המתבולל הסודיאמריקהראשי

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין1 עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים2 הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית,3 היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

  1. שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו. []
  2. "ב"ראות" גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. "הם כולם מתבוללים", מסביר גרינשטיין, אך מסייג: "חוץ מהאורתודוקסים"." []
  3. הופעות של זמרים ישראלים בחו"ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו"ל. []

תגובות

המתבולל הסודי — 21 תגובות

  1. "היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם"

    אני חושב שאתה נותן יותר מדי קרדיט ל"בחירה מודעת ורצונית" בעניין הזה.
    לדוגמא, כשהילדים שלי היו קטנים יותר, הם הלכו לגן שבו נערך סוג של תפילה פעם בשבוע (כאשר הילדים יכלו לחשוב בעצמם מה הם רוצים לבקש או לאחל; זה לא שהכריחו אותם לקרוא "שמונה עשרה" מהסידור).
    האם אני ואשתי בחרנו בחירה מודעת ורצונית לחנך את ילדינו להתפלל? כיוון ששנינו אתאיסטים מושבעים, פירוש כזה של הכוונות שלנו יהיה מגוחך.
    אנחנו פשוט היינו מרוצים מדברים אחרים בגן הזה, והתפילה, באופן שהיא נערכה בגן, *לא היוותה שיקול נגדי חזק מספיק* עבורנו כדי לחפש לילדים גן אחר.
    סביר להניח שלרוב הישראלים בחו"ל קורה דבר דומה. בעיקרון, הם היו רוצים לחיות כיהודים באופן שהם מבינים את זה (למשל, לשלוח את ילדיהם לבית ספר יהודי), אבל אז מתברר שהמאמץ שזה דורש מהם הנו גדול מדי (למשל, בית ספר יהודי עולה המון כסף). זה נראה הרבה יותר אילוץ מ"בחירה מודעת ורצונית".
    מה אפשר לעשות נגד זה, זו כבר שאלה אחרת. אבל בכל אופן, יש הגיון בכך שיהודים בישראל השוקלים הגירה לארץ אחרת יקחו את נושא הזהות היהודית בחשבון במערכת השיקולים הכללית שלהם. אם כתבות מהסוג המדובר יעוררו את תשומת לבם לכך, כבר אפשר לומר שיש בכך איזושהי תועלת.
    ודרך אגב, הדבר העיקרי שהישראלים יכולים לעשות כדי שפחות יהודים יעזבו את ישראל הוא להביא פחות ילדים. חלק גדול מהבעיות של ישראל נובעות מכך שיש בה גידול אוכלוסייה מטורף, הגורם ליותר מדי אנשים להתחרות על היקף מוגבל של משאבים. אבל כל עוד הדגש הציבורי הוא על מלחמה דמוגרפית בגויים ימ"ש ולא על טיפוח הזהות והחברה הישראלית (בעלות מאפיינים יהודיים לרוב), אין הרבה סיכוי שזה יקרה.

  2. מהי הזהות האמריקאית? מיתוס של כור היתוך ושל רוח יזמית. החלום האמריקאי. don't tread on me, וכו'. ממוצע של כל מיני אמירות ופתגמים שאף אחד מהם לא באמת הכרחי אבל השילוב שלהם כמו חוטים בחבל מייצר משהו שאם אתה מסתכל עליו אתה אומר "זה אמריקאי".
    ואת אותו הדבר יש לישראלים, בארץ ובחו"ל. אתה מזהה ישראלים בחצי שניה. חוצפה; סמוך; פאמיליאריות; כולם נגדנו. אם אתה מזהה ישראלי בחו"ל אז יש זהות ישראלית. לא ברור לי על מה צריך לעבוד.

  3. תודה רבה על מאמר מעניין מאוד ותגובה מתבקשת לכתבה מעצבנת!

