Somewhere That's Green (פוסתמונות)

"חנות קטנה ומטריפה" הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל"בית מודרני" עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב"מקום ירוק" מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, "אמריקן ביוטי", נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז'אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו "נשות סטפפורד" מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז'אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ'מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

2013-08-31 20.08.18

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות ("strip mall") לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים "בסביבה".

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג' יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג'.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב "חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה". אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג'ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

12 תגובות בנושא “Somewhere That's Green (פוסתמונות)”

  1. אחת הבעיות בחיי הפרברים הוא ההשפעה הבעייתית שלהם על נשים. מכיוון שכל גיחה של הילדים מחייבת רכב, נשים הופכות בפועל לנהגות של הילדים. יחד עם מחירי הגנים היקרים, זה עוד גורם ליציאה המסיבית של נשים משוק העבודה. יש המון כתיבה על הקשר הזה, ואני יכולה להעיד מנסיוני האישי שלא פגשתי אישה שגרה בפרברים והייתה לה קריירה. כולל נשים משכילות מאוד שכן הייתה להם קריירה בעבר.

  2. [קנאה]
    (על הטבע שמקיף אותך, ועל החיים בארץ שבה המערכת לפחות משתדלת לעבוד עבורך ולא נגדך)

  3. דובי, אני מבולבל
    לא רצית להכנס לכנסת ברשימת מפלגת העבודה?
    תיכננת לעבוד מהבית בקנדה?

  4. גד, רציתי. לא הסתייע, והגעתי למסקנה שכרגע זה לא ריאלי לכוון לזה, אז המשכתי הלאה, לסיים את הדוקטורט ולראות לאיפה אני ממשיך משם. או שלשיטתך אני צריך לחיות את חיי עכשיו כאילו כן נבחרתי?

  5. הפיכת הפרוורים לסיוט היא לא חידוש של שנות התשעים…

    “They always fill me with a certain horror. It is my belief, Watson, founded upon my experience, that the lowest and vilest alleys in London do not present a more dreadful record of sin than does the smiling and beautiful countryside.”

    “You horrify me!”

    “But the reason is very obvious. The pressure of public opinion can do in the town what the law cannot accomplish. There is no lane so vile that the scream of a tortured child, or the thud of a drunkard's blow, does not beget sympathy and indignation among the neighbours, and then the whole machinery of justice is ever so close that a word of complaint can set it going, and there is but a step between the crime and the dock. But look at these lonely houses, each in its own fields, filled for the most part with poor ignorant folk who know little of the law. Think of the deeds of hellish cruelty, the hidden wickedness which may go on, year in, year out, in such places, and none the wiser.”

  6. זמני הנסיעה זה בעצם מה שדפק לחלוטין את המגורים בפרברים באופן כללי בצפון אמריקה. זה פשוט לא היה ריאלי לשרת בתחבורה ציבורית או אפילו לספק מספיק נתיבים לכל כך מעט אנשים שגרים על שטח כל כך גדול.

    אני מניח שהבחירה שלכם לעבור לריצ,מונד היל היתה בעיקר בגלל בתי הספר והיוקרתיות של השכונה (והיהודים?). נגיד אפשר לגור קרוב יותר במחירים סבירים אבל מי רוצה לגור בסקארבורו?

    מה שמעניין הוא שבמחוז כבר הבינו שהעסק של הפרוורים עם בתים נפרדים צמודי קרקע לא באמת עובד, אז הוציאו את חוק ה"מקומות לגדול" (פלייסס טו גרו) שמגביל משמעותית את הפיתוח מעבר לגבולות השכונות הבנויות ומכריח פרוורים להצטופף. אני יודע פחות על ריצ,מונד היל (שכנראה ילחמו בזה כדי לשמור על הצפיפות הנמוכה המעפנה שלהם עם הבתים צמודי הקרקע) אבל בסקארבורו לדוגמא התחילו לבנות לגובה, ואם תרצה דוגמא מוצלחת יותר – במיססגה, האמאמא של הפרוורים, התחילו לצופף.

