבעמוד ("מנסה … למצוא את הדרכים האופטימליות למצוא אמת , למרות ה -ergo cogito ergo sum של דסקארט"), אני נוטה להסיק שאין לו מושג.

אבל זה שהבן-אדם לא מבין גדול בפילוסופיה זו לא הוכחה לכך שהמהות של דבריו שגויה גם היא. לכן נפנה כעת לדון ברשומה עצמה, תחת הכותרת "מקור השחיתות השלטונית". אך אי אפשר להתחיל להתייחס לדבריו של ירון בלי עוד טיפה אד הומינם, אבל באמת שזה לא באשמתי – הוא עצמו הכניס את עצמו לתוך הטיעון שלו. הנה, תראו:

כדי לנסות ולהבין את הסיבות, אני פונה אל משנתו של ז’אן ז’אק רוסו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו האמנה החברתית. ז’אן ז’אק רוסו אולי אינו חוקר מודרני במדעי המדינה, אך נמנה על אותם מתי מעט בהיסטוריה שהיתה להם יכולת להסתכל על מערכות מורכבות ולהבין את החוקים הפועלים בקרבן. מכל כתבי המדינה שקראתי (אפלטון, מיקיאוולי,לוק, רוסו, מעט ממונטיסקויה ומיל) רוסו הוא זה שבונה להערכתי את ההבנה ברורה ביותר והספציפית ביותר לבניינו של שלטון נכון, ולהבנת פגמים שנוצרים בשלטון. במקרים בהם רוסו אינו מפרט מספיק לסיבת החוליים אני אוסיף מעט ממשנתו של מיקיאוולי, שהבנתו בשלטון ותכחיו הקנו לו שם גדול בהיסטוריה של מדעי המדינה.

נתחיל מתיקון טעות נפוצה: יש מדעי החברה, בהם סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומדע המדינה. אבל מדע המדינה יש רק אחד. לא "מדעי": מדע. תודה.

אם כן, טל ירון קרא, שימו לב, כתבים של שישה הוגים שלמים מההיסטוריה הנרחבת של מדע המדינה. האחרון שבהם מת אי שם במחצית השניה של המאה ה-19. כלומר, בהחלט יש כאן ייצוג נרחב להוגים שסביבתם הפוליטית הייתה רלוונטית מאוד לזמננו אנו. למרבה העניין, ההוגה היחיד בן זמנם של החברים ברשימה שהגותו עוד יכולה להחשב רלוונטית בהקשרים מסויימים (הובס) דווקא לא מופיע ברשימה. גם "מיקיאוולי" (קשור למיקיאגי?), כנראה, לא בדיוק מיוצג בצורה מלאה ברשימת הקריאה של ירון. ניחוש פרוע: הוא קרא את הנסיך, אבל לא מכיר את "עיונים" הרפובליקני, וגם החשוב יותר מבחינת ההגות שבו. אי אפשר לוודא זאת, שכן ההבטחה להוסיף מעט ממשנתו של מקיאוולי אינה מוגשמת ברשומה, אבל מספיק המשפט היחיד המצוטט לעיל כדי לבסס את החשד.

לא שאני כזה מומחה בתאוריה פוליטית, אבל לפחות אני יודע מספיק כדי לדעת כמה אני לא יודע. בכל מקרה, לבסס ביקורת על הדמוקרטיה בת זמננו על כתביהם של הוגים בני המאות ה-19 ודרומה, בלי שום הכרות עם הביקורת שנכתבה עליהם, זה לא רציני.

רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו. ההמשיכים לקרוא את את המשנה של רוסו, יגיעו לספר ג’ בפרקים על הממשלים, בו רוסו משבח את הממשל הנבחר, ומציג את הבעיות הקשות המצויות במשטר דיקטטורי או מלוכני.

"רבים מבקרים", כמו שאמרתי לאחרונה לסטודנטים שלי, זה סמן מצויין למישהו שלא ממש טרח לעשות את המחקר הדרוש לפני שטען את מה שטען. לרוב יבוא בעקבות הביטוי הזה איש קש, או, במקרים פחות גרועים, סתם אי הבנה של הביקורת כלפי הטענה המועלית. לשמחתו של ירון, הוא נופל דווקא לקטגוריה השניה. מי שמכיר את הגותו של רוסו ולו במעט יבין למה אני מתכוון מתוך העובדה הפשוטה הבאה: ירון אינו מבדיל בשום מקום בטקסט שלו בין "הרצון הכללי" ל"רצון הכלל". מי שמכיר יכול לדלג על הפסקה הבאה.

רצון הכלל הוא פחות או יותר מה שמנסות דמוקרטיות להשיג: איסוף של כלל הדעות בחברה וניסוח דעת הציבור, בדרך כלל בדמות דעת הרוב. תומכים של גישת הדמוקרטיה הדליברטיבית יציינו גם שבדמוקרטיה מן הראוי לא רק לשאול אנשים מה הם חושבים, אלא גם לעודד שיח ציבורי שבמהלכו ינסו בעלי דעות שונות לשכנע אחד את השני, וכך יגיעו לכדי מקסימום של הסכמה; זאת, כדי למנוע מצב שבו הרוב פשוט מנצל את כוחו המספרי כדי לכפות את עמדותיו על המיעוט בלי להתחשב כלל בעמדותיו. רוסו, אם לפשט עניינים, טוען שרצון הכלל אינו יכול להוביל מדיניות משום שהוא מוביל לאטומיזציה של החברה: כל אדם, בבואו לנסח את עמדותיו בנושא מסויים, יחשוב על האינטרס האישי שלו, ולא על האינטרס של כלל החברה. אגרגציה של האינטרסים הפרטיים של כל החברים בחברה, אליבא דרוסו, אינה מובילה לאינטרס של החברה ככלל. יש בכך, כמובן, מידה לא קטנה של אמת, אם כי מחקרים על התנהגות בוחרים הראו כי הצבעה נוטה להיות הרבה יותר סוציוטרופית (מושפעת מגורמים שמשפיעים על כלל החברה) והרבה פחות אגואיסטית משניתן היה לצפות. מאידך, רוסו מציע את "הרצון הכללי" כגורם שיתווה מדיניות ציבורית. הרצון הכללי אינו משהו שניתן לגלות בסקר, אלא הוא, באופן ישיר, האינטרס של החברה כחברה. הרצון הכללי הוא מה שכל הפרטים בחברה היו תומכים בו אילו היו מתעלמים מהאינטרס האישי שלהם. במונחים מודרניים יותר, הרצון הכללי הוא מה שג'ון רולס טען שכולם יסכימו עליו אם הם היו מאחורי "מסך הבערות" – כלומר, אילו היו מתבקשים לנסח מדיניות חברתית מבלי להיות מודעים לאינטרסים ולמעמד שלהם עצמם. ניסויי מחשבה תיאורטיים זה מאוד נחמד, כמובן, אבל הבעיה עם מסך הבערות היא שלא ניתן להגיע אליו. הבעיה עם הרצון הכללי, בדומה, היא שרוסו לא באמת מציע שום מנגנון כדי לגלות מהו אותו רצון כללי. מכאן, כמובן, הדרך ליעקוביניזם וסטאליניזם הדרך קצרה למדי: טענתם של מיני שליטי אימה שכאלו אינה שהם יקבעו עבור הקבוצה מהו רצונה, אלא שהם אוחזים במפתח לגילוי הרצון הכללי, האינטרס של החברה כחברה, ודעתם של הפרטים בחברה כפרטים אינה רלוונטית.

לכתוב טקסט שלם על הניתוח של רוסו את מערכת השלטון בלי לעשות את ההבדלה הזו? ועל סמך זאת לבטל כלאחר יד את הביקורת המשמעותית ביותר לגבי הגותו של רוסו?

נדלג קצת הלאה.

השליט אינו חייב להיות אדם אחד. במידה ואדם אחד שולט בגוף הזה, השלטון נקרא מונרכיה או דיקטטורה, במידה וכמה אנשים שולטים בגוף הזה, השלטון נקרא על פי רוסו אריסטוקרטיה, ובמידה וכל האזרחים משתתפים בגוף הזה השלטון נקרא בפי רוסו דמוקרטיה. […] הדמוקרטיה הנציגית שכיום קיימת במדינת ישראל היא למעשה סוג של אריסטוקרטיה, אך החברות באריסטוקרטיה אינה עוברת בירושה, אלא מתקבלת על ידי הבחרות בידי הציבור. למעשה, מה שאנו קוראים לו כיום דמוקרטיה, הוא על פי רוסו “אריסטוקרטיה נבחרת”.

ועל פי אפלטון דמוקרטיה היא בכלל משטר רע ומושחת מעצם הגדרתו. משטר שבו הרבים שולטים על פי המידה הטובה נקרא "פוליתאה". נו, אז? סמנטיקה זה יופי, אבל זו רק סמנטיקה. דמוקרטיה יצוגית היא השם המקובל למערכת המקובלת ברחבי העולם. מצידי אתה יכול לקרוא לה "פרציחלקציה", זה לא באמת ישנה משהו.

באופן המיטבי, השליטים אמורים להקשיב לרצון הכללי של האזרחים (לריבון), לקבוע מהלכים שיקימו את הרצון הכללי במיטבו ולהורות לשלטון (לראשות המבצעת/לשלטון) לבצע את המהלכים שיקימו את רצון הקבוצה. אלא שבפועל מתחוללות קלקלות רבות המונעות מהרצון הכללי להיות הריבון האמיתי.