    אני מסכים עם עיקר דבריך, ובכל-זאת הערה אחת:

    לדעתי אתה עושה דיכוטומיה מוגזמת מדי בין "יהודי" ל"ישראלי". זאת, בכמה אופנים – ראשית, בניגוד לרושם שניסו לצייר בכתבת נרג ושנדמה לי שבא לידי ביטוי גם אצלך, אין נתק מוחלט בין יהודים אמריקניים לישראליים בחו"ל, לפחות מנסיוני שלי.
    משפחתי ואני חיינו מספר שנים באזור בוסטון כשהייתי נער (לא לפני הרבה מאוד שנים, אגב), ובמקרה או שלא, התברר שמתוך ששה שבעה חברים שהייתי מסתובב אתם בתיכון הציבורי שם, חמישה היו יהודים. צריך להדגיש שהדבר התברר לי לאורך הזמן, לכתחילה לא חיפשתי דווקא חברים יהודם, ועל חלקם גיליתי שהם יהודים רק אחרי זמן רב. הם, לעומת זאת, ידעו שאני ישראלי. האם התחברו איתי בגלל שאני ישראלי? אני לא יודע, סביר שלא במודע, אבל אין לי ספק שיש בהחלט קשר תרבותי חזק יותר בין ישראלים ליהודים, מאשר בין ישראלים לאמריקני ממוצע הנעדר כל קשר לעם היהודי. למותר לציין שאני ומשפחתי חילונים לחלוטין, וכל החברים הללו לא היו אורתודוכסיים.
    גם אם אבחן את הקשרים שהיו שם להוריי, הרי שמתוך הקשרים שלהם עם אמריקניים היה ייצוג דיספרופורציונאלי לכמות החברים היוהדים, גם בהתחשב בכך שמדובר באזור עם אוכלוסייה יהודית גדולה. לדעתי זו עוד דוגמא לאותו עניין.

    ולבסוף, אני מסכים איתך שהתרבות הלאומית קשורה למה שקורה ב"הווה" – אבל מהו ה"הווה" הזה? הרי הרגע החולף אינו הווה שאנחנו מדברים עליו. מדובר בהווי החיים המשתנה בחברה מסוימת. הדבר הזה מאוד קשה להגדרה, אבל כפי שאתה בעצמך אמרת בדוגמא המצוינת לגבי היוונים – להיסטוריה המשותפת, או, ליתר דיוק, לתודעה ההיסטורית המשותפת, חלק משמעותי בכך. אם נוסיף לכך את הספרות, השירה, והמוסיקה, שכל אחת מהן, גם זו הפופולרית בת זמננו, ולא רק יצירות המופת בבית הספר, יש מטענים תרבותיים ושורשיים נכבדים (להקה ישראלית מובהקת כמו "כוורת" היא דוגמא מצוינת), יתברר שאי-אפשר לדבר על זהות ישראלית במנותק ממרכיב יהודי (לאומי!) משמעותי ביותר, מרכיב שיש בו רבדים היסטוריים, תרבותיים-ספרותיים ואף דתיים משמעותיים (כפי שאמר אלן דרשוביץ, האל שאני לא מאמין בו הוא האל היהודי!).

    לסיכום – אני מסכים עם עיקר הניתוח שלך, וגם עם השורה התחתונה – ישראל צריכה לדאוג שחיי אזרחיה כאן יהיו טובים ומשמעותיים ומספיק כדי שלא יעזבו, ושאלו שעזבו ירצו ויוכלו לחזור. אכן, אחד הדברים שצריך לעשות זה לטפח זהות ישראלית, *אבל* בל נשלה את עצמנו – זהות ישראלית היא זהות לאומית יהודית, בגלגול המודרני שאנחנו מכירים כעת. היא כוללת יצירה עברית וישראלית מהמאה העשרים, והיסטוריה של המאה האחרונה, אבל בהחלט גם מאות ואלפי שנות היסטוריה ויצירה יהודית שקדמו לה. לא ניתן לנתק בין השתיים, שכן האחת נבנתה והתבססה על השנייה, וחיזוק הזהות העברית התרבותית העשירה ורבת הרבדים והתקופות הוא אינטרס של כולנו, ובמיוחד של הישראלים החילונים היושבים בציון.

