Somewhere That's Green (פוסתמונות)אני ואפסי עודראשי

תגובות

Somewhere That's Green (פוסתמונות) — 12 תגובות

  1. אחת הבעיות בחיי הפרברים הוא ההשפעה הבעייתית שלהם על נשים. מכיוון שכל גיחה של הילדים מחייבת רכב, נשים הופכות בפועל לנהגות של הילדים. יחד עם מחירי הגנים היקרים, זה עוד גורם ליציאה המסיבית של נשים משוק העבודה. יש המון כתיבה על הקשר הזה, ואני יכולה להעיד מנסיוני האישי שלא פגשתי אישה שגרה בפרברים והייתה לה קריירה. כולל נשים משכילות מאוד שכן הייתה להם קריירה בעבר.

  2. [קנאה]
    (על הטבע שמקיף אותך, ועל החיים בארץ שבה המערכת לפחות משתדלת לעבוד עבורך ולא נגדך)

  3. דובי, אני מבולבל
    לא רצית להכנס לכנסת ברשימת מפלגת העבודה?
    תיכננת לעבוד מהבית בקנדה?

  4. גד, רציתי. לא הסתייע, והגעתי למסקנה שכרגע זה לא ריאלי לכוון לזה, אז המשכתי הלאה, לסיים את הדוקטורט ולראות לאיפה אני ממשיך משם. או שלשיטתך אני צריך לחיות את חיי עכשיו כאילו כן נבחרתי?

  5. הפיכת הפרוורים לסיוט היא לא חידוש של שנות התשעים…

    “They always fill me with a certain horror. It is my belief, Watson, founded upon my experience, that the lowest and vilest alleys in London do not present a more dreadful record of sin than does the smiling and beautiful countryside.”

    “You horrify me!”

    “But the reason is very obvious. The pressure of public opinion can do in the town what the law cannot accomplish. There is no lane so vile that the scream of a tortured child, or the thud of a drunkard's blow, does not beget sympathy and indignation among the neighbours, and then the whole machinery of justice is ever so close that a word of complaint can set it going, and there is but a step between the crime and the dock. But look at these lonely houses, each in its own fields, filled for the most part with poor ignorant folk who know little of the law. Think of the deeds of hellish cruelty, the hidden wickedness which may go on, year in, year out, in such places, and none the wiser.”

  6. זמני הנסיעה זה בעצם מה שדפק לחלוטין את המגורים בפרברים באופן כללי בצפון אמריקה. זה פשוט לא היה ריאלי לשרת בתחבורה ציבורית או אפילו לספק מספיק נתיבים לכל כך מעט אנשים שגרים על שטח כל כך גדול.

    אני מניח שהבחירה שלכם לעבור לריצ,מונד היל היתה בעיקר בגלל בתי הספר והיוקרתיות של השכונה (והיהודים?). נגיד אפשר לגור קרוב יותר במחירים סבירים אבל מי רוצה לגור בסקארבורו?

    מה שמעניין הוא שבמחוז כבר הבינו שהעסק של הפרוורים עם בתים נפרדים צמודי קרקע לא באמת עובד, אז הוציאו את חוק ה"מקומות לגדול" (פלייסס טו גרו) שמגביל משמעותית את הפיתוח מעבר לגבולות השכונות הבנויות ומכריח פרוורים להצטופף. אני יודע פחות על ריצ,מונד היל (שכנראה ילחמו בזה כדי לשמור על הצפיפות הנמוכה המעפנה שלהם עם הבתים צמודי הקרקע) אבל בסקארבורו לדוגמא התחילו לבנות לגובה, ואם תרצה דוגמא מוצלחת יותר – במיססגה, האמאמא של הפרוורים, התחילו לצופף.

    הבעיה, כפי שרמזתי קודם, היא שכל פעם שיזם רוצה לבנות לגובה כל המקומיים צועקים עליו שזה מסתיר להם את הנוף (של הבית של השכן). בינתיים צריך לשרת את כל הבתים במרווחים העצומים הללו עם ביוב וחשמל ומים.