פה אפשר לראות איך ההתעלמות מההבדלה שעושה רוסו בין הרצון הכללי לרצון הכלל מעוותת את ההגיון הרוסויאני לחלוטין. להזכירכם, הפתרון המוצע על-ידי תד"י הוא דמוקרטיה ישירה, כלומר "רצון הכלל" פר אקסלנס, משהו שהיה גורם לרוסו התקף לב קטן. דמוקרטיה ישירה על פי המודל הרוסויאני מחייבת את "שחרורו האמיתי" של האדם באמצעות כפייה עליו לפעול לפי הרצון הכללי. כלומר, אם נצליח לשכנע את כל האזרחים להצביע לפי הרצון הכללי ולא לפי האינטרס האישי שלהם, אפשר לקיים דמוקרטיה ישירה, אבל אם אנחנו יודעים מראש מהו הרצון הכללי – אם, בעצם, אפילו אדם אחד מספיק כדי לנסח את הרצון הכללי, מכיוון שהוא בין כה וכה אחד ומשותף לכולם – בשביל מה מנגנון ההצבעה? במה הוא מועיל? רוסו טוען במפורש שהרצון הכללי אינו זהה לרצון הרוב.

זאת כנראה הסיבה לכך שמוסדות השלטון הישראלי הולכים ומושחתים. אומנם אנו חיים באריסטוקרטיה נבחרת, אך רבות מקבוצות השלטון אינן נבחרות והן נשארות קבועות. אנו בוחרים מפלגות, אך איננו בוחרים את מרכזי המפלגות ואת מוסדות המפלגות. אנו בוחרים חברי כנסת אך איננו בוחרים את המנגנון הבירוקרטי, את השופטים, את המנהלים או כל קבוצת אחרת בשלטון. כך נוצר מצב בו מרכזי המפלגות שקיימים עשרות שנים, למעשה הופכים לקבוצות המונעות מאינטרסיים אישיים. גם חברי הכנסת, שאמורים להתמנות על פי הבחירה שלנו, למעשה נבחרים על ידי מרכזי המפלגות, ולכן הם חייבים את בחירתם לחברי המרכז ולא לציבור. וכך נוצר מצב בו ח”כ חייב לשרת את מטרותיו של חבר המרכז ולא של הבוחר הישראלי שבחר אותו. כתוצאה מההשפעה הגדולה שיש לחברי המרכז, חבר-הכנסת ימנה את המקורבים לחברי המרכז למשרות בכירות, או יזמין את חברי המרכז לסוף שבוע במלון, וגו’.

הטיעון הזה כבר מזכיר לי טיעון אחר שהגבתי לו פעם באייל הקורא. מדובר היה בקריאת הקרב של אמנון דנקנר ודן מרגלית שיצאו כנגד השחיתות ודרשו מהציבור לפעול כנגדה. בין השאר, הם דרשו מהציבור לפעול כנגד מרכזי מפלגות מושחתים באמצעות. "תארו לעצמכם," כתבו השניים, "מה יקרה אם רבבות מפגינים לא אלימים יקיפו כינוס של מרכז מושחת של מפלגה אחת או ועידה של מפלגה אחרת שטופסי החברות בה מזויפים. שוו בנפשכם איך ירגישו הנצלנים והמושחתים ועושי מעשי הכיעור חסרי הבושה אם בכל מקום פומבי שבו יופיעו יתקבלו בצפצוף ציבורי ארוך במשרוקיות." אם לצטט את עצמי: "יש מידה של עליבות משעשעת בהשקפת העולם של מרגלית ודנקנר. הם רואים מרכז ליכוד השופע מחפשי ג'ובים מושחתים, וכשבידיהם עשרות אלפי אנשים ישרים שמוכנים למלא את כל משאלותיהם, הם מבקשים להציב אותם מסביב לאותו מרכז, עם משרוקיות. הם רואים מפקד מפלגתי רווי זיופים במפלגת העבודה, והם רוצים להציב את מאות אלפי האזרחים שומרי החוק מחוץ לקלפיות". אותה עליבות מופיעה בדבריו של ירון: אם יש לך בסיס ציבורי כה רחב עד שביכולתך לשנות את צורת המשטר בישראל בצורה הרדיקלית ביותר שניתן להעלות על הדעת – איך זה שאין לך מספיק אנשים כדי להשתלט על מרכזי המפלגות הגדולות ולהחליף את המושחתים באנשים הגונים יותר? מדוע אתה חושב שניתן יהיה לדרוש מכל אזרח במדינה להעלות הצעות חוק, לדון בהן בכובד ראש ולהצביע עליהן חדשות לבקרים, אבל לא ניתן לצפות מרוב גדול של אזרחי המדינה להתפקד למפלגה המועדפת עליהם, וכך למגר את האפשרות של הגופים הללו לפתח אינטרסים פרטניים, קליינטליסטים?

נתעלם בכלל מהטענה ששופטים וביורוקרטים שונים אינם נבחרים על ידי הציבור. האם זו המדינה שירון שואף עליה? מקום שבו לפושעים ניתנת ההזדמנות להצביע עבור מי שיכהן אחר-כך כשופט? שכל מנהל בתת-גף במשרד החינוך צריך להבחר על-ידי כלל הציבור בבחירות ארציות?

אחת הדרכים היעילות להתמודד עם הבעיה הזאת היא יצירת קשר בין קיום הקבוצה לאינטרסים שלשמה הקבוצה הוקמה. קשר כזה נוצר באופן טיבעי בשוק החופשי. העסקים הם קבוצות הפועלות למען יצירת מוצרים שבהם הציבור מעוניין. כאשר קבוצות העסקים הפועלות כדי ליצור או לשווק סחורה, תלויות לקיומן ברצון הקונים לקנות את המוצר אותו הן מספקות. אם המוצר שהן מייצרות אינו נושא חן בעיני הצרכנים, קיומה של הקבוצה עלול להיות בסכנה, ולעומת זאת אם הצרכנים מעוניינים במוצר ומוכנים לשלם עליו, מצב הקבוצה יכול להשתפר. בצורה כזאת נוצרת סלקציה בשוק לקבוצות שמסוגלות לספק מוצרים שהקונים אכן יקנו.

במשק הממשלתי-סוציאליסטי, בו התלות של קיום הקבוצות היוצרות או משווקות אינו תלוי ברצון הקונים, נוצרות קבוצות רבות שאינן מייצרות מוצרים שהקונים רוצים, והקבוצות ההלו הולכות ומסתאבות ונוצר משק לא יעיל.

האם המרצע השוקחופשיסטי יוצא מהשק? גם כלכלה, יש לציין, אינה מדע של נהגי מוניות, כמו גם הכלכלה הפוליטית. מיותר לציין שהצגת הדברים כאן היא פשטנית עד כדי מגוחכת. כדי לחסוך בציטוטים אציין רק שירון מבקש להעתיק את המודל הקפיטליסטי לצורת הממשל על ידי מתן האפשרות לציבור לפטר באופן ישיר את ראש הממשלה, אבל גם מנכ"לי משרדי ממשלה ואפילו מנהלי סניפים של משרדי ממשלה. להלן הסיפור שמתאר כיצד העסק יעבוד:

אם לדוגמא, תגיעו למשרד הרישוי הקרוב למקום מגוריכם, ותגלו כי אתם נאלצים לעמוד בתור מעבר לזמן סביר, תוכלו לפני צאתכם למלא במסוף המקומי את דו”ח שביעות הרצון שלכם. ואם בסוף החודש יתגלה כי מספר רב של אזרחים התלוננו על איכות השירות, מנהל המשרד ייודע על כך, ואם גם בחודש הבא דו”ח שביעות הרצון ישאר נמוך, הוא יאלץ למצוא לעצמו מקור פרנסה אחר, שאינו מבוסס על כיסם של אזרחים שזמנם חשוב להם.

לחלופין, אם אתה תעשיין ואתה מגיע לנציג משרד התמ"ת הרלוונטי אליך, והוא לא נותן לך את הקלות המס שאתה מעוניין בהן, אתה יכול להתנקם בו על-ידי ביקורת שלילית לגביו. מכיוון שמטה לחמו תלוי בתעשיינים (כי אף אחד אחר לא יכול לתת לו ביקורת חיובית או שלילית), אותו נציג יקפיד להבא לתת איזה הקלות שיבקשו ממנו, ושרק יעזבו אותו בשקט. המורה של הילד שלך נתן לו ציון נמוך? הכנס לאתר משרד החינוך ושלח טופס חוו"ד שלילי על מנהל ביה"ס! ללא ספק, זו שיטה שתביא לעלייה משמעותית בהישגי התלמידים תוך זמן קצר. הידד ליד הנעלמה!

זה לא שירון לא מודע לבעיתיות הקטנה הזו של ההצעה שלו. הבעיה היא שהתשובה שלו לכך נראית ככה:

לשיטה זאת יש אולי גם מגבלות. המגבל העיקרית שמועלית כנגד שיטה זאת היא בפופוליזציה של הממשל, כדי לשאת חן בעיני האזרח ואי יכולת לנהל תוכניות לטווח ארוך. כדי למנוע זאת יש לחפש קריטריונים נוספים להערכת טיב המוצר שהמשרדים הממשלתיים מייצרים. אני מניח ששיטות להערכת טיב המוצר כבר פותחו בתעשיה, וניתן לנצלן לטובת הממשל.

כלומר, עזבו אותי משטויות, אני בטוח שיש פתרונות, וגם אם לא טרחתי אם קיים משהו כזה או אם הוא ישים למה שאני מנסה לתאר פה, מה זה משנה, בואו נגיד שיש וזהו. באמא ש'כם.