  4. הצצתי בכתבה והיא אכן מעצבנת. העזות מצח הזו, שלא מספיק שבארץ רודפים אותך בשם הדת כי אתה לא יהודי מספיק, אז עכשיו אתה לא בסדר גם בעוזבך את הארץ. מפתיע שאיש מהדוברים לא השתמש בביטוי המעצבן "תינוקות שנשבו", שהרי אם אינך מאמץ את הדת שהחליטו עבורך עליה בחום צריך לעזור לך לראות את האור ולהצילך כחסר ישע – זו הרי לא יכולה להיות החלטה מודעת, או עניין של אמונה רצונית.

    אני לא מבינה למה מדינתנו, על ממשלתה וארגוניה, רוצה לבזבז כסף ומשאבים על קירוב היורדים לדת. במקום זה תואיל ותסביר לנו, החיים בישראל ומממנים אותה, מדוע כדאי לנו להישאר. לי אישית אין דרכון או אפשרות הגירה אחרת, אך לו היתה (וכל היודע על מקום הימצאה של אחת כזו מוזמן להודיעני), במצב הנוכחי הכלכלי הייתי הולכת על זה, ולו לניסיון.
    החיים פה קשים. בלתי אפשריים כלכלית, הערכים נשחקו או נעלמו והוחלפו בשנאה לאחר (ולא רק בין קבוצות גדולות כמו חילונים-חרדים/יהודים-ערבים, אלא גם בין תתי קבוצות קטנות), כבר 4 ימים אנשים חסרי רכב נמצאים בעוצר ללא אפשרות תחבורה ליציאה מהבית בגלל הכפיה הדתית (אבל תעברו לפריפריה, אומרת הממשלה, והרי למי בכלל יש אפשרות כלכלית לגור במרכז, ולו בשכירות?), אין רשת תחבורה ציבורית מתוקנת, ממשלתנו אטומה ובזבזנית והקיץ הזה בלתי נגמר.

    "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה"? לא, הם פשוט לא חושבים שזו גולה, הם עזבו מרצונם למקום טוב יותר כי הם לא יודעים איך לחיות יותר כאן בכבוד. זו הבעיה שצריך לפתור.

  5. אותי הכי עיצבנה ההנחה הסמויה כאילו מובן מאליו שהמהגרים הישראלים ירצו לשמר את הזהות הישראלית\יהודית\ווטאבר שלהם לדורי דורות. אם היה מדובר על מהגרים מוסלמים מאיזו מדינה ערבית או צפון אפריקאית שנורא חשוב להם שהילדים יתחתנו רק עם אנשים כמוהם ויישמרו איזו נאמנות כפולה לארצות המוצא שלהם, קל לנחש מה היתה התגובה של אותם ציונים טובים.

  6. פוסט מעניין מאוד. אבל אני חושב שיש החמצה מסוימת בהפרדה החדה שנעשית כאן בין "ישראליות" לבין "יהודות" ובהתייחסות אל היהדות רק כאל דת (כמו קתוליות או בודהיזם) ולא כאל תרבות ואתניות.

    צריך לזכור שרוב היהודים באמריקה הגיעו לשם מאותן מדינות ומאותן תרבויות שמהן הגיעו היהודים לישראל. אני מכיר מספר משפחות שבשנות ה-40 וה-50 חלק מהאחים הגיעו לישראל וחלק אחר מהמשפחה הגיעו לקנדה ו/או לארה"ב. יש גם רוסים רבים שבשנות ה-90 הגיעו לאמריקה בעוד שאחיהם או קרוביהם הגיעו לישראל. אז האמירה – עכשיו, 50 או 20, שנה אחר כך – שבניהם של אלו שהגיעו לאמריקה הם "יהודים" בעוד שבניהם של אחיהם שהגיעו לישראל הם "ישראלים ולא יהודים", נראית לי מוזרה כמעט כמו האמירה שפלסטיני שנולד ביפו הוא "ישראלי" בעוד שבן דודו (זה הדוד שגורש מיפו לעזה ב-48) הוא "פלסטיני או מצרי".