  7. דובי, הסיבה שמתייחסים לפרברים כאל הגהינום היא לא כי הם לא טובים לכם. להפך, הם בסדר כמור לכם. הם גרועים מאד לילדים שלכם, כשהם יהיו בגיל הרלוונטי (נניח 12 ואילך). עבור ילדים, שאין להם יכולת שינוע עצמי, הפרברים הם סביבה מונוטונית ודכאנית, שבה הם לא יכולים לנהל את חייהם בלי להיות תלויים לחלוטין במבוגרים, ואין להם סביבה רוויה בגירויים ועיסוקים שבה יוכלו להתפתח.

    להבנתי, הסיבה שהפרברים הפכו להיות סמל הרשע בשנות ה-90, היא שזו התקופה שבה הילדים שהיו הדור הראשון לגדול בפרברים הפכו ל-showrunners. זה דומה לתקופה שבה התחילו לתאר במדיה הישראלית את הזוועה בקיבוצים: זו היתה התקופה הראשונה שבה ילדים שגדלו בקיבוץ הפכו למשפיעים בתקשורת.

    טל: countryside זה לא פרברים. פרברים, בהקשר של הפוסט, הם תופעה אמריקאית שנוצרה בעיקרה בשנות ה-50-60 של המאה, לא מעט כתוצאה מה-New Deal.

  8. שאלה שמעניינת אותי מזה זמן רב: למה בערים הגדולות בארה"ב-קנדה, בתי הספר במרכזי הערים הם "לא משהו", ועד כמה ה"לא משהו" הזה באמת משמעותי?
    כשאני ואשתי קנינו דירה בירושלים (לפני הרבה זמן, כשעוד היה אפשר לעשות את זה בלי לפשוט רגל), חשבנו על לגור באזור הרישום של בית הספר היסודי הממלכתי שנחשב לטוב ביותר בעיר הזאת. אלא שהמחירים באזור ההוא היו גבוהים מדי בשבילנו כבר אז, וכל הדירות שיכלו לבוא בחשבון עבורנו היו מרוחקים למדי מבית הספר עצמו. בסופו של דבר קנינו דירה בשכונה אחרת, במרחק הליכה קצרה מבית ספר אחר, עם אפשרות להגיע ברגל עם הילדים לגנים (שהם ברמה טובה) ולמתנ"ס השכונתי (חוגים אחה"צ). אני מאמין שמבחינת האפשרויות החינוכיות עבור הילדים לא הפסדנו בחשבון הכולל, או לפחות לא הפסדנו באופן משמעותי.
    האם בצפון אמריקה (בטורונטו לצורך העניין) זה שונה?

  9. בצפון אמריקה באופן כללי יש מתאם בין מחירי הנדל"ן לבין איכות בתי הספר הציבוריים, לא כל כך ברור אם אוכלוסייה חזקה מושכת מורים טובים או להפך. בכל מקרה, יש בטורונטו בתי ספר ציבוריים טובים אבל כדי להשתייך אליהם צריך לשלם הרבה על בית או לגור בדירונת של 70 מטר עם שני ילדים, שזה אפשרי אבל קצת צפוף.

  10. האם ה"איכות" של בתי הספר תלויה בעיקר במורים? (זאת שאלה אינפורמטיבית, אני באמת לא יודע.)
    גם אם זה נכון, עד כמה לבתי ספר ציבוריים באזורים מבוססים יש אפשרות לתת למורים תנאים טובים יותר מאשר לבתי ספר באזורים פחות מבוססים? האם אין תקנים אחידים לתנאי העסקה של המורים לפחות ברמה של עיר או מחוז?

