שיתאחדו!בחירותראשי

הפוסט הזה הוא ספיח מאוחר של הדיון סביב חוק המשילות. אחת הטענות שהועלתה לעיתים קרובות כתמיכה בהעלאת אחוז החסימה הייתה שהמפלגות הערביות יכולות להתאחד, ואז הן תוכלנה בקלות לעבור את אחוז החסימה. לחלופין, אין שום סיבה, טענו המבקרים, שהערבים יצביעו למפלגות של המגזר שלהם ולא יפעלו דרך המפלגות הציוניות.

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע"ל, שהתפלגה מבל"ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד"ש ופעם בשותפות עם רע"מ (ובל"ד עצמה שהתפלגה מחד"ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא"י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו "לממן" את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

 

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא"י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא"י). היתר הצביעו למק"י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק"י/רק"ח/חד"ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק"ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק"ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת "אלטרנטיבה", ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.


תגובות

שיתאחדו! — 5 תגובות

  1. אני לא מבין מה לא בסדר עם הדרישה של המפלגות הציוניות שהערבים "יממנו" (אלקטורלית) את נציגיהם במפלגה. מה היתרון במצב שמפלגה A מציבה במקומות ראליים נציגים ממגזר X אם ידוע (או יש חשש סביר) שבני המגזר הזה מצביעים בסופו של דבר למפלגה B.

    זה דומה לטענות נגד פיגלין בליכוד – הוא מייצג את המגזר הכתום כאשר ידוע שרוב בני המגזר הזה מצביעים לבית היהודי ולא לליכוד. וזו כמובן תופעה מגונה שלא צריך לעודד – גם אצל הכתומים, גם אצל הערבים וגם אצל האחרים.

    מאידך, אני לא מוצא טעם לאפשר למגזר מסוים לקיים פרלמט מגוון בתוך הפרלמנט הישראלי (למשל שבתוך הכנסת יהיו ערבים-סוציאליסטים, ערבים-ליברלים, ערבים-לאומנים וערבים-דתיים). סביר שערבי אזרח ישראל יאלץ להחליט אם הוא יותר ערבי מסוציאליסט, ואז יצביע למפלגה ערבית כללית, או שהוא יותר סוציאליסט מערבי ואז יצביע למפלגה סוציאליסטית כלל-מגזרית, אפילו אם נציגי המגזר הלאומי שלו אינם מיוצגים שם. ממש כשם שסוציאליסטית ממוצא מזרחי צריכה להצביע למפלגת העבודה (למרות שהיא בעיקר גברית ואשכנזית "לדורותיה") ולא להכניס לפרלמט מפלגת פועלות מזרחיות.

    בקיצור, אין ספק שקיימת בעיה של מגזרים מקופחים (בין היתר, גם בייצוג בכנסת) וצריך להתמודד עם הבעיה הזאת. לא בטוח שפרגמנטציה של המפלגות היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הבעיה הזאת.

  2. שי, שמת לב שאתה סותר את עצמך? מצד אחד, למה שהמפלגות הציוניות לא ידרשו שהערבים "יממנו" את הייצוג של עצמם, ומצד שני, אתה מתנגד לפרגמנטציה של מפלגות.
    אתה אומר "שיצביע למפלגה סוציאליסטית כללית", אבל אין מפלגה סוציאליסטית כללית, יש מפלגה סוציאליסטית ציונית, שהיא יותר ציונית מסוציאליסטית. למי יצביע הערבי הסוציאליסט?
    אחד הפתרונות האפשריים, כמובן, הוא בחירות עם רשימות פתוחות, כך שמצביעים ממגזרים שונים יוכלו לקדם את המועמדים המועדפים עליהם מתוך כלל הרשימה. זה פותר לפחות חלק מהבעיה הקיימת כיום.

  3. אני לא בטוח שיש סתירה – דיכוטומיה ממש. לי נראה שבמפלגת העבודה ומרצ, למשל, אפשר לראות מפלגות שאינן אנטי-ציוניות (גם אם מרבית חבריהן ציונים) ולאו דווקא מפלגות ציוניות – מימוש הציונות זה כבר מזמן לא האג'נדה העיקרית שלהם. (עכשיו אני נזכר שגם אתה הרי התפקדת לשם, למרות שציונות זה לא הדגל שלך).