    נדמה לי שזו טעות לנסות לבסס זהות על "תרבות עכשוית" מדי – כזו של דור אחד. ואם תלך בישראל דור אחד אחורה תמצא שרוב התושבים היהודים הם מהגרים או בני מהגרים ולא ממש ישראלים – אז להגיד שהרכיב הדומיננטי בזהותינו הוא הישראליות נראה לי קצת לא יציב (אלא אם גם אתה – כמו ההוא – חושב על זהות מתחלפת לכל רגע בנפרד).

    מהניסיון האישי שלי: אני חילוני חרד (אפילו מאוד אנטי דתי) וגרתי בניו-יורק עם אישתי וילדי כ-10 שנים. לי נראה שיש מקום לדבר על זהות יהודית ושורשים יהודיים משותפים ליהודי ישראל (שסביהם הרי באו מהתפוצות) וליהודי התפוצות (שסביהם נשארו שם), למרות שהם פיתחו אורחות חיים שונים בדור האחרון. באופן דומה, נדמה לי, פלסטיני מיפו ופלסטיני מעזה מקיימים אורחות חיים שונים מאוד וכבר לא מעוניינים להתערבב, אבל כמעט אף פלסטיני מיפו לא יזדהה כיותר ישראלי מפלסטיני.

    אם תישאר בקנדה מספיק זמן ויוולדו לך שם עוד ילדים, תחווה תופעה מוזרה של זהות "קצרת מועד", כאשר הילדים האמריקנים שלך יפגשו בחופשים את ההורים (או הסבים) הישראלים שלך והם לא יבינו – תרבותית – זה את זה. ואז תשאל את עצמך אם אתה מהזהות של הוריך או מהזהות של ילדיך או שזהות זה מסכה שקונים לפי המצב-רוח בדרך למסיבת פורים.

    שנה טובה!

  7. אחרי 15 שנה באנגליה אני לא יורד או מהגר ישראלי, אני בריטי וילדי בטח שבריטים. כמובן יש בי משהו ישראלי אבל מה לעשות ?

  8. נו, אני רואה שעדיין לא התאקלמת בחזרה בקנדה. אתה חלוד במולטי-קולטי. כתבת:
    "אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו)."
    והתכוונת ודאי ל:
    "אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, השותפים-לחיים של בני (או בנותי, אם תהיינה כאלו)".

    ויותר לעניין: אני מסכים עם כל מה שכתבת, חוץ מהחלק של המסקנות האופרטיביות שבו אתה אומר שמה שישראל צריכה לעשות זה לגרום לאנשים לא לרצות לעזוב אותה, ובשביל זה היא צריכה לטרוח לבנות זהות ישראלית חילונית. אני חושב שלא באמת הלכת עם התובנות שלך עד הסוף. הרי אתה אומר, בצדק, שהזהות הישראלית אינה באמת דתית, והיא אתנית רק למחצה. אז הגיע הזמן להפוך אותה לאינקלוסיבית יותר: למצוא דרך לצרף אליה מהגרים, לא-יהודים, ואפילו (שום ושמיים) ערבים. כן, מדינת כל אזרחיה. אם תהיה בישראל מדינת כל אזרחיה, עם זהות לאומית מגובשת, אז לא יצטרכו לרוץ בהיסטריה כדי לשמור על זהות לאומית — היא תשמר את עצמה. מצד שני, אם הזהות הישראלית לא תשכיל להרחיב את עצמה ולקבל אל תוכה מהגרים ומצטרפים חדשים, אז יקרה לה מה שקרה במהלך ההיסטוריה לכל זהות שלא השכילה להתרחב ולהשתנות: היא תהפוך למיעוט נרדף, או תיעלם כליל.