    הבעיה, כפי שרמזתי קודם, היא שכל פעם שיזם רוצה לבנות לגובה כל המקומיים צועקים עליו שזה מסתיר להם את הנוף (של הבית של השכן). בינתיים צריך לשרת את כל הבתים במרווחים העצומים הללו עם ביוב וחשמל ומים.

  7. דובי, הסיבה שמתייחסים לפרברים כאל הגהינום היא לא כי הם לא טובים לכם. להפך, הם בסדר כמור לכם. הם גרועים מאד לילדים שלכם, כשהם יהיו בגיל הרלוונטי (נניח 12 ואילך). עבור ילדים, שאין להם יכולת שינוע עצמי, הפרברים הם סביבה מונוטונית ודכאנית, שבה הם לא יכולים לנהל את חייהם בלי להיות תלויים לחלוטין במבוגרים, ואין להם סביבה רוויה בגירויים ועיסוקים שבה יוכלו להתפתח.

    להבנתי, הסיבה שהפרברים הפכו להיות סמל הרשע בשנות ה-90, היא שזו התקופה שבה הילדים שהיו הדור הראשון לגדול בפרברים הפכו ל-showrunners. זה דומה לתקופה שבה התחילו לתאר במדיה הישראלית את הזוועה בקיבוצים: זו היתה התקופה הראשונה שבה ילדים שגדלו בקיבוץ הפכו למשפיעים בתקשורת.

    טל: countryside זה לא פרברים. פרברים, בהקשר של הפוסט, הם תופעה אמריקאית שנוצרה בעיקרה בשנות ה-50-60 של המאה, לא מעט כתוצאה מה-New Deal.

  8. שאלה שמעניינת אותי מזה זמן רב: למה בערים הגדולות בארה"ב-קנדה, בתי הספר במרכזי הערים הם "לא משהו", ועד כמה ה"לא משהו" הזה באמת משמעותי?
    כשאני ואשתי קנינו דירה בירושלים (לפני הרבה זמן, כשעוד היה אפשר לעשות את זה בלי לפשוט רגל), חשבנו על לגור באזור הרישום של בית הספר היסודי הממלכתי שנחשב לטוב ביותר בעיר הזאת. אלא שהמחירים באזור ההוא היו גבוהים מדי בשבילנו כבר אז, וכל הדירות שיכלו לבוא בחשבון עבורנו היו מרוחקים למדי מבית הספר עצמו. בסופו של דבר קנינו דירה בשכונה אחרת, במרחק הליכה קצרה מבית ספר אחר, עם אפשרות להגיע ברגל עם הילדים לגנים (שהם ברמה טובה) ולמתנ"ס השכונתי (חוגים אחה"צ). אני מאמין שמבחינת האפשרויות החינוכיות עבור הילדים לא הפסדנו בחשבון הכולל, או לפחות לא הפסדנו באופן משמעותי.
    האם בצפון אמריקה (בטורונטו לצורך העניין) זה שונה?

  9. בצפון אמריקה באופן כללי יש מתאם בין מחירי הנדל"ן לבין איכות בתי הספר הציבוריים, לא כל כך ברור אם אוכלוסייה חזקה מושכת מורים טובים או להפך. בכל מקרה, יש בטורונטו בתי ספר ציבוריים טובים אבל כדי להשתייך אליהם צריך לשלם הרבה על בית או לגור בדירונת של 70 מטר עם שני ילדים, שזה אפשרי אבל קצת צפוף.

  10. האם ה"איכות" של בתי הספר תלויה בעיקר במורים? (זאת שאלה אינפורמטיבית, אני באמת לא יודע.)
    גם אם זה נכון, עד כמה לבתי ספר ציבוריים באזורים מבוססים יש אפשרות לתת למורים תנאים טובים יותר מאשר לבתי ספר באזורים פחות מבוססים? האם אין תקנים אחידים לתנאי העסקה של המורים לפחות ברמה של עיר או מחוז?