    אמנם נכון, שבמידה שהערבים הסוציאליסטים הם אנטי-ציונים ממש, הם לא יוכלו להשתלב במפלגות האלו, אבל אם הם שמים את האנטי-ציוניות שלהם בצד (כי כזכור מדובר בכאלו שהם יותר סוציאליסטים מלאומנים ערבים), אז הם יכולים לקדם סוציליזם כזה או אחר במפלגות האלו. ואולי אחוז החסימה הגבוה דווקא ידרבן מפלגות כאלו לדחוק יותר לפינה את הציונות שלהם ולגייס מצביעים כלבבם גם מהמגזר הערבי.

    בכל מקרה, זה כמובן לא יצא פרפקט – כאמור אין גם מפלגה סוציאליסטית פמיניסטית מזרחית. ולמרות שזה לא פרפקט, לא נראה לי שצריכה להיות.

    הרעיון של רשימות פתוחות נראה לי בכיוון הנכון. מעניין אם יש דוגמאות שזה עובד.

  4. אני התמודדתי במפלגת העבודה, וכל הזמן קיבלתי שאלות לגבי העמדות הפוסט-ציוניות שלי, והייתי צריך להצהיר שאני מבטיח לא לקדם את האג'נדה הפוסט-ציונית שלי (כי בין כה וכה אי אפשר כרגע וכו'). המפלגות עצמן בהחלט רואות עצמן כציוניות (בודאי העבודה, ואני מאמין שגם מרצ).

    למה שהמפלגות הגדולות ישימו את הציוניות בצד כדי למשוך ערבים? הם יפסידו יותר יהודים מאשר ימשכו ערבים. מכיוון שהחלופה היא שהערבים יצאו מהמשחק לגמרי, עדיף למפלגות הללו להשאר ציוניות.

    אני חושב שיש הבדל משמעותי בין "מפלגה סוציאליסטית פמיניסטית מזרחית" לבין "מפלגה ערבית חילונית" לעומת "מפלגה ערבית דתית". כמות הפשרות שהערבי נאלץ לעשות כשהוא מצביע למפלגה יהודית משמעותית יותר גבוהה מאשר הפמיניסטית המזרחית שמצביעה למפלגה יהודית כלשהי. פחות או יותר באותה מידה שבה יהודי דתי היה צריך לבצע פשרות אם לא היו מוצעות לו מפלגות דתיות כלל.

    לגבי רשימות פתוחות: https://en.wikipedia.org/wiki/Open_list

  5. אבל בדמוקרטיה ייצוגית פשרות זה שם המשחק. וככל שאדם מזדהה עם מיעוט יותר קטן הוא נאלץ להתפשר יותר. אתה התפשרת "כי אי אפשר עכשיו" – אין מפלגה פוסט-ציונית סוציאליסטית ואחרת פוסט-ציונית ליברלית. גם ערבי סוציאליסט יכול להתפשר, "כי עכשיו יש פה רוב גדול וחוצה מפלגות לציונים", אבל במצב הקיים עכשיו הוא יכול לקדם אג'נדות אחרות שלו, מלבד האנטי-ציונית, כמו שאתה עשית.

    אם זה נכון שערבי-סוציאליסט צריך לעשות הרבה יותר פשרות מפמיניסטית מזרחית-סוציאליסטית, הרי זה בגלל שהוא הרבה יותר ערבי-לאומי (אנטי-ציוני) ופחות סוציאליסט. ובמקרה כזה, באמת, "שיתאחדו!" הערבים הלאומנים החילונים והדתיים – גם זו כמובן פשרה ואני כאמור מבין שהפשרה של מיעוט עלולה להיות יותר כואבת וקשה, אבל זה לא אומר שהיא פחות הוגנת. א-פריורית החיים הפוליטיים של הרוב קלים יותר.

    לדעתי למפלגות מהמרכז שמאלה יש אינטרס לשים בצד (או לפחות להנמיך) את הדגל הציוני שלהם, ראשית משום "שכרגע הוא לא מאותגר" ובעיקר משום שהן יכולות להגדיל את כוחן באמצעות קולות הערבים (הלא לאומנים, אם יש) ולא לדחוק אותם למפלגות הערביות הלאומיות או להימנעות.

    רשימות פתוחות – מעניין. אני צריך ללמוד על זה יותר. על פניו אני בעד.