    חוץ מזה, לעולם לא אסלח לך על שגרמת לי לקרוא את הכתבה של צביקה קליין. כשהתחלתי כבר לא הצלחתי להפסיק: זה כמו לראות רכבת דוהרת לתוך קיר, קרון אחרי קרון, אבל הלוואי שלא הייתי רואה את זה: רמות הפטרנליזם הן בלתי נשכחות.

    אגב, מה שאירוני זה שדווקא היורדים שהכי פחות אכפת להם מהדת, קרי טיפוס האקדמאים השמאלנים, הם אלה שבסוף כן מוצאים את עצמם בסביבה שמלאה ביהודים (פרוגרסיביים כמותם), ולעתים קרובות יבלו את חייהם מוקפים בלא-מעט יהודים, למרות חוסר העניין המוחלט שלהם גם ביהדות וגם בישראליות. אלה דווקא היהודים הימניים שלא מוצאים שפה משותפת עם הישראלים הימניים, וההפך.

  9. אנונימוס: צודק, הכי הטרונורמטיבי מצידי. נו נו נו.
    לגבי השאר – כן, נו, אתה יודע מה העמדות שלי בנושא, אבל ניסיתי להיות פרקטי ולהציע דברים שיש סיכוי תיאורטי כלשהו שיתקבלו, אז התחשבתי בעמדות היסוד של מי שאמור ליישם את העצות הללו.

  10. פוסט מצוין, ויש לי שאלה – מה לגבי האיטלקים או האירים באמריקה? יש להם תרבות משלהם, ואני לא חושב שזה קשור להיותם קתולים. למה הישראלים-יורדים לא יכולים להגיע למצב כזה?

  11. הניתוח כולו נוגע בכמה נקודות נכונות, אבל נשען על הנחה בעייתית מאד: שיש זהות ישראלית שאינה נגזרת של הזהות היהודית, ושהזהות הישראלית הזו היא בעלת ערך, שמדינת ישראל צריכה לטרוח על טיפוחה ושיש לה עתיד.
    אני חושב שכל זה לא מתחיל. מדינת ישראל קמה אך ורק מתוך דחף יהודי, מתוך הרצון להקים את מדינת היהודים, ולממש בתוך ההיסטוריה והגיאופוליטיקה את הזהות היהודית, את הלפיד העובר מדור לדור ושאת העברתו אנו מציינים בליל הסדר.
    בלי הסיפור הזה, בלי העניין היהודי, בלי התנ"ך, בלי האור לגויים – בלי כל היומרה הזאת, אין שום סיבה לקיים 'וילה בג'ונגל' במזרח התיכון, כאשר במערב הרבה יותר קל לעשות זאת. ובוודאי בצפון אמריקה, שאינה מלאה אנטישמיות ודם יהודי.
    להציג את הישראליות כתרבות שעומדת בפני עצמה זה יומרני מאד, ולדעתי לא מחזיק מים.

  12. יואב – לא אמרתי שאין קשר בין הזהות היהודית לזהות הישראלית. להפך, אמרתי שהזהות הישראלית התפתחה מתוך בסיס יהודי. אני לא חושב שהישראליות היא "נגזרת" של היהודיות, אלא התפתחות אבולוציונית שלה. השאלה אם הזהות הזו היא בעלת ערך עצמאי היא שאלה שאני לא מסוגל להכנס אליה, אבל ככל הנראה יש לה ערך בעיני אלו האוחזים בה – ערך שאין בעיניהם לתרבות היהודית שאינם חשים קשר אליה. השאלה אם יש או אין לה עתיד, כמובן, היא שאלה פתוחה.