ירון גם מציע לפטר ראשי ממשלה אם הם מקבלים ציונים נמוכים מדי בסקרים(!). באשר לביקורת לגבי אי האמינות של סקרים הוא מושך את כתפיו ואומר: "הפתרונות הללו יכולו להגיע להערכתי רק כשהנושא יתחיל לתפוס תאוצה, ויותר מכוני מחקר ומחקרים אקדמאים יעסקו בנושא, ויותר חברות יצעיו פתרונות לסקרים מהימנים". זה שככל שהזמן עובר סקרים נהיים רק פחות אמינים, ולא יותר (ממגוון סיבות: קשה יותר לשכנע אנשים להשיב לסקרים; אנשים מודעים לכוחם של סקרים ולכן משקרים באופן אסטרטגי; הירידה המתמשכת בבתי אב עם טלפון קווי, שמוטה באופן מובהק לכיוון ספציפי של האוכלוסיה, מונעת את האפשרות לדגום את הציבור באופן אמין, וכו'), זה לא משנה לירון. האמונה הכמעט מיסטית שלו ביכולת של הטכנוקרטיה לפתור כל בעיה מהותית מאפשרת לו לזרוק מדינה שלמה למים ולהגיד לה "עכשיו תלמדי לשחות". על הדרך הוא גם קושר לכולם משקלות לרגליים ושוכח לציין שהים שורץ כרישים. אבל אני בטוח שמישהו כבר ימצא דרך לנטרל אותם לפני שיגרם נזק.

לסיכום, טל ירון מציע הצעה שהוא עצמו מכיר בכך שאינה ישימה בכלים הקיימים כיום, כשהוא מסתמך על הבנה לקויה של טקסט מלפני 250 שנה בלי להנות כלל מהקורפוס הרחב של הגות ומחקר פוליטי שבאו אחריו (מישהו אמר יעקב טלמון?). ואחרי כל זה הוא מתיימר להיות מסוגל ללמד אנשים את מה שהוא כלל אינו יודע בעצמו. בתור מי שמקווה להוביל לשיטה שמסתמכת על שיקול הדעת של הציבור לגבי נושאים פרטניים, הוא לא ממש מעורר בי הרבה אמון ברעיון.

124 Replies to “המדע של נהגי המוניות”

  1. קודם כל, למען השם, זה בלוגספירה, לא בלוגוספירה, והכותבים בה הם בלוגרים, לא בלוגוספרים. מה נהיה אתכם?
    שנית, מונטיסקייה. אין ו' בין ה-ק' ל-ה'.
    מה שמביא אותי לנקודה הבאה: "כיצד אני מחליט מי הוא פילוסוף גאון? שאלה טובה. אני עושה זאת בחוצפה. אני מבקר את שיטתו, קוטל אותו, ורק אם אני רואה שהשיטה שלו עומדת בביקורת שלי, אני מתחיל לקבל את שיטתו (אם כי אני תמיד אזכור שהיא מוגבלת). הרבה אנשים כועסים עלי על כך. אבל זאת השיטה הטובה ביותר לעשות מדע או להשיג ידע – ביקורת!" – שני דברים:
    1. אין לך את הכלים לביקורת פילוסופית. אני לא משער, אני קובע עובדה, ותעיד על כך כאלף עדים הפרשנות המשונה שנתת לקוגיטו או הקריאה המוזרה שלך ברוסו. אלה טעויות שאף סטודנט לפילוסופיה שנה א' לא היה עושה. הכלים שיש לך הם לקבוע מי משכנע אותך יותר, וזו לא ביקורת. זו לא ביקורת כי קודם כל, זה סוג של ציור המטרה מסביב לחץ – אתה יודע במה אתה מאמין ואז "משתכנע" בדברי הפילוסוף שאתה יכול להשתמש בו לצרכי אמונה זו. הבחירה שלך ברוסו, בהקשר הזה, היא לא מקרית. לא אשתכנע שהשתכנעת יותר מדבריו של אדם שטען כי מצב הטבע התקיים באמת מאשר מדבריו של כל פילוסוף מדיני אחר – פשוט הוא נוח לך למטרותיך אז אתה נוח להשתכנע. שנית, זו לא ביקורת מפני שהיא סובייקטיבית, ומפתיע שמי שדורש ממדעי החברה דיוק מדעי מסתמך על קריטריון כל כך סובייקטיבי.
    רק להדגים את ההבדל – בסקר שנערך לפני שנתיים נמצא כי לא-פילוסופים שקראו שלושה כתבים מטאפיסיים – לוק, יום ודקארט – מצאו את יום כבעל השיטה הפילוסופית השלמה ביותר. לעומתם סטודנטים לפילוסופיה מצאו את יום כבעל שיטה חסרה. למה? כי דיוויד יום הוא דוגמה מצויינת לפילוסוף משכנע מאוד, אבל שהשיטה שלו לא אומרת לנו כלום על העולם, ומזכירה סכולסטיקה ימי ביניימית יותר מכל דבר אחר. מי שלא ישב ימים שלמים מול ספר עב כרס באנגלית עתיקה, תוך התפתלויות אין קץ על אותו דבר חסר לקביעת סיבתיות, ובסוף הגיע, יחד עם כותב הספר, למסקנה כי הדבר החסר-חסר הינו, לא ידע להעריך את הספקנות היומיאנית עבור מה שהיא – פילוסופיה של הפרכה.
    כשברקלי דיבר על כוחו של הצופה ליצור מציאות ועל "היות הוא היות נתפש" לעגו לו. "אני חלום, אתה חלום, כולם חלום, שלום", לפי האגדה האורבנית, נאמר במהלך שיעור על ברקלי. כשפיזיקאים אמרו את אותו הדבר בדיוק אחרי כמה ניסויי התאבכות שתוצאתם בלבלה אותם, להם לא לעגו. הנה לך פילוסוף גאון, שגם עמד במבחן הזמן. הלאה, לנושא הבא.

    אמרת, טל: "נכון, אינני מכיר כנראה אפילו פרומיל מהבלוגוספירה, וגם אינני צריך להכיר יותר מזה. כל מה שאני צריך להכיר זה את הבלוגרים העוסקים בפילוסופיה או בבעיות חברתיות ברמה המדעית-פילוסופית, והללו אינם רבים. מתוכם אני אבחר את אלו שמעוניינים לנהל שיח אמיתי ומפרה. הגילוי של הבלוגרים הללו נעשה בצורה הדרגתית על ידי “חבר מביא חבר” או “תגובה מביאה קשר”. רק בתוך הקבוצה הזאת אני אעסוק בתחומי העניין שמעניינים אותי. באופן טבעי, אם הקבוצה תייצר רעיונות טובים הם יזרמו החוצה. בגלל הקשרים של קבוצת הבלוגרים הזאת (לכל אחד יש את מעגל הקשר שלו), הרעיונות הטובים יחלחלו החוצה וילכו ויתפסו מעגלים יותר ויותר רחבים, עד הגעה לציבורים נרחבים מאד (ואינני מגדיר כרגע מהם רעיונות טובים)".
    אצלי אמרת: "לבסוף הערה: אתה אומר ש"גם אני עם שוקי גלילי". מתוך הבלוג של שוקי, אני מבין שאתם מנסים לשנות מדיניות ממשלתית. למה נדמה לי שזה לא יצליח? אני אגיד לך מדוע…. הפירסום עליכם יהיה מינורי, אם בכלל (תזכור מי שולט בעיתונים במדינה). וזעקתכם תבלע בתהום הבלוגוספירה". גם אם ארפה מאי הקונסיסטנטיות (כבר התרגלתי, בדיון הזה); נדמה לי שאתה מתחמק מהנקודה שדובי ודרומי העלו – לא ניתן להשתמש באינטרנט כאגורה חדשה, היות ולא ייתכן שכל אדם יישמע את כל הדעות. השאלה לא הייתה האם ניתן להוביל שינוי חברתי מהבלוגספירה, אלא האם ניתן לעשות ברשת שימוש כדי לבטל את הסייג הרוסיאני לגבי גודלה של הישות הפוליטית.
    iddb: "אם האינטרנט יהיה כלי לניהול עניני המדינה, אי מניח שאפשר יהיה לפעול למען “אינטרנט לכל פועל”" – ועל זה נאמר במקומותינו "הפוך גוטה, הפוך".
    "רק שכבה קטנה באוכלוסיה עוסקת ישירות בהגותם ויוצרת להם פרשנויות. השכבה הזאת מחוברת לשכבה יותר רחבה (דרך פגישות או דרך כתיבת ספרים או מאמרים שניוניים), וכן הלאה. זאת הסיבה שרובנו מכירים את המושג “הדבר כשלעצמו” (קאנט), או “כפר גלובלי” (מרשל מקלוהן) או אחרים, למרות שרובנו לא קראנו את ספריהם." – הכי אני אוהב דיונים מעגליים. הרי זו הנקודה שדובי התחיל ממנה – העובדה שהאדם ברחוב שמע כי "המדיום הוא המסר" לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי "למונאדה אין חלונות" או כי "קוגיטו, ארגו סום" לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. "המדע של נהגי המוניות". בינגו.

  2. נמרוד,
    קודם כל התנצלות. Iddb הוא גם אני, פשוט בטעות נכנסתי עם החשבון של "דמוקרטיה ישירה".

    עכשיו קצת פחות התנצלות ויותר הערה שכבר העירו כאן במהלך הדיון. הדרך שלך להתבטא אינה מכבדת, ואינה מזמינה דיון. אחת הסיבות שבגלל העדפתי לוותר על הדיון אצלך בבלוג היא הדרך בה פונה לאנשים (ולא רק אלי). אתה פונה בזלזול ובחוסר כבוד. הדרך לפנות אל אנשים היא במחלוקת עניינית או לחלופין אם אתה חושב שבן שיחך אינו ראוי לדיון, פשוט ללכת למקום אחר בו אתה חושב שיש דיון ראוי.

