הסינדרלה ממעמד הבינייםאני קרציהראשי

[אנחה…]

ד"ר יערית בוקק-כהן מהחוג לסוציולוגיה במכללת אריאל פרסמה טור בטמקא שמקונן על כך שהישראלים, לכאורה, הפסיקו להעריך את אלו שמצליחים והתחילו, באיוולתם, להעריך דווקא את אלו שסבלו הרבה בחייהם. קטונתי, כמובן, מלבקר את איכותה האקדמית של עבודתה של בוקק-כהן — אם כי אי אפשר שלא לתהות על ד"ר לסוציולוגיה שמתחילה את הטור שלה באקזוטיזציה של "שבטים במזרח אסיה", והתמיהה עוד גוברת כשמגלים שה"שבטים האקזוטיים ממזרח אסיה" דווקא חיים באזור הרי האנדים בדרום אמריקה (ושבאופן כללי התיאור שלה בטור לא בדיוק תואם את השבטים הללו, שאינם מטריארכליים כלל).

אבל אני ארהיב עוז ואבקר את הפרשנות הנוקבת של בוקק-כהן על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בתוכניות ריאליטי. כן כן, קראתם נכון. תוכניות הריאליטי – אותם תוצרים טלוויזיוניים נחותים שמהנדסים תגובות אנושיות כדי להשיג רייטינג הם, לדעתה, מראה המשקפת תמונה חדה של החברה הישראלית על חולייה. ועל מה מלינה בוקק-כהן? על כך שבתוכניות הללו מתמודדים בעלי רקע אישי קשה (מה שפעם קראו לו "באו ממצוקה") מקבלים, רחמנא ליצלן, את חמלת ואהדת הקהל, בעוד ש"ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל," המסכנים.

את זאת מכנה בוקק-כהן "יוקרת הסבל", והיא טוענת שתופעה זו מערערת את יסודות האתוס ההישגי של מוסר עבודה גבוה ותמורה נאותה. לא פחות. היא אפילו מאשימה את "גיבורי התרבות" הללו בכך שהם נותנים לגיטימציה ואף מעודדים תופעות עברייניות, באשר — אני יכול רק לשער, כי הדברים לא נאמרים במפורש — הצופה בבית עשוי לרצות להפוך לפושע ומסומם כדי שבבוא היום יזכה לאהדת הקהל בתוכנית ריאליטי בה יפרוש את סיפורו האישי קורע הלב.

בוקק-כהן מתעלמת לחלוטין מכך שלא מדובר פה על שני אתוסים שונים, אלא על שני חלקים של אותו האתוס. אתוס ההצלחה, או יותר נכון מיתוס ההצלחה, אינו עוסק באותם אלו שנולדו עם כפית זהב בפיהם ובעבודה קשה וסיזיפית קיבלו משרת סמנכ"ל בחברה של אבא שלהם. הוא עוסק בדיוק באותם אלו שחצבו את דרכם מהתחתית לפיסגה, מעוני לעושר, מכלום להכל. בדיוק את האנשים הללו המיתוס הזה מבקש להלל, ובדיוק על המיתוס הזה בונות תוכניות הריאליטי שבמכוון מעמידות את המועמדים הללו במרכז, מייצרים סיפורי סינדרלה בין אם הנעל מתאימה ובין אם לא.

בוקק-כהן, אם כן, מבכה — וסליחה על שאני משתמש במילה הזו כאן — את זה שהפריבילגיות שלה אינן מוחלטות. שהמוצא, ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי שלה מציבים אותה בעמדת נחיתות כלשהי, ואפילו תהא זו עמדת נחיתות מדומיינת, בשולי שוליו של העולם הכלכלי והחברתי, במסלול אחד זניח של מוביליות חברתית שרוב האנשים עם רקע סוציואקונומי מיטבי לא זקוקים לו כלל בין כה וכה. שיש כאן משהו שאולי עשוי להראות בעיני מישהו כאיזון, ולו קל שבקלים ומגוחך ומופרך לחלוטין במהותו, של היתרונות שלה (ושלי, יש להודות) על אלו שהיא רואה בהם כנחותים ממנה.

כי הניאו-ליברל אוהב להאמין שהשוק הוא שקובע את ערכו של האדם, אבל רק כל עוד השוק חושב שהניאו-ליברל שווה יותר מאשר כל האחרים. אחרת מתרחש "כשל שוק", "אנומיה שמובילה לאנומליה", שיש לתקן אותה מיד, כי הרי לא יתכן שהשוק יעדיף, ולו בצל צילו של קמצוץ, מישהו אחר, "אקזוטי", על פני מישהו מבני דמותה של ד"ר יערית בוקק-כהן.

לא קשור בשום צורה: יו! פרק 50 השנה של דוקטור הו! הנה טעימה קטנה ונטולת ספוילרים:


תגובות

הסינדרלה ממעמד הביניים — 9 תגובות

  1. למה אתה מתנצל על השימוש במילה פריבילגיות כאן?

  2. הרבה סוציולוגים לוקחים דוגמאות ומסיקים מסקנות מתוכניות ריאליטי, נתקלתי בזה גם בהקשרים אחרים. נראה שהם פשוט אוהבים נורא לצפות בתכניות הללו.

  3. אין לי מושג מה הרמה האקדמית של אריאל (כי אני לא מכיא אף מחקר משם בתחום שלי, אני גם כמעט ולא מכיר מחקרים כאלו מחיפה, באר שבע ווייצמן) אבל לפחות רשמית אריאל היא אוניברסיטה ולא מכללה. אולי אוניברסיטה גרועה ואולי לא.

    ובלי קשר – לא מבין מה אתה משחית מילים על הרשימה (?!) הזו.