    מדינת ישראל אולי קמה מתוך דחף יהודי, אבל אין לבלבל בין הגורמים לתהליך מסוים לבין התוצרים שלו. יש הרבה מאוד שמפריד בין שני הדברים הללו. אני לא חושב שאפשר להכחיש שיש תרבות ישראלית נבדלת משאר התרבות הישראלית. אבל גם אם מסתכלים על ההיסטוריה של הציונות, אפשר בהחלט לטעון שהציונות החילונית קמה מתוך *שלילת* הזהות היהודית הדתית במידה לא קטנה. הרצל, כידוע, לא היה בדיוק יהודי אדוק במיוחד. הוא הגיע לרעיון הציוני מתוך התובנה שהאתנוס היהודי מנוע מלהשתלב בקרב העמים בקרבם הוא חי, ולכן הוא נדרש להקים לעצמו מדינת לאום משלו, אך זו לא הייתה אמורה להיות מדינה שמתבססת על הדת, אלא מדינה שתפתח לעצמה תרבות מיוחדת משלה – תרבות שתקרין חזרה על העם היהודי שישאר בתפוצות והוא יאמץ אותה. כלומר, בדיוק ההפך ממה שאתה מתאר.
    העובדה שהמנהיגות הציונית החילונית דבקה בתנ"ך (בעל המימדים הלאומיים) אבל זנחה לחלוטין אלפי שנות מחשבה יהודית (דתית ברובה) בגולה, עד כדי כך שאפילו לא חשבת לציין את הגמרא, למשל, כחלק מהבסיס התרבותי של ישראל, אומר דרשני. הציונים לא ראו עצמם כממשיכי דרכם של היהודים, אלא כ"ריבוט" של היהדות, כמי שיוצרים משהו אחר שחורג לגמרי מהדרך שבה הלכה היהדות באלפיים שנות הגלות – ומכאן, כיוצרי זהות נפרדת. הזהות החדשה הזו אמנם פתוחה בפני כל יהודי שיבחר לעלות לישראל ולאמץ אותה, אך לשם כך דרוש מהלך משמעותי ואמיץ של זניחת הגלותיות ומעבר דרך "כור ההיתוך" של מדינת ישראל.

    כמובן, הציונות החילונית היא לא הציונות היחידה, ובוודאי שהיו זרמים בציונות שראו בה הגשמה של זהות יהודית דתית, וראו בזהות הדתית הזו כהצדקה האפשרית היחידה להקמת מדינת היהודים. לא רק זאת, גם אין ספק שהזרמים הללו בציונות, הגם שהיו במיעוט בעבר, הלכו ותפסו מקום רחב יותר בציבוריות הישראלית וכיום הן בגדר הגמוניה כמעט. אך כדי להשיג את המעמד הזה, אני טוען, הייתה צריכה להתפשט בקרב הציבור הישראלי תפיסה שגויה של מהות הזהות היהודית הדתית, והנחה שהזהות היהודית והזהות הישראלית הן זהוֹת. אבל ברגע שמגיעים לקהילות יהודיות בחו"ל, ההבדלים בין הקהילות ברורים באופן מיידי, ולא נוצר חיבור ביניהם.