    אתה טוען "אין לך את הכלים לביקורת פילוסופית. אני לא משער, אני קובע עובדה". ועל פי מה אתה קובע את זה? על פי המשפט הזה: “ותעיד על כך כאלף עדים הפרשנות המשונה שנתת לקוגיטו או הקריאה המוזרה שלך ברוסו. אלה טעויות שאף סטודנט לפילוסופיה שנה א’ לא היה עושה.“

    צא ולמד, ואמרו את זה חכמים גדולים בסוציולוגיה של הידיעה: תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם. תאר לך מה יקרה אם תחלוק על רבותיך. אתה יודע איזה קיתונות של בוז ונחרה יפלו עליך. תנסה… (לא מומלץ מניסיון). אז בטח שתלמידי שנה א' בפילוסופיה לא היו עושים זאת…. :-)

    עכשיו לעניין "הביקורת" – ביקורת היא דבר קל מאד שכל זאטוט לפני שמערכת החינוך מקלקלת אותו יודע לעשות. פשוט תראה האם התיאוריה שהאדם מעלה מתאימה למציאות שאתה רואה. האם התיאוריה מסבירה בנקל יותר תופעות שאתה חווה מאשר תיאוריות אחרות. התקלה שלך (ושל תלמידי תואר ראשון אחרים במדעי הרוח והחברה) הוא שאתה חושב שאם זה לא כתוב ספרי הלימוד אז זה לא תיאוריה תקפה (עיין ערך “הפרשנות מוזרה”). ברצינות, עיין ערך "קרל פופר, The logic of scientific discovery” ואם אתה מתקשה ראה את הסאטירה החבויה בסרטו של וולט דיסני על פו-הדוב, ששם הארנב נסמך על המפה כדי למצוא את דרכו. כאשר הארנב, פו ושאר החברים מאבדים את הדרך (בגלל שהמפה נכתבה על ידי הינשוף שמתחזה לחכם), הארנב שר "אם כתוב כך אז זה כך. כל מה שכתוב בדיו הוא אמת מוכחת"… ודי לחכימה ברמיזא.

    לגבי הדיון על הסתירה בדברי בהשפעת הבלוגים:
    כבר העירו לך את זה במקום אחר (נדמה לי שדרור העיר) שאתה חובב לוגיקה בוליאנית. תיאוריות הן הרבה יותר מורכבות מלוגיקה בוליאנית, ואסביר.
    כאשר ראיתי את השיח שלכם סביב ההתאגדות למתן טיפול לפליטים, הערכתי שלא תצליחו במאבק. כשכתבי זאת, אין זה היה מתאים להתחיל להסביר לך מהיא להערכתי הדרך בה כן בלוגוספרה יכולה להשפיע. אני הערכתי שאתם לא פועלים נכון, ובדרך הזאת ובמגבלות הקיימות לא תצליחו להשפיע בצורה משמעותית, בגלל אינטרסים נוגדים של קבוצות הכוח בחברה הישראלית.
    יחד עם זאת, אני מציע שאם נפעל כפי שפעלו אנשי הרעיונות של המאה ה-19, הבלוגוספרה תצליח. אני מעריך שכדי שרעיון יצליח לעבור מהבלוגוספירה למרחב הציבורי הוא צריך להיות רעיון טוב. רעיון טוב הוא להערכתי (וכאן אשמח מאד לביקורת), רעיון שמציע פתרון ישים לפתרון בעיה שמציקה לאנשים רבים. במקרה שלכם רוב האנשים מודעים לכך שעזרה לפליטים, עד כמה שהיא מוסרית, תיצור בעיות רבות אחרות, כמו הגירה של פליטים לישראל. רוב הציבור הוא בעל יכולת ביקורת טבעית, והוא מבין את המשמעויות הללו, ולכן הרעיון ייעצר ויבלע בבלוגוספרה. אם לעומת זאת תמצאו פתרון שיפתור הן את הבעיה המוסרית והן בעיות שמציקות לחברה הישראלית, והרעיון יעבור ביקורת, יש לרעיון זה יותר סיכוי להצליח לצאת למרחב הציבורי (אם או בלי עזרת התקשורת). או כמו שנאמר "רעיון טוב לא צריך יחצ"נים". אגב כדי ליצור כזה רעיון יש צורך במחשבה "מוזרה" או חדשנית. כל התיאוריות הישנות נשמעו, ולא פתרו בינתיים את הבעיות הללו.

    ואסיים: אמרת "העובדה שהאדם ברחוב שמע כי “המדיום הוא המסר” לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי “למונאדה אין חלונות” או כי “קוגיטו, ארגו סום” לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. “המדע של נהגי המוניות”. בינגו. “
    לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה. הוא ייקח אליו את התיאוריה שהוא מבין ומסבירה לו את המציאות. אם היא מענינת אותו הוא יתווכח לגביה (גם אם הוא מבין פרומיל ממנה), ואם הוא ילמד לנהל דיונים פוריים (שאני לא בטוח שחלק מאיתנו השכיל ללמוד לנהל), הוא יגלה שהידע שלו לא מספיק. ואז, אם זה עדיין יעניין אותו, הוא ימשיך ללמוד ולהעמיק. וככל שהוא יתווכח יותר (בדיון פורה), כך תגדל ותעמיק הידיעה שלו. ותתפלא, יתכן שהוא יגיע לפרשנות משלו שהכוהנים של האקדמיה אינם מאשרים. אז כמו כל מוסד תאב שלטון, נאלץ לכרות את ראשו…. תחי הכנסייה.

  3. נדב,

    > אני רואה במאה הזו הוכחה ניצחת ליתרונותיה של השיטה האינקרמנטלית על פני זו הרדיקלית. תשווה שבדי לרוסי.

    אני יכול להשיב לך "תשווה רוסי (של סוף התקופה הקומוניסטית, לפני הקטסטרופה של שנות ה-90) לברזילאי או הודי", או "תשווה קובני לקולומביאני".

    ההיסטוריה צריכה להמדד על פי מגמות כלליות ולא על פי יוצאי דופן. אי שוויון פוליטי ובעקבותיו עוני ודיכוי הם מציאות מתמדת ורחבת היקף בעולם המערבי על אף עושרו החומרי. ככל הידוע לי, במידה שישנה התקדמות בנושאים הללו מאז שנות השבעים, היא אטית מאד, וישנם גם אזורים בהם קיימת נסיגה.

    דובי,

    > שינוי מוסדי רדיקלי פתאומי יניב, בטווח הקצר עד בינוני, כאוס מוחלט, ובטווח הארוך קשה לנבא את השפעותיו.

    אני מסכים ששנויים פתאומיים הם מסוכנים. מצד שני, הסטטוס קוו גם הוא מסוכן לאנשים רבים. דרך הפעולה האופטימלית מאזנת את הסיכונים הללו. בנוגע לשיטת הסורטיציה, לדוגמה, אני מציע לנסות תחילה להגריל רק חלק מחברי הכנסת (30 או 60 מתוך ה-120), או לחילופין להמשיך להשתמש בשיטת הבחירות למינוי כל חברי כנסת, אך להקים בית מחוקקים נוסף שחבריו ימונו בהגרלה.

    > הריבוד של הרעיונות

    אתה מציג פילוסופיה אנטי-דמוקרטית. הרעיון שהחברה צריכה מנהיגים אינטלקטואליים על מנת לתפקד כראוי הוא רעיון אליטיסטי שנועד להצדיק את הפריבילגיות של המעטים על פני הרוב.

  4. יורם,

    אם אתה מתייחס למערכות כפי שהן כיום, זה אכן נשמע כך. אם כי מערכות כאלו קיימות בפועל במערכת הביקמרליות של ארה"ב ובריטניה (בית הלורדים והסנאט, אל מול בית הפשוטים ובית הנבחרים).

    אלא שאני חושב על משהו אחר.

    אני מזהה את הבעיה שההמונים אומנם יודעים לקבל החלטות טובות (אני מוצא את זה כך, אך אינני יודע לנמק מדוע זה כך). אך אין הם יודעים לייצר פתרונות אלטרנטיביים שמהם יש לבחור. למשל ההמון לא יצר את השמאל או את הימין בישראל. היו אלו הוגי דעות או מנהיגים בראשית הישוב שיצרו את הפלגים, והציבור כל העת נדרש להחליט ביניהם. הבלוגספרה (קיבינמאט, להגיד בלוגוספירה, זה הרבה יותר קל מלהגיד בלוגספירה, ולכן הבלוגוספירה ניצחה), כך אני מקווה, תהיה כלי טוב בידי קבוצות רבות להציע פתרונות שונים לבעיות שונות. הציבורים היותר נרחבים יוכלו לדון עליהן ולאמץ את הפתרון המתאים ביותר. ואין כאן אליטיסטיות או נבחרות. כמו שציינת במכתבך, לציבור יש דרך טבעית לבחור את נבחריו. הבלוגוספירה מאפשרת זאת. כל אחד יכול לפתוח בלוג, אך לא כל אחד יכול לקבל את הסכמת הרוב.

  5. טל
    ראשית, לגבי החסם הטכנולוגי. כמו שטענתי, החסם הזה מורכב בהרבה מאשר השאלה הפשוטה 'למי יש אינטרנט בבית' – השאלה היא גם למי יש את המסוגלויות הדרושות כדי לקרוא ולהבין בלוג פוליטי. זה כולל הרבה דברים, מזמן פנוי ועד אוריינות ברמה גבוהה. אלה לא יכולות שיש לכל אחד, גם לא לרוב האזרחים.