    ככל שאני רואה את זה, ירידת קרנם של מרכזי הערים היא סוג של תהליך שמזין את עצמו:
    1) הדיור במרכזי הערים יקר
    2) => מעמד הביניים עובר לפרוורים (שם ניתן לגור בתנאים טובים יותר תמורת מחיר נמוך יותר)
    3) => מי שנשאר במרכזי הערים הם עשירים (שילדיהם לומדים בבתי ספר פרטיים) ועניים (שגרים בתנאים ירודים ומקבלים סבסוד מהמדינה)
    4) => בגלל בתי הספר הפרטיים, מי שנשאר בבתי ספר ציבוריים הם רק ילדי העניים; החינוך שהם מקבלים בבית מושקע פחות, והאקלים שהם יוצרים בבתי ספר אינו ידידותי
    5) => משפחות ממעמד הביניים מניחות מראש שבית ספר ציבורי טוב זה לא משהו שקיים במרכזי ערים (אולי למעט שכונות לעשירים בלבד) ומחפשות דיור בפרוורים, מה שמחזיר אותנו לשלב (2).

    אם התסריט הזה נכון, אזי ניתן למצוא כמה צדדים חיוביים במאבק של משרד החינוך בישראל נגד חינוך פרטי (שאינו חרדי) וביוקר המכוניות והדלק בישראל (שהופך את המעבר לפרוורים לפחות אטרקטיבי מבחינה כלכלית).

  11. הירוק הזה מהמם את כל מי שבא מהמדבר שלנו והוא בלתי נשכח לכל מי שבא חזרה משם. אצלנו זה היה פרברי ניו-יורק ובמשך שנים לא הפסקנו להתפעל מהירוק והמים בכל מקום ומהסנאים על העצים. ומאז שחזרנו הצבע השולט בנוף (בשרון) הוא חום וצהוב במקום ירוק – מתגברים, לא מתרגלים.

    לא התנסיתי במערכת התבחורה בטורונטו אבל למי שעשה קומיוטינג מרחובות לירושלים או לת"א, אני מהמר שהנסיעות בתחבורה הציבורית של טורונטו תראה עונג שבת ממש.

    בגדול צריך להיזהר מהכללות לגבי הפרברים. יש כאלו יפים ויחסית יקרים, עם בתי ספר טובים ויש פרברים עניים שמשום מה נראים פחות ירוקים ויש להם מערכות חינוך פחות אטרקטיביות. אני חושב שגם כאן בישראל זה ככה, אם מסתכלים על סביון ואור-יהודה כפרברים של תל-אביב. השוו למשל שתי עיירות פרברים באותו מחוז ליד ניו-יורק: Larchmont עם הכנסה ממצועת של 160K בשנה ו-Port Chester עם 45K בשנה (באורח פלא, השניה הרבה פחות ירוקה).

    איילת, אני חושב שהבעיה של נשים היא עם הילדים ולא עם הפרברים. בפרברים צריך להסיע אותם בגלל המרחקים, בעיר צריך ללות אותם בגלל הבטחון האישי. ילדים לא הולכים שם לבד לשום מקום – לא לחבר, לא לחוג, לא לבית הספר ולא בחזרה. גם בעיר וגם בפרברים מבוגר/ת לגדל אותם. לרוב האנשים בפרברים יותר כיף (וזול) לגדל את הילדים בנוחיות. ובפרברים האמידים נשים בעלות מקצוע (רופאות, עורכות דין וכו') גאות לוותר על הקריירה כדי להנות מגידול הילדים במקום לגדל ילדים עם אומנת. זה כזה סטטוס-סימבול, כמו לקנות אוטו יקר.

    מני, אני חושב שהתהליך שאתה מתאר נכשל בסעיף 3. עובדה שמי שנשאר לגור בערים הם בעיקר הרבה העניים מאוד (ומעט עשירים מאוד). אבל כל רשות מקומית משלמת למוריה כמה שהיא רוצה/יכולה. רשויות פרברים אמידות, גובות יותר מיסים (יש מס בית ספר מיוחד) ולכן משיגות מורים טובים יותר.