  13. תודה על כל התגובות. לא אענה לכולם באופן פרטני, אבל כן חשבתי להעלות רעיון שעלה בדעתי בעקבות קריאתן. הוא רק חצי מבושל, אז אל תתפסו אותי במילה.
    אני תוהה אם ההצעה של "ראות" אינה הופכת את היוצרות. במקום שהישראלים יקבלו על עצמם את הזהות היהודית הגלותית של הקהילה היהודית – דבר שמנוגד לכל נימי נפשו של הציוני – למה לא לעשות את ההפך, ולנסות להשלים את המפעל הציוני המקורי, שהיה אמור לייצר תרבות יהודית-לאומית ("ישראלית") חדשה, שישראל תייצא ליהודים שיוותרו בחו"ל כך שהם עצמם יהפכו לבעלי תרבות ישראלית גם במקום מושבם? במילים אחרות, להיות "אור לגולה" לפני שאנחנו הופכים ל"אור לגויים". בדומה למדינות לאום אחרות שמטפחות את הזהות הלאומית של התפוצות שלהן ע"י עידוד קשרים תרבותיים בין מדינת המוצא לקהילות בתפוצות, ישראל יכולה לעודד קשר תרבותי בין הקהילות היהודיות לבין היצירה בישראל. יש את זה, כמובן, בקטנה, בכל מיני מקומות, אבל זה מעולם לא נוסה בקנה מידה גדול ובאמירה מהותית של "אנחנו עכשיו המקור של התרבות היהודית הלאומית החדשה". תסביך הנחיתות של ישראל מול הקהילות בתפוצות, בשילוב עם חוסר נכונות (מוצדק לגמרי) של הקהילות הללו להכפיף את עצמן תרבותית לישראל, מנע עד היום תהליך שכזה. ספק אם באמת ניתן להגיע לתוצאות משמעותיות בתהליך כזה מאותן סיבות. אבל רק בגלל שהתהליך הראוי אינו פרקטי, זו לא סיבה לבחור בתהליך הפוך שאין בו שום הגיון רק מכיוון שיש יותר יכולת לתפעל אותו.

  14. דובי, בגדול קוראים לזה פרוייקט תגלית. לוקחים יהודים אמריקאים ומישראלים אותם.

  15. גלעד – כן (וזה לא מקרי שהיוזם של הפרויקט הזה הוא יוסי ביילין)… אבל לא.

  16. דובי,
    אם הרעיון שלך יעלה להצבעה אני אאלץ להצביע נגד.
    גם לי יש ברקע, כמו לרוב בני האדם, אינטרס שהתרבות – הישראלית – שלי תשרוד ותשגשג ולשם כך מישהו צריך לטרוח כדי להנחיל את התרבות הזאת, גם בארץ וגם בתפוצות. זה יהיה נחמד (בשבילי) אם בכל מקום בעולם תמצא גם קהילה משגשגת של דוברי עברית, אוכלי חומס, חובבי ספרות, שירה ותאטרון עברי וכו'.

    אבל אני לא חושב שמדינת ישראל (או כל מדינה אחרת) צריכה לעסוק בהנחלת תרבות ישראלית (או אחרת) – לא בתפוצות ולא בתוך הטריטוריה של א"י. במדינה הזו (כמו ברוב האחרות) יש אנשים עם תרבויות שונות – ערבים, חרדים, רוסים, "צברים" – ואם המדינה תשתמש במשאביה (שהם משאבים של כולם) לקידום תרבות מסוג מסוים אחד, אז היא בהכרח תקפח חלק ניכר מאזרחיה.

    לכן, בגלל הפלורליזם, אני מעדיף "הפרדת התרבות מהמדינה" וחושב שקידום וטיפוח של תרבות כזו או אחרת (כמו דת כזו או אחרת) הוא עניין לארגוני החברה האזרחית ולא עניינה של המדינה הליברלית – של כל אזרחיה.

  17. ושוב – ישראל צריכה להשקיע בתושביה בטרם יעזבו (בתחומי החינוך, הבריאות, הכלכלה, התחבורה הציבורית ואפשרות לבחור באורח חיים לא דתי ללא כפייה), כי הנהירה החוצה כבר החלה, ולא בהנחלת מה-שזה-לא-יהיה לאלו שכבר עזבו אותה.

    ומשפט כמו "אנחנו עכשיו המקור של התרבות היהודית הלאומית החדשה" נשמע כמו פתיח לתוכנית חדשה מבית השרה לבנת לעידוד יצירות בעלות ערכים ציוניים המתיישבים עם קו פוליטי מסוים בלבד. הערבוב הזה בין פוליטיקאים לתרבות לא מוביל לשום דבר טוב.