    לגבי ההיררכיה של הידע – אם זה היה המצב במאה ה-19, וזה גם המצב היום, לא הבנתי במה מועילה הבלוגוספירה, ומה יתרונה על פני חלק ב' של הארץ. אם יש אינטלקטואלים שמורידים את משנתם לפחות-אינטלקטואלים, ואם זה המצב התקין לטעמך, מה הגדולה של זה שכל אחד יכול לפתוח בלוג?
    הבעיה שמפריעה לך, ונמצאת מאחורי הקלעים, היא שעל התכנים שמתפרסמים בחלק ב' של הארץ יש בקרה מערכתית, ושלבקרה הזו יש אינטרסים. אבל אם וכאשר הבלוגוספירה תהפוך לתופעה משמעותית מבחינה פוליטית, גם בה יופיעו אותם חסמי כניסה. השאלה היא לא מי יכול לכתוב, אלא מי יכול להיקרא – וגם בבלוגים כמו בתקשורת המסורתית, לדרכי ההפצה יהיו חשיבות מכרעת. האדם שאינו בלוגר לא יקרא 100 בלוגים, ויעקוב אחרי ההפניות שהם נותנים כדי למצוא בלוגים מעניינים נוספים. הוא יכיר שלושה אתרים מרכזיים – לצורך העניין, ynet, nrg והארץ – ויקרא את הבלוגים שיתפרסמו בהם.

    לגבי בתי הקפה של המאה ה-19 – זה ששם התחילו המהפכות זה לא 'היסטוריה', זה הסבר אחד אפשרי מבין כמה להיסטוריה. יכול להיות שלדיונים שם היה משקל כלשהו; אבל כמו שיושבי אותם בתי קפה היו ששים להסביר לך, לתנאים הכלכליים והגיאו פוליטיים יש השפעה מכרעת על היתכנותה ועל הצלחתה של מהפכה (שיעורי בית: מה הייתה השפעתן של רפורמות המג'לס באימפריה העותמנית על ראשית הציונות?)

    לגבי 'כלים לביקורת פילוסופית' – קצת ביקורת עצמית תהיה ראויה כאן. להזכירך, אנחנו מתדיינים בפוסט שבו נדונה הדרך שבה הצלחת להוכיח את הכשל של האוטודידקציה. אתה, ביומרה רבה, הנחת שאתה רואה את טעותם של אנשי אקדמיה רבים – ומבין את מה שהם לא הבינו לגבי רוסו. בדיעבד הסתבר, שהקריאה הרשלנית שלך היא שגרמה לך לפספס את הקטע הקריטי שבגללו מוטחת הביקורת ברוסו. אני לא מאשים אותך – סביר להניח שאם הייתי קורא את רוסו בכוחות עצמי, הייתי מפספס את הקטע הזה גם אני. אבל אחרי טעות כזו, הייתי מצפה ממך לאיזושהי ענווה, ולא למשפטים דוגמת 'לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה'. לא להתקפות על אנשי האקדמיה, שהעיזו להראות לך היכן הבנת לא נכון.
    מה גם שתפיסת האקדמיה שלך היא פשטנית להחריד. 'תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם'? זה משפט שנראה כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שקרא את קון, אבל הפסיק לקרוא באמצע. מה גם שזה לא מסתדר עם הטיעונים האחרים שלך, על ריבוי פרדיגמות במדעי החברה למשל.

    יורם – לא טענתי בשום מקום שאין אפשרות של נסיגה, וברור שהן שיטות אינקרמנטליות והן שיטות רדיקליות יכולות לחוות נסיגה. הדוגמא שלי באה להבהיר את ההבדל בין שני מקומות שבהם לסוציאליסטים היה כוח.

    נמרוד – 'למונדה אין חלונות'? יש מישהו שלא למד לתואר ראשון בפילוסופיה ומכיר את המשפט הזה?

  6. טל – מה שדרומי אמר, ועוד, אתה משחק בדיון הזה משחק כפול לכל אורכו – בוז לאקדמיה בכל התחומים שבהם אתה לא בקיא מחד, והערצה כמעט עיוורת למדעי הטבע מאידך. לא קונה.
    לגבי לוגיקה בוליאנית, לא היה זה ג'ורג' בול שהגה את מושג השלישי הנמנע. א' יכול להיות או ב' או לא ב' בכל רגע נתון – לא שניהם יחד. זו אבן יסוד בלוגיקה, נקודה. או שאתה חושב שיכולה לצאת מהפכה מהבלוגספירה, או שלא. זה לא בוליאניות, זה הגיון פשוט.
    דרומי – אני הכרתי את המשפט הזה לפני לימודי הפילוסופיה. הבנייה מחדש של הרציונליזם בידי לייבניץ מפורסמת למדי. אני מוכן, עם זאת, לתת דוגמה נוספת – צא וראה מה עשו ההמונים מהמשפט "האלוהים מת" של ניטשה – ואיך ניתקו אותו מכל קשר והפכו אותו לסמל הניהיליזם.

  7. נדב,

    סוף סוף, אחרי 100 ומשהו תגובות אני מרגיש שאנו מגיעים לביקורת עניינית. אני מקווה שנמשיך כך.

    אמרת:" לגבי ההיררכיה של הידע – אם זה היה המצב במאה ה-19, וזה גם המצב היום, לא הבנתי במה מועילה הבלוגוספירה, ומה יתרונה על פני חלק ב’ של הארץ. אם יש אינטלקטואלים שמורידים את משנתם לפחות-אינטלקטואלים, ואם זה המצב התקין לטעמך, מה הגדולה של זה שכל אחד יכול לפתוח בלוג? “

    הגדולה היא ביכולת הביקורת הנרחבת, ופתיחת זויות נוספות רבות . מאחורי עמוד ב' של הארץ או מדור דעות של Ynet או מדור דעות של מעריב, עומדים שלושה אנשים שקובעים אילו דעות ניתן להביע ואילו דעות לא ניתן להביע. זוהי סוג של דיקטטורה מחשבתית שלבלוגוספירה יש פוטנציאל להפר.

    אמרת גם (וצדקת): הבעיה שמפריעה לך, ונמצאת מאחורי הקלעים, היא שעל התכנים שמתפרסמים בחלק ב’ של הארץ יש בקרה מערכתית, ושלבקרה הזו יש אינטרסים. אבל אם וכאשר הבלוגוספירה תהפוך לתופעה משמעותית מבחינה פוליטית, גם בה יופיעו אותם חסמי כניסה.

    אתה צודק, וכבר ניתן לראות חסמים כאלו מופיעים. הארץ, ידיעות ומעריב מנסים שוב להשיג את תשומת ליבנו ולאסוף אליהם את כותבי הדעות (ראה מטא-קפה). אם נבין שעצם העניין הוא ששלושה גופים מרכזיים מבקשים שוב לקבוע לנו מה נכון לחשוב, ונבין שזו דיקטטורה מחשבתית, אולי נבין כמה חשוב למצוא כלים להפר את הדיקטטורה הזאת.
    אחד הכלים היעילים שמצאתי לכך הוא ה-reader של גוגל. כך אני יכול להירשם לספקי התוכן (בלוגרים), ולהתעדכן בכל דברי הבלוגרים החביבים עלי. אם תשים לב, הרידר מקבל כבר צביון של עיתון. כמו כל טכנולוגיה פופולרית הוא עוד צריך להפוך הרבה יותר ידידותי למשתמש כדי להפוך לעיתון פופולרי. הוא גם יצטרך לעבור כנראה למהדורת e-paper כדי להחליף ממש את העיתון היומי. בכל מקרה זאת ההצעה שלי, אך מרגע שנבין עד כמה חשוב ליצור עיתונות פתוחה באמת, יהיו אחרים שאולי יציעו הצעות טובות משלי.

    אגב, הקורא הרגיל איננו קורא טור פולטי, אך הוא שומע את הסלאבית ההמזדמנת אומרת "כמה זה נורא שאנו בשטחים".

    אמרת: “לגבי ‘כלים לביקורת פילוסופית’ – קצת ביקורת עצמית תהיה ראויה כאן. להזכירך, אנחנו מתדיינים בפוסט שבו נדונה הדרך שבה הצלחת להוכיח את הכשל של האוטודידקציה. אתה, ביומרה רבה, הנחת שאתה רואה את טעותם של אנשי אקדמיה רבים – ומבין את מה שהם לא הבינו לגבי רוסו. בדיעבד הסתבר, שהקריאה הרשלנית שלך היא שגרמה לך לפספס את הקטע הקריטי שבגללו מוטחת הביקורת ברוסו. “

    הזכר לי איזה קטע קריטי, שבגללו מוטחת ביקורת ברוסו פיספסיתי? (למיטב זיכרוני זה היה דיון על ההבדל בין רצון כולם לרצון הכלל, ולא על קביעת הריבון). ביקורת עצמית היא טובה, והיא חלק מהדיון.

    אמרת גם: הייתי מצפה ממך לאיזושהי ענווה, ולא למשפטים דוגמת ‘לאדם ברחוב יש יכולת ביקורת טבעית שלתלמידי תואר ראשון אבדה’. לא להתקפות על אנשי האקדמיה, שהעיזו להראות לך היכן הבנת לא נכון.

    אנא הראו בצורה עינינית היכן טעיתי ואהיה תלמידכם (א. בנקודה זאת, ב. אין לי ספק שיש בידי טעויות) ובלבד שכולנו נשמור על ענווה. ושוב, אתה נעלב על לא דבר. התגובה שלי הייתה לנמרוד ששוב ושוב מתנהג, כפי שנמרוד מתנהג. אם נשמור על דיון שיווני אני מבטיח ללמוד בענווה, ולא בתקיפה. אני פשוט מנסה להוריד את נמרוד מעמדת המטיף הגדול.

    אמרת:”‘תפקיד האוניברסיטאות הוא ליצור רובוטים חביבים שימשיכו את הפרדיגמות שרבותיהם לימדו אותם’? זה משפט שנראה כאילו הוא נכתב על ידי מישהו שקרא את קון, אבל הפסיק לקרוא באמצע. מה גם שזה לא מסתדר עם הטיעונים האחרים שלך, על ריבוי פרדיגמות במדעי החברה למשל.”