    ככל שאני רואה את זה, ירידת קרנם של מרכזי הערים היא סוג של תהליך שמזין את עצמו:
    1) הדיור במרכזי הערים יקר
    2) => מעמד הביניים עובר לפרוורים (שם ניתן לגור בתנאים טובים יותר תמורת מחיר נמוך יותר)
    3) => מי שנשאר במרכזי הערים הם עשירים (שילדיהם לומדים בבתי ספר פרטיים) ועניים (שגרים בתנאים ירודים ומקבלים סבסוד מהמדינה)
    4) => בגלל בתי הספר הפרטיים, מי שנשאר בבתי ספר ציבוריים הם רק ילדי העניים; החינוך שהם מקבלים בבית מושקע פחות, והאקלים שהם יוצרים בבתי ספר אינו ידידותי
    5) => משפחות ממעמד הביניים מניחות מראש שבית ספר ציבורי טוב זה לא משהו שקיים במרכזי ערים (אולי למעט שכונות לעשירים בלבד) ומחפשות דיור בפרוורים, מה שמחזיר אותנו לשלב (2).

    אם התסריט הזה נכון, אזי ניתן למצוא כמה צדדים חיוביים במאבק של משרד החינוך בישראל נגד חינוך פרטי (שאינו חרדי) וביוקר המכוניות והדלק בישראל (שהופך את המעבר לפרוורים לפחות אטרקטיבי מבחינה כלכלית).

  11. הירוק הזה מהמם את כל מי שבא מהמדבר שלנו והוא בלתי נשכח לכל מי שבא חזרה משם. אצלנו זה היה פרברי ניו-יורק ובמשך שנים לא הפסקנו להתפעל מהירוק והמים בכל מקום ומהסנאים על העצים. ומאז שחזרנו הצבע השולט בנוף (בשרון) הוא חום וצהוב במקום ירוק – מתגברים, לא מתרגלים.

    לא התנסיתי במערכת התבחורה בטורונטו אבל למי שעשה קומיוטינג מרחובות לירושלים או לת"א, אני מהמר שהנסיעות בתחבורה הציבורית של טורונטו תראה עונג שבת ממש.

    בגדול צריך להיזהר מהכללות לגבי הפרברים. יש כאלו יפים ויחסית יקרים, עם בתי ספר טובים ויש פרברים עניים שמשום מה נראים פחות ירוקים ויש להם מערכות חינוך פחות אטרקטיביות. אני חושב שגם כאן בישראל זה ככה, אם מסתכלים על סביון ואור-יהודה כפרברים של תל-אביב. השוו למשל שתי עיירות פרברים באותו מחוז ליד ניו-יורק: Larchmont עם הכנסה ממצועת של 160K בשנה ו-Port Chester עם 45K בשנה (באורח פלא, השניה הרבה פחות ירוקה).

    איילת, אני חושב שהבעיה של נשים היא עם הילדים ולא עם הפרברים. בפרברים צריך להסיע אותם בגלל המרחקים, בעיר צריך ללות אותם בגלל הבטחון האישי. ילדים לא הולכים שם לבד לשום מקום – לא לחבר, לא לחוג, לא לבית הספר ולא בחזרה. גם בעיר וגם בפרברים מבוגר/ת לגדל אותם. לרוב האנשים בפרברים יותר כיף (וזול) לגדל את הילדים בנוחיות. ובפרברים האמידים נשים בעלות מקצוע (רופאות, עורכות דין וכו') גאות לוותר על הקריירה כדי להנות מגידול הילדים במקום לגדל ילדים עם אומנת. זה כזה סטטוס-סימבול, כמו לקנות אוטו יקר.

    מני, אני חושב שהתהליך שאתה מתאר נכשל בסעיף 3. עובדה שמי שנשאר לגור בערים הם בעיקר הרבה העניים מאוד (ומעט עשירים מאוד). אבל כל רשות מקומית משלמת למוריה כמה שהיא רוצה/יכולה. רשויות פרברים אמידות, גובות יותר מיסים (יש מס בית ספר מיוחד) ולכן משיגות מורים טובים יותר.

סגור לתגובות.