  18. או שאפשר פשוט לנסות ליצא תרבות ישראלית בין אם דרך הקונסוליות או דרך ארגונים שונים (אולי במימון חלקי של המדינה אבל לא צריך לשפוך על זה הרבה כסף) או תמיכה בתרבות פה בארץ שתוכל אחר-כך לזלוג לחו"ל. ישראלים שגרים בחו"ל יהיו ככל הנראה צרכנים ומפיצים של התרבות הזו (עד שהענף שלהם יהפוך למשהו לגמרי אחר או יעלם). גם נראה לי שטפטוף איטי אבל קבוע יהיה יעיל יותר ממבצעים בעניין הזה – פה מסיבת יום העצמאות (או טקס יום הזיכרון), שם איזה מפגש עם סופר או אירוע סביב סרט שיצא, אולי קצת תמיכה בבית-ספר שילמד עברית. אני לא חושב שצריך הרבה יותר.

  19. החיים בישראל מעליבים אותי. באיכותם וגם ברמתם, המתגבשת, עם התמשכותה, לאיכות.
    מבט מהפריפריה: בבריאות (לרבות בתוחלת החיים), ברווחה, בחינוך ובנגישות לתרבות, בתחבורה, בשכר ובתעסוקה, ביוקר המחיה, בפנסיה, בטלוויזיה, באפליה המגוונת, בכפיה הדתית (השלם את החסר).
    אגב, באופן פרדוקסלי, הכפיה הדתית מסכלת את נגישותי לשירותי דת, בהעדר תחבורה.

    לצד הנהירה ההשרדותית לחו"ל, הומה אדם גם דרך מילוט מרופדת לכאורה: חזרה בתשובה.

    ומה יעשו האחרים?

  20. "לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית."

    תודה רבה. אני ישראלי חילוני ועד שקראתי את אבחנתך הנחרצת כל-כך חשבתי שאני גם יהודי.

    אני מוצא טעות יסודית בפוסט. אתה מניח ברקע, שהישראלים שהיגרו דומים במאפייניהם, ובפרט בתחושת ההשתייכות שלהם לעם היהודי ויחסם למסורת, לכלל הישראלים (או לפחות לכלל הישראלים החילונים). רק כך אפשר להסיק מסקנה כלשהי ממה שקורה להם לאחר ההגירה (נתק מהקהילה היהודית המקומית) ולהכילה על הציבור הישראלי.

    זה כנראה לא נכון.

    יש נתח גדול מאד של ישראלים שאפשר להגדיר כחילונים, או בוודאי כלא דתיים, אבל יש להם זיקה כלשהי, מעשית ורגשית, למסורת היהודית, ותחושת השתייכות לעם היהודי. נתח שהוא כנראה גדול יותר מאלה שמנותקים לחלוטין מזהות יהודית. ככל שזיקה זו חזקה יותר, כן יקטן הרצון להגר. המהגרים הם מלכתחילה אלה שזיקתם למסורת היהודית חלשה יותר. באותם מקרים שהיא חזקה, יש סיכוי גדול שהם וגם צאצאיהם דווקא יקיימו קשרים עם הקהילה היהודית. (אני מכיר כמה מקרים כאלה, כמו צעירה אמריקנית שנולדה למהגרים מישראל שאין לה הרבה קשר לישראל ולישראלים, ואינה דתית, אבל כן הולכת בקביעות לבית כנסת רפורמי ומשתייכת למעגלים חברתיים יהודיים).

    הגישה השגויה הזו מוליכה לקביעות מפוקפקות כמו: " בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק." – בלי לבדוק, אני מוכן להתערב שבשבט הצופים בבת ים יש ויש תכנים יהודיים, נניח הדלקת חנוכיה, בניית סוכה, תחפושות ומשלוחי מנות בפורים.