    צדקת לגבי קון (למרות שסיימתי אותו ועוד כמה עשרות מאמרים בתחום). זה אינו מתנגש עם ריבוי פרדיגמות, כיוון שברוך השם, האקדמיה מאפשרת למספר אסכולות להכות זו בזו, ובכל אסכולה יש את סדר הכוהנים שלה. לא פעם ולא פעמיים שמעתי פילוסופים שטוענים כלפי האסכולה השנייה "זאת שטות גמורה" (יופי של טיעון פילוסופי). ולא פעם ראיתי תלמידים ברוקי עיניים נושאים עיניהם אל הכהן הגדול התורן, בלי שמץ של יכולת ביקורת.
    ואם אתה מהביקורתיים, בעלי המחשבה העצמאית, מדוע אתה מתרגז כל פעם?

    אולי די עם הנושא הזה. קרא את בורדיו על מדעי הרוח/חברה ותבין את פשר ביקורתי
    (Bourdieu,P (1984)Homo Academicus. Stanford Calif. Stanford University Press)

    ורגע לפני שאני שומע את הביקורת "איך את מסתמך על מאמר שכתב איש אקדמיה?”
    א. אין לי בעיה עם אנשי אקדמיה, ובתנאי שהם יעברו את הביקורת שלי (או של כל אחד מכם).
    ב. ביקורת היא דבר קל – האם התיאוריה מתארת את המציאות שאתה מכיר, ובורדיו בהחלט מתאר אותה.

  8. נמרוד:

    א' יכול להיות , או לא יכול להיות ב' בכל רגע נתון:

    איך אתה יודע ש א' הוא א'? איך אתה יודע שהוא לא ב'?

    אתה רוצה להתחיל לשחק איתי במשחקי לוגיקה? בבקשה ענה לי על השאלות הללו. באופן כללי אם תרצה אני אעדיף לעשות את זה אצלך בבלוג, כדי למנוע מהמשתתפים כאן את הצורך לעקוב אחר דיון לוגי מפרך.

  9. טל – לגבי הבלוגוספירה, אתה מסביר לי יופי איך אדם מודע יכול לקרוא בבלוגוספירה דעות שונות. זה לא חדש – תמיד אפשר היה לקרוא דעות חריגות, בעיתוני שוליים, בפמפלטים מחתרתייים או אצל גורואים. השאלה היא לא האם האדם מהרחוב יכול להביע ביקורת, אלא כיצד ביקורת זו תגיע להמונים. גוגל רידר הוא אכן יופי של כלי, אבל ככזה – הוא לא מבשר על שום מהפיכה. אתה מכניס לרידר שלך כותבים פילוסופיים ופוליטיים, אבל אחרים יכניסו אליו ביקורות אופנה ופרשנויות ל'הישרדות'.
    לא שאני אומר שלא צריך להשמעי קול שונה מהקול המיינסטרימי – ברור שצריך. אבל המחשבה שעצם קימם של בלוגים מהווה שינוי מהותי בסדרי הכוחות דורשת הוכחה, ואינה מובנת מאליה.
    וזו בדיוק הבעיה בתיאור שלך של זרימת הידע מהאינטלקטואליתם אל ההדיוטות – אצלך התהליך הזה נטול כל קשר למאבקי כוח. כאילו ההדיוט יושב לו בבית הקפה, ופתאום נופל עליו משמים רעיון אקראי. ירצה יקח, לא ירצה – לא יקח. בפועל, ערוצי הזרימה של הרעיונות מבוקרים היטב, ויש מי שיושב עם היד על השלטר וקובע אילו רעיונות יופצו לציבור הרחב ואילו לא. אם ניקח את הדוגמא שנתת על הכיבוש: לליבוביץ' לקח זמן קצר מאוד לקבוע שהכיבוש משחית, ובכל זאת – עד 92 הדעה לפיה צריך לסיים את הכיבוש הייתה דעת מיעוט מבוטל. למה דווקא בראשית שנות ה-90 הדעה הזו הפכה לפופולרית? מה הקשר בין אופן התפשטות הדעה הזו על הכיבוש לבין שינויים: (א) בממשל האמריקאי, (ב) בכלכלה העולמית ו-(ג)בכלכלה הישראלית? אם קראת את בורדייה, כדאי שתיקח ממנו גם את המשמעות של הכוח בעיצוב של רעיונות.

    רוצה תזכורת לפספוס שלך? בבקשה. פספסת את ההבדל בין הרצון הכללי לרצון הכלל, הבדל שבגללו מבקרים את רוסו על היותו כר פורה לדיקטטורים. ואני מצטט:

    רבים מבקרים את רוסו וטוענים כי הוא אבי הדיקטטורות המודרניות בסגנון סטאלין או היטלר, בהם הדיקטטור הוא גם הריבון, וקובע רצון הקבוצה. אך להערכתי, ביקורת זאת נובעת מאי-קריאה של כל הספר, ואי הבנה של מה-הוא ריבון ומה-הוא שליט במשנתו של רוסו.

    אלא שהביקורת הזו נובעת דווקא מקריאה דקדקנית של הטקסט. ומה שהכי חמור הוא, שקריאה דקדקנית של הטקסט הייתה מובילה אותך להבין שרוסו הוא בסיס רעוע מאוד לדמוקרטיה ישירה, בדיוק בגלל שהוא טוען שיש הבדל בין איחוד של הרצונות של כל היחידים בחברה לבין מה שהחברה הזו *באמת* רוצה. בגלל זה רוסו הוא לא באמת דמוקרט, ולהכרעת הפרטים אין משמעות רבה בעיניו. על זה אתה רוצה לבסס דמוקרטיה ישירה?

    לגבי קון – נדמה שפספסת שם שני דברים. ראשית, הוא לא מייחד את הביקורת שלו למדעי החברה אלא 'מטפל' גם – שלא לומר בעיקר – במדעי הטבע. זה לא ממש מסתדר עם ההצבה של מדעי הטבע כמודל למדעי החברה. שנית, וחשוב יותר, אצל קון אין קורלציה בין העדר מהפכות לבין העדר מחקר מדעי – להיפך, רוב המחקר הפרודוקטיבי נעשה כשיש פרדיגמה שלטת.
    ולגבי בורדייה – האמן לי שקראתי אותו. מסוג הדברים שאי אפשר לקבל תואר שני בסוציולוגיה בלי לעשות אותם. אני מודע לביקורת שלו על האקדמיה, ומקבל את רובה. המסקנה הנובעת מכך היא לא 'אנשי אקדמיה הם תוכים שחוזרים על דברי מוריהם בלא ביקורת עצמית'.

  10. "הרי זו הנקודה שדובי התחיל ממנה – העובדה שהאדם ברחוב שמע כי “המדיום הוא המסר” לא הופכת אותו למומחה לתקשורת. העובדה שהאדם שמע כי “למונאדה אין חלונות” או כי “קוגיטו, ארגו סום” לא נותנת לו את הכלים לביקורת פילוסופית של לייבניץ או דקארט. “המדע של נהגי המוניות”. בינגו. "

    צודק. לכן צריך מומחים כמו שיש לנו היום בכנסת שיחליטו בשבילנו.
    בחיי, הייתי יותר מעריך אותך אפילו אם היית מביא הצעה אליטיסטית כמו לאפשר רק לבעלי תואר שני להיבחר לכנסת. אבל ההתעלמות הבוטה, שלא לומר אסקפיסטית שלך מהמצב הקיים, פשוט [כאן צריכה היתה לבוא מילה מזעזעת]
    אפרופו מוניות – צריך להזכיר לך שהשיטה שאתה כל כך מחבב ורוצה לשמור עליה היא זו שהביאה לנו את מפלגת נהגי המוניות ?

  11. לגבי רעיונות, בלוגים, תקשורת מיינסטרימית, מאבקי כח וכו'.

    א. לא יודע אם שמתם לב, אבל האינטרנט והבלוגים עיצבו כבר, וממשיכים לעצב את התקשורת הממוסדת[כאן צריכים לבוא מחקרים שתומכים בזה]. אבל זה קורה לאט, בצורה הדרגתית, אבולוציונית. כמו שאתם אוהבים. מה רע בזה?
    (וזה מגיע אפילו יותר רחוק. במקרה יצא לי לבקר בבסיס צבאי גדול לא מזמן, וראיתי שלט צבאי רשמי שכותרתו "גז מזגנים" שמזהיר מפני הסם המסוכן. האזהרה מסתמכת על לא פחות מציטוט מהאתר erowid.org בנוגע לסכנות השימוש בסם, האתר כפי שמוסבר בשלט עצמו, נחשב ליברלי מאוד ביחס לחומרים משני תודעה. זה נשמע היום לא כזה ביג דיל, אבל גישה כזאת זה לא היתה משהו שיצא לי להיתקל בו לפני 8 שנים, בטח שלא במסגרת כמו צבא)
    ב. כן, לא הכל ורוד, ויש המון אינטרסים. זה מה שאנחנו אומרים, ובדיוק בגלל זה נראה לנו שדמוקרטיה שתהיה קצת יותר ישירה תוכל לעשות קצת יותר לגבי זה ממה שקורה היום. גם בה יווצרו מרכזי כח, שחיתויות ועוד המון איכסה. אין ספק. אבל היא מצוידת בכלים שיכולים להתמודד גם עם זה, עד רמה מסוימת כמובן.

  12. נדב,

    בוא נתעכב על הנקודה של זרימת המידע והכוח. למיטב הבנתי (האינטואיטיבית) קיימים מספר גורמים שיכולים להשפיע על זרימת המידע:
    1. אינטרסים של בעלי העיתונים והעורכים
    2. אינטלגנציה שבאה במגע עם העיתונאים והעורכים ומשפיעה על השקפת עולמם.
    3. הממשל, דרך השתקת עיתונות מתחרה, ויצירת קשרים עם עיתונאי חצר (כמו בסיפור של "העולם הזה” ו"רימון")
    4. השפעות כלכליות, ופוליטיות – למשל התרבות ההון הפרטי יכול להביא גורמי כוח להגביר את ההון הזה
    5. תמיכת מוסדות של גורמי כוח כלכלים/ממשלים התומכים בפעילים אינטלקטואלים (לדוגמא מכון ואן-ליר, מכון שלם ועוד).
    6. צרכים של הציבור (לדוגמא אי אמון בממשל יכול לחזק רעיונות לשינוי שיטת הממשל על ידי אינטלקטואלים)

    מה לפי דעתך גורמי ההשפעה. אשמח אם תפנה אותי לספר/מאמר הרלוונטי של בורדיו.

    האמת היא שאם אני חושב על מדינת ישראל, למשל רעיונות של השוליים השמאליים תמיד הצליחו להגיע אלי, אלא שהרעיונות הללו תמיד היו נראים לי הזויים ולא מתאימים, ולכן דווקא מכיוון שהם לא היו נוחים לרוב הציבור, הציבור לא קיבל אותם. אבל מרגע שהם ענו על צרכי הציבור להיפטר מבעיית הטרור והמרי, הציבור נטה לקבל אותם.

    אשמח אם תרחיב בנושא.

    לגבי רוסו:
    אצטט מרוסו:” תכופות יש הבדל בין הרצון של כולם לרצון הכללי; הרצון הכללי קשור באינטרס המשותף, והרצון של כולם קשור באינטרס הפרטי, ואינו אלא סכום הרצונות הפרטיים; אך הסר מן הרצונות האלה את הפלוסים והמינוסים המבטלים זה את זה ותקבל כסכום ההבדלים את הרצון הכללי. …. כאשר העם מיודע די הצורך מטכס עצה ואין כל תקשורת בין האזרחים (הכוונה כאן היא ליצור התאגדויות פנימיות), הרצון הכללי יהיה תמיד תוצאות מספר רב של הבדלים קטנים, וההחלטה שתיפול תהיה תמיד טובה. אך כאשר נוצרות קנוניות והתאגדויות חלקיות על חשבון ההתאגדות הגדולה, ….ולבסוף כאשר אחת מההתאגדויות היא גדולה כל כך עד שהיא גוברת על האחרות….במצב כזה אין רצון כללי… אלא השקפה פרטית" (ספר ב', פרק ג')

    אמרת "בדיוק בגלל שהוא טוען שיש הבדל בין איחוד של הרצונות של כל היחידים בחברה לבין מה שהחברה הזו *באמת* רוצה. בגלל זה רוסו הוא לא באמת דמוקרט, ולהכרעת הפרטים אין משמעות רבה בעיניו. על זה אתה רוצה לבסס דמוקרטיה ישירה?”

    רוסו בעצם אומר את מה שאנו אומרים כאן, שמרגע שנוצרות התאגדויות, מפסיק להתקיים רצון הכלל, ובמקומו עולה הרצון פרטי של ההתאגדות החזקה ביותר. רוסו מלמד אותי שאם אני רוצה דמוקרטיה אמיתית (כי מקבלת החלטות טובות), ושרצון הכלל יבוא לידי ביטוי, עלי למנוע התאגדות הכוח, ובכך למנוע דיקטטורה מחשבתית. האין בזאת אנו עוסקין? האין הוא מעניק לי כלים להבין את הבעיות העומדות בפני אלו הרוצים דמוקרטיה מלאה? (כמו שהוא למשל מראה מדוע קשה לקיים דמוקרטיה מלאה, ובעצם מציג בפנינו את המכשולים שעלינו לעבור כדי להשיג דמוקרטיה מלאה). אני מציע שניתן לקרוא את רוסו אחרת ולהרוויח ממנו מאד.

    לגבי קון: אין ספק שקון מכוון את עיקר יהבו כנגד מדעי הטבע, אלא שבנקל ניתן להפריך את טענתו. בפיזיקה ניוטון לא היה זקוק לכוח פוליטי כדי להחליף פרדיגמה. הוא היה אדם חלוש באקדמיה. אך ברגע שהוא כתב את הפרינקיפיה, העולם הסתובב ועמד לדום. גדולי הפיזיקאים של התקופה באו אליו ללמוד ממנו (נכון שמרגע שהוא השתלט הוא הפך דיקטטור, אך זה בדיוק הדבר שהחליש יותר מאוחר את האקדמיה הבריטית). גם איינשטיין היה חסר כוח פוליטי, אך לאחר כמה שנים, רעיונותיו המוזרים והחצופים (אתה מוזמן לקרוא את התזה שלו – שיא החוצפה) תפסו כאש בשדה קוצים. מאז הפרדיגמות הללו יציבות ומסבירות היטב את התופעות, אותן הן אמורות להסביר (ניוטון ברמת הביניים, ואינשטיין ברמת המאקרו). אותו דבר קרה בכימיה ובביולוגיה. הפרדיגמות של הביולוגיה (דארווין, מנדל וה-DNA) עומדות יציבות ואיתנות כבר שנים רבות. הן לא מתהפכות, ולא משתנות. הן בסיס להרבה פרדיגמות בת, והן פוריות. בעוד שבפסיכולוגיה, סוציולוגיה ושאר מדעי הרוח, פרדיגמות עולות ויורדות על פי משב האופנה. הן מכלות את עצמן במהירות ולא מתייצבות. קון למעשה כתב ספר על מדעי הטבע, מבלי להסביר מדוע הפרדיגמות של מדעי הטבע נשארות כל כך יציבות. ההסבר שלי על רגל אחת להבדל בין המדעים הוא שלא נמצאו עדיין פרדיגמות יסוד טובות מספיק במדעי החברה והרוח, ולכן הרבה פרדיגמות יכולות לתאר את אותן תופעות באותה מידה, ולכן הדבר שבסוף מכריע הוא כוחה הפוליטי של האסכולה, ולא כוח הראיות.

  13. yk: "נמרוד:

    א’ יכול להיות , או לא יכול להיות ב’ בכל רגע נתון:

    איך אתה יודע ש א’ הוא א’? איך אתה יודע שהוא לא ב’?"

    נו, משחק משעשע בחרת לך. התשובה הקצרה היא ש"א'=א'" היא האקסיומה הלוגית הראשונה; אתה מוזמן לדחות אותה, אבל אז אין שיח לוגי. מנין אני יודע שהדבר הוא עצמו? טוב, כבר ציינתי את דעתי על פילוסופיה ספקנית.
    אבל הנה הנקודה שפספסת: אם כדי להגן על הסתירות שלך אתה נדרש לטיעון ממין זה, הייתי אומר שהפסדת בוויכוח.

    אוריאל: "צודק. לכן צריך מומחים כמו שיש לנו היום בכנסת שיחליטו בשבילנו.
    בחיי, הייתי יותר מעריך אותך אפילו אם היית מביא הצעה אליטיסטית כמו לאפשר רק לבעלי תואר שני להיבחר לכנסת. אבל ההתעלמות הבוטה, שלא לומר אסקפיסטית שלך מהמצב הקיים, פשוט [כאן צריכה היתה לבוא מילה מזעזעת]
    אפרופו מוניות – צריך להזכיר לך שהשיטה שאתה כל כך מחבב ורוצה לשמור עליה היא זו שהביאה לנו את מפלגת נהגי המוניות ?" – את ההצעה אתם הבאתם. כדי להתנגד להצעה שלכם, אני לא צריך להביא הצעה נגדית, מספיק לי להראות שההצעה שלכם לא טובה. חובת ההוכחה היא עליכם, והנסיון לסובב את זה אחרת לא יצלח. תזכיר לי, אגב, כמה מנדטים קיבלה מפלגת נהגי המוניות? תודה.
    אגב נוסף, דווקא בתור דמוקרט ישיר אתה אמור להיות שמח על פירוקם של מחנות גדולים לקבוצות אינטרס קטנות.

  14. טל – אתה אמרת: "אני מעריך שכדי שרעיון יצליח לעבור מהבלוגוספירה למרחב הציבורי הוא צריך להיות רעיון טוב. רעיון טוב הוא להערכתי (וכאן אשמח מאד לביקורת), רעיון שמציע פתרון ישים לפתרון בעיה שמציקה לאנשים רבים. במקרה שלכם רוב האנשים מודעים לכך שעזרה לפליטים, עד כמה שהיא מוסרית, תיצור בעיות רבות אחרות, כמו הגירה של פליטים לישראל. רוב הציבור הוא בעל יכולת ביקורת טבעית, והוא מבין את המשמעויות הללו, ולכן הרעיון ייעצר ויבלע בבלוגוספרה."

    זהו, בזעיר אנפין, מה שגורם לי לחשוב שאין טעם לנסות להתדיין איתך. הרעיון שלכם לא טוב. מה מגדיר רעיון טוב? אם אני חושב שהוא טוב. הרעיון שלי טוב. איך אני יודע? כי אני חושב שהוא טוב, ולכן הוא טוב. מש"ל.
    אין ערך לדיון עם אדם שיכול ברצינות להעלות טיעונים כאלו. אתה מוזמן לטעון שאני יהיר ואחוז פרדיגמות, אני סיימתי את הדיון איתך.

  15. דובי,
    אל תדון איתי, אבל תלמד לקרוא. מי שמחליט אם רעיון הוא טוב, זה לא אני, אלא האנשים ששומעים את הרעיון ומחליטים אם להעביר אותו הלאה.

    נמרוד,
    א' הוא א' בתוך תחומי הלוגיקה, וזה בסדר. אך אנו עוסקים במציאות. כיצד אתה יודע שתפוח הוא תפוח ולא מלפפון? (רוצה עזרה? קאנט, על הקשר בין הלוגיקה לדבר-כשלעצמו, קרא בביקורת התבונה הטהורה, סוף B45)

  16. קאנט: אני לא יודע. אני יודע שאני תופש אותו כתפוח.
    לייבניץ: אין תפוח.
    ברקלי: התפוח ישנו מעצם זה שאני תופש אותו, ומפסיק להתקיים ברגע שהפסקתי לתפוש אותו.
    היידגר, הוסרל ושאר פנומנולוגים: אני שם את השאלה הזו בסוגריים ומתרכז בתפוח. (סארטר התחיל לעסוק בפנומנולוגיה לאחר שחבר הבטיח לו שהוא יוכל להתפלסף על כוסית וויסקי, לפי האגדה).
    נמרוד: השאלה שאתה שואל היא הכי לא רלוונטית בעולם. השאלה לא מהותו של העצם שאני תופש. בין אם הוא תפוח, מלפפון, עגבניה, חציל או בן אדם, הוא *הוא*.
    כלומר, העצם שאני תופש, אם אני קורא לו תפוח והוא מלפפון זה לא משנה הרבה. הוא מה שהוא, הוא לא עצם אחר.
    וראה איזה יופי, סיפקת לי דוגמה נוספת לתופעת נהג המונית. כי קאנט הוא דווקא דוגמה נהדרת, מופלאה ממש, לראיית עולם הפוכה מזו שאתה מתאר. כי גם אם אין לי שום ידיעה על הדבר כשלעצמו, אפילו לא שהוא נמצא שם, אין לי שום ספק שאני תופש אותו – והדבר כפי שאני תופש אותו הוא הדבר כפי שאני תופש אותו. יותר מזה – השיטה הקאנטיאנית פוסלת את הדיון שאתה עושה כאן, בדבר כשלעצמו, מהטעם הפשוט שאין מה לדבר על מה שאין לנו ידיעה לגביו – וממילא מרכז את מלוא כובד משקלו הפילוסופי בנתפש, מבלי להטריח עצמו בשאלה האם התפוח הוא תפוח. אבל ככה זה כשניגשים לטקסט בלי לדעת איך, אנחנו עלולים להביך את עצמנו שוב, הלא כן? עצתי לך היא שלפני שאתה קופץ לבריכה הקאנטיאנית, תשתלט על רוסו.
    א' הוא א' לא בתחומי הלוגיקה, א' הוא א' במציאות כל כמה שאני תופש אותה ככזו. עצם זה שאתה מתייחס לתפוח, אתה מצביע על עצם. אם אין לך ביטחון שהעצם הזה הוא אותו העצם למשך הזמן שאתה מצביע עליו, אין מובן לשום דבר שאתה אומר. אז לפני שאתה מציע לי עזרה, צא ולמד.
    ושוב אחזור ואומר – תראה לאיזה תת טקטיקה של דיון הגעת רק כדי להצדיק את העובדה שאתה סותר את עצמך. אז בוא אציע אני לך עזרה: בפעם הבאה שתופסים אותך בסתירה, פשוט תעשה פרצוף מסתורי ותצטט את ניטשה: "היכולת לשאת פירכה היא סימנה של תרבות נעלה".

  17. נמרוד,
    שוב אתה ממשיך בשיטת הדיון הלא מכבדת שלך. רק בגלל שלמישהו יש פרשנות שונה מהמוכרת לך, אתה מניח שהוא לא קרא את הספרים הללו. או שהוא אינו מכיר את ההגות הפילוסופית בנושא (כאן אודה שהענף שעליו הלכתי הוא הענף של קאנט, שממנו מתפצל הוסרל ועל הענף של האינדוקטיבסטים ומתנגדיהם (ביקון, מיל, יום, פופר, ריכנבך) ועל הענף של הסוציולוגיה של הידע. ובאיזה שהוא שלב אני עושה חיבור בין כולם) . אינני מכיר את הגותם של ברקלי או ליבניץ.

    עכשיו אנסה להוביל את הדיון לדיון קצת יותר סימפטי ומכבד. אני מקווה שנשכיל ביחד ללכת בנתיב זה, גם אם אתה חושב שאני אידיוט (וזכותך המלאה לחשוב כך) אנא קיים את הדיון הזה בצורה עיננינית. זהו הא' ב' של חיפוש ידע אמיתי (וראה על כך את בויל).

    קאנט אומר: אני לא יודע מה הקשר בין האויבקט הטרנסנדאנטלי ("תפוח") לבין הדבר כשלעצמו. אך מה לעשות שקשר כזה קיים. הדבר הזה שאני מזהה כתפוח יהיה שם ויעורר את מחשבתי שיש שם משהו. אינני יכול לדעת מראש מה יהיה הקשר ולכן עלי לחפש את הקשר למרות שאינני יכול למצוא אותו. הקשרים הללו שאני מוצא הן כלי יסוד לחיפוש הקשר אך לעולם לא אוכל למצוא את הקשר בוודאות. (ראה בסוף סעיף 22 החלק השני של – Transcebsental deduction of the pure conception of understanding). זה כמובן גם מתאים לפוזיטיבזם של מאך.
    זאת הסיבה שפופר הקים את עקרון ההפרכה. עקרון ההפרכה מפרט למעשה את האמירה של קאנט, ואומר שאני אחשוב שזה תפוח, עד שתתגלה הסתירה (וגם אז יש תנאים מסוימים לפני שתהיה סתירה סבירה).
    ולענין הטענה המקורית. אתה טענת בשם ג'ורג' בול ש א' הוא או ב' או לא ב'. ועכשיו, אם קראנו את קאנט פופר ומאך, ואנו מקבלים את טענותיהם, הרי ש אין לנו שום דרך לדעת בצורה וודאית שא' הוא או ב' או לא ב'. השאלה הזאת נשארת היפוטטית בלבד בתחום הלוגיקה (בתנאי שהשד של דקארט לא מטעטע גם בלוגיקה שלנו), והרי אנו עוסקים בדיון על המציאות.
    אבל נדמה לי שמתחבאת מתחת לטענה שלך ההנחה שדברי הפילוסופים הם רק דברים ופרשנויות שונות בינהן איננו יכולים להכריע. אם זאת הטענה, אז אמור זאת וזה בוודאי יפתח עוד דיון מרתק.

    שלך,
    טל

  18. אתה לא מבין, כנראה. אז אני אהיה בוטה: אין לי כוונה להתווכח אתך, משלוש סיבות:
    א. אתה הדיוט מלהג שמעלה חצאי משפטים כתיאוריות שלמות ומשליך ציטוטים ושמות שהקשר שלהם לנושא המדובר הוא שולי במקרה הטוב ולא קיים בזה הרע. רק בתגובה האחרונה שלך עשית לפחות חמש טעויות גסות, ביניהן חוסר הבנה בסיסי של ההגות הקאנטיאנית ומהותה, שימת מילים בפי (מעולם לא טענתי דבר בשם בול. עקרון השלישי הנמנע הוא עקרון פרמנידי), שימת מילים בפיהם של קאנט ומאך ועוד. אין לי עניין ללמד אותך, וממילא אתה משוכנע שאתה יודע יותר טוב – הגם שהצלחת לסלף כל תיאוריה פילוסופית שהעלית בדיון. את הדיונים הפילוסופיים שלי אני נהנה לנהל עם אלה שיש להם מושג על מה הם מדברים, ולא עם הדיוטות שאני צריך להתווכח אתם על הגדרות בסיס ועל הבנת הנקרא של כיתה ג'.
    ב. אתה חומק מכל דיון רציני ואחר כך מאשים את שותפך לשיח בכך. במקום לענות על שאלת הסתירה שלך התחלת בדיון (נבער מדעת לחלוטין) על פילוסופיה קאנטיאנית. זה ההבדל בין פילוסופיה לפלצנות, ואתה פלצן.
    ג. מקובלת עליי לחלוטין עמדתו של דיוויד יום לגבי שכמותך: "הוויכוחים המטרידים ביותר הם הוויכוחים המתנהלים עם בני אדם קשי עורף המחזיקים בעקשנות בעקרוניהם – להוציא, אפשר, הוויכוחים עם בני אדם שכל דבריהם נאמרים בלב ולב ושאינם מאמינים למעשה בדעות שהם מגינים עליהן, אלא שמשתתפים הם בפולמוס כדי להתגנדר או לחלוק על זולתם או להיראות כשנוני מחשבה וחריפי מוח מכל שאר בני האדם…לפיכך, הדרך היחידה להשפיע על הלך-מחשבותיו של יריב כזה היא להניחו לנפשו. כשיראה שאין שום אדם ממשיך בוויכוח עמו, קרוב לוודאי שלבסוף יעבור מעצמו, מתוך ליאות בלבד, לצד השכל הישר והתבונה".

    עכשיו זה ברור?

  19. נמרוד,

    צר לי להגיד זאת. אינני נוהג לעשות זאת, אבל פסיכולוג טוב בהחלט יכול לעזור לך.
    שא ברכה ובהצלחה.

  20. רודנות, השפלה, התנשאות, ובכלל – יצירת תחושת בושה ופחד אצל כל מי שמעז להתעסק באגו, בגב, או בביצים של "ענקים". אפשר לשמוע לראות ולהריח את כל אלו היטב, גם אם זה מעל הרבה אותיות מסודרות בשורות, איזכורים של הוגים והרבה איזמים.
    אז ככה זה עובד באקדמיה. מותר לך לחשוב, אבל תיזהר לא להתעסק לנו עם האגו.

סגור לתגובות.